בס"ד
"מה אני יכולה לעשות??"
הפה שלה הצליח להוציא את ה-שאלה הזאת, השאלה שמתהפכת לה בבטן בטח מעל מאה ויותר ימים. הוא הצליח, אחרי השיחה של צביקה מור, אביו של איתן מור השבוי עדיין בידי החמאס בעזה. וגם, אולי, אחרי שבונים את המרחב והדיבור שמאפשר להוציא שאלות כגון אלו.
"שאלה טובה" אמרתי. וזו קודם כל תשובה. כי השאלה היא טובה, מי ששואל אותה הוא טוב. מי שהשאלה הזו מעסיקה אותה, טורדת את מנוחתה, מניעה אותה לעשייה, הנפש שלה נמשכת לטוב, היא חיה בתחושה של שליחות.
ומה, באמת, יכולה נערת תיכון לעשות אל מול הרשע? איך תלמיד שנגש עכשיו לבגרויות יכול לעזור בהשבת החטופים? וגם, איך יעשו זאת אנשים מבוגרים, עובדים, עם ילדים? האם רק מי שמגויס / אשת מגויס תורמים עכשיו? האם ההפגנות / חסימות הצירים הם הפתרון? היא כל כך רוצה להושיט אצבע קטנה למאמץ הזה, להרגיש שעשתה, ולו משהו קטן, דחיפה קטנה, בסיוע להצלתם. והשאלות נשפכו אחרי שנפרץ הסכר.
אם אנחנו אנשים מאמינים, עניתי לה, אז קודם אפשר וצריך להתפלל. באמת. לא רק בתוספת תפילה ופרקי תהילים, אלא, להאמין שתפילה עוזרת. שהיא משנה. אותנו, את המציאות. תפילה היא בקשה אמיתית לשינוי המציאות מתוך קשר עם הקב"ה ומתוך בקשה להיות במקום גבוה יותר. תפילה היא אמונה בכך שהמציאות יכולה להשתנות, שבכוחי לשנות אותה. שגשם יירד, שחולים יחלימו, שתהיה לי יותר דעת, שהשבויים ייפדו והחיילים יחזרו לשלום.
דיברנו על חיזוק הרוח כמשנה מציאות. כי בסופו של דבר, רוח האומה קובעת. קובעת, האם נמשיך להלחם עד השמדת החמאס, האם תהיה בנייה מעבר ל"קו הירוק" ומה תהיה הגישה כלפי שחרור החטופים, לחץ צבאי או ויתורים מדיניים.
המשנה (מסכת סוטה ט', ט"ו) מתארת את הימים הקשים, את התופעות הלא פשוטות, של תחילת ימות המשיח. "בעקבות משיחא.. פני הדור כפני הכלב…ועל מי יש לנו להשען? על אבינו שבשמים". אחד הפירושים שהביא הרב אלחנן וסרמן בשם רבי ישראל סלנטר, הוא על מנהיגות שמובילה לכאורה, מובילה, תוך שהיא מסתכלת אחורה על מה עושה העם, כמו הכלב שרץ לפני בעליו, כאילו מוביל אותו, עד שהוא מגיע לצומת, מביט לאחור והולך לאן שבעליו מוביל אותו. פירוש זה היווה גם בסיס לנאומו של הנשיא לשעבר ראובן ריבלין ב-2010 (אז יושב ראש הכנסת) בביקורת שלו על ראש הממשלה (שגם היום ראש ממשלה :) וממחישה, מבפנים, את הקשר בין החלטות מנהיגותיות לרוח העם. האם שנים אחר כך התקיים בו, כנשיא, "כל הפוסל - במומו פוסל", תשפטו בעצמכם…
המנהיגים מסתכלים עלינו, אפילו מנהיגי הצבא. הם מסתכלים ימינה, שמאלה ואחורה… אז אפשר לומר בציניות שזו "הנהגה של כלב" המחפשת מנדטים, השארות בכיסא או להיות מוגנים מביקורת, אבל, אפשר גם לומר שבדמוקרטיה (וגם במונרכיה), מנהיג אמיתי מקשיב לרחשי הציבור, נותן מקום לרוח העם להוביל. לא משנה הסיבה, העם מסתכל ימינה ושמאלה, ההנהגה מסתכלת אחורה. וזה יוצר כר נרחב לפעולה. מה אני יכול לעשות כדי לחזק את רוח העם לכיוון שאני מאמין בו? חיזוק חיילים לא רק באוכל, אלא, בתחושה שהם בשליחות, לחזק את המשפחות, של החיילים, של החטופים ואפילו "סתם" אלו שמתמודדים עם המציאות היום יומית, הלא פשוטה הזאת, "רק" להתחזק ולחזק את מי שלידי, כדי שאותו "עורף חזק" שמדברים עליו, זה שנותן כוח ללחימה ולקבלת ההחלטות, אכן יהיה חזק ונכון להשלים את המהלכים הנדרשים.
