יום שישי, 23 בפברואר 2024

תצוה תשפ"ד

 בס"ד

"מה אני יכולה לעשות??"

הפה שלה הצליח להוציא את ה-שאלה הזאת, השאלה שמתהפכת לה בבטן בטח מעל מאה ויותר ימים. הוא הצליח, אחרי השיחה של צביקה מור, אביו של איתן מור השבוי עדיין בידי החמאס בעזה. וגם, אולי, אחרי שבונים את המרחב והדיבור שמאפשר להוציא שאלות כגון אלו.

"שאלה טובה" אמרתי. וזו קודם כל תשובה. כי השאלה היא טובה, מי ששואל אותה הוא טוב. מי שהשאלה הזו מעסיקה אותה, טורדת את מנוחתה, מניעה אותה לעשייה, הנפש שלה נמשכת לטוב, היא חיה בתחושה של שליחות.

ומה, באמת, יכולה נערת תיכון לעשות אל מול הרשע? איך תלמיד שנגש עכשיו לבגרויות יכול לעזור בהשבת החטופים? וגם, איך יעשו זאת אנשים מבוגרים, עובדים, עם ילדים? האם רק מי שמגויס / אשת מגויס תורמים עכשיו? האם ההפגנות / חסימות הצירים הם הפתרון? היא כל כך רוצה להושיט אצבע קטנה למאמץ הזה, להרגיש שעשתה, ולו משהו קטן, דחיפה קטנה, בסיוע להצלתם. והשאלות נשפכו אחרי שנפרץ הסכר.


אם אנחנו אנשים מאמינים, עניתי לה, אז קודם אפשר וצריך להתפלל. באמת. לא רק בתוספת תפילה ופרקי תהילים, אלא, להאמין שתפילה עוזרת. שהיא משנה. אותנו, את המציאות. תפילה היא בקשה אמיתית לשינוי המציאות מתוך קשר עם הקב"ה ומתוך בקשה להיות במקום גבוה יותר. תפילה היא אמונה בכך שהמציאות יכולה להשתנות, שבכוחי לשנות אותה. שגשם יירד, שחולים יחלימו, שתהיה לי יותר דעת, שהשבויים ייפדו והחיילים יחזרו לשלום. 


דיברנו על חיזוק הרוח כמשנה מציאות. כי בסופו של דבר, רוח האומה קובעת. קובעת, האם נמשיך להלחם עד השמדת החמאס, האם תהיה בנייה מעבר ל"קו הירוק" ומה תהיה הגישה כלפי שחרור החטופים, לחץ צבאי או ויתורים מדיניים. 

המשנה (מסכת סוטה ט', ט"ו) מתארת את הימים הקשים, את התופעות הלא פשוטות, של תחילת ימות המשיח. "בעקבות משיחא.. פני הדור כפני הכלב…ועל מי יש לנו להשען? על אבינו שבשמים". אחד הפירושים שהביא הרב אלחנן וסרמן בשם רבי ישראל סלנטר, הוא על מנהיגות שמובילה לכאורה, מובילה, תוך שהיא מסתכלת אחורה על מה עושה העם, כמו הכלב שרץ לפני בעליו, כאילו מוביל אותו, עד שהוא מגיע לצומת, מביט לאחור והולך לאן שבעליו מוביל אותו. פירוש זה היווה גם בסיס לנאומו של הנשיא לשעבר ראובן ריבלין ב-2010 (אז יושב ראש הכנסת) בביקורת שלו על ראש הממשלה (שגם היום ראש ממשלה :) וממחישה, מבפנים, את הקשר בין החלטות מנהיגותיות לרוח העם. האם שנים אחר כך התקיים בו, כנשיא, "כל הפוסל - במומו פוסל", תשפטו בעצמכם…


