יום שישי, 22 בפברואר 2019

כי תשא תשע"ט

בס"ד

השנה אני מוצא את עצמי יותר ויותר מול המחשב בשעות המאוחרות של הלילה. כמעט כל יום. אמנם, מצגות מוכנות וטובות יש לי לכל נושא כמעט. ואם אין לי ואני צריך, אני יכול בקלות להכין מצגת איכותית. ואמנם, תנו לי נושא מתכנית הלימודים ומעבר לה ואני אצליח לדבר אותו שעות. אז מה אני עושה שם מול המחשב? אני מנסה לפתח תוכניות לימוד מאתגרות יותר. משימות לימודיות שיש בהן שותפות של הלומדת. משימות בהן היא תביא את עצמה. את המיומנויות שלה וגם את הדרך הייחודית שלה לראות את הדברים. המדע נתפס בדרך כלל כמשהו נוקשה ואחיד, אבל הדרך להבין ולהפנים את הדברים יכולה להיות שונה בין העוסקים בו. מעבר לכך הוא מזמן שאלות אתיות והתייחסויות הנוגעות לחיים של כל אחד מאיתנו ולכל אחד יש את הדרך להפנים ולהפוך את הידע לחלק ממנו. היית שותף - קנית באמת.

הרגשת היצירה היא נפלאה, גם במצב שהעיניים כבר נעצמות מעצמן. והתרגשות מלהביא דבר חדש ויצירתי שאני יודע שלא כל בתי ספר מקדמים. ואז, לפעמים, אני מגיע לכיתה עם כל התחושה הזאת שהנה אני מביא משהו אחר ואיכותי, לפעמים אפילו בּשׂורה חדשה, ואז אני נתקל בהתנגדות. זה לא מתקבל. תן לנו את המוכר. איפה המצגת? איפה הסיכומים? למה הלוח ריק???

ואני עומד מולן, עם הדפים או ליד עגלת המחשבים, מרגיש איך כל ההכנה הזאת, כל החשיבה על פיתוח המשימה ובעיקר התחושה כי הפיתוח של התלמידות עצמן - פורח באוויר. אני (בתוכי) מסתכל על המשימה, מסתכל עליהן ומבין שיש כאן תהליך. אני לא יכול בבת אחת להביא למידה פתוחה לתלמידות שהתרגלו כל כך הרבה זמן ללמידה סגורה ותבניתית. 

אז אני חוזר אל השעות הקטנות והשקטות. אל המסך המרצד, אל נבכי היצירתיות שלי ושל מורים עמיתים שלמדתי מהם, כדי לדייק, כדי לבנות תהליך מדורג יותר. קצת אפילו לרדת מהחלומות הגבוהים כדי שהן יוכלו להאחז ואז לעלות לשם בחזרה. כי השותפות היא החשובה לי. לא פחות מאשר היא חשובה להן. עיקרון שאני משתדל לאחוז בו בכל תחום ולא רק בהוראה.

במדרש וישבר אותם כו'. כיון שראה מרע"ה שאין לישראל עמידה חבר עצמו עמהם הם חטאו ואני חטאתי כו' ע"ש. ואין מובן. וגם קשה הא איתא שראה אותיות פורחות באויר לכן שיבר אותם כו'. ונראה ביאור הענין כי בוודאי התורה תלוי בהכנת בני ישראל שהם מקבלי התורה. וכתיב חרות על הלוחות חירות מיצה"ר. ממלאך המות. ממיתה כו'. וקשה מה פי' על הלוחות. רק כפי מה שנחקק ונחרת הארת התורה בלבות בני ישראל. כך נחקקו האותיות בלוחות ג"כ. שעיקר הכתיבה בלב כמ"ש כתבם על לוח לבך. ולכן כשחטאו בנ"י אותיות פורחות כו'. אמנם מרע"ה לא חטא באמת. והיה בכחו להחזיק התורה כמו שאמר לו הקב"ה ואעשה אותך לגוי גדול. אך כי מסר נפשו בעבור בנ"י. ולא רצה לפרוד עצמו מהם. ועי"ז שחבר עצמו עמהם ולא נפרש מהם. שהי' חביב אצלו כללות בנ"י מהלוחות. שהיה יודע רצון הבורא שכנס"י חביבין אליו מהכל. ועי"ז גופא היו האותיות פורחות כנ"ל. ולכן שיבר אותן כנ"ל. ובאמת עי"ז שחיבר עצמו לכללות בנ"י עי"ז תיקן אותם. [שפת אמת, כי תשא, תרל"ז]. 



