יום שישי, 30 בדצמבר 2022

ויגש תשפ"ג

 בס"ד


יש כוחות שנדמה שאי אפשר לעמוד מולם. רק המחשבה על זה מחלישה. יש לכוחות האלה, לאנשים האלה, את היכולת להביא אותך להרגשה שאתה כל כך קטן. לא מסוגל בכלל להאמין שאתה יכול להתמודד מולם. נראה שהם תמיד יהיו בצד המנצח. ברמה העולמית, מי יכול להתמודד עם רודנים, עם מעצמות. עוד הרבה לפני שהושבעה הממשלה החדשה היא נתונה למתקפה של גופי תקשורת וגופים פוליטיים ענקיים בארץ ובעולם, הגובלת, או כבר עוברת, את גבולות ה(אוטו)אנטישמיות שלעולם, כך נראה, לא נגמרת.


ברמה הלאומית - מקומית, יום קשה ועצוב יהיה יום ראשון הקרוב. מערכת החוק והמשפט שאמורה להגן על החלש ועל הצדק משחררת את עבריין המין עזרא שיינברג לביתו בקצרין, זאת אומרת, לבית של בנו הצעיר, הרי הוא עצמו, לכאורה, נטול נכסים ולכן לא יכול לשלם את חובו הכספי לנפגעותיו… שמענו השבוע, מכלי ראשון ובאופן אמיץ, מעט ממעשיו מפי אחת מקורבנותיו, מעשים שלא ניתן להעלות על הדעת. ואיך, עם כל הסבל שהוא גרם לעשרות משפחות, שריטות עמוקות שמדממות יום יום ובכל מצב הכי טריוויאלי בחיים, איך, על אף המאבק, הוא ישתחרר, על אף המחאה, הוא יגיע לקצרין. לאדם יש כוחות גדולים. כוחות מנטליים בטוח, אולי גם כוחות רוחניים. בעזרת הכוחות האלה, החשש הגדול הוא, שהוא ימשיך לפגוע. איך אפשר להתמודד עם אנשים כאלה?? במקרים כאלה, הבטן אומרת, עזוב, בעיה של אחרים, למה להסתכן..


מי לא מכיר אנשים כאלה. שאולי לא פגעו פיזית או מינית באנשים אחרים, אבל שיש להם כח אישי - נפשי - רוחני - כלכלי כזה שנדמה שאי אפשר לעמוד מולם. שהם ינהלו את החברה האנושית,  ברמת המדינה - העיר - היישוב, או מקום העבודה, יתוו את הדרך הטובה להם ואתה עומד מול התופעה הזאת משותק, לפעמים, מבין רק בדיעבד, עד כמה עוול נגרם כאן.


מי לא מכיר את עצמו. את היצרים. את הקשיים שנראה שלא אצליח להתגבר עליהם. את המחשבות האפלות שלא יעזבו אותי "לעולם". להתמודד עם הסביבה? עם עצמי אני לא מצליח. מנסה ונכשל פעם אחר פעם.


בתור ילד דמיינתי לא פעם מה הייתי עושה לו חייתי בתקופות אחרות. ברור שלא הייתי מוכר את אחי, חוטא בחטא העגל או בעבודה זרה. ברור היה לי שהייתי נלחם ביוונים וברומאים, מצטרף לפרטיזנים, למחתרות ובאופן כללי יוצא נגד הרשע בלי פחד. היום אני רק יכול לקוות שזה אכן מה שהייתי עושה. מקווה שלא הייתי בוחר להיות עם ה'רוב הדומם'. זה שבמקרה ה'טוב' נדרס ונמעך על ידי האלימים, או במקרה ה'פחות טוב', בוחר אותם שוב והופך להיות שותף פאסיבי (ולפעמים זה אגרסיבי לא פחות). טוב, יש לי הזדמנות להוכיח את עצמי בהווה.


בהווה, לעומת העבר, לפעמים קשה יותר לזהות את התופעות האלה. את האנשים האלה ואת דפוס הפעולה שלהם. בהווה, לעומת הקריאה בספר או הצפייה בסרט צריך באמת להתמודד. צריך, גם, להיות מוכנים, לשלם מחיר. העצה שאני יכול לתרום היא לחפש ולדבוק באמת. אדם שמחפש אמת, באמת, ימצא אותה אצלו. יידע להתמך במי שיעזור לו להגיע אליה. האמת חזקה. האמת מבררת. האמת מנחמת. האמת מחזקת. כשאתה תמצא אותה, אתה לא תוכל להתאפק. אתה תהיה חייב, לא משנה באיזו דרך, לקום ולמחות נגד הרשע. אתה תהיה דמות, שבעתיד, אחרים, ואפילו אתה, ירצו להיות כמוה.



ב"ה במדרש אם ערבת כו'. כתבתי כבר ונתוסף בעזהש"י עמ"ש במדרש מים עמוקים עצה כו' ואיש תבונה ידלנה כו'. פי' שבכל איש נמצא עצה איך לתקן דרכיו כי הש"י נתן בלב כל איש ישראל יראתו ויש נקודה גנוזה בכל איש ישראל רק עמוק שצריכין לייגע למצוא זאת הנקודה. והוא ע"י ביטול אל האמת דכ' ולא יכול כו' להתאפק כו' כמ"ש כבר כי בחי' יוסף הוא נקודה הפנימיות שיש בכל דבר וע"י הביטול מתגלה בהכרח [שפת אמת, ויגש, תרל"ד]:


מַ֣יִם עֲ֭מֻקִּים עֵצָ֣ה בְלֶב־אִ֑ישׁ וְאִ֖ישׁ תְּבוּנָ֣ה יִדְלֶֽנָּה׃ (משלי, כ', ה').


אתה יודע את זה בתוכך, אתה לא זקוק למשהו, למישהו חיצוני. מי תהום עמוקים, צלולים, מְחַיִים, נמצאים כבר אצלך בלב. אם תהיה לך תבונה, אומר שלמה המלך, תוכל לדלות את המים האלה, את העצה, שלפעמים אתה מחפש בחוץ. זה עמוק, זה דורש יגיעה, אבל זה שלך, הכי מתאים לך. אף אחד אחר לא ייתן לך עצה כזאת.


הדרך אל המעמקים האלה, אומר ה'שפת אמת', היא חיפוש האמת. מציאת האמת. ביטול אל האמת. קבלה מלאה שלה. ואז, בעצם, אתה לא מבטל את עצמך. האמת היא כבר שלך. היא מאירה את הכוחות שלך, את התכונות שלך, מאפשרת לך לקבל את העצה הנכונה. להתמודד גם עם דברים שנראים בלתי אפשריים.


יהודה עשה, לכאורה, מעשה התאבדותי. שליט מצרי זועף יכול, בהינף יד, לדון אותך ואת כל משפחתך, למיתה. אתה אדם זר שאף מערכת משפט, בטח בעולם העתיק, לא תבוא לטובתך. לא רק יהודה. גם מתתיהו, רבי עקיבא, מרדכי ואסתר, מרדכי אנילביץ', לוחמי המחתרות ועוד רבים אחרים. הסוף של חלקם מעיד, לכאורה, על כשלון. המרד ברומאים. מרד גטו ורשה. אלא, שהאמת שהאירה דרכם, מצאה אצלם את העצה הפנימית ללכת איתה עד הסוף. הם הציבו לנו רף גבוה של התמודדות עם הרע גם כשהמחיר יכול להיות הגבוה מכל. מאבקם מאיר לנו עד היום. הוא לא היה לשווא. חשוב שנדע שאנחנו באותו מצב ממש. שהשליחות הזאת לא הסתיימה. אנשים רעים, תופעות קשות, נמצאות ממש מול העיניים שלנו. לא נוכל להתעלם.


לצערי, אני לא יכול להגיד מילים אישיות על הרב דרוקמן זצ"ל. אבל אני לוקח ממה ששמעתי עליו שלושה דברים. זה אדם שהיו מרוכזים בידיו כוחות גדולים ונקודת המבט שלו הייתה כל הזמן לחשוב איך אחרים, ולא הוא עצמו, יוכלו להרוויח מהכוחות האלה, איך לתקן את העולם. הדבר השני, הוא העמידה אל מול קשיים רבים עם אמת בלתי מתפשרת, אך עם התנהלות מפשרת ואוהבת. הדבר האחרון הוא ה'הנני' שכל התחנות בחייו מדברות. ההתמסרות, השליחות. וגם כאן, עכשיו התור שלנו.


שבת שלום,

איתן.


יום שישי, 23 בדצמבר 2022

מקץ - חנוכה תשפ"ג

בס"ד

[הפעם עריכה דרך טלפון נייד]

חינוך זה להדליק. בלי להדליק אפשר, אולי, רק ללמד, אם כי גם זה כבר לא כל כך בטוח.. זה פשוט לא עובד בלי להדליק.


