וארא תשע"ז

בס"ד

פרשת "וארא" תשע"ז

עוד שבוע שגרתי של חורף. קמים, עובדים, לומדים, חיים... חורף כזה יכול להיות אצל כל אדם בכל זמן. אמנם, לוח השנה העברי בנוי כך שהחורף הקר והארוך מביא אתו שגרה ארוכה הנשברת באמצע רק בחנוכה, אבל כל אדם, כך נראה לי, מרגיש לפעמים חורף. מרגיש לפעמים שהוא נמצא על איזה מסלול שכבר מסיע אותו באופן אוטומטי בשגרת החיים של לקום, לעבוד, לאכול ולישון. ואיפה כל התכנונים? איפה כל מה שאני רוצה לעשות? להשקיע יותר בילדים, תחביבים, אפילו להתמקצע יותר בעבודה, לטייל, לנוח, לגדול... ויותר מזה, כשנראה שאת השגרה הזאת לא אנחנו מובילים, אלא, כוחות שנראים לנו שהם מחוץ לנו, כוחות שמכתיבים לנו את היום יום שלא אנחנו בחרנו. הורים, מורים, מנהלים, חברה.. היטיב לתאר זאת ברי סחרוף בשירו "עבדים":

עבדים

ברי סחרוף

מילים ולחן: ברי סחרוף

על נהר אספירין ישבנו

במקומות המוכרים

לא שומעים לא רואים

כאילו אנחנו אוויר

עוד מעט יגמר הסרט

בקרוב המציאות

התמונה מטושטשת

והצליל לא ברור

כי כולנו עבדים אפילו

שיש לנו כזה כאילו

פותחים פה גדול

ומחכים לעונג הבא

כולנו מכורים של מישהו

שמבקש עכשיו תרגישו

פותחים פה גדול

ומחכים למנה הבאה

חלונות ראווה יפים פה

זה הכל למכירה

גם אנחנו תלויים

עם פתקי החלפה

אז מה נעשה עם הכעס הזה

מה יהיה עם הקנאה

כולם רוצים להיות חופשיים

אבל ממה אלוהים ממה

תחושת העבדות הזאת היא תחושה נוראה, תחושה שרוצים להיות חופשיים, אבל לא יודעים ממה, לא יודעים איך.. אבל אני חושב שנוראה ממנה היא אי התחושה של להיות עבד. להיות עבד בלי להרגיש שאתה עבד, לחיות בשוויון נפש על אותו מסלול אוטומטי שמישהו אחר קבע בשבילך. כך, שהעצבות שאנחנו חשים לפעמים, אפילו בלי לדעת בגלל מה, יש בה משהו חיובי, מציק לי שאני לא עצמי, שאני לא בשליטה, שאני מרגיש ללא בחירה, שמישהו אחר מכתיב לי את החיים. זו אחת מהסיבות לעצבות בגילאי מעבר שונים, ילדוּת, נערוּת (ושאף אחד לא יסתבך איתי ויזכיר גיל 40...). העצבות הזאת לדעתי, יש בה בריאות והיא המפתח לעבור לשלב הבא הבוגר יותר, אם כי כמובן יש בה את הסכנה שלה, הסכנה שהעצבות תעבור, אך, להישאר עבד מבלי לדעת, מבלי לחוש.

מה הופך אדם לעבד[1]? אפשר לומר כי אדם שנאלץ לעשות מה שאחרים אומרים לו הרי הוא עבד. אבל, זו תשובה חלקית. העבד האמיתי הוא עבד המרגיש בנפשו שהוא עבד. החיה המבויתת לא תנסה לברוח, היא לא מכירה ולא רוצה משהו אחר חוץ מלקבל את צרכיה מהאדון ולקבל את אישורו לכל דבר.

" לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֲנִי יְהוָה, וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם; וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה, וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים.  ז וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם, וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים" (שמות ו')

"אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים..." (שמות כ')

הדיקטטורים האמיתיים לא היו צריכים גדרות, עבד לא ברח ממצרים מאות שנים, אנשים כמעט ולא ניסו לברוח מברית המועצות הקומוניסטית, כי השיטה הייתה דיכוי הנפש. מערכת החינוך וכלל המערכות אשר סבבו את האדם בחייו הרגילו אותו להיות עבד. "סבלות מצרים" – כבר הורגלנו לסבול את מצרים, "בית עבדים" - עבד במצרים הרגיש בבית וכשאתה מרגיש בבית אין לך רצון לצאת. רש"י מפרש "סבלות מצרים" – טורח משא מצרים. אומר ה"שפת אמת":

"כי הנה ידוע שכל עסק עשיות אדם בשום דבר [הכוונה כל דבר] גשמי, נדבק בנפשו קצת הרגש ממעשים אלו...ונמצא כי בני ישראל...נדבק בהם רוב גשמיות מרוב עבודה... ועל זה הושיע להם הבורא.. שיוכלו לנקות את נפשותיהם... ואחר כך ניצולו מגוף העבודה. והכלל: אם באמת לא סבלו ונמאס להם תועבות מצרים ממילא לא היה נדבק בנפשותם מעבודתם כלל.."

בתהליך היציאה ממצרים, תהליך שהוא "אב" לכל תהליכי היציאה מכל הגלויות הגופניות והנפשיות, היה צורך קודם לנקות את הנפש של העבד, להרגיש שרע לי להיות עבד ואני זועק מהעבודה ורוצה לצאת (ואכן היו אנשים שלא רצו לצאת ונשארו שם). כאשר ה"מצרים", כל סוג של מצרים, נהפך לבלתי נסבל בלב, הוא גם נהיה בלתי נסבל בפועל.

זה היה חסד ה' לבני ישראל במצרים ומשם זה נמשך עד היום הזה ובידינו הבחירה.

מוקדש לכל מי שיצא השבוע לחירות מתמטית.. ;)

שבת שלום,

איתן

---

[1] הבסיס מתוך "אל שפת האמת", הרב אייל ורד

שמות תשעז

בס"ד

פרשת "שמות" תשע"ז

צריך לתת לדברים קצת לשקוע. קצת לשקוע במוח, קצת לשקוע בנפש. צריך לתת לדברים קצת להיות "עבר" לפני שאפשר לדבר אותם בהווה, לפני שמגבשים דעה סופית ולפני שיוצאים לפעולה. אז אני חוזר לרצף האירועים אלאור עזריה – עמונה שאפשר לחבר אותו לרצף אירועים ארוך יותר מהעבר הרחוק והקרוב. אפשר לחזור אחורה הרבה בזמן, אבל "בימי חיינו" נחבר אותו לאירועים כמו ההתנתקות, עמונה 2006 ועוד אירועים רבים אחרים. אירועים בהם הציונות הדתית לגווניה נקרעת בתוך הצדדים של המדינה -  "מדינה יהודית ודמוקרטית", צדדים שנראים כסותרים האחד את השני. אנחנו מאמינים באמונה שלמה כי המדינה היהודית היא הגאולה שכבר כאן, זו ההבטחה של הקב"ה לעם ישראל החל מתקופת האבות וכל הספרות התורנית מוכיחה כי מצב של עם ישראל בארצו הוא הוא המושג "גאולה".

איך אם כן אפשר לקבל החלטות באופן דמוקרטי כזה או אחר על גלות בתוך ארצנו? על מסירת שטחים לידי האויב? כמו שאמר אחד הרבנים בזמן ההתנתקות "נצא לגלות וספר הקינות בידינו". ואם כבר התקבלו החלטות כאלו על ידי הממשלה, איך אפשר להסתפק רק בהפגנות, הרי זה בעצם חלק מהמשחק הדמוקרטי, הממשלה תעשה מה שהיא רוצה, מי שמתנגד ייצא להפגין וכך כולם "עשו את שלהם" במסגרת המשחק. לכן, יש אומרים, לשבור את הכללים האלה, לכן אי אפשר להסתפק בהפגנות ויש לעשות הכל על מנת לעצור את הגלות הזאת!! עד כדי כך, כתב אחד הרבנים כי ההתנגדות האלימה בעמונה 2006 תיקנה משהו מ"חטא הריסון" בזמן ההתנתקות.

