בס"ד
השנה אני מוצא את עצמי יותר ויותר מול המחשב בשעות המאוחרות של הלילה. כמעט כל יום. אמנם, מצגות מוכנות וטובות יש לי לכל נושא כמעט. ואם אין לי ואני צריך, אני יכול בקלות להכין מצגת איכותית. ואמנם, תנו לי נושא מתכנית הלימודים ומעבר לה ואני אצליח לדבר אותו שעות. אז מה אני עושה שם מול המחשב? אני מנסה לפתח תוכניות לימוד מאתגרות יותר. משימות לימודיות שיש בהן שותפות של הלומדת. משימות בהן היא תביא את עצמה. את המיומנויות שלה וגם את הדרך הייחודית שלה לראות את הדברים. המדע נתפס בדרך כלל כמשהו נוקשה ואחיד, אבל הדרך להבין ולהפנים את הדברים יכולה להיות שונה בין העוסקים בו. מעבר לכך הוא מזמן שאלות אתיות והתייחסויות הנוגעות לחיים של כל אחד מאיתנו ולכל אחד יש את הדרך להפנים ולהפוך את הידע לחלק ממנו. היית שותף - קנית באמת.
הרגשת היצירה היא נפלאה, גם במצב שהעיניים כבר נעצמות מעצמן. והתרגשות מלהביא דבר חדש ויצירתי שאני יודע שלא כל בתי ספר מקדמים. ואז, לפעמים, אני מגיע לכיתה עם כל התחושה הזאת שהנה אני מביא משהו אחר ואיכותי, לפעמים אפילו בּשׂורה חדשה, ואז אני נתקל בהתנגדות. זה לא מתקבל. תן לנו את המוכר. איפה המצגת? איפה הסיכומים? למה הלוח ריק???
ואני עומד מולן, עם הדפים או ליד עגלת המחשבים, מרגיש איך כל ההכנה הזאת, כל החשיבה על פיתוח המשימה ובעיקר התחושה כי הפיתוח של התלמידות עצמן - פורח באוויר. אני (בתוכי) מסתכל על המשימה, מסתכל עליהן ומבין שיש כאן תהליך. אני לא יכול בבת אחת להביא למידה פתוחה לתלמידות שהתרגלו כל כך הרבה זמן ללמידה סגורה ותבניתית.
אז אני חוזר אל השעות הקטנות והשקטות. אל המסך המרצד, אל נבכי היצירתיות שלי ושל מורים עמיתים שלמדתי מהם, כדי לדייק, כדי לבנות תהליך מדורג יותר. קצת אפילו לרדת מהחלומות הגבוהים כדי שהן יוכלו להאחז ואז לעלות לשם בחזרה. כי השותפות היא החשובה לי. לא פחות מאשר היא חשובה להן. עיקרון שאני משתדל לאחוז בו בכל תחום ולא רק בהוראה.
במדרש וישבר אותם כו'. כיון שראה מרע"ה שאין לישראל עמידה חבר עצמו עמהם הם חטאו ואני חטאתי כו' ע"ש. ואין מובן. וגם קשה הא איתא שראה אותיות פורחות באויר לכן שיבר אותם כו'. ונראה ביאור הענין כי בוודאי התורה תלוי בהכנת בני ישראל שהם מקבלי התורה. וכתיב חרות על הלוחות חירות מיצה"ר. ממלאך המות. ממיתה כו'. וקשה מה פי' על הלוחות. רק כפי מה שנחקק ונחרת הארת התורה בלבות בני ישראל. כך נחקקו האותיות בלוחות ג"כ. שעיקר הכתיבה בלב כמ"ש כתבם על לוח לבך. ולכן כשחטאו בנ"י אותיות פורחות כו'. אמנם מרע"ה לא חטא באמת. והיה בכחו להחזיק התורה כמו שאמר לו הקב"ה ואעשה אותך לגוי גדול. אך כי מסר נפשו בעבור בנ"י. ולא רצה לפרוד עצמו מהם. ועי"ז שחבר עצמו עמהם ולא נפרש מהם. שהי' חביב אצלו כללות בנ"י מהלוחות. שהיה יודע רצון הבורא שכנס"י חביבין אליו מהכל. ועי"ז גופא היו האותיות פורחות כנ"ל. ולכן שיבר אותן כנ"ל. ובאמת עי"ז שחיבר עצמו לכללות בנ"י עי"ז תיקן אותם. [שפת אמת, כי תשא, תרל"ז].
ארבעים יום וארבעים לילה משה עומד ולומד תורה ישירות מהמקור. ישירות מהקב"ה. אני רק יכול להניח שהעתיד היה לו כל כך ברור. איך הוא מלמד את העם תורה. ומשה יודע את משמעות התורה, יודע מה היא יכולה לעשות בנפש היחיד, מה היא יכולה לעשות בתיקון האומה ובתיקון העולם. בחודש הבא, חושב משה, הם כבר יקיימו אותה בשלמות בארץ ישראל. אחרי מאות שנות בירור, גולה ועבדות ההיסטוריה עומדת להיות מושלמת. קו ברור עובר מבריאת העולם דרך האבות, יציאת מצרים ומתן תורה אל תורת ארץ ישראל שתהיה אבן שואבת לכל האומות.
אהה משה, תרים רגע את המבט מהחומש, אתה כבר לא יכול להיות כאן יותר למעלה. רד. שיחת עמך. עשו להם אלוהי זהב. ומשה יורד. עם הלוחות. לא נאמר לו להשאיר אותם למעלה. הבחירה בידו ממש. להמשיך להחזיק את הלוחות, להמשיך ולהחזיק בָּאֵמת ולאבד את העם. ומשה מרפה. הלוחות נשברים. אבל משה לא. פעולות החינוך מתחילות. יש מהן נוקבות וקשות. הרגו איש באחיו. יש שימותו במגיפה. ומה עושים עם כל השאר? משה מתפלל עליהם. עולה שוב. מפסל לוחות אחרים. הוא בעצמו. לוחות ליבו. כי זה העם שלו. ישראל הם משה ומשה הם ישראל. והם יעלו. אם לא עכשיו אז מחר. ואם לא בדרך כזו אז באחרת.
כפיית ההר כגיגית הייתה חשובה. הייתה לה גם הצלחה. אבל היא "מודעא רבה לאורייתא" סימן שאלה גדול מרחף על המחויבות של ישראל לתורה. מחויבות שהיא גם ערכית וגם משפטית. עד אשר קיבלוה על עצמכם מרצון בימי אחשוורוש. "קיימו וקיבלו היהודים עליהם ועל זרעם". דווקא בתקופה בה הקב"ה מוסתר מהמציאות [אסתר אסתיר פני… מכאן לאסתר מן התורה] והתהליכים, כך נראה, מובלים רק על ידי האדם, דווקא בתקופה הזאת מגיעה קבלה מוחלטת של התורה.
העלייה האמיתית מגיעה דווקא כאשר ישנה שותפות בין הקב"ה לאדם. הגלות עוד תמשך אלפי שנים אחרי נס פורים [עדיין עבדי אחשוורוש], אבל המהלך של השותפות התחיל. יהיו עוד עליות וירידות, אבל התשתית לגאולה האמיתית הונחה. בעוד כ-2,400 שנה יקימו יהודים מדינה עצמאית. בלי ניסים היוצאים מחוץ לטבע, חלקם אפילו יצהירו שהם לא מאמינים ["נס לא קרה לנו"], אבל רק כך, ודווקא כך נראית הגאולה האחרונה.
שבת שלום,
איתן