המנהיגים מסתכלים עלינו, אפילו מנהיגי הצבא. הם מסתכלים ימינה, שמאלה ואחורה… אז אפשר לומר בציניות שזו "הנהגה של כלב" המחפשת מנדטים, השארות בכיסא או להיות מוגנים מביקורת, אבל, אפשר גם לומר שבדמוקרטיה (וגם במונרכיה), מנהיג אמיתי מקשיב לרחשי הציבור, נותן מקום לרוח העם להוביל. לא משנה הסיבה, העם מסתכל ימינה ושמאלה, ההנהגה מסתכלת אחורה. וזה יוצר כר נרחב לפעולה. מה אני יכול לעשות כדי לחזק את רוח העם לכיוון שאני מאמין בו? חיזוק חיילים לא רק באוכל, אלא, בתחושה שהם בשליחות, לחזק את המשפחות, של החיילים, של החטופים ואפילו "סתם" אלו שמתמודדים עם המציאות היום יומית, הלא פשוטה הזאת, "רק" להתחזק ולחזק את מי שלידי, כדי שאותו "עורף חזק" שמדברים עליו, זה שנותן כוח ללחימה ולקבלת ההחלטות, אכן יהיה חזק ונכון להשלים את המהלכים הנדרשים.


ואת כל זה, אמרתי לה, לעשות עם היום יום. את נכנסת לארבעה חודשי מבחנים ובגרויות מזוקקים. גם זו, כמו כל פעולה אחרת של לחימה ושל שגרה, היא ה"משהו" שאפשר לעשות. היא גבורה.


שבת שלום,

איתן.


אא"ז מו"ר זצלה"ה אמר מ"ש [מה שכתוב] תמחה כו' זכר עמלק. ומאין יש לעמלק זכר. כי ענין זכר הוא ענין גבוה ופנימי ורק שגונב מישראל ע"כ. והיינו כפי מה שחסר זכרון השי"ת במעשה בני ישראל נק' שיש לו זכר. וביותר ביאור כי החסרון שיש במעשה ישראל נוגע במקום שנוגע עשיית בנ"י. ונמצא שיש לו ממילא זכר. וז"ש זכור כו' וממילא יהי' נמחה שמו. ובודאי יש בכל אדם מישראל התערבות כח עמלק. ופי' זכור. למי שכבר נקי. וע"י הזכירה יכול לנקום בו ולמחות שמו. אבל גם מי שעדיין אין מעשיו רצויין. אעפ"כ אשר עשה לך כתיב. שאם האדם זוכר תמיד אשר הרע לו היצה"ר בכל דבר חטא. אם יזכור תמיד שוב לא יחטא כמ"ש אין אדם חוטא אא"כ נכנס בו רוח שטות. והוא ענין השכחה שהוא הפסקות חיות הפנימיות. אבל כשאדם דבוק במקור החיות ושונא הרע. ממילא לא ישנה לחטוא. וזה עצה פשוטה ע"י שזוכר אדם תמיד רעת עמלק. ממילא והיה בהניח. כשיש עת רצון. כי אין לך אדם שאין לו שעה כו'. יכול לגבור אז ולמחקו. רק שע"י הזכירה יזכור גם בעת הטובה שנאתו [שפת אמת, תצוה, תרל"א]:


מצווה משונה זכירת עמלק. אם היינו רוצים לשכוח אותו, לא הייתה מצווה כללית על כל הציבור להגיע ולשמוע עליו כמה פעמים בשנה… מה נותן לו כוח להזכר? שואל ה'שפת אמת'. ועונה, בדיוק המקום שאנחנו נותנים לו. במקום בו יש חיסרון שלנו, הזיכרון שלו בא ממילא, מאותו חלל שהשארנו. וכמה מקום נתנו לו בזמן האחרון, עד שהוא גדל למימדים המפלצתיים שלו היום.


ואם אנחנו מקור הבעיה, אנחנו גם מקור הפתרון שלה. "וזה שכתוב 'זכור' ומימלא יהיה נמחה שמו". בעצם זכירת הרע, בעצם שינוי המגמה לטוב, שמו של עמלק, המפלג, המסית, המזנב דווקא בנחשלים, הקול הפנימי והעם החיצוני. שינוי המגמה, זה התפקיד של כולנו ללחום במלחמה הזאת.