לכן, לבוא ולהגיד, במיוחד לנוער, אבל לא רק, "לשמור על הכללים", "לשמור על הקשר עם המדינה", לא יכול לעבוד לאורך זמן. הם ואנחנו חשים את הסתירה בתוך החינוך שלנו, איך אפשר לחנך על "הכול בתורה", "קדושת הארץ" , "לא יהיה חורבן שלישי" ולהראות יפה את הניסים החל משנת 48' ואז לפתע להגיד לא להתנגד למהלכים שנראים הפוכים מכל המגמה הזאת??? זאת הייתה הביקורת כלפי הנהגת יש"ע וכך ציירו אותם כמנהיגים שעבר זמנם, כמנותקים מהדרך ועד הגדרה של משתפי פעולה..

הדור כבר לא מוכן לקבל סיסמאות, יש לדבר עומק. מהי ארץ ישראל? מהי הגאולה?[1] מסביר רבי ירוחם ממיר:

"ומה העניין של ארץ ישראל.. שכל התורה מלאה בו? הוא הסוד של מנוחה ונחלה, הסוד האמיתי של נטיעה.. מחובר ומושרש בתכלית.. זהו כל עבודת האדם ליעשות מחובר, ליעשות נטיעה..."

אם כן ארץ ישראל היא בית, היא ברית, התחברות טוטלית, כמו שאי אפשר לנטיעה בלי קרקע, אי אפשר ליהודי בלי ארץ ישראל ועל בית לא מוותרים! אבל לא מספיק שיש בית. מה קורה בתוך הבית? ממשיך רבי ירוחם:

"... מנוחת אהבה ונדבה – הנה אהבת הבריות יוצאת ממעלת המנוחה, נדבה מוצאה ממנוחה, בלי מנוחה אי אפשר להיות אהבת הבריות... מאי מנוחה יוצאת שנאת הבריות..."

אי אפשר להפריד בין שני המימדים, אי אפשר להיות בלי בית ואי אפשר לחיות בבית בלי הארת הפנים, מבלי שהוא יהיה פתוח כאוהלו של אברהם אבינו ועל כן אנו נדרשים לפעול כדי לנסות ולגרום שהבית לא ייהרס וגם לא ייפגע, אבל מבלי לפגוע בתוך הבית, בתוכן הברית עצמה. זה נראה אולי בלתי אפשרי, אבל ישנם עקרונות שיוכלו לאפשר לנו להוביל לשינוי אמיתי.

"פנים אל פנים" – המבצעים האלו שהתקיימו לפני ההתנתקות הם המפתח. הגישה הזאת, של לראות מי מולי, לתת לו את הלגיטימציה להיות הוא. ויותר מזה, לראות איך אני נראה בעיניים שלו, זה ילמד אותנו הרבה על עצמנו. לראות איך אנחנו נראים, לא רק כלפי השמאל הקיצוני, אלא, איך אנחנו נראים בעיניי היהודי מהזרם המרכזי שהציונות והיהדות חשובים לו, האם אנחנו נראים כמו עב"מים, זרים? הרי מכאן הפחד ש"יצורים" מהציונות הדתית יובילו את המדינה ולכן גם יהודים אלו תמכו בהתנתקות ותומכים בפינוי יישובים על אף אהבתם לארץ. צריך להבין כי לכולנו בסיס משותף, אנחנו רואים את המדינה כהתגשמות חזון הנביאים והם רואים את המדינה כבסיס לעשיית צדק ושלום אוניברסליים, אבל בעצם, אנחנו מדברים על אותו הדבר. לכן חשוב כל כך לראות את האחר כפי שהוא, להבין איך אני נראה בעיניו ובכך לראות איך באמת המעשים שלנו הם קידוש ה' ולא חילולו.