ארבעים יום וארבעים לילה משה עומד ולומד תורה ישירות מהמקור. ישירות מהקב"ה. אני רק יכול להניח שהעתיד היה לו כל כך ברור. איך הוא מלמד את העם תורה. ומשה יודע את משמעות התורה, יודע מה היא יכולה לעשות בנפש היחיד, מה היא יכולה לעשות בתיקון האומה ובתיקון העולם. בחודש הבא, חושב משה, הם כבר יקיימו אותה בשלמות בארץ ישראל. אחרי מאות שנות בירור, גולה ועבדות ההיסטוריה עומדת להיות מושלמת. קו ברור עובר מבריאת העולם דרך האבות, יציאת מצרים ומתן תורה אל תורת ארץ ישראל שתהיה אבן שואבת לכל האומות.

אהה משה, תרים רגע את המבט מהחומש, אתה כבר לא יכול להיות כאן יותר למעלה. רד. שיחת עמך. עשו להם אלוהי זהב. ומשה יורד. עם הלוחות. לא נאמר לו להשאיר אותם למעלה. הבחירה בידו ממש. להמשיך להחזיק את הלוחות, להמשיך ולהחזיק בָּאֵמת ולאבד את העם. ומשה מרפה. הלוחות נשברים. אבל משה לא. פעולות החינוך מתחילות. יש מהן נוקבות וקשות. הרגו איש באחיו. יש שימותו במגיפה. ומה עושים עם כל השאר? משה מתפלל עליהם. עולה שוב. מפסל לוחות אחרים. הוא בעצמו. לוחות ליבו. כי זה העם שלו. ישראל הם משה ומשה הם ישראל. והם יעלו. אם לא עכשיו אז מחר. ואם לא בדרך כזו אז באחרת.

כפיית ההר כגיגית הייתה חשובה. הייתה לה גם הצלחה. אבל היא "מודעא רבה לאורייתא" סימן שאלה גדול מרחף על המחויבות של ישראל לתורה. מחויבות שהיא גם ערכית וגם משפטית. עד אשר קיבלוה על עצמכם מרצון בימי אחשוורוש. "קיימו וקיבלו היהודים עליהם ועל זרעם". דווקא בתקופה בה הקב"ה מוסתר מהמציאות [אסתר אסתיר פני… מכאן לאסתר מן התורה] והתהליכים, כך נראה, מובלים רק על ידי האדם, דווקא בתקופה הזאת מגיעה קבלה מוחלטת של התורה.

העלייה האמיתית מגיעה דווקא כאשר ישנה שותפות בין הקב"ה לאדם. הגלות עוד תמשך אלפי שנים אחרי נס פורים [עדיין עבדי אחשוורוש], אבל המהלך של השותפות התחיל. יהיו עוד עליות וירידות, אבל התשתית לגאולה האמיתית הונחה. בעוד כ-2,400 שנה יקימו יהודים מדינה עצמאית. בלי ניסים היוצאים מחוץ לטבע, חלקם אפילו יצהירו שהם לא מאמינים ["נס לא קרה לנו"], אבל רק כך, ודווקא כך נראית הגאולה האחרונה.

שבת שלום,
איתן

יום שישי, 15 בפברואר 2019

תצוה תשע"ט

בס"ד

אני מסב את תשומת הלב של מי שלא מנוי על העיתון הנפוץ ביותר (בגולן) "שישי בגולן" למהדורה של שבוע זה בעמוד 8. תלמידת האולפנה היקרה ברית אל הירשפלד מחיספין קיבלה את אות שר החינוך על שם אלעד ריבן להתנדבות. אלעד ריבן התנדב כנער ב"צופי האש" ונספה תוך כדי התנדבות בשריפה הגדולה בכרמל. לא אספר בפורום זה על ברית אל, מעבר למה שכתוב בעיתון, אבל היא בהחלט משמשת דוגמה לאיך שאני תופס את ההתנדבות, או כמו שאני מעדיף לומר את הנתינה. 