פרשת 'תצוה' היא פרשה של זיכרון. ארון של עדות. האבנים שעל כתפי הכהן הגדול - "וְשַׂמְתָּ אֶת שְׁתֵּי הָאֲבָנִים עַל כִּתְפֹת הָאֵפֹד אַבְנֵי זִכָּרֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹתָם לִפְנֵי ה' עַל שְׁתֵּי כְתֵפָיו לְזִכָּרֹן." החושן שמונח על לוח לבו - "וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל לִבּוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לְזִכָּרֹן לִפְנֵי ה' תָּמִיד".

הן על אבני האפוד והן על החושן היו חרוטים כל שמות שבטי ישראל.


יום שישי, 16 בפברואר 2024

תרומה תשפ"ד

 בס"ד


איך אפשר להיות בשביל מישהו אחר? להורות לו דרך, להוביל, ללמד. מה להיות בשביל מישהו אחר? מראה וחלון ודף לציור. 

חלון שקוף, נקי, שגם הוא יוכל לראות החוצה. להסביר, לתאר מציאות, לפנות לו את הלכלוך בעיניים שכבר התרגלו לראות כתמים. שחורים. יש עוד מציאות, יש עוד סיכוי, תקווה, הצלחה ואושר, גם לך.

מראה. שיוכל לראות את עצמו, גם דרך העיניים שלך, למקומות שכבר העיז להסתכל, למקומות שעוד לא. 

ודף ציור. חלק. לבן. שיקשקש עליו את כל מה שבתוכו, שיוכל להשליך עליו את כל הצבעים שהוא עוד לא מוכן לראות, לקבל בעצמו.


השלכה. מנגנון הגנה פסיכולוגי בו האדם רואה באחרים את הצדדים השליליים באישיותו וכך הוא יכול להמנע מלראות אותם בתוכו ולהתמודד איתם. ועוד לפני פרויד, כבר אמרו חכמינו ז"ל [קידושין דף ע'] "כל הפוסל - במומו פוסל". דוגמאות בלי סוף, פוליטיקה, תקשורת, חברה. וכמובן, לפני שנותנים דוגמאות על אחרים שפוסלים במומם, לשים לב שאני לא פוסל במומי, כשאני פוסל במומו, את מי שפוסל אחרים במומם.. 😀 ;).

זה מנגנון מעצבן. כשאתה שומע מישהו מדבר על האחר כאשר עושה בדיוק אותו הדבר בעצמו. איך אתה לא רואה את הגיבנת של עצמך?? מנגנוני הגנה נטועים עמוק באבולוציה הפסיכולוגית שלנו, אין מה להתפלא, יש ללמוד וגם לדעת לנצל לטובה.


אני יכול ללמוד על מי שמולי דרך פעולות ההשלכה שלו, ללמוד על העולם הפנימי שלו והרבה על מה שמפריע לו בעצמו. לנסות ולהציץ לחלקים העמוקים יותר שיוכלו לתת לי היכרות טובה יותר וליכולת לעזור. הבנת ההשלכה יכולה לעזור גם בתקשורת אמפטית. אם אני מודע למה שאני משליך על האחר, אני יכול לראות שם את עצמי, אז, בעצם, אנחנו די דומים, אז אנחנו יכולים להבין טוב אחד את השני, לתקשר דרך המכנה המשותף.


איך אפשר להיות בשביל מישהו אחר? לתת לו להשליך. גם עלי. זרוק הכל על הדף הלבן. להקשיב להשלכה שאני עושה. גם עליו. איזה ציור אני מוציא החוצה. מה ציירנו במשותף? ואז, לעבוד עם המראה. תראה מה השלכת על אחרים, גם, אולי, ביקורת, אבל, גם לא מעט תכונות טובות, מחמאות והישגים שאתה לא רואה בעצמך. וחלון, נקי יותר. שבאמת, רק ניקיתי כתמים, ניקינו יחד. מפה, זה לא אני, לֵךְ. אתה רואה בעצמך את הדרך.


שבת שלום,

איתן.


