האזינו - שבת תשובה

 בס"ד

לכל אחד יש את המחסומים שלו. אחד האתגרים הגדולים בהתפתחות של האדם היא לזהות את המחסומים שלו ולהשתחרר מהם. מחסומים בתחום הרגש, מחסומים של הגוף, מחסומים של הנפש. למחסומים יש השפעה גדולה והרסנית על החיים של הפרט ועל היכולת שלו להפיק מעצמו את המיטב, לחיות בשלווה עם עצמו, להיות באינטראקציה חברתית וגם לייצר אינטימיות.

"מה קשה לי/לך?" אולי אחת השאלות הבסיסיות ביותר שעל האדם לשאול את עצמו ואת זולתו. קשיים לתקשר, לשמוע את הזולת, להעביר לו מסרים ברורים, קושי לחוות מנעד גדול של רגשות, קושי עם מגע גופני. שבירת המחסומים תביא את האדם להיות שלם ומפותח יותר. הכישורים והקשרים שלו יעלו והוא יוכל להיות מוצלח ומשפיע בתחומים רבים שייפתחו בפניו, עולמות שקודם הוא לא חשב שהוא בכלל יהיה מסוגל לגעת בהם.

וכמו בכל סוג של קושי ישנם שני אלמנטים שחוזרים. האחד הוא הקושי להכיר בעצמי את הקושי, לזהות אותו ובוודאי גם לטפל בו. השני, הוא הצורך להתמודד איתו יום יום. גם אחרי שהכרתי בו, גם אחרי שרכשתי כלים להתמודדות וגם אחרי שכבר עברתי דרך ארוכה ומוצלחת בהתמודדות. הקושי נמצא אצלי, עלול להוריד אותי כל הזמן וגם מסוגל להיות לי מנוע להמשך התפתחות.

לכן, לא מעט תורות ושיטות בתחום הפסיכולוגיה עוסקות בתחום ההכרתי (למשל שיטת ימימה ועוד) הקוגניטיבי. הבנה שיטתית ועקבית על מי אני, מה מניע אותי ומהם המחסומים שלי הם הבסיס להתחיל את תהליך הריפוי וההתקדמות והיכולת לעזור לאחרים לעבור את התהליך.

תנועת התשובה היא תנועה פנימית. אל תוך עצמי. ניסיון להתנער ממחסומים המלווים אותנו בחיים, לשוב, לחזור למצב ראשוני של האישיות שלי בלי כל אוסף השכבות שצברתי על עצמי. תהליך התשובה הוא קודם כל תהליך הכרתי. הווידוי פורס בפני האדם את הקשיים איתם הוא מתמודד, את המחסומים המונעים ממנו לשוב. החרטה היא המשך תהליך החשיבה על הרצון להגיע לנקודה מסוימת, למקום אחר. רק אחר כך יכולה להגיע הקבלה לעתיד והשינוי לטווח ארוך.

אוהבם נדבה פרש"י אתנדב לאהוב אותם. וזה יפלא להשיג בעיני בשר רק לפניו ית' שהתנדב אהבת הברואים וברא עולמו. כמו כן מתנדב לאהוב השבים לפניו בתשובה [...] ומקשין הפילוסופים איך שייך ציווי על אהבת הלב. אבל כמה תשובות בדבר. א' כי המגעגע לבוא לאהבה זו מתהפך הלב לאהבתו ית'. וכמו כן הפרעון ע"ז התשוקה לבוא לאהבה זו. השי"ת משלם מדה במדה להתנדב אהבה להם. וגם כי באמת נמצא בלב איש ישראל אהבת ה' רק ע"י הנקיון מגשמיות והתרחקות דברי עוה"ז מוציאין האהבה מכח אל הפועל. וכמו כן נמצא אהבת הבורא ית' לבנ"י עמו וחלקו. רק החטאים והעונות מבדילין. לכן כתיב כי שב אפי ממנו כו' ממילא מתעורר האהבה כנ"ל [שפת אמת, שבת תשובה - האזינו, תרל"ט]