צריך להדליק. לפעמים נדמה שהעצים רטובים, שיש רוח קרה. חוסר חשק, אין מוטיבציה, על אש הסקרנות והמוטיבציה של הילדות נשפכו, מסיבות שונות, כבר מים רבים וקרים. רוחות הזמן והתרבות מנשבות ומכבות. כן, זה קיים. ילדים רבים נמצאים ב"חורף". קשה להדליק מדורה בחורף. עם זאת, אני רוצה לטעון, שהקושי הזה שכיח פחות משנדמה.


שלרוב מספיק ניצוץ אחד קטן כדי להדליק את האש, שחומר הבעירה, נפש הילד, היא כמו פשתן יבש. הם רק מחכים. לניצוץ הנכון. הוא צריך להיות מדויק. הוא חייב להיות אמיתי. כי הם מרגישים את זה. הוא חייב להיות עין בעין. כי הם רואים את זה. כי קודם כל מה שמדליק, מה שמקרב, מה שיוצר את הבסיס לקשר האישי, החינוכי, זו הגישה. 'אני באמת איתך, זה באמת חשוב לי'. עוד הרבה לפני התוכן. הגישה היא 100% מהזמן. התוכן, המעטפת, יכול להשתנות.



ומה התוכן? איפה הצמא היותר גדול? בתור נערים הדליק אותנו, עורר אותנו, המתח דתיים - חילוניים, דת ומדע, העולם הגדול איים עלינו, על אף (ואולי בגלל?) שהיינו פחות חשופים אליו. היום, כך נראה לי, מה שמדליק, מה שמחכה אצלם לבעור, היא ההגדרה העצמית. האישית, המגדרית, המגזרית. קווי הגבול הטשטשו, אז מי אנחנו?



אני רואה צמא לחזור ליסודות. לחזור אחורה לבסיס. מתוך עולם ההווה, מתוך הרצון לבנות עתיד. לחזור לשאלות הבסיס שקצת, אני מרגיש, דילגנו עליהם. מי זה אלוהים? האם הוא יכול לברוא אבן שהוא לא יכול להרים? יש לי בחירה חופשית? ומהי, בעצם, היהדות. ומתוך זה, גם על היחס בין דת ומדינה, מעורבות בפוליטיקה, להיות עסוקים במתח שבין עולם המערב לעולם היהודי שנראים סותרים. ואז, גם אחד העיסוקים ה'מדליקים' ביותר, כך נראה לי, יזכה לבירור מעמיק יותר. הזהות האישית. התפקיד שלי בתוך המערכת הזאת. כאדם. כחבר. כאיש / כאישה. כזוג. 



לקראת חנוכה, ביקשו שאעביר לימוד לכיתות ט' - י'. פתחתי בסקר קצר לסיבת חג החנוכה, רוב הקולות הלכו לטובת נס פח השמן (שמוזכר רק ברמז ב'על הניסים') על פני סיבת הניצחון במלחמה. הנס הגלוי 'ניצח' את הנס הטבעי. המשכתי בהשמעת השיר 'אנו נושאים לפידים' (מובא כאן בסוף). שאלתי מה עורר בהן השיר. הן שמעו את קולות המלחמה ממקצב השיר, הן חשו, ברובן, את חסרונו של אלהים בשיר, אפילו את ההתראה מההסתמכות עליו. צרבו בהן המילים 'נס לא קרה לנו'.


המדורה נדלקה. האם יש הפרדה בין ישראליות לדת? מהי יהדות? אלוהים… זה הפריע להן בבטן, היה להן יותר קשה להגדיר בשכל למה. החוסר בידע והרצון הגדול התעוררו. נכנסו תלמידות מי"ב "שמענו שיש ויכוח..". נכון, היו גם כאלו שזה לא הצליח לגעת בהן (באופן גלוי) שבחרו, אחרי זמן מה, לצאת. כנראה, דרושה שם יותר עבודה כדי להוריד מניעות, להוריד מסיכות. זאת העבודה. מהן אותגרתי להבא. ושמחתי מאוד באלו שהוסיפו שמן טהור למדורה, שרצו שהיא לא תפסיק לבעור, אפילו בהפסקה. בחינוך, כך נראה, לא צריך לפחד לשחק באש… 



ב"ה שבת חנוכה איתא במדרש קץ שם לחושך זמן נתן לעולם כמה יעשה באפילה. כ"ז שיצה"ר בעולם כו'. כי אור הראשון היה מאיר מסוף עולם עד סופו וגנזו הקב"ה לצדיקים. וכל החשכות שנמצא בעולם. מכח הטבע המכסה זה האור הפנימי. וכשנעשה נס מתגלה זה האור. והוא כולל מה שהיה ושיהיה. לכן נתקן ההלל שיש בו מעבר ועתיד. כי כשנתגלה מזה האור יש בו מסוף העולם כנ"ל [שפת אמת, מקץ, תרנ"ז]:


המתח בין הנס והטבע התחיל ביום השביעי לבריאה, הנמשך עד ימינו אלה. שישה ימים של בריאה, שינוי סדרי בראשית, יצירת הטבע. ואז, שביתה. כיסוי אורו, גילויו של הקב"ה בחוקים פיזיקליים - כימיים - ביולוגיים.


האור הזה גנוז מתחת לשכבת הטבע. תפקיד האדם לגלותו. מדי פעם, כשצריך, אנחנו מקבלים תזכורת. ניצוץ. נס. שמחבר אותנו עם האור הראשוני. יש כאלה, שאם לא יראו כד ריק שמתמלא פתאום בשמן, לא יוכלו לראות מעבר לטבע, לא יוכלו לגלות בו את הבורא. ויש שיראו את מלחמת המכבים - השחרור - ששת הימים - יום כיפור - מלחמת העצמאות שאנחנו בתוכה יום יום, את ההתמודדות האישית בכל רגע, כדי שהניצוץ הטבעי הזה יביא אותם לומר 'על הניסים'. 


שבת שלום וחנוכה שמח,

איתן.



אנו נושאים לפידים


מילים: אהרון זאב

לחן: מרדכי זעירא



אָנוּ נוֹשְׂאִים לַפִּידִים

בְּלֵילוֹת אֲפֵלִים.

זוֹרְחִים הַשְּׁבִילִים מִתַּחַת רַגְלֵינוּ

וּמִי אֲשֶׁר לֵב לוֹ

הַצָּמֵא לָאוֹר -

יִשָּׂא אֶת עֵינָיו וְלִבּוֹ אֵלֵינוּ

לָאוֹר וְיָבוֹא!


נֵס לֹא קָרָה לָנוּ -

פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ.

לָעֵמֶק הָלַכְנוּ, הָהָרָ עָלִינוּ,

מַעַיְנוֹת הָאוֹרוֹת

הַגְּנוּזִים גִּלִּינוּ.


נֵס לֹא קָרָה לָנוּ -

פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ.

בַּסֶּלַע חָצַבְנוּ עַד דָּם -

וַיְּהִי אוֹר!

יום שישי, 16 בדצמבר 2022

וישב תשפ"ג

 בס"ד


תחרות סמויה, אך ידועה,  בין אבא לאמא צעירים. מה תהיה המילה הראשונה שהתינוק יגיד. "אמא" או "אבא". לאב יש את יתרון השפה, קל יותר לדבר עם הברות שמנוקדות קמץ מאשר הברות עם חיריק (אלא, אם כן, האם מסתפקת ב'מאמא'). לאם יש בדרך כלל את יתרון שעות התרגול בזמן חופשת הלידה וההנקה. לא פעם אפשר לתפוס את אחד מהם מלמד את העולל הרך את המילה ה'נכונה'. מחקרים, כמו זה למשל, או הסברים אחרים, כמו זה, אוהבים לנפץ לנו את האשליות…


בין כך ובין כך, סיפורים על ילדים עקשנים, מתחילים דווקא ב"המילה הראשונה שהוא אמר הייתה 'לא' ". בגרסה הארוכה יותר - 'לא רוצה' ובגרסה הממש מעצבנת - 'לא בא לי'. הנטייה הזאת, לסרב באופן כמעט אוטומטי, מתחזקת בגיל שנתיים. יש כאלה שההתפתחות בתחום הסירוב נשארת לעוד לא מעט שנים ועוברת משלב ה'חמוד' לשלב ה'מעצבן'... מבחינה התפתחותית, לסרבנות יש תפקיד בהכרתו של הילד את עצמו כאינדיבידואל נפרד מהוריו, זהו שלב חשוב בהתפתחות התקינה של הילד (וכאב ראש להוריו). לסרבנות ותוצאותיה בגיל שנתיים יש אפילו שם - 'terrible twos'. כן, עד כדי כך. טוב, זה כנראה עדיף על מצב בו 'הילד בן שלושים… הוא שוכב על הספה בבית הוריו'... (לסיוע בשני המצבים הללו ועוד, תוכלו לפנות למטפלת הרגשית ומנחת ההורים המצוינת נעמה שמשוביץ שפתחה עכשיו קליניקה חדשה. זהירות! פרסומת סמויה 🙂).