נחדד, איך אנחנו מבדילים בין קנאות חיובית של מסירות נפש לקנאות שלילית? הקנאי השלילי הוא זה המפחד שייקחו ממנו את אמונתו. הוא בעצם חסר ביטחון. אני רואה ושומע זאת במפגשי נוער דתי עם חילוני. פתאום יוצאים כעסים, יוצאת קנאות, שלצערי, נובעת, דווקא מפחד, נובעת מסגירות, דווקא מחוסר לימוד ומחוסר ביטחון. הקנאות החיובית היא היכולת להאזין לאחר, לשמוע את פחדיו, להיות קשוב לרצונות שלו וכל זאת מבלי לאבד את האמונה בחלום שלי. האזנה לא אומר להסכים, האזנה כזאת רק תחזק אותי פנימה וגם את המאבק אם צריך. האזנה והקשבה אמיתיים יפתחו בפנינו את הדלתות של העם.

הדבר השני הוא לדעת להגיד "עוד לא", עוד לא הגענו לכל החלומות שלנו, עוד לא הכל התממש, נמשיך לבנות, גם אם נחווה אירועי "גלות" שכאלו בתוך הגאולה זה לא צריך לרפות את ידינו מהאמונה בצדקת הדרך שלנו, דרך הציונות הדתית של מיזוגים וגיוונים: ציונות, השכלה, רגישות חברתית, צניעות, נאמנות... לעיתים זה נראה כאילו אנחנו לא כאן ולא כאן, אבל דרך המיזוג היא היא דרכנו. נטישת דרך המיזוגים היא הפגימה בברית הארץ, מאבק אלים מזמין את האלימות הבאה, שנאה מזמינה שנאה. ביטחון אמיתי בקב"ה מאפשר לחוות גם את הנסיגות האלו מבלי לחשוב שהכל נשבר. נמסור את הנפש על העם ועל הארץ ובדור שלנו גם לימוד תורה אמיתי פנימה והחוצה הוא הפיתרון.

מחכים לנו…

לא דיברנו מענייני פרשת השבוע, ניקח כשיעורי בית לראות איך נבנית אומה מתוך גלות. איך המעכב את הגאולה הוא הלשון הרע, הוא המאבקים הפנימיים עליהם אומר משה: "אכן נודע הדבר.."

אשמח, כתמיד לתגובות, הארות והערות.

שבת שלום,

איתן

---

[1] מתוך "לא ניצחנו בעמונה" – הרב שג"ר ("נהלך ברגש")

ויחי תשע"ז

בס"ד

ויחי תשע"ז

החום התחלף חזרה בקור ותמונת השמיים התחלפה ממראה הבהיר לענן וערפל. רק השרירים בכתפיים ומשא הזיכרון מעידים על כך שאנחנו אחרי הטיול השנתי. היה מדהים. היינו במדבר מול נופים מרהיבים, התעלינו על קשיים פיזיים בטיפוס על הרים, קשיים שמביאים איתם גם התמודדות נפשית. נסענו לבקר את אחינו היושבים בעמונה, לראות אותם בעיניים. הם הישירו לנו מבט חזרה, מבט קצת שונה מהמבטים שאנחנו, תושבי הגולן, נתקלים בהם ביום יום וגם זה עשה לנו משהו בפנים, משהו קצת מטלטל שאתו יש להתמודד. להתמודד ולמדוד את עצמינו איפה אנחנו עומדים ביחס לכל מה שקורה.

