בס"ד
אמור תשע"ח
השבוע הזה הביא איתו מעמסה נפשית לא פשוטה. בתחילתו נפטר אחד מוותיקי קהילת רמת מגשימים לאחר שכל מאמצינו להחיותו נכשלו. והשבוע הסתיים עם הטרגדיה הנוראה של אתמול בה נספו נערים ונערות ממכינה בשיטפונות בנגב (אחיין של נעמה לומד שם ולא היה רחוק ש…). ובאמצע החיים ה"רגילים". העשייה, ההתקדמות (סיימתי בשעה טובה את התואר השני) והדברים הקטנים והטובים של החיים ("נגמלתי" מטיטולים סוף סוף עד הנכדים…).
ולצד כל אלו נעמה ואני עוסקים הן בקהילה והן בעבודה בתפקידים שיש בהם הובלה וצורך לקבל גם החלטות לא פשוטות המשפיעות על אנשים אחרים. תפקידים כאלו, במיוחד כשהם תפקידים בקהילה שבה אתה חי, יכולים להביא להערכה ולהוקרה מצד הקהילה או העמיתים לעבודה, אך גם לביקורת ולכעסים רבים. מאוד לא פשוט לקבל החלטות כאלו. השכל אומר שכך צריך לעשות והלב נקרע.
ישנו כמובן הפתרון של הסרת האחריות. יצר הרע בנושא הזה חזק ביותר. הרי הכי פשוט להסתגר בד' אמותיך, להיות יותר בבית ולתת לאחרים לשבור את הראש, מקסימום אחר כך נתלונן עליהם מהכורסה...
אלא, שאם "לכך נוצרת", אם הגעת לתפקיד מתוך תחושת שליחות, מתוך הכרת הכוחות שלך והיכולת שלך לעשות את הדברים ומתוך ענווה גדולה, עלייך לעשותם. כן. סביר להניח שתתלכלך ולא משנה מה תעשה. ולכן יש צורך לשלב בין מעט ריחוק מצד אחד והרבה קשר והקשבה למי שאתה משפיע עליו מצד שני, כך שאם צריך - יש לומר "טעיתי". הליכה בדרך האמת תמיד, גם כשהיא קשה והכרה בכך שאתה השליח, אתה רק הצינור. כל אלו יסייעו למנהיג לקבל החלטות נכונות, לחיות איתם בשלום, אפילו אם בדיעבד הן יתבררו כטעות.
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו… אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקָּחוּ… כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִקְרַב מִכָּל זַרְעֲכֶם אֶל הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לה' וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו…"
"פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי. לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל."
שני מוטיבים יש בכהונה. האחד ריחוק המודגש בפרשת אמור. ריחוק מהעם והעבודה במקדש. ריחוק מהמוות, ריחוק מגירושין, ריחוק מטומאה המביאה איתה בהכרח את הצורך להתרחק מאנשים שלא מקפידים על כך. ריחוק מעבודה והתפרנסות ממתנות… והשני הוא הקרבה כפי שבאה לידי ביטוי אצל פנחס שקינא את קנאתו בתוכם וכפי שבאה לידי ביטוי בטיפולו של הכהן במצורע (טיפול אישי נפשי).
התורה דורשת מהכהנים חיים שאינם נדרשים משאר העם. אך העובדה שיש קבוצה אחת שיכולה לחיות כך מראה שכל העם יכול ועוד יגיע למדרגה זו. העובדה שיש קבוצה באנושות, היהודים, להם יש דרישה גבוהה יותר מהשאר מעידה על כך שכל האנושות יכולה ועוד תגיע לכך.
להנהיג ולהוביל. להיות רחוק ולהיות עמוק בתוך. מי שזו תכונתו עליו להיות איש.
שבת שלום,
איתן