בחלוקה הדיכוטומית (שסביר שהיא שגויה כהכללה), הילדים, הנערים, נתפסים כיודעים להגיד 'לא' למוסכמות. אם 'לא בא לי - אני לא עושה', אני לא מתחבר אז אני לא נכנס לשיעור / לתפילה או לא מקשיב באופן כללי. והמבוגרים, לכאורה, איפה שהוא הפכו למסגרתיים. מאמינים במוסדות, במערכת שעות ובחוקים  וכללי התנהגות המחייבים את כולם. את שאלת המהפך הזה אני משאיר בצד. אני רוצה להתבונן קצת על אמירת ה'לא', על התנהגות ה'לא' שאני רואה. 


דור הנערים והנערות היום מרשה לעצמו יותר לומר ולהתנהג 'לא רוצה' מאשר אנחנו היינו (או לפחות ככה נדמה לנו). יש מורים ומחנכים שהפער הזה מטריד אותם ברמה העמוקה ביותר. ההתנהגות הזאת קשה להם. היא נתפסת כחוצפה. כמעשה לא מוסרי. זלזול והפגנתיות. ויש כאלה שרואים בה, דווקא, קומה גבוהה יותר של דור חדש. הרב קוק, במאמר ה'דור' המפורסם שלו (בשנת 1906!) דן לכף זכות ואפילו מתפעל מהדור שאומר 'לא רוצה' לכל סממן יהודי (!). ויש לו גם פתרון. 


"אנחנו חייבים לעמוד על אופיו למען נוכל לצאת לעזרתו… המחלה הנוראה של הדור אין מקומה העיקרי לא בלב, לא ברגש, לא בתאוה והפקרות, לא בידים פועלות און ולא ברגלים אצות לרעה, אע"פ שכל אלה חולים ונכאבים הנם. אבל יסודה של המחלה הוא המח, - כח המחשבה… הבה נכין לו הדרך, נראה לו את מבוא העיר, למען יוכל למצא את הפתח. נודיע לו שימצא מה שהוא מבקש דוקא בגבול ישראל…" [לקחתי לעצמי חירות להדגיש ולשנות קצת את סדר המשפטים].


כח הסירוב חשוב. קודם כל כי הוא מאפשר לדעת לעמוד מול הרע. לא להצטרף אליו. לא לקבל אותו. יש לי חינוך, יש לי מוסר, אני לא עושה את זה. הסירוב גם עוזר לא לקבל כל דבר באופן אוטומטי. אבל, אי אפשר, או מאוד לא טוב, להישאר רק עם הסירוב. זה כזה גיל שנתיים. אחרי הסירוב, אחרי הנפרדות, מגיע שלב הבנייה העצמית. טוב, אז לא מה שאנחנו אמרנו לך. אז מה אתה אומר, מה את לוקחת ממה שסביבך ואיפה הדרך שלך בתוך נתיב החיים הכללי. 


אני עובד בתוך מסגרת. מערכת שעות. את החוקים פה, אנחנו קובעים. רואה אתכן אומרות לה, או לחלקה, 'לא'. אני מסרבת. זה לפעמים כל כך מנותק ממי שאני אחרי שעות הלימודים. ואני אומר לך, אל תפחדי לסרב. אבל אל תשארי שם. בואי, תסרבי, בואי, תדברי.


וימאן ויאמר הן אדוני כו'. הוא עצה לכל אדם שיעלה על דעתו איך הי' ברשותו ית' שלא יהי' ברשות האדם לעשות שלא כרצונו. ואעפ"כ כל שתה תחת רגליו. ורק השי"ת מבקש יראתו כדכתיב מה ה' שואל כו' כי אם ליראה. וז"ש כי אם אותך באשר את אשתו כו'. לכן צריך אדם להתבייש לפניו ית'. ושלא יוכל לסור מרצונו. ואעפ"כ ישוב זה בא לו ע"י וימאן שמקודם צריך אדם לסור מרע בלי טעם. ועי"ז זוכה להשיג ולהבין האמת כדאיתא מי שיראת חטאו קודמת לחכמתו כו': [שפת אמת, וישב, תרל"ד]:


יש דרך להתמודד עם יצר הרע. עם החלק שבנו שרוצה נמוך יותר. רע לפעמים. הוא אמנם יודע לשכנע, הוא (אני) הרי אלוף בלהכיר אותי (עצמי) ואיפה אפשר ללחוץ כדי שאפול. אבל יש 'טריק' שעובד, מלמד אותנו ה'שפת אמת'. יש מה לענות לו. ולהלן ההוכחה הניצחת: הרי הקב"ה ברא את העולם. הוא היה יכול לגרום לנו להיות חסרי בחירה. ובכל זאת הוא נתן לנו בחירה חופשית. רק ביקש שתהיה יראתו עלינו. לכן לא אקשיב לך, אדון יצר הרע. מש"ל.


כך, לכאורה, התמודד יוסף עם אשת פוטיפר. היה לו לימוד. סוג של קל וחומר. בעלך היקר סומך עליי בעיניים עצומות. להפר את אמונו זה רע. לכן לא אשכב איתך. להתראות. טוב, מבלי להיכנס לתיאורים גרפיים, במצב שבו יוסף היה נתון, כנראה שלא היה פשוט להפעיל את השכל. ההיגיון נעלם, או אפילו, ניתן היה להשתכנע מכח השכל לחטוא. לכן, אומר ה'שפת אמת' כל האמירה ההגיונית הזאת של יוסף, לא הייתה עומדת לוֹ אם לא היה ממאן קודם בתקיפות. בלי סיבה רציונלית. זה פשוט לא אני. זה אסור וזהו. רק אחרי המיאון, רק אחרי האיפוס הזה, יוסף יכול לשכנע (את עצמו בעיקר) בשכל קר יותר, שהמעשה הוא רע.


לא רק סדר המילים וימאן - ויאמר מעיד על כך, גם טעמי המקרא - "וַיְמָאֵ֓ן | וַיֹּ֨אמֶר֙.." טעם השלשלת הארוך ביותר ואחד הנדירים, מביא את הזעקה הפנימית של יוסף כשהוא ממאן לחטא הממכר והנוח. כשהבגידה מצד המשפחה צורבת ובטח היצר אומר לו 'כבר אין טעם לשמור על החוקים שלמדת מאבא', החינוך של יעקב ואופיו של יוסף חזקים. הם לימדו את יוסף לדעת את עצמו, להכיר מיהו. ולכן גם כשאין שם עוד אף אחד בבית, כשעוד רגע והוא מרפה, הוא זוכר את 'דיוקנו של אביו', הוא זוכר מיהו. הוא יודע מיהו לא. אני מדמיין את הזעקה שבוקעת ממנו כשהוא ממאן.


ואז, כשהוא שקט יותר, כשהשכל צלול יותר, אחרי המיאון, מגיע הדיבור שלו. בוודאי אז קולו היה שקט, מנסה לדבר אל אשת פוטיפר בהיגיון. מולה זה לא עזר. אבל, אולי, יוסף דיבר בכלל אל עצמו. ואולי, אחרי שהוא עמד בניסיון, מיאן לאשת אדונו והביא את הדיבור שלו, את ערכיו, את עצמו, יוסף נכנס לכלא, עם חיוך.


שבת שלום,

איתן.

יום שישי, 9 בדצמבר 2022

וישלח תשפ"ג

 בס"ד

*הבלוג נכתב בלשון מורים, אך הוא מכוון לכל אדם באשר הוא.


סודות מישיבות פדגוגיות. 

איך אנחנו, המורים, רואים את זה: "דיון חשוב על התלמידות לשם קידומן האישי והלימודי".

איך התלמידות רואות את זה: "מורים שמתאספים לרכל עלינו".

איך זה באמת?

לפעמים הטעם אחרי הישיבה הוא של כאוס. של דיבור מפוזר, לא רלוונטי לכל המורים, ובעיקר, טעם של - מה עשינו פה. מה קידמנו. האם מה שאני יודע עכשיו על התלמידה יעזור לי לעזור לה? או שבאמת שמעתי סוג של רכילות? ויש פעמים בהם הרגשתי שהתאספנו מורים, שרואים בתלמידה את הבת האישית שלהם. מכירים את האישיות שלה. מנסים לפצח את הסוד להצלחתה. אפילו בלימודים. מתפללים עליה…


ההבדל בין שני המצבים יכול להיות דק מאוד. הרבה תלוי בהכנה. של הנתונים. של הלב. לא ביום שלפני הישיבה, גם לא בשבוע או שבועיים. ההכנה היא מהמפגש הראשון עם התלמידה. לשאול אותה בדרכים שונות -  "מי את?", להתלבט, לחקור - "מי היא?" וכן, יש לנו אחריות לקבל תשובות על השאלות האלה. מתוך ענווה, אבל לא להתחמק. לחזור ולבדוק, מהם כוחותיה? הלימודיים, החברתיים, הרגשיים ומתוך כך לבנות את הסביבה המיטבית לגדילתה.


