ויצא תשפ"א

 בס"ד

קצת להשוויץ זה בסדר. קצת להתמלא גאווה. ובעיקר, להודות על הטוב. האולפנה בקצרין נבחרה כמועמדת לפרס החינוך. האמת, שעד עכשיו לא ממש ביררתי בדיוק מה זה הפרס הזה ועד כתיבת שורות אלה אני לא יודע אם גם נזכה. השבוע הגיעה ועדה לבחינת זכאותנו לפרס. עשרה מפקחים, אנשי משרד החינוך, אנשי רשות ומנהלים מכל המגזרים הגיעו כדי להתרשם מהאולפנה. אז עוד לפני כן, מתחנו קצת את פני האולפנה, התרעננו, צבענו, קנינו, ניקינו, ככה, ניצלנו את ההזדמנות לחדש קצת את המרחב החיצוני. אבל, את מה שקורה במרחב הפנימי הגדול של האולפנה הקטנה הזאת, את זה, אי אפשר להכין בחודש לביקור. 

ובאותו יום של הביקור, לא אמרתי כמעט מילה. רק לראות, רק לשמוע ואם לא תספרו לאף אחד, גם, ככה בפנים, קצת, לדמוע. לפעמים קשה לראות את נס נשמת החינוך, קשה להבחין בו צומח מתוך מערכת שעות, תקציב, שיעורי ZOOM, מבחנים ומחשבים שלא הוחזרו למקום. לפעמים, רק מבט חיצוני, הארה מבחוץ, ככה מזכירה, קצת מנערת, מלבישה את היום - יום בהוד הראוי לו. הארה שמרימה אותי עוד קומה למעלה כדי לקום מחר בבוקר ולהצליח לראות בתוך כל סיבוכי ומסכי החיים את מה שחשוב באמת, את האדם.

וַיִּיקַ֣ץ יַעֲקֹב֮ מִשְּׁנָתוֹ֒ וַיֹּ֕אמֶר אָכֵן֙ יֵ֣שׁ יְהֹוָ֔ה בַּמָּק֖וֹם הַזֶּ֑ה וְאָנֹכִ֖י לֹ֥א יָדָֽעְתִּי׃  וַיִּירָא֙ וַיֹּאמַ֔ר מַה־נּוֹרָ֖א הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֑ה אֵ֣ין זֶ֗ה כִּ֚י אִם־בֵּ֣ית אֱלֹהִ֔ים וְזֶ֖ה שַׁ֥עַר הַשָּׁמָֽיִם׃

אכן יש ה' כו' ואנכי לא ידעתי ברש"י אם ידעתי לא ישנתי כו' [...] לא ידעתי מלשון דביקות שלא הרגיש בעצמו. ונתוסף לו עוד יראה ע"י החלום. וזה הכלל שכל הארה צריכה להביא יראה לאדם וזה התכלית שלה ובלי זה אינו כלום..[שפת אמת, ויצא, תרל"ב]:

אם הייתי יודע ש"יש ה' במקום הזה", אומר יעקב, לא הייתי ישן. אם הייתי מכיר בערך המקום, בערך הזמן, בערך המעשה, בערך האדם, אפילו בערך עצמי, לא הייתי נרדם. לא הייתי יכול להרדם. לא הייתי מסב את תשומת ליבי. הייתי מגיע ליראת רוממות, ליראה של כבוד. הארה חד פעמית, מביאה לפקיחת העיניים, להתעוררות, לתשומת לב, לראות את הדרך הפשוטה, את האבן עליה מניחים את הראש, כחלק ממהלך גדול יותר.

אבל, אומר ה'שפת אמת', הארה חד פעמית לא שווה כלום אם היא לא מביאה ליראה. אם היא לא משנה משהו עמוק בנפש, אם היא לא מביאה לעליית מדרגה. אם אתה לא לוקח את האבן שמצאת זרוקה בשדה והופך אותה למצבה, אם אתה לא מכיר שאתה הולך בעולם הזה בתוך בית אלהים, זה אינו כלום.

אני עובד בבית האלהים ועוד משלמים לי על זה...

שבת שלום,

איתן.

תולדות תשפ"א

 בס"ד

אין, אין על התירוץ הזה - "קורונה". לעיתים זו אפילו סיבה טובה. כמה פעמים חשבתי עמוק עמוק בלב "בא לי בזמן הקורונה הזאת", גם ככה לא הייתי עושה, "אבל הקורונה… מה לעשות…". בכדורסל מסתובבת קלישאה ידועה שלא מצאתי את מקורה - "אין יום רע בהגנה". מקובל שיש משחקים ש"הכדור פשוט לא נכנס / היד לא מאופסת / הסל במשחק חוץ קשה..", אבל לא מקובל לומר "פשוט היה לי יום רע בהגנה". הגנה בכדורסל קשורה לנשמה שלך כשחקן, קשורה למאמץ, לנכונות, לעזרה לחבר, להביא את הלב. זה נכון תמיד, אבל באותם המשחקים בהם "הכדור לא נכנס" הלב צריך להיות על המגרש בהגנה.