מקשים הפילוסופים כיצד ניתן לצוות על הרגש. איך ניתן לדרוש לאהוב, לדרוש לא לשנוא. יש מחסומים, עונה ה'שפת אמת' באחת מתשובותיו. הקב"ה מכיר אותנו ואת המחסומים שאנו מתמודדים איתם והוא מצווה עלינו גם להביט קדימה אל המצב השלם הסופי של האהבה וגם על הדרך להגיע אליה, הכרה של המחסומים שהעולם הזה מציב בפנינו והדרך להסרת המחסומים, התשובה.

בספרו 'ואני תפילה' מסביר הרב שרקי מדוע בתפילת עמידה קודמת ברכת התשובה לברכת הסליחה. בברכת הסליחה נתפלל על העבירות, אבל עוד לפני כן מגיעה בקשת העזרה לשוב בתשובה. לשוב אל תורתו של הקב"ה ("השיבו לתורתך"), אל המקור, אל האמת. לגבש הכרה שיש לאן לשוב, שיש לאן להתקדם, שאמנם לא נגיע אל האינסוף לעולם, אבל שנהיה כל הזמן בהשתלמות (שהיא אחת מסוגי השלמות לפי הרב קוק) לכיוון הזה. אחר כך כבר תבוא בקשת הסליחה והחרטה מתוך הכרה של מה חוסם אותנו בדרך העולה בית אל.

שבת שלום וגמר חתימה טובה,

איתן

ראש השנה תשפ"א

 בס"ד

ואיך יזכו לפנייך בדין???

נראה שאין מצב. איך אפשר. אפילו הצרות, שתמיד סמכנו עליהן שיאחדו אותנו, נדמה שכבר לא פועלות. הציניות גוברת. האמת נעדרת. הכל פוליטיקה. הם. אנחנו. רחמים. אבל דווקא בכניסתו של יום הדין צריך להזהר מלשון הרע. על עצמנו. קל לכסות את הטוב. קשה להתעלם מהרע. יש להכניס אותו לפורפורציות הנכונות. להלחם בו.

אנחנו עושים שטויות. כיחיד. כְּעָם. כן. עוד קצת אחדות וסולידריות בסיסית והסיפור הזה של הקורונה היה באמת בדרגה נמוכה בסולם יורם לס… עוד יש מה לעשות, מה לעבוד. לפקוח עיניים, ימינה שמאלה, לראות את האחר. הקורונה צועקת לנו את זה. ואסור להתעלם ולא לראות את אלפי בני ישראל החיים ככה יום - יום. אלו שחיים בתודעת שליחות ועם השליחות הזאת קמים בבוקר. בלי הצהרות, בלי הפגנות, פשוט נותנים. על כל אחד שלא שם מסיכה בחתונה המונית, יש אלפי מעשי חסד. אבל הפעם זה לא מספיק, אנחנו צריכים את כולם. 

הקורונה מבקשת את כולם. בעולם המגיפות לא מספיק הרוב. מגיע לנו לזכות בדין הזה, אבל צריך עוד. כל אחד מתבקש לעצור משהו מהחיים שלו. לשנות משהו בדרך שבא הוא רוצה לחיות. חתונה אחרת, תפילה אחרת, עבודה אחרת, תרבות פנאי אחרת, אפילו ללכת אחרת ברחוב. להתגמש, להשתנות - בשביל מישהו אחר ובשביל הכלל. אי אפשר להמשיך לקדוח את החור הקטן והנחמד שלי בספינה הזאת. כל אחד קובע. אף אחד לא נשאר מאחור.