בפסוק וראה ועשה כתבניתם. כתב רש"י ז"ל שנתקשה מרע"ה במעשה המנורה והראהו הקב"ה ומקודם כתי' תיעשה המנורה. ואיתא [ומובא] ברש"י ומדרש שעוד נתקשה מרע"ה ואמר לו הקב"ה השלך ככר לאור ויהי' נעשה מעצמו. א"כ קשה למה הראהו הלא ידע הבורא ית' כי לא יוכל לעשותו אכן וודאי לא נעשה לגמרי מעצמו כי א"כ מה עשו בנ"י. ועיקר עשיית המשכן וכליו הי' מבנ"י. רק כי ע"י שהראהו והשיג. מרע"ה בדעתו והי' מוכן לעשותו. אף כי במעשה בפועל לא הי' יכול לעשותו רק ע"י ההכנה בדעת לעשותו. עי"ז נגמרה מעצמו. וזה וראה ועשה שע"י ראיית הדעת והסתכלות הלב בתורה ומייגע האדם עצמו להיות מוכן לקיים המצות כראוי אף כי כשבא לידי מעשה בפועל אינו יכול לעשותו ע"ז הבטחה להיות נעשה מעצמו כמ"ש לאל גומר עלי. וי"ל השלך לאור הוא התורה שנק' אור שע"י היגיעה בתורה ניתקן המעשה ג"כ כנ"ל [שפת אמת, תרומה, תרל"ז]:


אז מי עשה את המנורה? הקב"ה או משה? אומר המדרש המובא ברש"י, משה לא הצליח ולכן הצטווה להשליך כיכר זהב לאש ומשם יצאה המנורה. בעוד שבועיים ב"ה נקרא על השלכה אחרת של זהב לאש ממנה יצא העגל, עבודה זרה. אז מי עשה את המנורה? מי עשה את העגל? 


עונה ה'שפת אמת', משה, כשליח בני ישראל, עשה את המנורה. בני ישראל, בעוונם, עשו את העגל (כך אני משליך מתוך דבריו). הזהב נזרק לאש מתוך הרצון, להבדיל, בשני המצבים. מתוך הרצון לעבוד את ה' ומתוך הרצון לחפש אלוהים אחרים. ההבדל היה בשלב המקדים. הקב"ה ציווה לבנות את המנורה והראה למשה חיזיון של המנורה, הראה למשה את מה שנמצא עמוק בתוכו, את הרצון, את ההשתדלות. ומשה השליך. מתוך מודעות, מתוך אמונה שלמה בקב"ה ובעיקר, מתוך האפשרות שנתן לו הקב"ה לשותפות בתהליך.


זו, אולי, 'השלכה מודעת' (הנה, המצאתי מושג). אני מעביר את המחשבות, הרצונות והדעת שלי לאחר. לא מתוך זה שאני רוצה לתפוס מהם מרחק, לא מתוך התכחשות למה שבתוכי, אלא, דווקא מתוך מודעות אליהם, מודעות לעצמי. גם למגבלות שלי. משליך, מוסר, אל השותף שלי, כך שבסופו של דבר המעשה יוצא מבין שני השותפים ונקרא על שניהם. כך, בפרשת בהעלותך, מופיע פסוק בו ברור מי הראה את המראה, אבל, העברית מאפשרת לשייך את העשייה לקב"ה או למשה.. זה משנה?

כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר הֶרְאָה ה' אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשָׂה אֶת הַמְּנֹרָה. [במדבר, ח', ד'].


יום שישי, 9 בפברואר 2024

משפטים תשפ"ד

 בס"ד


בעבודה אני ה'זקן'. מתבגר משנה לשנה, בעוד שהתלמידות, באופן מפתיע, נשארות, שנה אחרי שנה, בנות 12-18. מה טוב, שבעיסוק אחר אני, לרוב, הצעיר (אם כי הפערים מצטמצמים…). כך יצא לי לאחרונה לקחת 'טרמפ' באמבולנס (שהוא לא באמת היה צריך) את אחד מ'צעירי' עמק הירדן, בן קצת פחות מ-90. אני לא בטוח שהחבורה המבוגרת שם משתפת אותו בכל הפעילויות מפאת גילו הצעיר…

אני לא יכול להרחיב עליו באופן אישי, לצערי, בגלל הנסיבות בהם נפגשנו, אבל היה מרתק (ומנחם) לפגוש אדם משכיל, חד, בעל עבר ביטחוני, אקדמי ומקצועי עשיר. עשינו מה שצריך כדי לצאת ידי חובת הבדיקות (כמו של בן 16..) ופנינו למה שחשוב באמת. המצב הבטחוני, הפוליטי והחברתי. הידע, הניסיון, הפרספקטיבה וההשקפה חסרת האגו שלו, נתנו לי זווית חדשה, נקודות למחשבה על מה שאני חושב עליו שנים ארוכות בכלל ובארבעת החודשים האחרונים בפרט.