אני מעדיף את הביטוי "נתינה" מאחר ותנועת הנפש של הנתינה יכולה וצריכה להיות לא רק במקום בו אתה מתנדב, אלא, אפילו במקום העבודה, אפילו שאתה מקבל בסוף החודש תלוש משכורת. כשאתה בתנועת נפש של נתינה, העבודה שלך נראית אחרת. אפילו אם אתה נותן את אותם השעות ועושה את אותם הדברים. אין משהו יותר מורגש מתנועת נפש של נתינה במסגרת העבודה. 

דווקא במסגרת של התנדבות "רשמית" עצם העשייה, או אפילו השהייה במקום ההתנדבות עושה רושם. בעבודה, בבית, עם החברים, בלימודים, בשגרה… דווקא במקומות האלה רוח של נתינה היא זו שמשנה מציאות. דווקא במקומות שאתה חייב להיות בהם או שאתה מקבל כסף או כי אתה חלק ממשפחה, חלק מחברה, הנתינה היא זו שתקבע עד כמה יהיה טוב לסביבה, הנתינה במקומות אלו היא גם זו שתקבע את האישיות שלך.

כידוע, אני חסיד גדול של יום יום ולא של אירועי שיא למיניהם. התנדבות בקייטנת איל"ן, שבוע התנדבות וכדומה הם התנדבויות חשובות, אבל הם לא מה שמשנים את החברה. עבודה של שגרה עם נכים, עם קשישים ועם כל מי שצריך אותנו היא זו שתעשה להם את ההבדל. היא זו שתעשה את ההבדל אצלנו. נצרכים יש מסביבנו כל הזמן, ממש ממש קרובים. הם לא רק הקשישים בצד השני של הכביש ולא רק בעלי מוגבלויות, הם קרובים יותר. ולפעמים כל מה שהם צריכים זו נתינה של מילה, של מגע, של חיוך. להרגיש, לראות, לתת תשומת לב.


בפרשה זו מצות המנורה ובגדי כהונה. כי אהרן בחינת נר מצוה שהוא תיקון הגוף ברמ"ח ושס"ה. ומשה רבינו ע"ה בחי' תורה אור שהוא הנשמה. דעיקר המצוה להמשיך אור הנשמה אל הגוף. ומרע"ה הוריד התורה מן השמים והאיר אל הגוף. ואהרן העלה הנר אל הנשמה. כמ"ש במ"א דבמשה כתיב מן הבוקר עד הערב ובאהרן כתיב מערב עד בוקר… (שפת אמת, תצוה, תרס"ג):


החסד הכי גדול שנתן הקב"ה לברואיו הוא היכולת לתת. אף אחד לא רוצה להשאר במצב של תינוק בו הוא רק מקבל. נכון, הכל קיבלנו מהקב"ה, אבל יש לנו בחירה להיות שותפים לניהול הבריאה בכוח הנתינה שניתן לנו. 

משה רבינו נבדל מהעם, מוריד תורה מהשמיים לארץ ואהרון שנמצא בתוך העם יודע להעלות את הנרות כלפי מעלה. נמצא בתוך העם, יודע את מצוקותיו, את חטאיו ולכן גם יכול להעלות אותו כלפי מעלה. היכולת הזו של אהרון היא זו שמאפשרת לו להיות "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", היא זו שמאפשרת לו לכפר על העם, לעצור את המגיפה ואפילו לצמוח ולהצמיח מתוך השותפות עם העם במעשה העגל.

הנרות שאהרון מעלה מאופיינות בכמה תכונות. הראשונה היא, כפי שהזכרנו הכיוון - מלמטה למעלה. השנייה היא שההעלאה תהיה תמיד. בכל יום. שלא יכבה. והתכונה השלישית היא הציווי. בעוד שעד עכשיו ראינו שהכל מגיע בתרומה, מאת כל איש אשר ידבנו ליבו, מגיעה פרשה של ציווי. על כסף וזהב נוצצים אין צורך לצוות. כולם רואים שנתתי זהב. הזהב נשאר לאורך זמן. כל פעם שאגיע למקדש אוכל לראות ולהראות את תרומתי הנוצצת. השמן כלה. נגמר בכל יום. נשרף. צריך כל הזמן לחדש את המלאי, כל הזמן לתת. ומי יראה מחר את התרומה שלי? מי ירגיש בה ומי יראה אותה מחר? אף אחד.

נתינה. תמיד. גם כשלא רואים. ואז תעלה השלהבת למעלה...