ומעבר לדברים בעלי הכותרות הגדולות, נמצאים להם המפגשים הקטנים, הקצרים, אך המשמעותיים של השיחה הקטנה, הקפה, הלימוד, ההכרות שאני חש סיפוק גדול שיש להם מקום אצלנו גם ביום יום, אבל יש משהו בתפאורה של הטיול השנתי שמאפשר יותר, חודר יותר ומגלה את השכבות, את הזרמים שנמצאים שם כל הזמן. כן, זה אני ככה כל השנה, כן, אני יודע שגם את כזאת כל השנה ואני עובד להראות לך שגם שהמסגרת נראית קצת יותר "הדוקה" המהות לא משתנה. ואני גם עובד על לראות אותך כל יום כאותה אישיות בדיוק גם בקושי וגם אם ישנה התנגדות.

באחד מהמשחקים שנתנו מדריכות הטיול נשאלתי "איפה אתה רואה את עצמך בעוד עשר שנים?" וכשעניתי שאני מקווה להיות באותו מקום עבודה ולהצליח להתקדם ולקדם את כל החלומות החינוכיים שלנו, התפלאה השואלת איך אני לא רוצה להתקדם ואיך אני לא נשחק. עניתי כי החיבור והמפגש עם הנערים והנערות יוצר אצלי מציאות של התחדשות בעצמי. כשאתה מרגיש קרוב, גם "המלחמות" הם בעצם סוגים שונים של שיחה.

וַיְבָ֥רֶךְ אֶת-יוֹסֵ֖ף וַיֹּאמַ֑ר הָֽאֱלֹהִ֡ים אֲשֶׁר֩ הִתְהַלְּכ֨וּ אֲבֹתַ֤י לְפָנָיו֙ אַבְרָהָ֣ם וְיִצְחָ֔ק הָֽאֱלֹהִים֙ הָֽרֹעֶ֣ה אֹתִ֔י מֵֽעוֹדִ֖י עַד-הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה: הַמַּלְאָךְ֩ הַגֹּאֵ֨ל אֹתִ֜י מִכָּל-רָ֗ע יְבָרֵךְ֘ אֶת-הַנְּעָרִים֒ וְיִקָּרֵ֤א בָהֶם֙ שְׁמִ֔י וְשֵׁ֥ם אֲבֹתַ֖י אַבְרָהָ֣ם וְיִצְחָ֑ק וְיִדְגּ֥וּ לָרֹ֖ב בְּקֶ֥רֶב הָאָֽרֶץ:

הסתירה בולטת מאוד בפסוקים. הנה אמורה להגיע הברכה של יעקב ליוסף, אבל בפועל מתברכים שני בניו של יוסף, הנערים מנשה ואפרים. אומר ה"שפת אמת":

"אך כי כל ברכה הוא מבחינת יוסף שהוא להיות כל דבר נדבק ונקשר בשורשו שהוא חיות הנקודה הפנימיות מהשם יתברך ממילא יש ברכה, כי בשורש יש תמיד התחדשות".

כשיש חיבור, כשיש קשר בין הדורות, הברכה מתפשטת מלמעלה למטה ומלמטה למעלה ואם יש חיבור למקור נצחי הרי שאין סוף לברכה וישנה התחדשות מתמדת והפריה מתמדת בין הדורות.

שבת שלום,

איתן

בס"ד
פרשת "ויגש" תשע"ז
מרוץ החיים מביא אותי לכתוב שעה לפני שבת. שבוע של הכנות, שבוע של בשורות, שבוע של תהליכים... רס"ן חגי בן ארי נפטר (רק לפני שלושה שבועות שמענו את אשתו מדברת), אלאור עזריה מורשע ואנחנו ממשיכים בבנייה של עצמנו ובהכנות לבנייה הפיזית של האולפנה החדשה, תהליך המביא אתו בירור עמוק של מי אנחנו כבני אדם, כמחנכים, כמובילים ולאן אנחנו רוצים לנווט את כל הדבר הגדול הזה שנקרא "חינוך".