מעבר לשיתוף בחוויה, אין לי הפעם מסקנות מרחיקות לכת, או מוסר השכל חשוב. ובכל זאת, אי אפשר להפרד מאדם בגיל הזה שעוד עובד ופעיל, בלי לשאול על 'סוד' אריכות הימים וכושר המוח. התחדשות, הוא אמר לי. ללמוד, ללמד, לחשוב, לעשות. לא חידוש גדול. לא צריך תמיד חידוש גדול. צריך לראות את האדם שאומר לך את זה. את העיניים הבורקות והחיוך השובב כדי שהמסר, שמוח לכאורה מכיר, יישב טוב על הנפש. הנה, הרווחתי בעצמי, לעצמי, עוד מסר. באתי לטפל, חזרתי תלמיד.


שבת שלום,

איתן.


בפסוק וישלח כו' נערי בני ישראל פרש"י הבכורות. ויש להבין למה נק' נערי. הלא עפ"י הרוב הבכורות המה זקנים יותר מאחיהם שנולדו אח"כ. אך הענין הוא כי הבכורות יש בהם כח ההתחדשות ונקראו נערי. ולכן המה מיוחדים לעבודת השי"ת. וכן בבני ישראל נאמר נער ישראל דכתיב בני בכורי שהם דבקים תמיד בשורש ההתחדשות [שפת אמת, משפטים, תרמ"ה]:


אני בכור קלאסי. הפסיכותרפיסט והתאורטיקן אדלר היה גאה בי על הצדקת התיאוריה שלו לגבי ההשפעה של מיקום הילד במשפחה. אני לא יודע אם הוא היה מסכים עם ה'שפת אמת' על ההנחה כי דווקא לבכורות יש כח התחדשות נערי. בכור, על פי אדלר, הוא שקול יותר, מעשי יותר, פחות לוקח סיכונים, אולי אפילו פחות יצירתי. אני מרגיש קרוב לתיאוריית אדלר, אבל, לא פחות, רוצה לפחות, להתאים להנחה של ה'שפת אמת'.


הנחה מעניינת. עבודת אלוהים נחשבת כמעשה רציני. ההלכה באלפיים שנה האחרונות מלמדת אותנו לעסוק בפרטים. בקביעות. בשמרנות. ההלכה, לכאורה, רואה בהתחדשות דבר מסוכן, שהחשד מרחף קבוע מעליו. והנה, אומר ה'שפת אמת' דווקא האנשים בעלי יכולת ההתחדשות בעבודת ה', הם אלו שנבחרו באותו מעמד גדול של הר סיני. הם ה'מיוחדים' לעבודת האלוהים, מתוקף יכולת ההתחדשות שלהם.


תגידו, דווקא הסיפור הזה מעיד הפוך מכוונתך. הם הרי (לפי חלק מהדעות) חטאו באותו מעמד, אכלו ושתו בזמן 'ראיית' פני האלוהים. הנה, מה קרה מההתחדשות הזאת? חטא העגל! ככה זה כשמחדשים, שרוצים להתחבר, כשרוצים משהו משלנו.


בגדול, זה הפירוש של חכם עדיף מנביא. הנבואה, בעלת החזון, שוברת את ההלכה כשצריך, לא הצליחה להחזיר את ישראל למוטב. דווקא ההלכה הסיזיפית, הנוקדנית, המקיפה את האדם מרגע פקיחת עיניו ועד לעצימתן הצליחה להעמיד אומה צדיקה, שמורה, יציבה.