שבת שלום,
איתן

וככה לסיום..

היה לי חבר היה לי אח

מילים: יורם טהרלב


במקום שאליו אני הולך 
היו רבים כבר לפני. 
השאירו שביל, השאירו עץ, 
השאירו אבן לרגלי, 
ומה אני אשאיר אחרי, 
האם אשאיר איזה דבר? 
איני רואה את צעדי! 
איני רואה את צעדי, 
ומי יראה אותם מחר? 

היה לי חבר, היה לי אח, 
הושט לי יד כשאקרא, 
היה לי חבר, היה לי אח, 
הושט לי יד בעת צרה, 
אני אחיך, אל תשכח! 
היה לי חבר, היה לי אח. 

במקום שאליו אני הולך 
היו נשים, היו גברים, 
ואהבה גדולה היתה, 
האם אני אמצא אותה? 
הם לא השאירו לי דבר 
לא אנחות וגם לא פרחים. 
הם לא השאירו לי דבר! 
הם לא השאירו לי דבר, 
מלבד אחים וחברים. 

היה לי חבר, היה לי אח... 

במקום שאליו אני הולך, 
אני נזהר שלא לשבור, 
אני נזהר שלא לדרוך, 
אני נזהר שלא לזכור, 
וטוב לי שאתה איתי, 
וגם אתה וגם אתה. 
פה תישאר אחרי לכתי! 
פה תישאר אחרי לכתי 
החברות אשר היתה. 

יום שישי, 8 בפברואר 2019

תרומה תשע"ט

בס"ד

אפשר היה להמחיז את הסיטואציה כמו לפני קרב יריות במערבון. המתח, המבטים, השאלה מי ישלוף ראשון, מי יפגע, מי יוכרע… וזה בסך הכל היה סביב שימוש בטלפון בשיעור…

סיטואציות כאלה של מתח מובנות באותם המקומות בהם מתקיימת היררכיה. יש מי שקובע את הגבולות ויש מי שנדרש לעמוד בהם. כשמדובר בחוקי המדינה, הצבא או בחוקים של מקום העבודה הדברים יותר ברורים. גם במקומות האלה הגבולות נחצים, אבל מתוך לקיחת סיכון של נשיאה בתוצאות. ככל שהמסגרת קטנה יותר, אינטימית יותר, מבוססת על קרבה ואהבה, נושא הגבולות הופך להיות טעון יותר, מבלבל יותר. איך אפשר לערב רגשות מופשטים עם כללים נוקשים וחוקים ברורים?

הרי אני הורה / מורה אוהב שרוצה לחנך בנחת, להסביר, לדבר… אבל אני גם הורה / מורה שמאמין בכך שחייבים להיות גבולות כלשהם. גבול שעושה את הדברים ברורים לכולם, גבול ששומר, גבול כדי לא יותר מדי לפנק, לאפשר לפתח עמידות, לפתח גמישות… את כל זה אני מבין בשכל. אבל כשהדברים מגיעים לידי התנגשות בעולם המציאות, זה כבר לא כל כך קל. הרבה פעמים לוותר נראית האופציה הנכונה יותר. ובראש מתחיל פלפול. אם אני לא אציב את הגבול עכשיו, אז הקשר יהיה יותר טוב, ואז אחר כך אני אצליח לחנך בזכות הקשר הזה… איך אומרים "עד כאן דבריו של יצר הרע" ולפעמים גם דבריו של יצר העצלנות ובמקרה הגרוע ביותר של היאוש.

אחרי שנים לא מעטות כהורה ומורה אני מבין שדווקא שתי ה"התגלויות" השונות; זו של בעל התפקיד וזו האישית, לא רק שלא מבלבלות, אלא, דווקא משלימות ומחברות. כשמכירים, מקבלים יותר את הגבול, יש פניות בנפש לקבל את הגבול. ולפעמים אפשר אפילו להרגיש שהגבול ניתן באהבה.


"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"

ידועה ההבחנה כי המטרה היא לא השראת השכינה במקדש, אלא, בעם ישראל. ושכנתי בתוכם ולא בתוכו. המשכן והמקדש הם מקומות המפגש בין הבורא לנברא. למפגש, להתגלות, ישנם שני צדדים. כמו שבני אדם מציגים את הדמות הלא - אישית שלהם, אלא כבעלי תפקיד, מורה, נהג אוטובוס, כך הקב"ה מופיע בעולם דרך הטבע באופן נסתר. וכמו שבני אדם מופיעים גם כאישיות פרטית, כך הקב"ה מופיע כאשר הוא מדבר.