ואת כל זה, אמרתי לה, לעשות עם היום יום. את נכנסת לארבעה חודשי מבחנים ובגרויות מזוקקים. גם זו, כמו כל פעולה אחרת של לחימה ושל שגרה, היא ה"משהו" שאפשר לעשות. היא גבורה.
שבת שלום,
איתן.
אא"ז מו"ר זצלה"ה אמר מ"ש [מה שכתוב] תמחה כו' זכר עמלק. ומאין יש לעמלק זכר. כי ענין זכר הוא ענין גבוה ופנימי ורק שגונב מישראל ע"כ. והיינו כפי מה שחסר זכרון השי"ת במעשה בני ישראל נק' שיש לו זכר. וביותר ביאור כי החסרון שיש במעשה ישראל נוגע במקום שנוגע עשיית בנ"י. ונמצא שיש לו ממילא זכר. וז"ש זכור כו' וממילא יהי' נמחה שמו. ובודאי יש בכל אדם מישראל התערבות כח עמלק. ופי' זכור. למי שכבר נקי. וע"י הזכירה יכול לנקום בו ולמחות שמו. אבל גם מי שעדיין אין מעשיו רצויין. אעפ"כ אשר עשה לך כתיב. שאם האדם זוכר תמיד אשר הרע לו היצה"ר בכל דבר חטא. אם יזכור תמיד שוב לא יחטא כמ"ש אין אדם חוטא אא"כ נכנס בו רוח שטות. והוא ענין השכחה שהוא הפסקות חיות הפנימיות. אבל כשאדם דבוק במקור החיות ושונא הרע. ממילא לא ישנה לחטוא. וזה עצה פשוטה ע"י שזוכר אדם תמיד רעת עמלק. ממילא והיה בהניח. כשיש עת רצון. כי אין לך אדם שאין לו שעה כו'. יכול לגבור אז ולמחקו. רק שע"י הזכירה יזכור גם בעת הטובה שנאתו [שפת אמת, תצוה, תרל"א]:
מצווה משונה זכירת עמלק. אם היינו רוצים לשכוח אותו, לא הייתה מצווה כללית על כל הציבור להגיע ולשמוע עליו כמה פעמים בשנה… מה נותן לו כוח להזכר? שואל ה'שפת אמת'. ועונה, בדיוק המקום שאנחנו נותנים לו. במקום בו יש חיסרון שלנו, הזיכרון שלו בא ממילא, מאותו חלל שהשארנו. וכמה מקום נתנו לו בזמן האחרון, עד שהוא גדל למימדים המפלצתיים שלו היום.
ואם אנחנו מקור הבעיה, אנחנו גם מקור הפתרון שלה. "וזה שכתוב 'זכור' ומימלא יהיה נמחה שמו". בעצם זכירת הרע, בעצם שינוי המגמה לטוב, שמו של עמלק, המפלג, המסית, המזנב דווקא בנחשלים, הקול הפנימי והעם החיצוני. שינוי המגמה, זה התפקיד של כולנו ללחום במלחמה הזאת.
פרשת 'תצוה' היא פרשה של זיכרון. ארון של עדות. האבנים שעל כתפי הכהן הגדול - "וְשַׂמְתָּ אֶת שְׁתֵּי הָאֲבָנִים עַל כִּתְפֹת הָאֵפֹד אַבְנֵי זִכָּרֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹתָם לִפְנֵי ה' עַל שְׁתֵּי כְתֵפָיו לְזִכָּרֹן." החושן שמונח על לוח לבו - "וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל לִבּוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לְזִכָּרֹן לִפְנֵי ה' תָּמִיד".
הן על אבני האפוד והן על החושן היו חרוטים כל שמות שבטי ישראל.