במה "אין יום רע" מחוץ למגרש הכדורסל? איפה המקומות שבהם אין תירוצים? יש לא מעט, שכל אחד יחשוב מה זה אצלו. אני חושב שזה קשור בנתינה. תמיד. אבל בימים אלה, ש'מכריחים' אותך להכנס פנימה, להשתבלל בקונכיה, ריחוק, ריחוק, ריחוק. כאן ה'מאמן' יודע שהוא צריך להעלות למגרש את שחקני ההגנה. מבט החוצה. לקרוב ולרחוק. לחשוב על האחר, להיות יצירתי, אם לי קשה במקומות מסוימים, בוודאי יש כאלה שיכולים להתמודד עם זה פחות טוב. 

אני זוכר שארכימדס היה תמיד אומר !dos moi pa sto, kai tan gan kinaso ולמי שמשום מה לא דובר לטינית שוטפת - "תנו לי נקודת משען ואזיז את העולם ממקומו". לכל אחד יש את נקודת החוזקה שלו, את נקודת הכוח הפנימית והיציבה שלה. למצוא אותה. להזיז את העולם.

ב"ה ויתן לך האלהים כו' במדרש יתן ויחזור ויתן. יתן לך אלהותו כו'. פי' זה דגם בעשו אמר משמני הארץ ומטל השמים. אך ההפרש הוא הנתינה שבירך ליעקב שיהי' לו דביקות בקבלת השפע מיד הנותן ב"ה וזאת עיקר הברכה. ז"ש יתן ויחזור ויתן פי' שתמיד יש לו דביקות בשורש השפע. ולעשו אמר שיהיה לו הצריך לו יהיה איך שיהיה. אבל ליעקב מסר כח השפע וזה עיקר הברכה [...] [שפת אמת, תולדות תרל"ט]:

את ברכת אברהם, את הקשר לאלוהים, יצחק תמיד ייעד ליעקב. כשהבין שגם את ברכת האחריות על העולם היה צריך לתת ליעקב ולאחר שעשיו "לחץ אותו אל הפינה" לקבל גם הוא ברכה הוא בירך אותו ברכה דומה, אבל התחיל אותה אחרת. לעשיו אמר "הנה משמני הארץ.." הנה, תקבל מה שאתה צריך, יהיה לך שפע. הברכה הראשונה, שמטרתה אחריות על העולם התחילה אחרת "ויתן לך האלוהים.." האות ו' הראשונה, הלכאורה מיותרת, הביאה את רש"י לפרש "יתן ויחזור ויתן". הקבלה של השפע האלוהי יש לה מטרה - לתת. ולחזור. ולתת. 

יש לך שפע? תשפיע! זו הדרך להנהיג את העולם "יעבדוך עמים" זה לא לקבל, זה לתת. כן, גם תקבל, אתה אדם, אתם אומה, וחייבים לקבל. אבל את השפע שלכם אתם תקבלו מהקב"ה, השאלה מה תעשו איתו. גם "כאשר תריד" גם בזמן צרות איומות שעברו על העם, תמיד הייתה נתינה, היה גמ"ח, הייתה צדקה, היה דיבוק חברים. אז לא הולך היום בהתקפה. לתת הכל בהגנה. ולחזור. ולתת.

שבת שלום,

איתן

חיי שרה תשפ"א

 בס"ד

חילופי ממשל בארצות הברית. או שלא. בכל אופן, על אף שהתקשורת עושה כל מאמץ להמעיט בחשיבות של "הסכמי אברהם" ההיסטוריים, הסכמים שכנראה הביטוי השחוק והמעייף "מזרח תיכון חדש" מתאים להם יותר מאשר ההסכמים עליהם נאמר הביטוי במקור, נחתמו בזכות ממשל טראמפ ובזכות היכולות והקשרים של ראש הממשלה נתניהו בזירה הבין לאומית.

אולי אנחנו 'חיים בסרט' שהתקשורת לא משפיעה עלינו ושיש לנו עולם ערכים יציב וסדרי חשיבה מוצקים ואיתנים, אבל אין לי ספק שאנחנו לא עוסקים מספיק, גם בגלל שאין הד תקשורתי, בנושא היחס שבין ישראל לאומות העולם, הנוצרי, המוסלמי וכל עולם המזרח. בנוסף, עלינו להסתכל פנימה ולהכיר בכך שאנחנו שבויים גם בידי התפיסה הגלותית שטרם השתחררנו ממנה. עולם שבו היה הכרח זמני (וארוך) להקים חיץ מאוד מאוד ברור בינינו לבינם.

