יום שישי, 27 באפריל 2018

אמור תשע"ח

בס"ד

אמור תשע"ח

השבוע הזה הביא איתו מעמסה נפשית לא פשוטה. בתחילתו נפטר אחד מוותיקי קהילת רמת מגשימים לאחר שכל מאמצינו להחיותו נכשלו. והשבוע הסתיים עם הטרגדיה הנוראה של אתמול בה נספו נערים ונערות ממכינה בשיטפונות בנגב (אחיין של נעמה לומד שם ולא היה רחוק ש…). ובאמצע החיים ה"רגילים". העשייה, ההתקדמות (סיימתי בשעה טובה את התואר השני) והדברים הקטנים והטובים של החיים ("נגמלתי" מטיטולים סוף סוף עד הנכדים…). 

ולצד כל אלו נעמה ואני עוסקים הן בקהילה והן בעבודה בתפקידים שיש בהם הובלה וצורך לקבל גם החלטות לא פשוטות המשפיעות על אנשים אחרים. תפקידים כאלו, במיוחד כשהם תפקידים בקהילה שבה אתה חי, יכולים להביא להערכה ולהוקרה מצד הקהילה או העמיתים לעבודה, אך גם לביקורת ולכעסים רבים. מאוד לא פשוט לקבל החלטות כאלו. השכל אומר שכך צריך לעשות והלב נקרע. 

ישנו כמובן הפתרון של הסרת האחריות. יצר הרע בנושא הזה חזק ביותר. הרי הכי פשוט להסתגר בד' אמותיך, להיות יותר בבית ולתת לאחרים לשבור את הראש, מקסימום אחר כך נתלונן עליהם מהכורסה...

אלא, שאם "לכך נוצרת", אם הגעת לתפקיד מתוך תחושת שליחות, מתוך הכרת הכוחות שלך והיכולת שלך לעשות את הדברים ומתוך ענווה גדולה, עלייך לעשותם. כן. סביר להניח שתתלכלך ולא משנה מה תעשה. ולכן יש צורך לשלב בין מעט ריחוק מצד אחד והרבה קשר והקשבה למי שאתה משפיע עליו מצד שני, כך שאם צריך - יש לומר "טעיתי". הליכה בדרך האמת תמיד, גם כשהיא קשה והכרה בכך שאתה השליח, אתה רק הצינור. כל אלו יסייעו למנהיג לקבל החלטות נכונות, לחיות איתם בשלום, אפילו אם בדיעבד הן יתבררו כטעות.


"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו… אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקָּחוּ… כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִקְרַב מִכָּל זַרְעֲכֶם אֶל הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לה' וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו…"

"פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי. לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל."


שני מוטיבים יש בכהונה. האחד ריחוק המודגש בפרשת אמור. ריחוק מהעם והעבודה במקדש. ריחוק מהמוות, ריחוק מגירושין, ריחוק מטומאה המביאה איתה בהכרח את הצורך להתרחק מאנשים שלא מקפידים על כך. ריחוק מעבודה והתפרנסות ממתנות… והשני הוא הקרבה כפי שבאה לידי ביטוי אצל פנחס שקינא את קנאתו בתוכם וכפי שבאה לידי ביטוי בטיפולו של הכהן במצורע (טיפול אישי נפשי).

התורה דורשת מהכהנים חיים שאינם נדרשים משאר העם. אך העובדה שיש קבוצה אחת שיכולה לחיות כך מראה שכל העם יכול ועוד יגיע למדרגה זו. העובדה שיש קבוצה באנושות, היהודים, להם יש דרישה גבוהה יותר מהשאר מעידה על כך שכל האנושות יכולה ועוד תגיע לכך.

להנהיג ולהוביל. להיות רחוק ולהיות עמוק בתוך. מי שזו תכונתו עליו להיות איש.


שבת שלום,

איתן

יום שישי, 20 באפריל 2018

אחרי מות קדושים תשע"ח



בס"ד

פרשת אחרי מות קדושים תשע"ח

כמה מחשבות מהימים האלה.

מעורב ישראלי

שעות בתוך יום העצמאות ויום הזיכרון עוד מבזיק אצלי מדי פעם. ואני חושב שאם אני לא מצליח לבצע את המעבר הזה באופן מושלם, מה עובר על המשפחות השכולות? הילדים, ההורים, האחים והחברים…

הבור הזה

וממבט מהצד (ב"ה) אני רואה איך הזמן שעובר, איך כל האנדרטאות, כל מפעלי ההנצחה, כל הסרטים… כל אלו ועוד לא מצליחים למלא את הבור, לא מצליחים למלא את החלל.