ה'מתכון' הזה נשמע אולי פשוט. ברור. אין כאן באמת חידוש גדול. להצליח לעשות את זה? מבחינתי זהו האתגר החינוכי הראשון במעלה הן בחשיבותו והן במורכבותו. כל אחת היא עולם ומלואו, עם רצונות ועם צרכים שונים. ועל אף הדמיון באתגרי הגיל, הדור, המגזר והמגדר, נדמה שאי אפשר לייצר עולם חינוכי אחיד, לומר אמירה אחת בכיתה ש'תעבוד' על כולן. והזמן. אוי הזמן. הרודף הגדול של המחנכים. וחבריו - המצפון ואי השקט הנלווים לזעקה של 'אם היה לי עוד זמן'...


לא עלינו המלאכה לגמור ואין אנחנו יכולים להבטל ממנה כל דקה שניתנה לנו. ללמוד בעצמנו את הדור ואתגריו. ללמוד בעצמנו כדי להיות גדולים יותר. רחבים יותר. מסוגלים יותר. מסוגלים באישיות שלנו, מסוגלים בדרכי ההוראה שלנו לכוון למטרה הראשונית הזאת. עוד בבניית השיעור, לפני ההכוונה להעברת הידע. ליצור מרחב כללי של כיתה תומך, מאפשר ומחנך. ולפתוח. את העיניים, את הלב. להשתדל. להגיע לכל אחת, אפילו במילה במסדרון, אפילו במבט. את לא אוויר מבחינתי. ראיתי. את מה שקשה לך. את המקומות שבהן את טובה. אני כאן כדי להשתדל לעזור לך להיות מי שאת. לשם זה התכנסנו כאן. עוגיות, קפה של חדר מורים, ונפשות.


ב"ה בפסוק קטנתי מכל החסדים כו' האמת. ויש להבין בשלמא ע"י חסדיו ית' נתמעטו זכיותיו. והאמת מה הוא. אכן פי' אמת מה שאדם זוכה להוציא מכח אל הפועל מה שהקב"ה מסר לנשמתו הוא בחי' אמת והוא דברי תורה ממש כמאמרם ז"ל אין אמת אלא תורה כדכתי' אמת קנה כו'. כי הכל בתורה ברא. ונמצא בכל איש דברי תורה מיוחדים אשר יכול להוציאם מכח אל הפועל וזה הוא מתנת הבורא ית' לכל אחד לפי חלקו. וע"ז יש לנו עוד יותר לשבחו ולהללו על חיי עולם אשר נטע בתוכנו. אבל חסד הוא מה שמסייע השי"ת לאדם להוציא מכח אל הפועל ויש עוד חסדים גדולים שהקב"ה מוסיף לאדם הארות חדשות בכל עת. …. [שפת אמת, וישלח, תרנ"א]:


יש ל'שפת אמת' שאלות הגיוניות שאני כל פעם שואל את עצמי, איך לא חשבתי על זה לבד… כי תחושת ה'קטונתי' יכולה בהחלט להיות משוייכת לחסדים שעושים איתי. אדם שמקבל חסד מרגיש קטן יותר. בין אם מבחינת הבושה שבדבר ובין אם מבחינת ניצול הזכויות שהיו לי. אבל כשמתנהגים איתי לפי ה'אמת'? למה להרגיש קטן? אולי אפילו צריך להרגיש גדול, הרי מגיע לי!


ה'שפת אמת' נותן לנו מילון מושגים. ה'אמת' היא מה שאנחנו. סך הכוחות שקיבלנו מהקב"ה ושאנחנו מוציאים אותם לפועל. אז מול בני אדם, הביטוי של ה'אמת' אכן מגדיל. אני מצליח לממש, לעשות, אני פועל, אני גדול. מול הקב"ה אני אמור להרגיש קטן מהגודל הזה. אני כזה גדול ומוצלח ואת כל זה קיבלתי ממנו. לא מעצמי.


ובטח במצבים בהם אני יודע מהי האמת שלי, שאני, ולא משיג אותה. לא פועל על פיה. לא מצליח להתגבר על הקשיים כדי להביא אותה לידי ביטוי במציאות. כי 'כולנו זקוקים לחסד'. מישהו שיעזור לנו לעבור את המשוכות, את הקשיים בדרך לשם. יעקב מצליח להרגיש גם את האמת וגם את החסד. לאורך כל חייו. בעליות ובמורדות. תחושת האמת והחסד שקיבל כל כך חזקות אצלו, עד שהוא חושש שאפילו הבטחת הקב"ה המפורשת לשמור עליו אולי כבר נוגעת ליעקב שהוא היה פעם, לא ליעקב של היום. אולי זה לא יספיק לו מול אתגרי 'עשיו' של החיים.


לא כולם מסוגלים לחוש את החסד שהם מקבלים. רובם אפילו לא חשים את ה'אמת' שהם. התפקיד של כל אחד הוא לאפשר לזולת להרגיש את ה'אמת' שהוא ולהעניק לו 'חסד' של יכולת המימוש של האמת שלו. 

ואני רוצה לראות שיפור עד הישיבה הפדגוגית הבאה!


שבת שלום,

איתן.


כולנו זקוקים לחסד

נורית גלרון

מילים: נתן זך

לחן: אילן וירצברג


כולנו זקוקים לחסד,

כולנו זקוקים למגע.

לרכוש חום לא בכסף,

לרכוש מתוך מגע.

לתת בלי לרצות לקחת

ולא מתוך הרגל.


כמו שמש שזורחת,

כמו צל אשר נופל.

בואי ואראה לך מקום

שבו עוד אפשר לנשום.


כולנו רוצים לתת

רק מעטים יודעים איך.

צריך ללמוד כעת

שהאושר לא מחייך,

שמה שניתן אי פעם

לא ילקח לעולם.


שיש לכל זה טעם,

גם כשהטעם תם...

בואי ואראה לך מקום

שבו עוד מאיר אור יום.


כולנו רוצים לאהוב,

כולנו רוצים לשמוח.

כדי שיהיה לנו טוב,

שיהיה לנו כח.


כמו שמש שזורחת...

יום שישי, 2 בדצמבר 2022

ויצא תשפ"ג

 בס"ד


אחד היתרונות בלעבוד עם נוער, הוא שיש לך את היכולת להסתכל אחורה אל העבר ולצפות קדימה אל העתיד שלהם. להסתכל אחורה כי היית שם. עם המחשבות, הרצונות והרגשות. שלושתם רצים, שלושתם מציפים. לפעמים חונקים…  לצפות אל העתיד, כי גם את הדרך הזאת כבר עשית.


טוב, לכאורה. כי מצד אחד דור הולך ודור בא, והארץ, כך נראה, לעולם, באותו מקום, עומדת. הילדים גדלים, מתנערים, הופכים אנשים. שונים? ומצד שני, לכל דור תו ואות משלו, X,Y,Z ואומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי… ומה שאנחנו עברנו וחווינו, נו, הדור הבא כבר לא יזכה… אז, אולי, הניכור הבין דורי, הוא מה שנשאר קבוע…


קצת ענווה, זה מה שצריך. לא עמדנו בנסיונות שלהם, העולם הדיגיטלי לא עטף אותנו בכל רגע, לא ניסה לנהל את חיינו בתקופת החיים הכי רגישה שיש. לא הותקפנו, כמוהם, בעולם פוסט - מודרניסטי, מול מה שלנו היה כל כך ברור, הם עומדים עם סימני שאלה. וכן, גם להם מותר, ליפול ולקום בעצמם. אז בואו נקשיב להם, לרגע, בלי לשפוט, בלי לדעת מראש את התשובה. בלי לתכנן אותה, מסודרת, בטוחה, עוד לפני שהם סיימו את המשפט.

הרבה ביטחון ותעוזה, זה מה שצריך. כי היינו שם. כי ראינו, כי נכוונו, כי נפלנו וְכָּאַב. כי ידענו לשמוח עם הכל, כי התחלנו אז לחלום. אז לא נעמיד פנים שאנחנו לא יכולים לעזור, לא יכולים לכוון. לא נעמוד מהצד בתואנות שווא של "מתן מרחב להתבגרות". נקום. נלך. נחפש אותם. נקרא להם. ונבנה להם את המרחב הפתוח והבטוח. ונתפלל. שהם יבואו. ואם עשינו את זה - הם ישמעו, הם יבואו. אם כי, אולי, לא היום.

נשמע לכם סותר? אלה החיים. תתמודדו. תמצאו את דרך האמצע. תהיו בשני המקומות. אי אפשר לחנוק. אי אפשר לוותר. 


שבת ארגון של בני עקיבא מחר.