זה המסר. במשפחות שנאלצו להתפצל. זה המסר. בבתי הספר שנאלצו להסגר. זה המסר. בין אנשים אנונימיים לחלוטין שקונים יחד באותה חנות. זה המסר. גם כשמגיעים לאנשים שמחלות וגיל כבר מכריעים אותם, לוחות ושברי לוחות מונחים בארון. אף אחד לא נשאר מאחור. כל מי שיש בו כוח כזה או אחר, תפקיד כזה או אחר, חייב להפנות את המבט ימינה, שמאלה וגם למטה, להתכופף, יש שם אנשים למטה, להושיט יד, להעלות.

איתא במשנה שופר של ר"ה של יעל פשוט. ובגמ' א"ר לוי מצוה של ר"ה ויוה"כ בכפופין .וכתבו הפוסקים דלמצוה בלבד הוא (השופר של האיל הזכר הכפוף הוא הידור) . ויש לבאר הענין כי מצות השופר שהקב"ה וברוך שמו רוצה שבני ישראל יעוררו מדת הרחמים בעולם כמ"ש ראה שאין העולם מתקיים (במידת הדין) ושיתף עמו מידת הרחמים. וזה מתקיים בכל שנה בתחלה הוא בדין ומצות שופר הוא השתתפות מדה"ר שאז הקב"ה עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים. ובנ"י באמת יכולין גם במשפט לזכות בדין כי כמו שאין בכח בשר ודם להגיד גדולתו של הקב"ה כן אין בכח בו"ד להגיד זכותן של בנ"י המקדשין שמו ית' בעולם בגלוי ובסתר. אכן המצוה בכפופין כדי שיזכו כל העולם ע"י התעוררות הרחמים שבנ"י מתעוררין וכופפין עצמם ומבקשין לעורר מדה"ר בעולם. והבן. וז"ש תקעו כו' בכסה ליום חגינו כי צריכין בר"ה לכסות מדריגות בנ"י ולהתערב בתוך כל הברואים לבקש רחמים. והאמת כי עי"ז מקבלין בנ"י כל השפע גם השייך להאומות ע"י שכולם ניצולו בשביל בנ"י [... שפת אמת, ראש השנה תרמ"ג]..

העולם נברא במידת הדין. אין חסד גדול מזה, לאפשר לכל אדם לקבל לפי מעשיו. אלא, שכך היה העולם נחרב. לכן שיתף הקב"ה מידת הרחמים. לתת זמן, לאפשר את התיקון. בני ישראל, כציבור, לא זקוקים למידה הזאת, אומר ה'שפת אמת'. כל כך הרבה הקרבה על קידוש השם בעולם הביאו את עם ישראל למדרגה גבוהה. כציבור, ככלל, אנחנו יוצאים זכאים אפילו בלי מידת הרחמים. לכן, על פי המשנה אנחנו יכולים לתקוע בשופר הפשוט, העולה כלפי מעלה עם גב זקוף. 

אבל, גם כעם, אנחנו צריכים להסתכל לצדדים. יש כאן עוד ציבור. עוד עמים. אנחנו על אותה פלנטה. יש לנו את הכח ולכן אנחנו מחוייבים לעזור. עלינו להסתכל למטה, להתכופף. לתקוע בשופר הכפוף ב'כסה', לכסות את המדריגה המיוחדת, להתפלל עם העבריינים, להיות איתם באמת ולעורר גם עליהם את מידת הרחמים.

שבת שלום ושנה טובה,

איתן

 

נצבים - וילך תש"ף

 בס"ד

בשבתות כבר התרגלנו. אבל ראש השנה, יום כיפור? ככה במניינים הקטנים? לא בבית הכנסת? מעבר למימד של "ברוב עם הדרת מלך", יש גם, אם יורשה לי, ברוב עם הדרת עם. השירים, הניגונים והמילים של פעם בשנה, המסורות שמובילות את הציבור להתחיל יחד ניגון בלי תיאום. כל אלו יוצרים אצלי תחושה של משהו גדול ממני, הולכים יחד, זרם אנשים. ובזרם הזה אין משמעות ליכולות של הרגליים שלי, אני נסחף בזרם הכללי, החסרונות שלי, החטאים, פחות גלויים כשכל הציבור צועד יחד, שר יחד, עומד יחד בדין.