ובא המשכן ללמד ששתי ההתגלויות הן אחד. הדיבור יוצא מבין שני הכרובים, מתוך המקום הכי קדוש המוגן בגבולות רבים. גבולות של טהרה, גבולות של זמן, גבולות של בני אדם. גבולות שהעובר עליהם חייב מיתה! מקום שדווקא בו, עם כל הגבולות, נראות שתי דמויות של זכר ונקבה שפניהם זה אל זה. דמויות שמראות אהבה. 

עם גבולות של אהבה נוכל להפגש באמת.

שבת שלום,
איתן

יום שישי, 1 בפברואר 2019

משפטים תשע"ט

בס"ד

פרשת משפטים תשע"ט
זהב וקש. 
מרחוק נראים אותו דבר. 
צריך ממש - 
להתקרב. 
כדי להבדיל. 
ויש קש….כן, ערימות של קש. 
אבל הזהב - 
איזה יופי הזהב. 
ואם יודעים את השם - אפשר גם לטוות. 
הכל זהב.

(לואי שארפ, "אגדות").

הכל תלוי בנקודת המבט. על העולם, על בני אדם. אפשר לראות את העולם מלא הבל. מלא התעסקות בקטנות, מלא שטויות שמבוזבזים עליהם זמן וכסף בלי סוף. העת החדשה מאופיינת עוד יותר ב"עכשיויזם". מה מתאים לי, איך אני נראה, למה אני מתחבר… אפשר גם להסתכל בעולם ולראות ולעשות את ההבחנה הברורה בין קש לזהב. ולדחות את ה"קש" בגועל. לנסות ולהתרחק מהעולם. מעולם החושים, מעולם הרגשות, מעולם ההנאות ומהארגון והשליטה בעולם. ולקדש את ה"זהב". רק הרוח נחשבת. אם זו הרוח והחוקים של היהדות או כל רוח אחרת.

דרכי ההסתכלות האלה הם גם דרכים בהם אנשים רואים אנשים אחרים. ואולי, ה"עין" מסתכלת בהקשר הזה באופן ביקורתי יותר על בני נוער או על חלקים אחרים בחברה - ה"חילונים", ה"עירוניים"... אפשר להסתכל מרחוק ולראות רק את ה"קש". עיסוק אין סופי והשקעת אנרגיות באין ספור "שטויות". דרך אין ספור אפליקציות ו"אקססוריז" כאלו ואחרים. וכמובן "הדור שלנו" היה טוב יותר, אידאליסטי יותר, אנחנו היינו "זהב"... אבל, מבט פנימי יותר יודע להבחין בתוך הקש - בזהב. במחשבות הטובות, במעשים. ברצון להתקדם ולגדול. להיות אנשים טובים בהווה ובעתיד, גם אצל אלו שנראים לנו אחרים ורחוקים.

אפשר לומר שתפקיד המחנכים, המבוגרים או כל מי שמוכן לקחת אחריות בלי קשר לגיל, הוא לעזור במיון. בהפרדה בין הקש לבין הזהב. תראו, מה שאתם עושים עכשיו זה זבל. זה מיותר. ואילו במקומות אחרים, מעשים אחרים - זה זהב, את זה תשאירו. אבל אני חושב שהחינוך הנכון הוא לטוות מהקש זהב [ומי שלא יודע עדיין את הסיסמה - "עוץ לי גוץ לי" ואל תגידו שגיליתי]. אותם הכוחות בדיוק שאיתם אנחנו, כולנו, עושים שטויות, את אותם הכוחות ממש, אפילו באותם תחומי ההתעניינות, להפוך לזהב. להשתמש בהם להיטיב, לגדול, לפתח. לעסוק בטוב ובמוסר. זה נכון לנוער, אך לא פחות נכון לדרך שבה אנחנו כציבור צריכים לעבוד בעולם. יש להתעסק בכל הצדדים של המציאות. מהפוליטיקה שנראית לא אחת כערימת קש אחת גדולה (הייתי עדין), דרך התעשייה, המסחר, המדע והתרבות. גם תחומים שהגלות לימדה אותנו שהם לכאורה לא שלנו, הם זירת הפעולה שבה אנחנו צריכים לפעול. הרי אנחנו אומרים לפחות פעמיים ביום שהכל אחד...