כך, שרוח השבוע הזה מנשבת בין גשם של כאב גדול על מותו של אדם, של קצין בצה"ל, גשם המעורב בפתיתי שלג של הקלה, אבל גם הם דוקרים בפנים, בלב... הרוח סוערת במה שנראה כמו הרשעה של ה- "ש"ג", לוחם צעיר שגם אם שגה ובגדול, נראה שהעמיסו על שכמו הררים של פוליטיקה וצביעות וזו רוח המקבלת סיוע מענן סיפור עמונה האפור (נהיה שם ב"ה בשבוע הבא במסגרת הטיול השנתי) שעוד לא התפזר [אני חוזר לשורה הזאת שוב כי אני פתאום חושב שאלו שני אירועים הפוכים, האחד מביא לחיבור של חלקי העם והשני בסיס להפרדה וויכוח... אולי...]. והתחושה היא שיש לך ביד מפרש קטן שנקרא חינוך שעף ברוח הזאת. מפרש שלפעמים נראה כה קטן ועלוב אל מול העוצמות של הרוחות האלו. אבל, גם לפעמים אתה מרגיש כי יש לך את הכוח ביד, עם אותו מפרש קטן, להטות את כיוון הרוח ואיך שהוא אפילו לשלוט בה, אפילו להשתמש בה כדי שתוכל להוביל את הסירה שלך למקום אליו אתה רוצה להגיע ולא סתם לתעות בסופה הגדולה.
נדמה לי שהסוד לשימוש ברוח, לשליטה בה, נעוץ בהרמת המבט והצפייה קדימה כאדם העומד זקוף על המשמר. חיי היום יום מביאים אותנו בדרך כלל להסתכל למטה על הרגליים לראות איפה אני מניח את הרגל, לראות שאני על קרקע יציבה. אנחנו רצים בין דבר אחד למשנהו והכל נראה כל כך חשוב ודחוף ורק לאחר זמן שאנחנו מסתכלים אחורה אנחנו חושבים שאולי היה אפשר לפעול אחרת, קצת יותר בשיקול, קצת יותר בבגרות, קצת פחות לפגוע ובכלל קצת יותר טוב.. ואילו האדם השקול, האדם הרואה למרחק עלול להראות קצת פאסיבי, שתקן, אבל הוא יוכל לכוון כבר בהווה את העתיד ולא להצטער בהווה על העבר.

בזמן שהוא הלשין, בזמן שאותו הפלו לטובה, בזמן שהיה נראה כי הוא נבחר להיות הממשיך ואנחנו הולכים להדחק מההיסטוריה כמו שקרה לדוד שלנו, היה נראה כי הדבר הכי נכון הוא להרוג אותו או לפנות אותו מההיסטוריה בדרך אחרת... עכשיו אנחנו נחרדים בהבנה שטעינו ובגדול. בזמן שאנחנו דיברנו הרבה בנימין הקטן שתק, בנימין ש"נפשו קשורה בנפשו" של אבא, בנימין שנולד בארץ, בנימין דור העתיד, רק הוא הבין שלכל אחד מאתנו יש מקום, שכל אחד מאתנו הוא חלק מגוף שלם, כל אחד מאתנו הוא גוון מסך הכוחות של העם הצעיר שקם, הוא זה שעמד בין יהודה ליוסף והכריח אותם להיאבק עליו, לדבר ובסוף גם להתחבר. בנימין שבחלקו ייבנה המקדש..
ראייה לעתיד ומתוך כך – עשייה בהווה.

"במדרש: אוי לנו מיום הדין וכו'. מה שנבהלו השבטים נראה ע"י שנתגלה הארת יוסף היה הבושה מה שטעו בקדושת יוסף ע"י ההסתר. וזה עצמו הבושה לעתיד לבוא שיתגלה שעניני עולם הזה עצמם הם מלא קדושה בפנימיות." [שפת אמת, ויגש]
שבת שלום,
איתן