בס"ד
פרשת "מקץ" – חנוכה תשע"ז
"חנוכה, חנוכה, חג יפה כל כך...", באמת חג יפה, שמונה ימים באמצע שגרת החורף, מצד אחד אווירה של חג, מצד שני אין יום טוב כזה שאי אפשר לנסוע בו לטייל, הארץ ירוקה אחרי הגשם ואפילו נס גדול יש בו והמעון של הקטנים סגור רק ליום אחד במקום שמונה…
הסמיכות של חנוכה לסוף השנה הנוצרית על חגיה השונים (ולפעמים גם המוסלמים), נותן לחג הזה איזו אווירה אוניברסלית כזאת של הדלקת אורות בחורף והתכנסות של המשפחה סביבם, מתנות וכד'.. עיריית חיפה שבה יש ריכוז גבוה של אוכלוסייה נוצרית אף קוראת לו בתשדיריה "החג של החגים" ומזמינה את כולם לחגיגה של אחדות לאומים במופעים ובאירועים שונים. ואכן, תופעה נפוצה היא בארץ כיום לחוג גם את החגים הנוצריים, אפילו שמעתי שבגן ילדים מסוים בארץ, מלמדים אותם על כל החגים וכך מנסים ליצור אווירה של סובלנות כלפי האחר והשונה. לי, ואני מניח שלעוד רבים, לשמוע את זה עושה איזה סוג של מועקה ואכזבה, אבל אני מנסה לחדד לעצמי, למה בעצם? מה מפריע לי בזה? והאם צריך לבוז לאלו החוגגים את החגים הנוצריים?
או שנשאל שאלה עמוקה יותר, מהו המקור הפנימי של החגים הנוצריים? מאיפה זה בא? הרי אנחנו מאמיני האחדות וגם זה חלק מהבריאה?
הגמרא במסכת עבודה זרה (דף ח' ע"א): "אמר רב חנן בר רבא קלנדא ח' ימים אחר תקופה סטרנורא ח' ימים לפני תקופה וסימנך) תהלים קלט, ה) אחור וקדם צרתני וגו' ת"ר לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך אמר אוי לי שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים עמד וישב ח' ימים בתענית [ובתפלה] כיון שראה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך אמר מנהגו של עולם הוא הלך ועשה שמונה ימים טובים לשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים הוא קבעם לשם שמים והם קבעום לשם עבודת כוכבים"
אדם הראשון המתחיל את חייו בתשרי, הולך ורואה את החושך הפיזי מתרבה בעולם, היום מתקצר והלילה מתארך ובתחושתו העולם הולך וחוזר לתהו ובוהו בגלל החטא שחטא, אדם יושב בתענית ואז מה-21/12 בו חל היום הקצר ביותר בשנה, שיא החושך, מתחיל להתגבר האור, לוקח לאדם עוד יומיים שלושה (24/12 – חג המולד) להתחיל להבחין שהיום מתארך שוב, שהאור מתרבה בעולם והוא חוגג שמונה ימים (עד ערב ה-1/1 - סילבסטר), אם כך התאריך הזה של "תקופת טבת"[1] הוא חג כללי של הופעת האור בעולם וזהו המקור הפנימי של חגי הנוצרים (שימו לב שהשנה התאריכים מסתדרים בדיוק). יותר מזה, דווקא היוונים במקור העריצו את חכמת התורה של עם ישראל, כך נכתב באגרת אריסטיאס, אחד מן הספרים החיצוניים המתארת את תרגום התורה ליוונית :
"יש צורך כי גם אלה יהיו נמצאים תחת ידך מוגהים יפה כי ספר חוקים זה בהיותו אלוהי מלא הוא חכמה וטהרה: ועל כן היו הסופרים והמשוררים והמון היסטוריונים רחוקים מהזכיר את הספרים ההם ואת האנשים שנהגו ונוהגים על פיהם: כי העיון בהם הוא טהור וקדוש כמו שאמר היקטיוס איש אבדירה: ואם על המלך טוב ייכתב אל הכהן הגדול אשר בירושלים לשלוח אנשים הנוהגים בחייהם במידה היפה ביותר והזקנים ביותר הבקיאים בתורתם שישה לשבט למען יבואו להסכם ברוב דעות ויבואו לתרגום מדוייק כראוי גם לפי העניינים גם לפי כוונתך ונשימהו במקום נכבד הֱיֵה מאושר תמיד... כאשר הודיעו את הדברים האלה למלך שמח מאוד כי נעשה דברו בשלמות: ואף נקרא הכול לפניו והוא השתומם לחכמת המחוקק ואמר לדמיטריוס איככה איש מן ההסטורינים או המשוררים לא ראה להזכיר ספר נכבד כזה אשר נעשה בשלמות... והוא אמר כי תורה זו קדושה היא ומאת אלונים הייתה"
האיגרת מתארת את תרגום התורה ליוונית ואת ההתפעלות של המלך היווני ממנה ואת רצונו לתת לה מקום של כבוד בספרייה הגדולה של אלכסנדריה!! אז מה זה הסיפור של "להשכיחם תורתך"?? להיפך! היוונים רצו שהתורה תילמד כמו גדולי הספרים האחרים!