חיים בעתיד

לאורך שנים רבות לא ממש הבנתי אותו. רק בשנים האחרונות אני מרגיש שאני מתחיל להבין את התחלת הקצה של המשמעות של יום העצמאות. מחג נחמד כזה שיש לכל העמים, הופעות, טיולים, על האש, להתחלה של הבנה באיזו תקופה מדהימה אנחנו חיים. מה שקרה ב-1948, ה' באייר תש"ח הוא לא פחות ממה שקרה אי שם בכ"ה כסלו בארץ או בי"ג באדר בשושן הבירה, נעז ונאמר שגם ממה שקרה בט"ו בניסן במצרים. וכנראה שיותר מכל אלו. כנראה היו גם אז אנשים שכמה שנים אחרי הניצחונות ההם עוד התפלפלו אם להגיד הלל. עוד ראו שסך הכל הם חיים במדבר / בארץ קטנה / תחת שלטון של אחשוורוש ולא יכלו לחוש במלוא העוצמה של רוח התקופה.

קל וחומר אנו, שחיים אחרי הגאולה האחרונה. אנחנו שיכולים לקרוא פסוקים מפורשים מכל הנביאים ולהגיד - הנה זה קרה, הנה זה קורה וממש עכשיו! והתחושה שלי היא שלפעמים אנחנו תקועים בצרות הקטנות של החיים, תקועים בדיונים ובפלפולי הלכה על אמירת הלל וברכתו, על גילוח, על דיני האבלות של ספירת העומר, מבלי להרים את הראש ולנסות לחיות את ימי ספירת העומר והגאולה באופן האמיתי. אמרו לי תלמידות השבוע שאני בעצם חי בעתיד. זאת אומרת, שאני בעתיד של עצמי מנקודת המבט שלהן כנערות שעדיין לא יודעות מה יעשו בחיים [זה אולי נשמע כמו תסריט של סרט בדיוני], הגיע הזמן שנבין שאנחנו חיים בעתיד של דורות רבים שחיכו לרגע הזה.

לראות את הקדושה

אנחנו מכנים את מי שנפל על הגנה המדינה - "קדוש". אז נראה לי שנכון לכנות כך את כל החיילים, גם את אלו שיצאו בחיים, סך הכל הם עשו אותו דבר, שירתו ונלחמו, אז למה לחכות עד שחייל ימות כדי לכנות אותו קדוש?

אנחנו מכנים את מי שנרצח על קידוש ה', על הירצחו רק בגלל שהוא יהודי - "קדוש". אז אולי גם כאן לא נחכה עד שיירצחו??


"בפסוק כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו. לא כתיב מעשה, אלא, כמעשה. אם כן נכלל זה בכל מעשים אף דברי רשות לא היו נעשים כמעשה ארץ כנען… וכן יש לפרש אשר יעשה אותם האדם פירוש אותם - באמצעיות המשפטים והחוקים יתקן כל בחינת העשייה… כנאמר בכל דרכיך דעהו" [שפת אמת, אחרי מות, תרל"ח].

מדגיש ה"שפת אמת" כי התורה לא מתכוונת רק לעבירות שנעשו במצרים ובכנען. התורה באה לכוון את האדם לכל המעשים. גם אלו שאינם מצוות, גם בדברי הרשות. על היהודי לראות את הכיוון שהמצוות מכוונות אליו ואת הכיוון הזה לשייך לכל תחומי החיים. גם זכרון המלחמות, הניצחונות והכאבים הגדולים לא אמורים להיות זיכרונות של יום אחד. הימים האלה צריכים להשפיע על כלל תחומי החיים שלנו, לסמן את הייעוד שלהם.

אם נפעל כל יום בגלל הייעוד הזה, הרי שבוודאי, ממש בעבודה היום יומית, נזכור את כולם.


שבת שלום,

איתן

יום שישי, 13 באפריל 2018

תזריע - מצורע תשע"ח



בס"ד

תזריע - מצורע תשע"ח 

אנחנו חוגגים השבת בר מצווה לבננו איל. במהלך הילדות כוחות הרגש הם החזקים ביותר אצל הילד ועם התבגרותו מתפתח מאוד הכוח השכלי. היכולת לשלב את הכוחות האלה היא נרכשת ומאוד לא פשוטה בהתחלה. לכן, תקופת ההתבגרות מלאה גם בקשיים ובסערות לצד החוויה של הגדילה וההכרה ביכולות המתפתחות.

