יום שישי, 30 בדצמבר 2022

ויגש תשפ"ג

 בס"ד


יש כוחות שנדמה שאי אפשר לעמוד מולם. רק המחשבה על זה מחלישה. יש לכוחות האלה, לאנשים האלה, את היכולת להביא אותך להרגשה שאתה כל כך קטן. לא מסוגל בכלל להאמין שאתה יכול להתמודד מולם. נראה שהם תמיד יהיו בצד המנצח. ברמה העולמית, מי יכול להתמודד עם רודנים, עם מעצמות. עוד הרבה לפני שהושבעה הממשלה החדשה היא נתונה למתקפה של גופי תקשורת וגופים פוליטיים ענקיים בארץ ובעולם, הגובלת, או כבר עוברת, את גבולות ה(אוטו)אנטישמיות שלעולם, כך נראה, לא נגמרת.


ברמה הלאומית - מקומית, יום קשה ועצוב יהיה יום ראשון הקרוב. מערכת החוק והמשפט שאמורה להגן על החלש ועל הצדק משחררת את עבריין המין עזרא שיינברג לביתו בקצרין, זאת אומרת, לבית של בנו הצעיר, הרי הוא עצמו, לכאורה, נטול נכסים ולכן לא יכול לשלם את חובו הכספי לנפגעותיו… שמענו השבוע, מכלי ראשון ובאופן אמיץ, מעט ממעשיו מפי אחת מקורבנותיו, מעשים שלא ניתן להעלות על הדעת. ואיך, עם כל הסבל שהוא גרם לעשרות משפחות, שריטות עמוקות שמדממות יום יום ובכל מצב הכי טריוויאלי בחיים, איך, על אף המאבק, הוא ישתחרר, על אף המחאה, הוא יגיע לקצרין. לאדם יש כוחות גדולים. כוחות מנטליים בטוח, אולי גם כוחות רוחניים. בעזרת הכוחות האלה, החשש הגדול הוא, שהוא ימשיך לפגוע. איך אפשר להתמודד עם אנשים כאלה?? במקרים כאלה, הבטן אומרת, עזוב, בעיה של אחרים, למה להסתכן..


מי לא מכיר אנשים כאלה. שאולי לא פגעו פיזית או מינית באנשים אחרים, אבל שיש להם כח אישי - נפשי - רוחני - כלכלי כזה שנדמה שאי אפשר לעמוד מולם. שהם ינהלו את החברה האנושית,  ברמת המדינה - העיר - היישוב, או מקום העבודה, יתוו את הדרך הטובה להם ואתה עומד מול התופעה הזאת משותק, לפעמים, מבין רק בדיעבד, עד כמה עוול נגרם כאן.


מי לא מכיר את עצמו. את היצרים. את הקשיים שנראה שלא אצליח להתגבר עליהם. את המחשבות האפלות שלא יעזבו אותי "לעולם". להתמודד עם הסביבה? עם עצמי אני לא מצליח. מנסה ונכשל פעם אחר פעם.


בתור ילד דמיינתי לא פעם מה הייתי עושה לו חייתי בתקופות אחרות. ברור שלא הייתי מוכר את אחי, חוטא בחטא העגל או בעבודה זרה. ברור היה לי שהייתי נלחם ביוונים וברומאים, מצטרף לפרטיזנים, למחתרות ובאופן כללי יוצא נגד הרשע בלי פחד. היום אני רק יכול לקוות שזה אכן מה שהייתי עושה. מקווה שלא הייתי בוחר להיות עם ה'רוב הדומם'. זה שבמקרה ה'טוב' נדרס ונמעך על ידי האלימים, או במקרה ה'פחות טוב', בוחר אותם שוב והופך להיות שותף פאסיבי (ולפעמים זה אגרסיבי לא פחות). טוב, יש לי הזדמנות להוכיח את עצמי בהווה.