אלא, שהיוונים רצו להשאיר את התורה בתור טקסט יפה וחשוב, לא לבטל את התורה, אלא, להכלילה בתור עוד אחת מחוכמות העולם, יפה, עם ישראל, הבאתם לעולם משהו יפה וטוב ועכשיו תתנהגו כמו כולם, תיבלעו בתוך שאר האומות כחלק מהתרבות ההלניסטית הכוללת. חג האור הוא חג של כולם ואין יותר צורך בעם ישראל, להישאר כעם מבודד זה גזעני. לכן לחגוג את חנוכה יחד עם חגי הגויים משמר את אותה מגמה שבאה להכחיד את ייחוד עם ישראל. ועוד יותר מכך, הרי שהחוגגים את חגי הנוצרים לא באמת מתכוונים לעבודה זרה (כך הם גם מתרצים), אלא, רק רוצים לחגוג וככה גם החגים היהודיים הופכים ל"רק רוצים לחגוג" (אפשר במנגינת "היא רק רוצה לרקוד"...) וכך חנוכה הוא חג הסופגניות, פורים חג התחפושות וראש השנה הוא חג התפוח בדבש.. הרב חיים נבון הגדיר זאת יפה :"רצף ריגושים מסחריים טבולים בשמן.." זהו שורש הסכנה, בהפיכת מהות החגים לפולקלור עממי שאינו מצדיק קיום של עם מיוחד.
בחג החנוכה, שהוא החג האחרון מבחינה היסטורית, רגע אחד לפני החושך הגדול של הגלות הארוכה, מתרחש מהפך במהות התאריך. מחג שהמוטיב המרכזי שלו הוא אור, לחג של תקומה לאומית. הרמב"ם בהלכות חנוכה מדבר קודם על ההצלה הלאומית ורק אחר כך על נס פח השמן שהיה אירוע נקודתי השייך למקדש ועל זה לא קובעים חג לדורות. אלא, שנס פח השמן גילה שההצלה הלאומית מידי היוונים ראויה להיות נזכרת לדורות וכך ישנו חג המשלב את הלאומיות עם האור.
אלפיים שנה נחגג החג כ"חג האורים" (לפעמים ההדלקה התקיימה בסתר מפני גזירות) עד שבבוקר לח בשנת תרע"ח (1918) בתאריך כ"ה בכסלו נכבשה ירושלים על ידי גנרל אלנבי מידי העות'מנים וכך ניתן היה לקיים את הצהרת בלפור לתת בית לעם היהודי ושוב חזר החג להיות בעל משמעות לאומית.[2]
"ויריצוהו מן הבור..." תחילת המפלה של יוסף היא בזריקתו אל הבור ותחילת תקומתו של יוסף היא היציאה מן הבור, יציאה שהגיע גם מאמונתו של יוסף וגם ממעשיו, מתוך בור ללא מים, יוצא יוסף בכוח המים ("אין מים אלא תורה") ובכוח המעשים שלו, כוח עבודת האדם יוצא לחירות ולגדולה.
כך הוא האדם וכך הוא העם, מתוך בור המים הלאומי ובכוח העשייה.
כך בימים ההם וכך בזמן הזה.
שבת שלום,
איתן
[1] גם חנוכת המזבח בבית שני חלה בתאריך זה עיינו בספר חגי פרק ב'
[2] רוב המאמר נלקח מכתבי הרב שרקי