והדור הזה - כל כך שונה. בזמננו לא היו מלחמות גואש. בזמננו ציירנו, גזרנו וצבענו לשירי להקת בני עקיבא שהייתה מורכבת מבנים ובנות יחד (!!). בזמננו היו במות צנועות במינימום אפקטים במועדון קטן וצפוף. בזמננו…


והדור הזה - כל כך דומה. אותה עוצמה שיש בתנועת נוער. אותה התלהבות (רק שהיום קוראים לזה 'צהיבות'), אותו חיבור חברתי שצומח ככה 'פתאום'. אותם מדריכים ומדריכות שמשקיעים שעות. שגוזרים וצובעים במהלך השיעורים בתיכון, שנשארים אחרונים בסניף, מלאי לכלוך וגואש, גוררים בקושי את המגב בעוד ניקיון "אחרון" של החדר. מביטים בחניכים שלהם בעיניים נוצצות, מדקלמים בשקט, יחד איתם, את הטקסט של ההצגה.


אז אנחנו ההורים, המורים, צריכים לאפשר להם את מרחב העשייה הברוך הזה, לשים גם גבולות כשצריך (גואש!!!!!!!!!!) ולא להסס לתמוך, לייעץ, ולהשתדל, כמה שפחות, שהם יראו שאנחנו, קצת מקנאים…


אכן יש ה' כו' ואנכי לא ידעתי ברש"י אם ידעתי לא ישנתי כו'. ללמוד מאבינו יעקב ע"ה אחרי חלום זה שהי' להחיות נפשו שהלך יחידי במקום סכנה. והובטח בשמירה. וכתיב וישא רגליו כו' עכ"ז התעצב על שישן והוטב יותר בעיניו להתקשר ולהתדבק בו ית' כמ"ש [בזוה"ק] לא ידעתי מלשון דביקות שלא הרגיש בעצמו. ונתוסף לו עוד יראה ע"י החלום. וזה הכלל שכל הארה צריכה להביא יראה לאדם וזה התכלית שלה ובל"ז אינו כלום. וכ"כ בשם הבעש"ט ע"ש בכש"ט [שפת אמת, ויצא, תרל"ב]:


תפס אותי ה'שפת אמת' הזה, הרש"י הזה. קודם כל, כי 'לא ישנתי' מתאים לזמן בו אני כותב את השורות האלה - 'לילה הלבן' בסניפי בני עקיבא :) אבל, בעיקר, כי אני מצליח להרגיש את זה. להזדהות עם התחושה של יעקב אבינו. 'אם ידעתי - לא ישנתי'. אפשר לדמיין את הרעד המצמרר שעבר ליעקב אבינו בעמוד השדרה כשההבנה 'מה נורא המקום הזה' חלחלה אליו. אם רק נדע. מה נורא המקום שלנו בעולם. כמה נשגבות הנשמות שאנחנו עומדים מולן, לא נוכל לעמוד מנגד, לא נוכל לישון והם שם.


הפתרון הוא, אולי, לא להפסיק לחלום. קצת כמו ילד. לא לאבד את הפליאה מה'אבנים' שנמצאות בדרכנו. מנוע החיפוש הפנימי שלנו לא יעצור. אם נדע, לא נישן. יש עוד שלבים בסולם, יש עוד קיר שלם לצבוע…


שבת שלום,

ה' עמכם.

איתן.

יום שישי, 25 בנובמבר 2022

תולדות תשפ"ג

 בס"ד


מזל שיש חוק חינוך חובה. טוב שבסוף הדרך יש בגרות. שיש חוקים, שיש נורמות, כללי התנהגות ששומרים עלינו במסגרת, גם כשפחות בא לנו, שאין כוח, שאנחנו לא מאמינים בקונספט, או, פשוט, לא מתחברים אליו.


או שלא?


או שאולי הם חונקים. החוקים, הכללים. את הטבעיות, את החיבור, את הזיקה אל החיים שלי, אל הרצון שלי באמת. "אם הכל כבר נקבע לי, אז מה אקבע - תנו לי לגלות לבד, תעשו טובה" שרים 'התקווה 6' ומזקקים במשפט אחד את מה שאני שומע יום יום. את מה שבטח כל מי שמקשיב לנוער שומע. הם אומרים את זה. הם מתנהגים את זה. ה'למה' מפעפע מהן בדרכים רבות. 'למה' כמילה שמתחילה אינספור שאלות. למה אני פה? למה צריך את זה? למה מדברים אלי ככה ולא אחרת? מה יוצא לי מזה? ולמה אני לא מצליחה לבטא את מה שאני באמת רוצה לומר???


"קודם גן, יסודי ואז תיכון, צבא..." שתי שורות קודם של 'התקווה 6'. חצי דור - דור אחורה וסדר הדברים הזה ברור. היום זה כבר ברור הרבה פחות. שינויים טכנולוגיים מרחיקי לכת, שינויים חברתיים ו…קורונה. על ההשפעה של כל אחד מהם אפשר לדבר הרבה ובטח עוד יש הרבה לגלות, אבל, התחושה שלי, מה שאני רואה, זה שבדור שבו המוטיבציה החיצונית של הרגלים וסמכות הולכת ומתערערת, קם דור שביודעין או שלא ביודעין מחפש מוטיבציה פנימית. 'כי ככה היה תמיד' כבר לא עובד. יש תלמידות שאני שומע מהן את זה כל כך ברור ויש את אלו שההתנהגות שלהן זועקת את זה. כמובן שיש מקום גם למוטיבציה החיצונית, לסדר והרגלים שלפחות, בהתחלה, יכולים להיות חיצוניים, אבל כאן רציתי לכתוב קצת על שיח של מוטיבציה פנימית.


מוטיבציה. הנעה בעברית. מושג חמקמק. הוא כמובן זכה להגדרה ויקיפדית, אבל כשאני קורא אותה, אני מרגיש שהיא נגלית ונכסית. לא רק ההגדרה עצמה. למצוא בתוכך מוטיבציה, להגדיר אותה עם עצמך, זה לא דבר פשוט. כשהתלמידות נתקלות מול המוטיבציה החיצונית של החיים שלהן (לימודים כגורם מייצג) ונאבקות למצוא את מקומן, אני מנסה לשלוח אותן להתבוננות, לחשיבה, לגילוי של אותה הנעה פנימית. זו משימה קשה. ו'לא יודעת' או 'לא מוצאת' הן התשובות הנפוצות. 


אני חושב שגם כאן, תפקיד המבוגר הוא בבחינת 'את פתח לו'. לזה שלא יודע לשאול גם את עצמו. לאדם שמחפש משמעות מבלי אפילו להיות מודע לזה. אולי אי אפשר לראות את התת מודע מחפש, אבל, את שלל הביטויים המגוונים לחיפוש הזה, אנחנו רואים בבירור. לפתוח להם קודם כל את הפתח המאפשר להם לשאול את השאלה. שיבינו שמגיע להם לשאול את השאלה. שמותר להיות מבולבלים, שמותר אפילו לא להרגיש בנוח עם סממני המוטיבציה החיצונית שסביבם. אפילו זו הדתית המחייבת. ועוד פתח. שמותר להם לקבל את עצמם. שיש להם מקום. וייחודיות. ושבתוך המסגרות המחייבות בחיים יש להם אפשרות למצוא את מקומם. שיש להם מחויבות למצוא את מקומם. כי המקום הזה בטוח להם יותר. הוא יכול לרפא את כל החוליים של הנפש המתייסרת. וכי מתוך המקום הזה הם יוכלו להתעורר (תרתי משמע…) לפעולה. לעשייה. לנתינה.


לנתינה. גם אלינו בחזרה. כי במסע היום יומי הזה אל עבר המוטיבציה שלהם, אני משתכלל בעצמי. אני מחדד את המחשבה שלי, את הרעיונות שלי ואת שיטות ההוראה שלי. יותר מזה, אני מוצא את המוטיבציה הפנימית שלי. מה שמשכלל אותי לסייע להן למצוא את שלהן, מה שעוזר לי בעצמי…. 


ברש"י ז"ל ויתן לך יתן ויחזור ויתן. ואין מובן. וי"ל כי רצון הש"י בהשפעתו כדי להעלות מזה נחת רוח להש"י ע"י שיוכל האדם לעבוד אותו כשיהיה לו צרכיו. ובפרט השפעה בעבודתו ית' בעצמו. וכשהאדם עושה רצונו חוזרת ההשפעה להש"י ומביא התחדשות. וז"ש יתן ויחזור ויתן כענין שכ' במדרש ויאמר משה לה'. משל ים שנשפך לגומא שאצלו. שאז הי' זה נותן לזה וזה לזה. ומרע"ה הוא כללות ישראל וזה ההפרש בין ישראל לאומות כי הלא כל השפעות התחלתן הוא מטל השמים. רק שלבסוף נתלבשו בטבע גשמיות ונתקלקל אצל האומות עוע"ג. אבל בנ"י מחזירין תמיד הכל להשורש ויתן ויחזור ויתן כנ"ל. דכ' אין כל חדש תחת השמש. אבל בנ"י שמעלין הכל להשורש שהוא למעלה מהשמש מביאין התחדשות תמיד [כמ"ש החודש הזה לכם] כנ"ל [שפת אמת, תולדות, תרל"א]:


רצה הקב"ה לברוא את העולם במידת הדין (ברש"י, בראשית א', א'). שהדין מאפשר לאדם לזכות בזכות עצמו. ראה שאין העולם יכול להתקיים, כי אם לא יזכה האדם בדין, לא תהיה לו תקומה. עמד ושיתף והקדים את מידת הרחמים למידת הדין. נתן לו זמן. ונתן לו צרכיו. ונתן לו ארכה לתקן ולשוב. והמתנה הגדולה ביותר שנתן הקב"ה לאדם, היא לחזור ולעמוד ולזכות בדין. להביא מעצמו חידוש אל העליונים.