ההתבגרות היא תהליך. היא מסע. חלק מהמסע הגדול. החכמה היא לעזור לילד, לנער, לצעוד איתו צעד צעד, לתת לו לחוות את הדרך, ללמוד ולהנות ממנה. לקבל את הנפילות ולכוון אותו לקום, בעצמו, לחבק, לתמוך, לשחרר... ובעיקר להיות שם כי הכוחות האלה חזקים וחשוב לכוון אותם לטוב.

זכיתי ואיל שלי חכם ורגיש, בעל דמיון, רגש ושכל ברמה גבוהה (אובייקטיבי לחלוטין...) וגם בקשיים שישנם, טוב לי לגדול איתו יחד.

אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת - התואר אדם קשור לחלק של הדמיון באדם. הדמיון, הרגש, מאפשר ליצור ולפתח תרבות, כלכלה, ממשל וגם להגיע לנבואה. אך כוח הדמיון הוא גם מקור לחטאים רבים (רצון לשלוט, להשיג…). דמיונות שווא על דברים לא מושגים יכולים להפיל את האדם אל החטאים החמורים ביותר של עבודה זרה, גילוי עריות, גזל ושפיכות דמים. וכאשר מופיע קלקול כזה, האדם מקבל כרטיס אזהרה בדמות הצרעת בעור.

נֶגַע צָרַעַת כִּי תִהְיֶה בְּאָדָם וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן...צָרַעַת נוֹשֶׁנֶת הִוא בְּעוֹר בְּשָׂרוֹ וְטִמְּאוֹ הַכֹּהֵן - צרעת נושנת. האדם לא הבין את המסר והקלקול המוסרי נמשך, האדם יורד ממדרגתו והנגע הוא זה שמופיע ראשון, הוא המרכזי ורק לאחר מכן מופיעה המילה אדם.

וּבָשָׂר כִּי יִהְיֶה בוֹ בְעֹרוֹ שְׁחִין וְנִרְפָּא - עם הישנות החטא והתדרדרות נוספת שם האדם נמחק. הקלקול המוסרי כבר כל כך גדול שלא נותר לו לאדם מהבחינה המוסרית מהדמיון לאלוהים והנה הוא נקרא רק "בשר".


וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יִהְיֶה בוֹ נָגַע בְּרֹאשׁ אוֹ בְזָקָן… וְטִמֵּא אֹתוֹ הַכֹּהֵן נֶתֶק הוּא צָרַעַת הָרֹאשׁ אוֹ הַזָּקָן הוּא - הביטוי איש מורה על חשיבות, על צד השכל שבאדם. תפקיד השכל לשלוט ולכוון את האדם ובעזרתו הוא אמור לפעול בעולם. עם זאת, לשכל יש נטייה לשלוט ולא לאפשר לרגשות להתבטא ולכן החטאים שבשכל הם הפרדה בין השכל והרגש וכן לקדש ערך מסוים על פני אחרים. לכן, כאשר הקלקול המוסרי מגיע מהשכל הוא נקרא נתק. גם כאן ניתן להראות מהמשך הפרשה את ההתדרדרות של חטאי השכל ולא ארחיב.

המשמעות היא - "עבירה גוררת עבירה" - דאמר רב הונא כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו הותרה לו סלקא דעתך אלא נעשית לו כהיתר (קידושין מ.).

אבל "אם מידת פורענות.. קל וחומר למידת הטוב מרובה" (אבות דרבי נתן, פרק ל') ומצווה גוררת מצווה ושכר המצווה - מצווה. על דרך השלילה אנחנו לומדים קל וחומר לטוב. להכיר ולדעת כי יש יכולת להתקדם, לגדול, לפתח את הכוחות, לשלב אותם, לדייק אותם.

שבת שלום,
איתן

יום חמישי, 5 באפריל 2018

חג שני של פסח ופרשת שמיני תשע"ח



בס"ד

שביעי של פסח ופרשת שמיני תשע"ח

זה קשה לי. את זה אני לא מסוגל. תן לי כל דבר אחר, את זה - לא. עזוב, לא תשכנע אותי. את זה לא. אתה הרי יודע כי מה שקשה לי במיוחד הוא… [כאן כל אחד יכול בוודאי להשלים את מה שהוא מרגיש שלו זה קשה, קשה עד בלתי אפשרי]. "קשה כקריעת ים סוף". תחושה של קריעה אמתית, פנימית, אפילו ממש תחושה פיזית, הבטן נקרעת. את זה לא. אני לא יכול. פשוט תעזוב.

