בשלח תשע"ח

בס"ד

פרשת בשלח תשע"ח

אי אפשר. פשוט אי אפשר לתפוס את זה. רגע אחד משפחה אחת שלמה ושמחה. ואחרי כמה דקות שבר נוראי שסופו עוד רחוק רחוק. ילדים הרוגים, ילדים פצועים ואמא שאפילו עוד לא יודעת מה עלה בגורל ילדיה, אמא שלא השתתפה בהלוויה שלהם. אי אפשר להישאר אדיש לזה. וכשאתה הורה… וחושב על… זה נורא. 

פילוסוף יווני לו היה נשאל בדבר הסבר לדבר כזה היה מתאר את מהירות הנסיעה בכביש, טיב הכביש, כוחות פיזיקליים שפעלו ואת המרת אנרגיית התנועה לגרמה להרס הרב. אבל אנחנו מבקשים הסבר מוסרי. אנחנו לא יכולים להישאר עם ההסברים הפיזיקליים בלבד. ושאלת השאלות שלאורך השנים מופנית שוב ושוב כלפי מעלה - "למה??".

ויש תשובות. אפילו טובות. אבל כולן מתרסקות אל מול תמונה בעיתון של ילד כבר לא איתנו ובוודאי מול תמונות של שואה. מותר לשאול את השאלות, צריך להתעמק בתשובות וצריך לקבל את מה שאי אפשר להבין. בעצם השאלות האלה שאנחנו שואלים אנחנו מעמידים בפנינו את עובדת מציאות ה' שעלינו להכיר בשכלנו. אנחנו גם מעמידים את הדרישה כי העולם יתנהל בצורה מוסרית. העם היהודי לא מקבל התנהלות דטרמיניסטית של העולם, התנהלות בה אין לשום דבר אין ערך בפני עצמו, אלא, כל דבר הוא פשוט התגלגלות טבעית של הדבר שקדם לו. אנחנו אכן חיים בעולם חסר, עולם ללא נבואה, בעולם כזה, יש אכן חוסר מוסרי גדול ואנחנו צריכים להמשיך ולדרוש ולקדם את הנבואה, את דבר ה' שיתגלה אלינו. איך עושים את זה? אומרת הגמרא (בבא קמא ל.) "אמר רב יהודה: האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין, רבא אמר: מילי דאבות, ואמרי לה: מילי דברכות". צריך להבין מה עומד מאחורי המחלוקת, אך הרמב"ם בהקדמתו למסכת אבות מביא רק את הדעה "לקיים מילי דאבות". המשמעות של קיום מה שכתוב במסכת אבות הוא להיות מוסרי. לשלוט בכוחות הנפש שלנו ולהביא את הטוב לעצמי, לאחר ולעולם בכלל. הרמח"ל בנה את ספרו "מסילת ישרים" על המשנה (סוטה ט', ט"ו): "רבי פנחס בן יאיר אומר, זריזות מביאה לידי נקיות, ונקיות מביאה לידי טהרה, וטהרה מביאה לידי פרישות, ופרישות מביאה לידי קדשה, וקדשה מביאה לידי ענוה, וענוה מביאה לידי יראת חטא, ויראת חטא מביאה לידי חסידות, וחסידות מביאה לידי רוח הקדש".

הקב"ה הוא "מישהו" ולא "משהו" עלינו לעשות ככל יכולתנו כדי להכין את עצמנו לדיבור איתו - התנהגות מוסרית ולהתפלל להתגלות הישירה שתחזור ברצונו. עד אז עלינו לפעול בעולם על פי הבנת שכלנו, המוסר האנושי וכמובן על פי התורה מאותה התגלות המבססת את אמונתנו.

"בפסוק ויאמרו איש אל אחיו מן הוא כי לא ידעו מה הוא. ויאמר משה אליהם הוא הלחם וכו' פירוש זה עצמו שלא ידעו מה הוא - הוא הלחם אשר צוה ה'. כי תכלית הידיעה שלא נדע. שכך היה כל תהלוכות בני ישראל במדבר… ועל זה אמרו.. אדם ובהמה תושיע ה' דרשו חז"ל ערומים בדעת כאדם ומשימין עצמן כבהמה" (שפת אמת, בשלח, תרס"ב)

תחילת פרשת בשלח - נס קריעת ים סוף ואיבוד סופי של מצרים. פרשת יתרו הבאה אחריה - מעמד הר סיני ומתן תורה. ובאמצע מדברים על…. אוכל??? מדוע להפריד בדבר שנראה יחסית שולי בין שני המעמדות הגדולים האלה. אלא, נראה כי עניין המן הוא כמין מבחן לפני קבלת התורה, ישנו איזה תהליך שבני ישראל עוברים המקנה להם את הזכות לתורה. מראה את השייכות שלהם לתורה. חוסר הידיעה הוא עניין בפני עצמו. היכולת להמשיך להאמין, היכולת להמשיך לחיות גם במצבים של חוסר ידיעה הוא הלחם של עם ישראל. לא אמונת פתאים אמונתנו ואין הכוונה לא להשתמש בשכל. מדגישים חז"ל בדרשתם ומשייכים למן את הפסוק "אדם ובהמה תושיע ה' " ערומים בדעת כאדם - עלייך לחקור, ללמוד, לבסס את האמונה על השכל, כדי להיות נאמן. רק אחרי הגילויים הגדולים האמין העם "בה' ובמשה עבדו", רק אחרי שראו על הים מה שלא ראו הנביאים! אבל, כשצריך, כשהשכל מגיע אל הגבול שלו, בני ישראל שמין את עצמן כבהמה חסרת שכל. כעדר שהולך אחרי הרועה - פשוט כי הוא הרועה.

שבת שלום,

איתן