אבל, ה'שפת אמת' לא מפחד. כן, יש שלבי התפתחות. סוף ההיסטוריה, לא הגיע אז. על האנושות עוד לעבור כמה שלבים. אבל, את הסוף, את האידאל, את הרעיון, צריך לסמן כבר מההתחלה. ההתחדשות, החיפוש, הלימוד, פקיחת עיניים רעננות הם רצון האלוהים. היו יותר בנים, פחות עבדים. אנחנו מצפים להתחדשות הנבואה. אלפיים שנה קיבלנו על עצמנו איפוק הלכתי, זה היה לימוד חשוב. קומה חשובה, הגיעה זמן ההתחדשות על גביה, הגיע זמן הנבואה.


יום שישי, 2 בפברואר 2024

יתרו תשפ"ד

 בס"ד


משתחררים ברביעי. כנראה. סוגרים את הרפואה בעורף. ותשארו זמינים. זמן לסיכום (ביניים?). לא סיכום המלחמה והחוויות. בטח עוד לא סיכום של ה-שביעי. רק השאלה הכללית, האם עשיתי הכל. לפחות כל מה שיכולתי. הציון - לא רע. יאללה, נפרגן, אפילו טוב. ניסיתי לשלב בין כל העולמות של המשפחה - צבא - עבודה. לתת בכל מקום. זה לא היה גרנדיוזי, אבל, אני חושב שנתתי משהו מהנפש.


ויש לי גם רשימה לא קצרה של מה שלא הספקתי. שלא עשיתי (וגם רשימה של תירוצים בהתאם). יש פרטים שלא הספקתי, כמו ללכת להלוויות, ויש את העוצמות שאפשר עוד להגיע אליהן. לרוב אני מאוד שלם עם עצמי. ולפעמים, בלילות…


ומה אני אומר להם? מה המסר שאני מנסה להעביר להן?? לכל מי שסביבי? בדיוק את מה שאני אומר לי. את המוסר שאני משתדל ללמד את עצמי. שיש תפקידים. שיש מדרג. שלא כולם יכולים להיות לוחמים / נשות לוחמים, מארגני סעודות, קציני חיוך שרצים בין בתי חולים ונקודות כינוס. לא כולם מנהיגים, לא כולם מסוגלים להרים, לחיות באורות גבוהים.


בכדורסל אומרים 'אין יום רע בהגנה'. כי בהגנה זה להתאמץ. אז גם כשאין לי כוח היום לעשות שום דבר חוץ מהמינימום ההכרחי, אני לפחות מתחבר, במשהו, לכלל. שותף, לפחות בתחושה, בתפילה, במעשה קטן. אני חלק בכלל הזה שנקרא 'עם ישראל'. אני רוצה לבנות את חיי כפרט בכלל הזה בלי תנאים. משמעותי ככל שאצליח. אני מחויב אליו, נקודה. ועכשיו, יכול להיות, שהתפקיד שלי הוא דווקא שגרה. נגיד ללמוד לבגרות. ללמד. להיות חשמלאי, מוסכניק, איש הייטק. מנסה בתוך התפקיד הזה, עם התפקיד הזה, להשתייך. להרגיש עם כולם. את הכאב, את הרצון לניצחון, ולעשות, עוד משהו, אפילו קטן.


אפילו, להיות יחד בערפל. באי הוודאות. קראתי פוסט יפה של הרב בני לאו. 'אני בערפל' הוא אומר. קשה לי לראות. ויש דרכים להתנהג בערפל. יותר לאט. יותר תשומת לב, משחק עם האורות, לפתוח חלון. ההתנהלות בערפל יכולה להעיד על מי אנחנו באמת. למי ומה אנחנו מחוברים, מה באמת חשוב לנו. מהם סדרי העדיפות שלנו. אני בערפל, אבל נוסע. אבל ממשיך. בערפל, כך כתוב בפרשה, נמצא האלוהים.


שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.