ובכל זאת, השנה, כשהתבקשתי לבחור בין מניין גדול יותר ברחבה מאחורי בית הכנסת ובין להתפלל בימים הנוראים במניין השכונתי, בחרתי דווקא במניין השכונתי הקטן יותר. האינטימי יותר, זה שמצאתי בו מקום שמתאים לי יותר, שמאפשר יותר גיוון רוחני שהיה לי חסר. מקום בו דווקא אני כפרט בא יותר לידי ביטוי, לא רק בהיותי אחוז גדול יותר באוכלוסייה, או במספר הפעמים שאני קורא בתורה, אלא, המקום בו הקול שלי נשמע יותר, הנפש הפרטית שלי מרגישה יותר בבית, הצבע שלי ביהדות יותר נראה.

הפרט, הכלל, הייחוד והיחד. אנחנו נעים על הציר הזה כל הזמן. בכל תחומי החיים. איפה הכלל נדחה מפני הפרט ואיפה להיפך. התורה נדרשת במידות שונות. אני חושב שאפשר לדרוש בהם גם את תורת החיים, את המציאות היום יומית שלנו. יש פרט ויש כלל, כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, כלל שהוא צריך לפרט ופרט שהוא צריך כלל, כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא.

ועלייך, הדיין של עצמך, מתי אתה דן כעין הכלל ומתי אתה דן כעין הפרט, אבל מה שבטוח הוא שהכלל הוא שצריך לפרט והפרט הוא צריך לכלל. אי אפשר להוביל ציבור מבלי לראות את הפרטים, אבל התעמקות יתר בפרטים עלולה לגרום כשל ציבורי. כמו כל דבר גם נושא זה התחדד מאוד בקורונה. סגר או מסחר חופשי? התחשבות ברמת התחלואה הכללית או התחשבות באנשים פרטיים המאבדים את פרנסתם. אלו החלטות של מנהיגים, בוודאי שאין בהכרח אמת מוחלטת, אבל לדעתי המנהיגות תמדד ביכולת של הפרט להרגיש חלק מהכלל, להרגיש שרואים אותו, גם אם ההחלטות המתקבלות לבסוף פחות מתאימות לו, או מתיישבות עם העקרונות שלו.

אתם נצבים היום כולכם כו'. כי הכלל ישראל לעולם עומדין לפני הקב"ה והעבודה רק לכל פרט לבטל עצמו אל הכלל. וזה היום הוא בכל יום ויום. וגם מאחר שכ' בתורה אתם נצבים. ושפת אמת תכון לעד כי אם היה הפסק לדבר לא היה נאמר זאת בתורה. ומצד זה יכולין כל הרשעים לחזור בתשובה כי החטא רק במקרה שנפרש מכללות ישראל ולכן יכול לחזור לשורשו כמאמר לירושת אבותי אני חוזר. וכתיב והשבות אל לבבך כו' ושבת עד ה' אלוהיך. פי' שיש בכל איש ישראל נקודה מקודשת אליו ית' והיא נשמת חיים רק ע"י החטאים מתרבה משא החומר וגשמיות על אור הנשמה וא"י להאיר [...] נמצא זה השב מעורר חזרת כל המקומות להשיבם לדרך הישר. ועל ידי זה מתעוררין עולמות העליונים יותר ויותר עד שנאמר שמגעת עד כה"כ מגעת דייקא. לכן אחז"ל שכל יחיד ששב מביא רפואה לעולם [שפת אמת נצבים, תרל"ה]

לא קל להיות צדיק ולא להגיע לעולם הבא. יש רק דרך אחת אותה מזכיר הרמב"ם (הלכות תשובה, ג', י"א): "הפורש מדרכי צבור, ואע"פ שלא עבר עבירות, אלא נבדל מעדת ישראל ואינו עושה מצות בכללן ולא נכנס בצרתן ולא מתענה בתעניתן, אלא הולך בדרכו כאחד מגויי הארץ וכאילו אינו מהן, אין לו חלק לעולם הבא".