אלמלא מקרא שכתוב, אם לא היה ה'שפת אמת' אומר זאת, היה קשה לומר. איך האדם מביא איזה חידוש כלפי שמיא. בנה הקב"ה את המציאות בצורה כזאת שהוא "יצטרך נחת רוח" באופן כזה שרק האדם יוכל לעשות אותה. זה הבסיס למציאות האדם על פי היהדות. להבדיל מהנצרות, שם האדם נכשל ואלוהים, במידה והודית בו, מסכים לוותר ולכפר, ולהבדיל מהאסלאם, שפירושו הכנעה, 'אין אלוה מלבד אללא' והאדם כמעט ונטול בחירה (או נטול בכלל על פי הרוב הסוני), היהדות מביאה מהפיכה של שותפות בין שמיים וארץ, בין אלוהים ואדם.


לא משנה את מי באמת יצחק רצה לברך בברכת אברהם על המשכיות הזכות על הארץ, בבואו לברך את הבכור שיוביל את ההיסטוריה הוא טבע בברכה את המנגנון הזה. 'ויתן' (ו' לכאורה מיותרת) - יתן ויחזור ויתן, מעגל של נתינה. בין אלוהים לאדם. בין אדם לאדם.


שבת שלום,

איתן.

יום שישי, 18 בנובמבר 2022

חיי שרה תשפ"ג

 בס"ד


פיתחתי יכולת לקרוא בקפה. אני קורא בו את העתיד של התלמידות. אני מסתכל בשאריות של כוס הקפה, כבר לא משנה איזה מספר, ויודע שהן יגדלו. אני מסתכל בשאריות של כוס הקפה וחושב איך היא נגמרה כל כך מהר… אני קורא להן את העתיד, אני גם משתדל לגלות להן אותו. אתן תגדלו, אתן תסיימו תיכון, אתן תהיו נשים בוגרות, אתן צריכות להיות מוכנות לנהל חיים עצמאיים ואתן צריכות לדעת את זה עכשיו. ברגעים כאלו של פיכחון מִשֵּיכָר גיל הנעורים, הן מבינות שאני אזכור איך הן היו בנות 14-18 וקצת מתפדחות על חשבון העתיד, אבל הרגעים האלה, כשהן מצליחות להציץ אל העתיד הזה, הם, בעיניי, משמעותיים מאוד לתהליך החינוכי.


מה אנחנו, הורים ומחנכים, מבקשים לעשות? לעבור איתם את השנים המורכבות האלה יחד. יש שבוחרים לנסות לשאת אותם על כפיים עד יעבור זעם, לצעוד בשבילם. יש שמנסים לנתב, ליישר להם את הדרכים הרצויות, לפתוח להם קו אחד ברור (הקו של המבוגר כמובן). יש המשאירים בידם את כל הבחירה, נמנעים מאמירות מכווינות. יש כאלו שרק הולכים לידם, כי זו העבודה שלי שהביאה אותי לכאן במקרה, מסוגלים לחיות בניתוק בין ההורות או עבודת ההוראה לנפשות שנמצאות במקרה לידם. ויש אפילו, המנסים ממש למנוע, ממה שהנפשות האלה משדרות, לחדור אליהם פנימה.


אני חושב, מאמין, שצריך לצעוד בדרך יחד איתם במין ריקוד מורכב. פעם קדימה. להצביע על מכשולים, ללמד איך להמנע מלשבור עליהם את הראש. פעמיים אחורה. באמונה. הם יכולים להתמודד, הם יכולים עכשיו להוביל. פעם להפנות את המבט שלהם אחורה ולמטה אל העבר, אל המקום הנמוך יותר שהם היו בו ולתת להם לראות במו עיניהם את הדרך למעלה שהם כבר עשו. ופעם, להסתכל איתם קדימה ולמעלה. תמונת עתיד ותקווה. תמונת עתיד לשאוף אליה ותחושות מסוגלות ותקווה שהם אכן יכולים. לעורר התרגשות לקראת העתיד הזה. זה משנה, זה בונה את ההווה.


אפשר גם יותר מזה. לצעוד יחד בדרך, לא רק כמבוגר שיודע יותר, שמאמין, שמלמד ומקווה, אלא, לנסות ולהיות על הדרך הזאת, כאילו אתה בעצמך הילד, הנער. להתחבר למה שאתה רואה, להקשיב היטב למה שאתה שומע, להיזכר במה שעברת ומה שהיית. לשים לרגע את השנים והניסיון בצד ופשוט להיות שוב על אותה הדרך. נכון, זה לא באמת אפשרי. נכון, זה אולי קצת מסוכן, כי ה"אני" שלך עלול לתפוס את הבמה, אתה עלול להיכנס לסחרור של נוסטלגיה, לראות את הכל דרך העיניים שלך ולפספס את הצרכים שלהם. אבל, נדמה לי, ששווה לנסות מדי פעם להלך על החבל הדק הזה. להציף מחדש את הילד, הנער שבך, להיות שם רגע באמת עם הפחדים, הבלבול, התקוות וגם העוצמות. ואז, להוסיף את חכמת השנים והניסיון. אם מצליחים, כך אני מרגיש, מגדילים את ההזדהות איתם, את הקשר ומתוך זה פעולת החינוך מדויקת יותר. נקייה יותר משיקולי אגו. ומן הצד השני, בגלל שהנוער כל כך חד ומזהה שאתה באמת איתו, זה גם מגדיל אצלם את האמון ואת היכולת והרצון להתחבר לתהליך הזה של צעידה משותפת. 

אני ממליץ. זה כמו לשתות ממעיין הנעורים. רק עם טעם של קפה…


ברש"י שני חיי שרה כולן שוין לטובה. י"ל כי דרך אדם הפשוט ע"י שנזקן ונתוסף בו דיעה מיישב אורחותיו ונמצא כי כל מה שנזקן יותר מניח מדות ומעשים רעים שהי' עושה וא"כ אינו נקרא ימי חייו רק רגע האחרונה שהיא בשלימות הראוי אם זוכה לכך. אבל בשרה הצדקת הי' כל ימי' בטוב ובלי קלקול. אף כי ודאי נתעלתה בימי הזקנה. אבל לא ע"י דחיות מעשים הקודמין בימי הנעורים. רק שנתעלתה כפי מה שנבראת שכל ימיו של אדם קצובין לתקן בכל יום דבר מיוחד. ולהתעלות מדריגה אחר מדריגה. אבל לא הי' לה פגם וקלקול לחזור להתנהג בכשרות. וז"ש כולן שוין לטובה. והבן [שפת אמת, חיי שרה, תרל"א]:


שרה, אומר ה'שפת אמת' באמת הייתה מיוחדת במינה. בת 7 בטוב ובלי קלקול, בת 20 טובה יותר, מדויקת יותר, פעילה יותר ובת 100 מנהיגה זקנה עם ניסיון רב בתיקון עולם, בתיקון הנפשות יחד עם אברהם. שרה הייתה יכולה להסתכל אחורה בלי שום חרטה ובמקביל לראות את הדרך העולה שהיא עברה. 


מה לא היינו נותנים כדי להסתכל אחורה בלי חרטה. אפילו שהתגברנו, אפילו שהתעלנו, העבר רובץ עלינו כמשא כבד. אם רק היינו יכולים לחזור ולתקן… נכון, זה לא אפשרי. אבל, אולי, אם לא 'נדחה את מעשינו הקודמים בימי הנעורים', לא נבטל אותם, נתבייש בהם ונרצה לשכוח, אלא, נשתמש באותן הנפילות, או בסתם אותם דברים קטנים שאז היו נראים כל כך גדולים וחשובים, כאן בהווה, להגדיל את המעשים שלנו, לדייק ולשפר אותם, וגם להבין את הדור הבא ולהוביל אותו מתוך חיבור ומתוך אמונה, נתקן את העבר למפרע. אולי בזה טמון סוד החזרה בתשובה. כי העוונות הופכים לזכויות, אם חוזרים בתשובה - מאהבה.


שבת שלום,

איתן.