[מבוקר עד ערב אפשר לומר כן אלא כל דיין שדן דין אמת לאמיתו כו'. וקשה א"כ מה אמר יתרו נבול תבול כו'. אך אמת כי גם במצות פשוטי בני אדם לעשות דין ומשפט בין איש לרעהו. אם הוא באמת הוא דבר גדול. ונאמר עליו מבוקר עד ערב. שמתקשרין עי"ז כל העולמות וממשיך האמת עד דרגא תחתונה. והוא באמת נחמה לדיינים העוסקים בצורכי ציבור שנאמר בגמרא ומד' שעי"ז באין לביטול תורה רק שגדולה מצוה בשעתה. אבל מדרגת מרע"ה שנאמר עליו כל עליותיו בהשכמה היו הוא למעלה מזו המדרגה מבוקר עד ערב. ועצת יתרו הי' אליו לפי מדרגתו. ובס' אוה"ח פי' וצוך אלהים ויכלת עמוד. שעי"ז יהי' פנוי לקבל מאמר אלקים ע"ש בדבריו הקדושים. וכ"כ בתרגום יונתן. עכ"ז ראינו כי לא הוטב העצה בעיני מרע"ה. כי בודאי אם הי' נשאר כן. הי' מרע"ה מתקן הכל להיות נמשכין כל בנ"י אחר מדרגתו. כמו שהי' שליח להוציאנו ממצרים ממ"ט שערי טומאה. כן הי' בכחו ג"כ להמשיך כל בנ"י אחריו. אבל נראה כי גם זה הי' בעצת עמלק הרשע. שע"י שהוקרו בנ"י מכוחם במלחמת עמלק ימ"ש. לא היו יכולין להמשך אחר מדריגת מרע"ה. וראי' לדבר שבמלחמת עמלק סילק מרע"ה עצמו ושלח את יהושע כנודע] [שפת אמת, יתרו, תרל"ה]:


רש"י מביא פירוש מנחם על הביטוי 'מן הבוקר עד הערב'. הדיין לא באמת צריך להיות בעשייה של 24/7. אפילו לא להגיע מאוחר כל יום הביתה. מספיק להתאמץ. מספיק לדון דין של אמת, גם אם הוא נמשך רק שעה. ב'שעון עבודה' יירשם לך שעבדת מהבוקר עד הערב. מדרש יפה. כמו שכתבתי למעלה, למצוא את הנקודה שבה אני נותן, שבה אני מתחבר ונחשב לי הדבר לחיבור מלא עם העם. עשיתי את שלי. זו נחמה גדולה, הוא כותב, אני לא צריך להיות כל היום בצרכי הציבור, גם לא כל היום ללמוד תורה. תעשה את העבודה שלך כמו שצריך. תהיה איש של אמת.


מקשה ה'שפת אמת', אם כך, אם משה דן דין של אמת, מנהיג אמיתי של העם אפילו כמה שעות ביום וזה נחשב שהוא כל היום איתם, למה הוא עלול לנבול, לקרוס? למה צריך את אותם שופטים אחרים? 

שוב, מביא ה'שפת אמת' פירוש שמסובב את ההבנה הפשוטה ב-180 מעלות. משה לא אהב את עצת יתרו. לא קיבל אותה בנפש שלו. למשה זה לא הספיק. משה, באמת, עבד כל כולו מהבוקר עד הערב. הוא לא השאיר שום דבר ללא טיפול, מהדבר הקטן ביותר עד הגדול ביותר. הכל היה נחשב משמעותי בשבילו. לא רק זה, משה רצה להוביל את כל העם אחריו, להעלות את כולם למדרגתו. זה לא יעבוד בינתיים, מצנן אותו יתרו. יש מדרגות. עוד יש עמלק בעולם. לא כולם יכולים. משה נכנע למציאות, מקבל את העצה ובונה את המדרגות בעולם המשפט העברי. 


במציאות ההיא, בזמן ההוא, בסופו של דבר, משה נגש לבדו אל הערפל. מסמן לנו את הדרך לבוא אחריו. להכנס כולנו לערפל, לתת את הכל. 


אמור תשפ"ד

  בס"ד הזמן מרפא את הכל? הוא הרופא הטוב ביותר, כאותו ביטוי עממי? מבלי להכנס לפילוסופיה על מהותו של הזמן, נראה שבחיי היום - יום, הקלישאה...