אין קש. הרי כבר אמרו חכמינו ה"תרנגולים" שהכל זהב…

"...לא כל אדם אשר יוצא לרחוב 
רואה את מה שלפניו 
על פי הרוב אדם יוצא לרחוב 
והוא טרוד בענייניו 
מתחשק לגשת אליו קרוב 
ולומר לו בצחוק רחב 

איזה ליל, איזה ים 
איזה צל, כמה חם 
הסתכל, בן אדם 
כן, הכל זהב, הכל זהב…"



ודאי יכולין ללמוד מאלה המשפטים דרכים הצריכין לעבודת הבורא ית'. ודין שומרים כי יתן כו' כסף או כלים כו' אם ימצא הגנב ישלם שנים כו' אם לא שלח ידו כו'. כי הקב"ה נותן לאדם כלים לשמור. כסף הוא הרצון והחשק. וגם בריאת האדם עצמו שהוא כלי לעבודתו ית' וצריך שמירה. והיצה"ר גונב העיקר. ואם האדם ניצול ממנו יש לו יתרון כי הגנב משלם כפל. והעצה היעוצה לאדם הוא הרחקת התענוגים כי אם שולח יד נתחייב באונסין. ובגמ' השומר שאמר הריני משלם קונה הכפל לכשתגנב ותרצה ותשלמיני כו' ע"ש פי' אף שחטא האדם אם נותן לבו לשוב להשי"ת ברצון שלם. אף כי באמת חייב הוא. עכ"ז בא עוד למעלה ע"י החטא ומקנה לו הכפל והוא ענין מעלת בעל תשובה. שזדונות נעשין לו כזכיות כנ"ל (שפת אמת, משפטים, תרל"ה):

בעולם הזה אנחנו שומרים. על הבריאה בכלל ועל הנשמה הפרטית שלנו בפרט. על כסף - על הכיסופים, על הרצונות. אנחנו יכולים להיות שומרי חינם. אידאליסטים שלא מעוניינים בתמורה. או שומרי שכר שעושים את הטוב כדי לקבל שכר. שני שומרים שהמשותף ביניהם הוא שהם לא משתמשים בעולם לצרכיהם האישיים. וישנם גם אנשים שרוצים לקחת ולהנות מהעולם. השוכר - מוכן לשלם עבור השימוש בעולם וההנאה ממנו. להתחייב למסגרת כל שהיא. והשואל - רוצה גם להשתמש בעולם וגם לא להתחייב, לא לשלם. כמובן שבדרך כלל אין מישהו שהוא רק אחד מארבעת השומרים. בכל אחד מאיתנו יש צדדים כאלו ואחרים. ולפעמים זה טוב ובריא להיות גם שואל ולא רק שומר חינם..

דיני התורה מלמדים שעם השימוש מגיעה האחריות. ככל שאתה נהנה יותר, אתה עלול להתחייב יותר. שומר חינם פטור מהכל - הפיקדון נגנב, אבד, נשבר - פטור. שואל חייב כמעט בהכל, אפילו אם הנזק היה באונס. כי יש כוח שמנסה לגנוב את הפיקדון. את העולם. יצר הרע - היצר לשימוש בעולם להבל. לשטות. דין נוסף הוא שאם השומר, למרות שהוא פטור, לוקח אחריות ומוכן לשלם כאשר הפיקדון נגנב, הוא זה שיזכה בכפל כאשר השומר ייתפס. 

אם נהיה מוכנים לקחת אחריות אמיתית על העולם, לעסוק בכל הצדדים שלו, גם אלו שנראו כאילו יצר הרע כבר גנב אותם, שנראים שפלים. אם נקח אחריות גם על הצדדים האלה, נשחרר אותם מהגנב, הרי שנזכה פעמיים, כי גם הקש יהפוך לזהב.

שבת שלום,

איתן



אמור תשפ"ד

  בס"ד הזמן מרפא את הכל? הוא הרופא הטוב ביותר, כאותו ביטוי עממי? מבלי להכנס לפילוסופיה על מהותו של הזמן, נראה שבחיי היום - יום, הקלישאה...