יום שישי, 11 בנובמבר 2022

וירא תשפ"ג

 בס"ד


"ציניות זה לא מצחיק". אמרה/קבעה אחת התלמידות. "זה לא כמו בדיחה". אז אני, שמואשם לא אחת בציניות, דווקא חושב שכן. זה מצחיק. באופן מיוחד. אז כדי להגן על ההומור הזה (ועל עצמי) החלטתי לברר את המושג. בירור ראשוני בויקיפדיה העלה עד כמה רעה היא הציניות. "אי אמון עמוק לגבי בני אדם מתוך אמונה כי הם אנוכיים מטבעם". הצילו!!! ואז ראיתי את האותיות הקטנות, "לסגנון דיבור עוקצני, המכונה בטעות ציניות, ראו סרקזם". הקלה.. או, בעצם לא ממש.. גם סרקזם, בהגדרתו המילונית - ויקיפדית, מדבר על עלבון, על עקיצה. סרקזם (לעג מר), הוא סגנון דיבור המתאפיין בעלבון חבוי; להבדיל מהבעת עלבון גלוי, סרקזם נאמר במסווה של רצון תמים "להעביר מסר" או "לחנך" את הצד שאליו כוון, אם כי בהגדרה מטרתו להעביר מסר עוקצני. לעיתים קרובות הסרקזם נאמר בצורה הומוריסטית."


הציניות, בהגדרתה המקורית, היא בעיניי, איומה. להסתובב בעולם עם חוסר אמון בבני אדם. להרגיש "אדם לאדם זאב". שכל ההתנהגות שלנו, היא תוצר אבולוציוני של שיקולי כדאיות אישיים. הסרקזם, לעומתה, הוא כלי חזק. האחריות על המשתמש. להרע או להיטיב. ללעוג או לצחוק. סכין סרקסטית שננעצת יכולה לחדור עמוק. יש משהו בסרקזם שיכול, במשפט אחד, להשפיל עד עפר. לבטל את האדם שהציג עכשיו את דעתו, השקפותיו, מחשבותיו, או במצב הגרוע ביותר, את רגשותיו. הסרקזם (שנקרא לו מעכשיו כמו בטעות הנפוצה - ציניות), הוא לא סכין, אלא, מזלג חד בעל שלוש שיניים, שהופך באבחה אחת על פניו, במקצועיות יש לומר, את מה שנאמר על ידי האחר.


"לעיתים קרובות הסרקזם נאמר בצורה הומוריסטית" כה אמרה ויקיפדיה. נרגעתי. כי כשאנו עוברים לתחום של ההומור, אז כבר מדובר בצחוק. "הומור מוגדר מילונית כיכולת לתפוס ולבטא את הצדדים המשעשעים, המגוחכים והאבסורדיים של החיים, לרוב מתוך ראייה רחבה ויחס של אהדה סלחנית". אז אם אתה, בתוכך, יוצא מתוך "יחס של אהדה סלחנית", אם מי שמולך מכיר אותך ומרגיש את אותה האהדה, אז הציניות, המזלג החד שיודע להפוך את הסיטואציה ולהציג אותה כמגוכחת, הופך עולמות. הופך מצבי רוח. ציניות כזאת מבטלת מחסומים. יוצרת גשרים בין אנשים. המציאות שבחוץ מגוחכת. אבל כאן, בינינו, יש קשר. יש פתיחות. 


אז נכון, אני ציני. נכון, לא תמיד השתמשתי בה לטובה. ככלי חינוכי היא חייבת לבוא מתוך היכרות והבנה בין המורה לתלמידים. ואז, היא יכולה להפוך עולמות. מעלה חיוך על פניהם המיואשות. מעבירה להם את המסר כי בשבילם, יש מי שמוכן ויכול לעזור לבנות גשר מעל המציאות שנראית עכשיו קשה. אפשר לדלג מעליה. להעביר את התחושה ש"יש סיכוי" וש"לא כל העולם (המבוגר) נגדי" היא, אולי, אחת המתנות הגדולת שאפשר לתת לאדם בכלל ולמתבגר בפרט, כשהם במסע בזמנים הקשים שלהם. אתה לא נועץ את המזלג באדם, אתה נועץ אותו, לטובתם, עמוק בלב הקושי. והופך.


ציניות. זהירות!! חד!! האחריות על המשתמש!! אז אם אתם לא ממש טובים בזה, או, אם אתם לא באים מאהבה, תשאירו את השימוש בה, למומחים בלבד.


מכל מקום, ״צחוק״ מתעורר רק כשמבחינים בדבר נלעג או שלא יתכן במציאות, ואין לך דבר נלעג ובלתי מציאותי יותר מאשר הציפייה שקיימת עתה בלב אברהם [רש"ר הירש, בראשית, י"ז, י"ז].


אם זה לא היה הקב"ה בכבודו ובעצמו שמנבא את אברהם בדבר לידת בן בגילם המופלג של זוג הזקנים, הרי שאפשר היה לקרוא לבשורה על הולדת יצחק, ציניות אכזרית. אבל, הקב"ה בוחר בדרך הצחוק הציני להביא גאולה לעולם. אברהם, המכיר את בוראו ומי שגילה אותו לעולם, מאמין בו - וצוחק. שרה צוחקת. וכשהיא מפחדת ש"תפסו" אותה בצחוק על הבשורה היא מכחישה. תשובת הקב"ה "לא. כי צחקת" יכולה להתפרש כביקורת, אך, הרש"ר הירש, (בחלק שלא הבאתי) הופך את הפשט שהתרגלנו אליו ומפרש את האמירה האלוהית כחיזוק לצחוק של שרה. כן, לידת בן בגילך היא מגוחכת. תצחקי. כל העולם עוד יצחק.


בהמשך מביא הרש"ר הירש את חשיבותו של הצחוק. המשכיותו של אברהם והקיום העברי - יהודי לאורך כל הדורות, הוא ביטוי ציני אחד גדול. איך הם שורדים? איך הקומץ הזה משנה את העולם בכל כך הרבה תחומים של החיים? הפלא המגוחך הזה הוא אנטיתזה לדטרמינזם הנראה שולט בעולם. לחוקיות הקבועה של הטבע שנראה כבלתי ניתנת לניצחון. לשינוי. בא הקיום היהודי "המגוחך" מצד הטבע, לומר - אפשר להפוך את המציאות שנראית קשה, אנחנו נהיה הגשר שלכם. היהודים תמיד הביאו את המסר הזה לעולם. שנאו אותנו עד מוות בגללו וגם העריצו והיללו. "יצחק" בלשון עתיד. אבל לא רק אנחנו נצחק בבחינה לעגנית של "צוחק מי שצוחק אחרון", אלא, "כל השומע יצחק לי". אנחנו מזמינים את כל העולם ליהנות אתנו מהבדיחה. 


שבת שלום,
איתן.

מוזמנים לקרוא את המשך דברי הרש"ר הירש:

הערנו כבר (לעיל יז, יז) על חשיבותו של ״צחוק״ זה. איננו נפטרים מן ה״צחוק״ בקשר ללידת יצחק; כולם צוחקים! אברהם צוחק, שרה צוחקת, ו״כל השומע יצחק״ – העולם כולו צוחק. צחוק זה יהיה חקוק על לב שרה, כדרך שהיה חקוק על לב אברהם. לכל אורך חינוכו של הילד, יזכרו צחוק זה. שהרי כבר כשהתבשרו לראשונה על הלידה שתבוא, נראה להם עצם הרעיון כבלתי מתקבל על הדעת.


בפסוקנו נרמז אולי הצד הלועג של הצחוק. העולם הרי ידע את שאיפותיהם ומטרותיהם של אברהם ושרה, אותם שני בעלי אישיות בלתי רגילה, שהעזו ללכת נגד רוח הזמן. העולם ידע את תקוותם הגדולה, שיצליחו בסופו של דבר לעצור את הרוח החזקה הזאת, ולהפנות אותה לכיוון אחר. ועתה שאיפה עזה נוספת בלתי מציאותית: להרכיב תקווה זו על נטע רך שניטע באיחור זמן כזה! די במכה אחת חזקה, וכל התקוות תיקברנה לעולמים, בעצם ראשיתן! כלום נתפלא על כך שבני זמנם של אבותינו לא יכלו להמנע מחיוך של לעג, בהביטם אל עריסת העם היהודי?

עד עצם היום הזה, אנשים – אשר בחישוביהם על אירועים הסטוריים ועניינים עולמיים אין מקום לאלוהים – שמים ללעג וקלס את השאיפות החובקות זרועות עולם של העם היהודי, עם עולם. כבר מעצם ההתחלה הועמדנו אנו, היהודים, במצב הזה. בנו היהודי הראשון של אברהם נקרא ״יצחק״, ואנו נמשיך להקרא בשם הזה עד שתתקיימנה התקוות שיסודן בהשגחת ובהבטחות ה׳. ״אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ״ (תהלים קכו, ב), ואז הצחוק האחרון עתיד להיות שלנו, שהרי משמעות השם ״יצחק״ היא: הוא זה ש״יצחק״! וצחוק זה לא יהיה ״צחוק״ אלא ״שחוק״, חיוכה העדין של השמחה [רש"ר הירש, וירא].