בהווה, לעומת העבר, לפעמים קשה יותר לזהות את התופעות האלה. את האנשים האלה ואת דפוס הפעולה שלהם. בהווה, לעומת הקריאה בספר או הצפייה בסרט צריך באמת להתמודד. צריך, גם, להיות מוכנים, לשלם מחיר. העצה שאני יכול לתרום היא לחפש ולדבוק באמת. אדם שמחפש אמת, באמת, ימצא אותה אצלו. יידע להתמך במי שיעזור לו להגיע אליה. האמת חזקה. האמת מבררת. האמת מנחמת. האמת מחזקת. כשאתה תמצא אותה, אתה לא תוכל להתאפק. אתה תהיה חייב, לא משנה באיזו דרך, לקום ולמחות נגד הרשע. אתה תהיה דמות, שבעתיד, אחרים, ואפילו אתה, ירצו להיות כמוה.



ב"ה במדרש אם ערבת כו'. כתבתי כבר ונתוסף בעזהש"י עמ"ש במדרש מים עמוקים עצה כו' ואיש תבונה ידלנה כו'. פי' שבכל איש נמצא עצה איך לתקן דרכיו כי הש"י נתן בלב כל איש ישראל יראתו ויש נקודה גנוזה בכל איש ישראל רק עמוק שצריכין לייגע למצוא זאת הנקודה. והוא ע"י ביטול אל האמת דכ' ולא יכול כו' להתאפק כו' כמ"ש כבר כי בחי' יוסף הוא נקודה הפנימיות שיש בכל דבר וע"י הביטול מתגלה בהכרח [שפת אמת, ויגש, תרל"ד]:


מַ֣יִם עֲ֭מֻקִּים עֵצָ֣ה בְלֶב־אִ֑ישׁ וְאִ֖ישׁ תְּבוּנָ֣ה יִדְלֶֽנָּה׃ (משלי, כ', ה').


אתה יודע את זה בתוכך, אתה לא זקוק למשהו, למישהו חיצוני. מי תהום עמוקים, צלולים, מְחַיִים, נמצאים כבר אצלך בלב. אם תהיה לך תבונה, אומר שלמה המלך, תוכל לדלות את המים האלה, את העצה, שלפעמים אתה מחפש בחוץ. זה עמוק, זה דורש יגיעה, אבל זה שלך, הכי מתאים לך. אף אחד אחר לא ייתן לך עצה כזאת.


הדרך אל המעמקים האלה, אומר ה'שפת אמת', היא חיפוש האמת. מציאת האמת. ביטול אל האמת. קבלה מלאה שלה. ואז, בעצם, אתה לא מבטל את עצמך. האמת היא כבר שלך. היא מאירה את הכוחות שלך, את התכונות שלך, מאפשרת לך לקבל את העצה הנכונה. להתמודד גם עם דברים שנראים בלתי אפשריים.


יהודה עשה, לכאורה, מעשה התאבדותי. שליט מצרי זועף יכול, בהינף יד, לדון אותך ואת כל משפחתך, למיתה. אתה אדם זר שאף מערכת משפט, בטח בעולם העתיק, לא תבוא לטובתך. לא רק יהודה. גם מתתיהו, רבי עקיבא, מרדכי ואסתר, מרדכי אנילביץ', לוחמי המחתרות ועוד רבים אחרים. הסוף של חלקם מעיד, לכאורה, על כשלון. המרד ברומאים. מרד גטו ורשה. אלא, שהאמת שהאירה דרכם, מצאה אצלם את העצה הפנימית ללכת איתה עד הסוף. הם הציבו לנו רף גבוה של התמודדות עם הרע גם כשהמחיר יכול להיות הגבוה מכל. מאבקם מאיר לנו עד היום. הוא לא היה לשווא. חשוב שנדע שאנחנו באותו מצב ממש. שהשליחות הזאת לא הסתיימה. אנשים רעים, תופעות קשות, נמצאות ממש מול העיניים שלנו. לא נוכל להתעלם.


לצערי, אני לא יכול להגיד מילים אישיות על הרב דרוקמן זצ"ל. אבל אני לוקח ממה ששמעתי עליו שלושה דברים. זה אדם שהיו מרוכזים בידיו כוחות גדולים ונקודת המבט שלו הייתה כל הזמן לחשוב איך אחרים, ולא הוא עצמו, יוכלו להרוויח מהכוחות האלה, איך לתקן את העולם. הדבר השני, הוא העמידה אל מול קשיים רבים עם אמת בלתי מתפשרת, אך עם התנהלות מפשרת ואוהבת. הדבר האחרון הוא ה'הנני' שכל התחנות בחייו מדברות. ההתמסרות, השליחות. וגם כאן, עכשיו התור שלנו.