אני חושב שיש כאן הזדמנות כפולה. הזדמנות לאחדות אמיתית עם הצד "השמאלי" של המפה. צד שהדגל שלו צבעוני יותר בצבעי אומות העולם, ששֹם את האוניברסליות כערך חשוב במעלה. לקבל את העיקרון הזה ממנו ולהתפייס איתו. להשתחרר מאותה תפיסה גלותית של הצורך בהפרדה מוחלטת, אך עם זו לשמור על הלאומיות מתוך הכרה בהבדל שעדיין קיים. הזדמנות להגיע לתפיסה האמיתית של היהדות, התפיסה האחדותית. לקחת אחריות על הקשר בין העולם לקב"ה. 

אחריות על הקשר הזה היא תפקידנו בעולם ולשם כך עלינו להכיר את האומות, להכיר את הדתות ולהכיר להן את הקב"ה כפי שהוא מתגלה דרך האופי המיוחד של כל אומה. הגיע הזמן לצאת מהקונכייה הפרטית והלאומית. ללמוד ולעשות את המשימה הגדולה הזאת.

במדרש בני חת עשר פעמים על ידי שביררו מקחו של צדיק נגד עשרת הדברות. הוא רמז לבני ישראל שזוכין לברר מקחו של צדיק חי עולמים. שבנ"י מעידין בכל יום כי להשי"ת העולם ומלואו. והוא קונה הכל. וצריכין ללמוד מזה שהפסוק מאריך השדה וכל העץ אשר בשדה שצריך האדם להעיד על כל דבר פרטי שיש בעולם להתקשר הכל בהשי"ת [שפת אמת, חיי שרה, תרל"ד]:

אברהם נגש לבני חת ומכריז "גר ותושב אנכי עמכם". אני כמותם בדיוק. "גר" בעולם הזה. רק דייר זמני. "תושב" של קבע בעולמו הרוחני של הקב"ה. אברהם הוא אבי התפיסה האוניברסלית ביהדות. בהתחלה הוא חשב להיות "קוסמופוליטי", משמע, לכל בני האדם דרך אחת להגיע לקב"ה. כולם אותו דבר. "את הנפש אשר עשו בחרן" - הגיורים שעשו אברהם ושרה. "אב המון גויים". אבל, הקב"ה מעביר אותו כמה תחנות כדי לשנות את תפיסתו הקוסמופוליטית לתפיסה אוניברסלית. תפיסה שבה לכל העולם מטרה דומה, אך הדרך להשפיע על העולם ולהביא אותו למילוי המטרה, היא דווקא דרך בן אחד, יצחק, עם אחד ולא דרך ישמעאל ושאר האמות. דווקא דרך ארץ אחת ולא מתוך ישיבה בחרן, האמריקה של אז.

לא רק הקב"ה, גם בני חת הרואים את אברהם מהצד לא מסכימים עם הקביעה של "עמכם" ואומרים לו "נשיא אלוהים אתה בתוכנו". אתה אחר, אתה שונה, מצד הקשר שלך לאלוהים, אבל בתוכנו. דווקא מתוך השוני הזה נוכל גם אנחנו להיות קשורים וקרובים לאלוהים. ה'שפת אמת' מקביל את מספר הפעמים שנאמר "בני חת" לעשרת הדיברות. עשרת הדיברות הם עשרת הצינורות המחברים בין העולם הזה לבין הקב"ה, מאפשרים לו את ההתגלות. הבירור של קניין הארץ בידי אברהם מאת בני חת מקביל לבירור של קניין העולם בידי הקב"ה. קניין מערת המכפלה מידם, לא "פוגע בזכויות שלהם", אלא, מחבר אותם אל הנצח.

הבירור הזה יהיה שלם רק שנכיר בו ונקח עליו אחריות. הרב שרקי הקים את ארגון 'ברית עולם' העוסק בדיוק בקשר הזה שבין ישראל לעמים, קשר של לימוד ומעשה. מי שיכול לקחת חלק בדבר הזה יכול להיות שליח בשליחות הגדולה הזאת, להיות בן אברהם.

שבת שלום,

איתן.

וירא תשפ"א

 בס"ד

פחות שפע. פחות חו"ל, פחות מסעדות יוקרה, פחות חתונות ראוותניות, פחות מכל היותר הזה. כן, יש גם רעב ועוני וקשיים של ממש. אני מכיר. מקרוב. אבל על השפע הזה אני רוצה לכתוב. שפע היא לא מילה גסה. נוחות היא לא מילה גסה. ראוותנות כנראה שכן. כל עוד השפע והנוחות באים יד ביד עם הצדקה והחסד, הרי שהשפע יכול להיות מקור הברכה בעצמו.