עשרת הדיברות לא נתנו לאותם היחידים שעמדו למרגלות הר סיני, אלא לנשמת האומה כולה ולכן נאמרו בלשון יחיד "אנכי ה' אלוהיך". כשעם ישראל נצבים יחד, ככלל, לפני הקב"ה ישנה ברית כרותה ועומדת לעד שלא ניתן לשנות או להפר גם בהנתן שהיחידים עושים עבירות קשות (להבדיל מדעת הנוצרים). מדריך ה'שפת אמת את החוטא להצטרף לכלל, "להבטל אליו", להיות מקושר אליו כל כך ומתוך זה חוזר בתשובה. יהודי יכול להחשב כמו גוי, רק כאשר הוא מנתק את עצמו מהציבור הישראלי.

ועם זאת, אחרי המילה "כולכם" מגיע פירוט לכאורה מיותר המתחיל ב"ראשיכם שבטיכם" ונגמר ב"מחוטב עציך ועד שואב מימך". לומר כי הפרט, באותה ההתבטלות לא נמחק כאישיות, אלא, נעזר בכלל כדי לחזור בתשובה. החזרה בתשובה, מחזירה דברים לקדמותם. העולם לא נברא מתוקן וכל יחיד החוזר בתשובה עוזר להביא לעולם מרפא. למען הכלל.

שבת שלום,

איתן.

כי תבוא תש"ף

 בס"ד

תחילתה של עוד שנת לימודים. והתחלה כזאת, שונה ומיוחדת, מאתגרת ודוחפת, קשה ועם כל כך הרבה תקווה, כזאת, באמת, עוד לא הייתה. לפני שאכתוב מה אני מרגיש עם תחילת השנה הזאת, אני רוצה לדבר על האחריות. אי אפשר להתווכח שהנהגת המדינה כשלה. להיות הכי אדומים בעולם זה כישלון. להחליט החלטות בשנייה האחרונה, כאשר הנתונים היו ידועים הרבה קודם, כמו ההחלטה שהתקבלה ב-12 בלילה לא לפתוח למחרת בבוקר את בתי הספר בערים האדומות, זה כישלון.

עם זאת, להבדיל מניהול מלחמה בטרור, או החלטה לייצא גז, כאן לא חברי הממשלה ולא חברי הכנסת הם אלו שמעבירים את הנגיף לאלפי אנשים. האחריות לכישלון הזה היא של כולם. של ההנהגה הפוליטית (מימין ומשמאל), של גורמי אכיפת החוק, של בתי המשפט, של אנשי ציבור ורבנים, של התקשורת שצובעת את הכל בשחור, שדוחפת אג'נדות בלי אחריות, אבל בעיקר של כולנו. הנגיף מועבר על ידי בני אדם. כולנו חיילים במלחמה הזאת. יש כאן בעיית תרבות חריפה, בכל המגזרים וזה בידיים שלנו. להסתכל במראה טוב, להפסיק להסתכל על ההנהגה.