להכיר את הקושי שלי, להכיר בקושי שלי, במיוחד באותו קושי "מוחלט", אותו קושי משתק, יש בזה כדי להכיר את עצמי. אמרו חז"ל "אמור לי מי חברך ואומר לך מי אתה", ובהקשר הזה אני אומר אמור לי מהו הקושי שלך ואומר לך מי אתה. הכרת הקושי היא שלב בהתמודדות איתו. לא במובן של להתגבר ולשבור אותי, לעשות את מה שקשה לי בכוח כנגד רצוני הפנימי (אם כי זה יכול להיות שלב בתהליך), אלא, בסופו של דבר להגיע למצב שמתוך ההכרות עם הקושי שלי, עם אותו קושי שכל הזמן לוחץ עלי, כל הזמן מנסה להטביע אותי, מתוך ההכרות עם עצמי, אני יודע איך אני אוכל לפעול עם הכוחות שלי. הכוחות, התכונות שמתבטאות גם בקושי, יתבטאו גם ביצירה.


"בעניין קריעת ים סוף… ויש לומר כי בעודם במצרים היה לבני ישראל מעלה יתרה… ועתה שנבדלו...ראו שפלות הכנתם. והיה אחר כך הנס של קריעת ים סוף בגוף נפשות בני ישראל, לכן כתוב את ישועת ה' אשר יעשה לכם דייקא… וירא ישראל את היד הגדולה היינו שזכו לראות הנפלאות בעצמם והוא מעלה רבה… (שפת אמת, פסח, תרמ"ב)

"קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף" (בראשית רבה ס"ח).

"קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף" (בבלי, פסחים, קיח.).

עומדים בני ישראל אל שפת ים סוף ומרגישים שהם לא מסוגלים, אולי אפילו לא ראויים. אולי מול המצריים הם בלטו לטובה, אבל עכשיו כשהם מסתכלים בבבואתם המשתקפת אליהם מים סוף, הם שואלים את עצמם מי הם. מדוע הם ראויים לגאולה. את זה הם לא יוכלו לעבור.

והקב"ה הראה להם נס. הראה להם שאפשר לקרוע את הים. אפשר לעמוד מול הכוחות המאיימים להטביע אותם, בעיקר הכוחות הפנימיים שאומרים להם שהם לא מסוגלים. קריעת ים סוף גם הראתה להם מה צריך כדי להתגבר.

כדי להחזיק מים במקום צריכים כל הזמן לעבוד. תעזוב לרגע והמים יחזרו לאותה הנקודה שהם היו בה קודם. כל הזמן לגרוף, כל הזמן לעמוד מול הזרם. זה נשמע אולי מדכא ובלתי אפשרי, אבל כמו תמיד הקב"ה מצפה מאיתנו לקפוץ למים, לעשות את הצעד שלנו והוא כבר יקפיא תהומות בלב ים, עם מים קפואים יותר קל להתמודד כדי שלא יזוזו.

היחסים החברתיים ובוודאי הזוגיים וכן המזונות (אוכל במובן של פעולה בעולם - "מכל עץ הגן אכול תאכל") קשים גם הם כקריעת ים סוף. גם שם נדרשת מהאדם עבודה רצופה. שיאים זה יפה. קרעת ברך ומטוס בשמיים מניף שלט "התנשאי לי?", עבדת חודש והרמת קייטנה לילדים נכים, שיאים מדהימים. אבל זוגיות טובה, קידום חברה וצדק דורשים, יותר מהשיאים, עבודה יום יומית. כל יום לגרוף את המים, כל יום של מחוות לבן / בת הזוג, כל יום 10 אגורות לצדקה, כל יום מילה טובה. זה כבר יקרע את מה שצריך...

טוב, ערב חג, אז צריך ללכת לגרוף את המים…

חג שמח ושבת שלום,

איתן

אמור תשפ"ד

  בס"ד הזמן מרפא את הכל? הוא הרופא הטוב ביותר, כאותו ביטוי עממי? מבלי להכנס לפילוסופיה על מהותו של הזמן, נראה שבחיי היום - יום, הקלישאה...