יום שישי, 4 בנובמבר 2022

לך לך תשפ"ג

 בס"ד

כל כך הרבה מתח השתחרר לאחר פרסום תוצאות הבחירות. כמו קפיץ שנמתח ונמתח והשתחרר פתאום. הוא נמתח עם כל החלטה של הממשלה המסיימת עכשיו את ימיה, עם רוב פסיקות בג"ץ ועם אינספור התבטאויות בתקשורת שעולות מהן צביעות (דוגמה בסוף הפוסט), גזענות והסתה (אחת מהדוגמאות החריפות), שיוצאות או נכתבות בשיא הטבעיות ועוברות להן ככה בפריים - טיים מבלי שיקום נגדן קול זעקה. נכון, זה לא ישתנה כל כך מהר, אבל העם בחר לתת הזדמנות לממשלת שינוי…


כל כך הרבה תסכול התפוצץ לאחר פרסום תוצאות הבחירות. תחושה של חוסר ייצוג. "לא סופרים אותי". אי וודאות גדולה לגבי העתיד (יש עתיד?) שנראה פתאום מפחיד ומאיים. ניסינו לשנות, ניסינו להתחבר, רצינו להביא למדינה עתיד טוב יותר, להצעיד אותה קדימה, לחבר אליה את העולם.. ומה יהיה עכשיו??


האם הגשר אפשרי? אני מאמין שכן. באחריות מי לבנות אותו? באחריות כולם. הקואליציה, האופוזיציה וכל הבוחרים. חברי הממשלה שייבחרו מחויבים לבוחרים שלהם. מחויבים להבטחות שלהם. לההתפוצצות בהצבעה לסמוטריץ' ובן גביר יש רקע במה שקרה פה בשנים האחרונות והם מחויבים להוביל את הקו שלשמו הם נבחרו - 'מה שאתה מצביע, זה מה שאתה מקבל'. אבל הם, והליכוד, לא דיברו רק על מלחמה בפשיעה, בטרור וקידום הבנייה בהתנחלויות. הם דיברו, הם זעקו, על הדרה של ציבור שלם, על דריסה מכוונת שלו. ומבחינתי, גם זו הבטחה שהם צריכים לקיים. אנחנו קודם כל עם ישראל, אחר כך יש לנו גם זהות של קיום (כך וכך) מצוות. יהדות היא לאום. אני מאמין שחלק גדול מעולם הערכים שלהם, במיוחד בתחום הביטחוני, אפילו קידום ההתיישבות, נועד לשפר את מצבם של כל האזרחים, אבל, מעבר למדד ההצלחה בקיום ההבטחות, הם, מבחינתי, יימדדו גם בדרך. בנחישות, אבל גם בהסברת הפנים, בהושטת היד, גם אם היא לא תמצא תמיד יד אחות.


מתוך כל נאומי המפסידים, אלו שלקחו אחריות ואלו שפחות, נגעו בי רק דברי מנסור עבאס. שֵמְסָכֵּן את מעמדו ואת בטחונו כדי להוביל דו-קיום אזרחי שייטיב עם כולם. שמעתי דברים שיוצאים מהלב, כמו שלא שמעתי אצל אף פוליטיקאי יהודי. הושטת היד אליו ואל הציבור הערבי בכלל, הייתה אחד הפספוסים הגדולים בבחירות הקודמות ומבחינתי היא תהיה אחד המבחנים הגדולים של הממשלה הבאה.


גם אנחנו, ההורים, המורים, היינו פעם תלמידים. הבחירות שלנו בחיים הביאו אותנו למה שאנחנו. הגענו לתפקיד אותו אנחנו ממלאים עם קצת פחות דמוקרטיה. ויש לנו כוח. ונכון, אנחנו עושים 'הכל לטובתם', גם אם נראה להם אחרת. לכאורה. ופה המבחן. אם לא שכחנו את הימים שישבנו ב'אופוזיציה'. שנחנקנו, שהיה מעיק. הגיל. ההורמונים. הסערות הפנימיות. לא מבינים אותי. האם אנחנו מסוגלים להרים את המבט מעל כוס הקפה, אל מה שקורה בצד השני של הלוח (ובשביל מה קיבלנו עיניים בגב??), אל מה שקורה במסדרון ובפינות החשוכות. לא רק אם למדנו לזהות את מבטי הקושי, אלא, אם אנחנו מוכנים גם להישיר אליהם את המבט שלנו. לעצור רגע. להשקיע זמן. ולנסות, ולו במעט, להסיט את שטף הבלבול הזה. לתת לו לצאת, לזרום, להיות גלוי יותר, נוכח. רואים אותי. אני כבר לא ממש ב'אופוזיציה'.


והנה אברהם אע"ה הי' בו ב' הענינים כי מקודם היה בכלל בני נח וקירב כל הברואים להשי"ת כפי היכולת כמאמר המדרש אחות לנו שאיחה כל באי עולם להשי"ת. והי' זה בחי' יחוד ה'. אח"כ אמר לו השי"ת לך לך פי' לבחי' המיוחדת לך שהיא אומה הישראלית המיוחדת לה' בכל המעשים והדקדוקים ע"י המצות והיא בחי' התורה שנקראת דרך כמ"ש חז"ל ע"פ אשר לא הלכו בה כו'. ואמת שזה נוהג בכל איש ישראל כמאמר חז"ל מקודם יקבל עליו עמ"ש ואח"כ עול מצות. וכל מצוה צריך לעשות בהתבטלות לכלל ישראל כמו שאומרים בשם כל ישראל כמ"ש אשר קדשנו במצותיו. וקבלת עומ"ש ויחוד ה' צריך להיות בכלל כל הבריאה לבקש שיתגלה כבודו ית' במהרה להיות ה' אחד ושמו אחד [שפת אמת, לך לך, תרל"ז]:


קודם היה אברהם בכלל בני נוח, אומר ה'שפת אמת'. 'קודם' מציין לוח זמנים. קודם בן נוח, אחר כך קיבל פנייה מהקב"ה לייחוד העם העברי. אפשר לומר שאברהם יצא מגדר בני נוח שהוא היה חלק ממנו בעבר אל העתיד העברי. אבל 'קודם' מתאם גם שכבה בנפש. אני קודם בן נוח. מחובר לכל מי ששונה ממני. לכל מי שיש לו איתי מחלוקת גדולה. מאבק איתנים. הם חלק ממני למרות שאני לא מתבייש לשבור להם את הפסלים, את כל האמונות והערכים שלהם. על הקומה הזאת, אני גם בן לעם העברי, שיש לו ארץ מיוחדת, שפה מיוחדת, תורה מיוחדת.


יש לנו חיוב וייחוד בקבלת עול מלכות שמיים, דקדוקי מצוות וכל אלו בהתבטלות ל'כלל ישראל', כל כלל וקהל ישראל. לאומיות מופגנת. ארץ ישראל השלמה, הר הבית, מקדש, תלמוד תורה. ובתוך זה, אומר ה'שפת אמת' יש לכלול גם את כל הבריאה. להיות חלק מהבריאה היא הקומה הראשונה, הקודמת בזמן והקודמת בנפש לעם ישראל. ולכן השכבה השלישית היא שכבת 'גילוי כבוד ה' להיות אחד ושמו אחד'. וכדי שהשכבה הזאת תתגלה, צריך כבר בזמן ההופעה של שכבת הלאומיות השנייה, להבין מה המטרה. לאן אנחנו חותרים. גיוס כלל ישראל, להבראת כלל העולם.


שבת שלום,

איתן.



קרל פופר, פילוסוף ממוצא יהודי, טבע את הפרדוקס אותו מזכירה נעה לנדאו, עיתונאית ב"הארץ", עיתון לאנשים מנותקים.

ב'ציוץ' שלה היא מבטאת:

  1. 1. התנשאות.

  2. 2. חוסר ידע / או רצון להפגין אותו, במקורות היהודיים "כל המרחם על אכזרים, סופו שיתאכזר על רחמנים" (ר' אלעזר, תנחומא, מצורע) נאמר הרבה לפני פופר.

  3. 3. אם אמו של "כל הפוסל במומו פוסל", גם לגבי פתיחת דבריה על עיתונאות לא מאוזנת ימינה (???) וגם, כי פרדוקס פופר הוא הטענה המרכזית כנגד מדיניות השמאל לאורך השנים.

  4. 4. חוסר דמוקרטיה - הרי לגיטימציה של מתמודדים לכנסת ניתנת במערכת ה'ארץ'...

  5. 5. סתם בכיינות..




אמור תשפ"ד

  בס"ד הזמן מרפא את הכל? הוא הרופא הטוב ביותר, כאותו ביטוי עממי? מבלי להכנס לפילוסופיה על מהותו של הזמן, נראה שבחיי היום - יום, הקלישאה...