שבת שלום,

איתן.


יום שישי, 23 בדצמבר 2022

מקץ - חנוכה תשפ"ג

בס"ד

[הפעם עריכה דרך טלפון נייד]

חינוך זה להדליק. בלי להדליק אפשר, אולי, רק ללמד, אם כי גם זה כבר לא כל כך בטוח.. זה פשוט לא עובד בלי להדליק.


צריך להדליק. לפעמים נדמה שהעצים רטובים, שיש רוח קרה. חוסר חשק, אין מוטיבציה, על אש הסקרנות והמוטיבציה של הילדות נשפכו, מסיבות שונות, כבר מים רבים וקרים. רוחות הזמן והתרבות מנשבות ומכבות. כן, זה קיים. ילדים רבים נמצאים ב"חורף". קשה להדליק מדורה בחורף. עם זאת, אני רוצה לטעון, שהקושי הזה שכיח פחות משנדמה.


שלרוב מספיק ניצוץ אחד קטן כדי להדליק את האש, שחומר הבעירה, נפש הילד, היא כמו פשתן יבש. הם רק מחכים. לניצוץ הנכון. הוא צריך להיות מדויק. הוא חייב להיות אמיתי. כי הם מרגישים את זה. הוא חייב להיות עין בעין. כי הם רואים את זה. כי קודם כל מה שמדליק, מה שמקרב, מה שיוצר את הבסיס לקשר האישי, החינוכי, זו הגישה. 'אני באמת איתך, זה באמת חשוב לי'. עוד הרבה לפני התוכן. הגישה היא 100% מהזמן. התוכן, המעטפת, יכול להשתנות.



ומה התוכן? איפה הצמא היותר גדול? בתור נערים הדליק אותנו, עורר אותנו, המתח דתיים - חילוניים, דת ומדע, העולם הגדול איים עלינו, על אף (ואולי בגלל?) שהיינו פחות חשופים אליו. היום, כך נראה לי, מה שמדליק, מה שמחכה אצלם לבעור, היא ההגדרה העצמית. האישית, המגדרית, המגזרית. קווי הגבול הטשטשו, אז מי אנחנו?



אני רואה צמא לחזור ליסודות. לחזור אחורה לבסיס. מתוך עולם ההווה, מתוך הרצון לבנות עתיד. לחזור לשאלות הבסיס שקצת, אני מרגיש, דילגנו עליהם. מי זה אלוהים? האם הוא יכול לברוא אבן שהוא לא יכול להרים? יש לי בחירה חופשית? ומהי, בעצם, היהדות. ומתוך זה, גם על היחס בין דת ומדינה, מעורבות בפוליטיקה, להיות עסוקים במתח שבין עולם המערב לעולם היהודי שנראים סותרים. ואז, גם אחד העיסוקים ה'מדליקים' ביותר, כך נראה לי, יזכה לבירור מעמיק יותר. הזהות האישית. התפקיד שלי בתוך המערכת הזאת. כאדם. כחבר. כאיש / כאישה. כזוג. 



לקראת חנוכה, ביקשו שאעביר לימוד לכיתות ט' - י'. פתחתי בסקר קצר לסיבת חג החנוכה, רוב הקולות הלכו לטובת נס פח השמן (שמוזכר רק ברמז ב'על הניסים') על פני סיבת הניצחון במלחמה. הנס הגלוי 'ניצח' את הנס הטבעי. המשכתי בהשמעת השיר 'אנו נושאים לפידים' (מובא כאן בסוף). שאלתי מה עורר בהן השיר. הן שמעו את קולות המלחמה ממקצב השיר, הן חשו, ברובן, את חסרונו של אלהים בשיר, אפילו את ההתראה מההסתמכות עליו. צרבו בהן המילים 'נס לא קרה לנו'.