נחזור להתחלה המיוחדת הזאת. המשונה. אין ספק שמשהו חסר בלמידה מרחוק. משהו פנימי, משהו מהותי. ועם זאת, אני רואה איך מורים ותלמידות מתפתחים מהמצב הזה, מהשילוב ההיברידי המטלטל הזה שבו אין יום קבוע, אין כיתה קבועה, אין שיעור קבוע. מורה אחת, אלופה בקשר אישי, אמרה לי אתמול "איזה יופי שהן לומדות לבד!, צריך עוד מזה!". לצד הקשיים, יש תנופה של התפתחות. דווקא ההיברידיות של הלמידה מקרוב ומרחוק מדייקת לנו מה אנחנו צריכים לתת. לתת מרחב, לתת אפשרות להתפתחות אישית, לאפשר עצמאות, לאפשר בחירה שיש עימה אחריות באמת. מפגשי הפנים אל פנים יקרים מפז. אנחנו רואים אותן פחות, אבל "רואים" אותן יותר. זו המשימה. 

אני חושב שאת העיקרון הזה של בחינה מחדש מה חשוב בכל פעולה שלי, על מה אפשר לוותר ואיך מפתחים קשרים אישיים, אפשר וצריך לקחת לכל תחומי החיים ולא רק לחינוך. התנהלות פוליטית, כלכלית, תרבותית, קשרים במשפחה ועם חברים ועוד… בן גוריון אמר: "נלחם עם הבריטים כנגד היטלר כאילו אין ספר לבן ונלחם בספר הלבן כאילו אין היטלר". ואני חושב שצריך להלחם בקורונה כאילו אין דבר טוב בה ולהלחם בהרגלים הישנים כאילו הקורונה היא הדבר הכי טוב שקרה לנו.

ולא נתן ה'. לכם לב לדעת ועינים כו' ואזנים לשמוע כו'. וקשה כי דור המדבר הוא דור דיעה שעמדו על הר סיני. אך לא כתיב לא נתן לכם דעת כו'. רק הכלים לב ועינים ואזנים. כי בוודאי כשעמדו על הר סיני היו כמו בלי גוף כמה שכתוב נפשי יצאה בדברו והם ממש דור דיעה בלי גוף ותיקון הגוף ניתן לבנ"י כשנכנסו לא"י. והכלל שהקב"ה נתן לבנ"י ב' אלו הדברים תורה הקדושה שמלמדת לאדם דעת איך לצאת מחומר הגוף והגשמיות. וארץ ישראל ובית המקדש היא לקרב הגשמיות וחומר הגוף ג"כ אל הקדושה להיות חיבור הנשמה והגוף ביחד. כמ"ש כי תבאו ונטעתם [...]. לכן יכולין לקבל בחי' נשמה יתירה והיא הארת הנשמה בגוף כנ"ל [שפת אמת, כי תבוא, תרל"ד]:

"וְלֹא נָתַן ה' לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (דברים כ"ט, ג') אומר משה לבני ישראל, הדור השני ליציאת מצרים. מקשה ה'שפת אמת' והרי דור המדבר, הדור הראשון ליציאת מצרים, נקרא "דור דיעה", הם אלו שהגיעו כולם למדרגת הנבואה בהר סיני. אז מדוע משה מצייר את הדור השני כדור טוב יותר?

מדייק ה'שפת אמת' בפסוק, מה שהתפתח במדבר לא הייתה הדיעה, לא היה היכולת, אלא, הכלים. הלב, העיניים והאוזניים. לא קל היה לשוטט 40 שנה במדבר, לראות את דור ההורים הולך ונגמר במגיפה הזאת של עונש המרגלים, וכל זה במרחק הליכה של ימים מספר מארץ ישראל. אבל בשנים האלה, הם הפכו מעם של עבדים נטולי אחריות לעם שיכול לבחור בין טוב לרע, בין קללה לברכה, לקחת את כל הרוחניות של בית המדרש המדברי ולהכניס אותו לחיי המעשה הפוליטיים, הכלכליים והחברתיים בניהול של מדינה עצמאית. אפילו בלי משה...

אחרי שנות הנדודים, שנות החינוך, למידת התורה ולמידת הכלים, יוכל משה להסתכל על העם, כמה רגעים לפני מותו ולומר להם (בשבוע הבא מבחינתנו) " אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלוהיכם".

שבת שלום,

איתן