בס"ד
פרשת שופטים תשע"ז
מקרים שהיו. אולי אפילו באמת. הדמויות והנסיבות מטושטשות לצורך אי זיהוי…
על הבוקר שיחת טלפון. אמא של תלמידה על הקו. שואלת ומתעניינת. למה זה ככה? מדוע לא אחרת? מה תעשו במקרה כזה וכזה? זה נראה לי, זה לא נראה לי. ואני, משתדל לענות. האמת קצת מבולבל, קצת מהבוקר, קצת מהשאלות, בקיצור לא הייתי הכי חד. עניתי מה שעניתי. ניתוק.
שיחה עם מורה. נוסעים יחד ברכב בחזרה מהעבודה. והשיחה קולחת. על הא, על דא. ואיפה עוד את עובדת? אז נראה לי שכדאי לך כך וכך ובאולפנה תהיי כך וכך, תודה על הטרמפ. שלום.
המשותף לשתי השיחות האלו הוא טלפון שקיבלתי מגורם שלישי לאחר מכן שאמר לי כי אותן הנשים נעלבו ממני בשיחות האלו. ואני נדהמתי. התגובה הפנימית הראשונה להאשמה כזאת היא להתגונן. להתגונן זה קודם כל למה אני לא אשם, באמת שהייתי בסדר, ולאחר מכן, על פי הכלל של "ההגנה הטובה ביותר היא מתקפה", להתחיל להסביר למה דווקא אותן הנשים הן אלו שעלבו בי וזלזלו בעבודה קשה שעשיתי ובכלל איך הן לא רואות כל מה שעשיתי ואיך? ואיך? ואיך? תגובות ההגנה וההתקפה הזו (שיש בהן הרבה מן הצדק) עוד לא עברו לאותו גורם שלישי וחלקן גם לא יגיעו אליו. אני מדבר על התחושות הפנימיות המתגעשות כשאתה מוצא את עצמך מותקף. אולי התהליכים האבולוציוניים ששימרו אצלנו מנגנוני הגנה פיזיים הטביעו בנו גם את אותם מנגנונים השומרים על החוסן הנפשי שלנו, על האמונה הבלתי מתפשרת שלנו בכך שאנחנו צודקים. אבל, כשהסנגור שבי סיים להשמיע את הנאום חוצב הלהבות שלו לסיכום קו ההגנה (הקהל בבית רואה זיכוי מלא!) קם הקטגור שבי ושואל: אולי טעית? אולי באמת לא דיברתי בצורה הנכונה ביותר, אולי באמת אפשר היה לשמוע נימה של אדישות, של חוסר אכפתיות? אולי באמת היה אפשר להבין אחרת את הדברים שלי והייתי צריך להישמר בלשוני? (ההכרעה כבר לא ברורה...).
אני חושב שהדוגמאות האלו ממחישות מאבקים פנימיים שלפעמים הם גדולים ולפעמים קטנים יותר, אבל מה עם אותם הדברים שלא מגיעים למערכת המשפט הזאת? מה עם אותם הדברים שאנחנו עושים בלי לחשוב ובלי לנתח? ומה עם קיצוניות לצד השני, עודף מחשבות על מחשבות, האם כדאי לעשות, האם לא כדאי, האם הייתי בסדר או לא, במקרה הטוב זו תחושה שיכולה למנוע מהאדם לעשות דברים פן יטעה, במקרה הפחות טוב כבר מתחיל חולי נפשי. ועוד שאלה – איך בסופו של דבר אני מקדם את עצמי מהדיון הפנימי הזה? איך אני משתנה?
{יח} שֹֽׁפְטִ֣ים וְשֹֽׁטְרִ֗ים תִּֽתֶּן-לְךָ֙ בְּכָל-שְׁעָרֶ֔יךָ אֲשֶׁ֨ר יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ לִשְׁבָטֶ֑יךָ וְשָֽׁפְט֥וּ אֶת-הָעָ֖ם מִשְׁפַּט-צֶֽדֶק: {יט} לֹֽא-תַטֶּ֣ה מִשְׁפָּ֔ט לֹ֥א תַכִּ֖יר פָּנִ֑ים וְלֹֽא-תִקַּ֣ח שֹׁ֔חַד כִּ֣י הַשֹּׁ֗חַד יְעַוֵּר֙ עֵינֵ֣י חֲכָמִ֔ים וִֽיסַלֵּ֖ף דִּבְרֵ֥י צַדִּיקִֽם: {כ} צֶ֥דֶק צֶ֖דֶק תִּרְדֹּ֑ף לְמַ֤עַן תִּֽחְיֶה֙ וְיָֽרַשְׁתָּ֣ אֶת-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר-יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ:
שופטים ושוטרים תתן לך. הוא גם כן לכל פרט. שופטים הוא הדעת להבין האמת והוא על ידי הגיון בתורה ... כמו השופט שפסק דין, כך קבלת האדם עצמו בפיו. ושוטרים בחינת המצוות... שהוא בגוף המעשה לכוף היצר לשנות המעשה... (שפת אמת, שופטים, תרמ"א).
מדייק השפת אמת מהמילה "לך" – שופטים ושוטרים גם ליחיד, שיַשים האדם על עצמו שופטים ושוטרים. השופטים הוא כוח השכל וההיגיון כדי לדעת את האמת. להגיע לאמת העמוקה של המעשים שלי, האם הם נכונים במעשה והאם הם גם נכונים בכוונה. ועל השופט לדרוש ולחקור היטב האם הם רצויים ונכונים – כי צדק צדק תרדוף. ועכשיו גם צריך לעשות את השינוי בפועל, איך מתנהגים. ולשם כך יש את השוטרים, הם המעשים, המצוות, אלו מתרי"ג ואלו מדרכי המוסר וכמו שהשוטר אוכף את פסק הדין של השופט, כך, אומר השפת אמת, יש להשליט האדם על עצמו בכפייה מעשים ישרים לפי שורת הדין ומעשים של טוב לפנים משורת הדין. בהתחלה בכפייה, תוותר. תתנצל – למרות תחושת העוול, תיתן - למרות התחושה שזה לא בלב שלם. למה? כי זאת האמת, עד אשר האדם יגיע למצב שהוא פועל על פי האמת לא בגלל כפייה, אלא, בגלל שכך הוא נכון.
מסכת אבות העוסקת במוסר, ממוקמת בסדר נזיקין שבמשנה, הכוללת דינים ומערכת יחסים של משפט. דבר זה בא להדגיש כי כדי להיות מוסריים, צריך לפתח מערכת שפיטה וכפייה עצמית כדי להצליח להתקדם גם מהבחינה המוסרית.
וצריך לשים לב לשמור על דרך האמצע והאיזון, צדק צדק תרדוף ואם אני הצודק, אזי עלי להכיר בכך ולא להתבייש. אסור לו לאדם לחיות בתחושה שהוא כל הזמן לא בסדר וכל השאר צודקים חוץ ממנו. אם חקרתי ודרשתי היטב ומצאתי כי אני נקי עלי להסתובב עם התחושה הזאת!
מה לעשות בפועל? בכביש – אל תהיה צודק, היה חכם. עם אנשים – בפנים תרגיש צודק, בחוץ – מומלץ לפעול לפנים משורת הדין.
התקשרתי. התנצלתי.
שבת שלום,
איתן