חברה מבוססת על תרבות של שפע היא חברה מסוכנת, היא חברה שהבלמים המוסריים שלה משוחררים קצת, יש סכנת התדרדרות גדולה יותר. חברה שגיבורי התרבות של הם "מצליחנים" במובן הכספי של המילה, שמה את השפע כמטרה ולא כאמצעי. וכאשר השפע נהיה לאידאל, או לפחות התחושה היא שאצלי טוב ומושלם, יותר קשה לראות את האחר, את החסר. לפעמים אפילו מופנה אליו כעס, איך יכול להיות שאתה חסר? מה עשית בשביל זה? אתה כנראה לא סתם במקום הזה…

הרבה אנשים פשוטים נפגעו מהירידה הזאת בתרבות השפע. חייבים לראות את זה מצד אחד. מצד שני, אני לא יכול לראות איזה איזון בתופעה הזו, איזה לימוד ששם לנו מראה מול העיניים ומבקש שנִלְמד אותו. אני מקווה שנשכיל להסתכל קדימה אל ההזדמנות ולא להסתכל לאחור. 

וַיִּשָּׂא־ל֣וֹט אֶת־עֵינָ֗יו וַיַּרְא֙ אֶת־כׇּל־כִּכַּ֣ר הַיַּרְדֵּ֔ן כִּ֥י כֻלָּ֖הּ מַשְׁקֶ֑ה לִפְנֵ֣י ׀ שַׁחֵ֣ת ה' אֶת־סְדֹם֙ וְאֶת־עֲמֹרָ֔ה כְּגַן־ה' כְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בֹּאֲכָ֖ה צֹֽעַר׃ וַיִּבְחַר־ל֣וֹ ל֗וֹט אֵ֚ת כׇּל־כִּכַּ֣ר הַיַּרְדֵּ֔ן וַיִּסַּ֥ע ל֖וֹט מִקֶּ֑דֶם וַיִּפָּ֣רְד֔וּ אִ֖ישׁ מֵעַ֥ל אָחִֽיו׃ אַבְרָ֖ם יָשַׁ֣ב בְּאֶֽרֶץ־כְּנָ֑עַן וְל֗וֹט יָשַׁב֙ בְּעָרֵ֣י הַכִּכָּ֔ר וַיֶּאֱהַ֖ל עַד־סְדֹֽם׃ וְאַנְשֵׁ֣י סְדֹ֔ם רָעִ֖ים וְחַטָּאִ֑ים לה' מְאֹֽד (בראשית י"ג)׃ 

וַיֹּ֣אמֶר ה' זַעֲקַ֛ת סְדֹ֥ם וַעֲמֹרָ֖ה כִּי־רָ֑בָּה וְחַ֨טָּאתָ֔ם כִּ֥י כָבְדָ֖ה מְאֹֽד׃ אֵֽרְדָה־נָּ֣א וְאֶרְאֶ֔ה הַכְּצַעֲקָתָ֛הּ הַבָּ֥אָה אֵלַ֖י עָשׂ֣וּ ׀ כָּלָ֑ה וְאִם־לֹ֖א אֵדָֽעָה (בראשית י"ח)׃ 

התורה מתארת את סדום בשני תאורים אופיניים. מתארת את העושר ומתארת את הרוע. קשה שלא לעשות את ההקשר. החברה הסדומית עשירה, שבעה, לא יודעת רעב וככה היא רוצה להשאר. לא רוצה לדעת בכלל על קיומו של העוני שקיים מעבר לגבולותיה. חושבת שהגיע לקץ הימים. זה אולי יהיה נכון בעתיד (ואכן דוד המלך יצא מצאצאי השורד הסדומי לוט), אבל כל עוד יש מקום לתת, אי אפשר לחיות בצורה כזאת.

גם יחסי המין בעיר הזאת עקרים ונועדו לצורך סיפוק צורך גופני. אין בהם נתינה. וכשאין נתינה אין הצדקה לקיום וכשמגיע אליהם הגילוי האלוהי ("ארדה נא ואראה") הם לא יכולים לעמוד בו. איך אומרים בחינוך, זה לא עונש, זו תוצאה. יש גרעין של אמת ברעיון של שפע, כפי שהזכרנו לעיל, אבל רק כשהעושר יהיה משותף לכולם. הגרעין הזה נישא דרך לוט, בתו, מואב, רות, דוד ועד מלך המשיח.

מי שמפנה את הגב לאחר ומסתובב רק כדי להיות מחובר לסדום, להיות מחובר רק לעצמו, נהפך לנציב מלח עקר ויבש.

שבת שלום,

איתן.