המדורה נדלקה. האם יש הפרדה בין ישראליות לדת? מהי יהדות? אלוהים… זה הפריע להן בבטן, היה להן יותר קשה להגדיר בשכל למה. החוסר בידע והרצון הגדול התעוררו. נכנסו תלמידות מי"ב "שמענו שיש ויכוח..". נכון, היו גם כאלו שזה לא הצליח לגעת בהן (באופן גלוי) שבחרו, אחרי זמן מה, לצאת. כנראה, דרושה שם יותר עבודה כדי להוריד מניעות, להוריד מסיכות. זאת העבודה. מהן אותגרתי להבא. ושמחתי מאוד באלו שהוסיפו שמן טהור למדורה, שרצו שהיא לא תפסיק לבעור, אפילו בהפסקה. בחינוך, כך נראה, לא צריך לפחד לשחק באש… 



ב"ה שבת חנוכה איתא במדרש קץ שם לחושך זמן נתן לעולם כמה יעשה באפילה. כ"ז שיצה"ר בעולם כו'. כי אור הראשון היה מאיר מסוף עולם עד סופו וגנזו הקב"ה לצדיקים. וכל החשכות שנמצא בעולם. מכח הטבע המכסה זה האור הפנימי. וכשנעשה נס מתגלה זה האור. והוא כולל מה שהיה ושיהיה. לכן נתקן ההלל שיש בו מעבר ועתיד. כי כשנתגלה מזה האור יש בו מסוף העולם כנ"ל [שפת אמת, מקץ, תרנ"ז]:


המתח בין הנס והטבע התחיל ביום השביעי לבריאה, הנמשך עד ימינו אלה. שישה ימים של בריאה, שינוי סדרי בראשית, יצירת הטבע. ואז, שביתה. כיסוי אורו, גילויו של הקב"ה בחוקים פיזיקליים - כימיים - ביולוגיים.


האור הזה גנוז מתחת לשכבת הטבע. תפקיד האדם לגלותו. מדי פעם, כשצריך, אנחנו מקבלים תזכורת. ניצוץ. נס. שמחבר אותנו עם האור הראשוני. יש כאלה, שאם לא יראו כד ריק שמתמלא פתאום בשמן, לא יוכלו לראות מעבר לטבע, לא יוכלו לגלות בו את הבורא. ויש שיראו את מלחמת המכבים - השחרור - ששת הימים - יום כיפור - מלחמת העצמאות שאנחנו בתוכה יום יום, את ההתמודדות האישית בכל רגע, כדי שהניצוץ הטבעי הזה יביא אותם לומר 'על הניסים'. 


שבת שלום וחנוכה שמח,

איתן.



אנו נושאים לפידים


מילים: אהרון זאב

לחן: מרדכי זעירא



אָנוּ נוֹשְׂאִים לַפִּידִים

בְּלֵילוֹת אֲפֵלִים.

זוֹרְחִים הַשְּׁבִילִים מִתַּחַת רַגְלֵינוּ

וּמִי אֲשֶׁר לֵב לוֹ

הַצָּמֵא לָאוֹר -

יִשָּׂא אֶת עֵינָיו וְלִבּוֹ אֵלֵינוּ

לָאוֹר וְיָבוֹא!


נֵס לֹא קָרָה לָנוּ -

פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ.

לָעֵמֶק הָלַכְנוּ, הָהָרָ עָלִינוּ,

מַעַיְנוֹת הָאוֹרוֹת

הַגְּנוּזִים גִּלִּינוּ.


נֵס לֹא קָרָה לָנוּ -

פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ.

בַּסֶּלַע חָצַבְנוּ עַד דָּם -

וַיְּהִי אוֹר!

יום שישי, 16 בדצמבר 2022

וישב תשפ"ג

 בס"ד


תחרות סמויה, אך ידועה,  בין אבא לאמא צעירים. מה תהיה המילה הראשונה שהתינוק יגיד. "אמא" או "אבא". לאב יש את יתרון השפה, קל יותר לדבר עם הברות שמנוקדות קמץ מאשר הברות עם חיריק (אלא, אם כן, האם מסתפקת ב'מאמא'). לאם יש בדרך כלל את יתרון שעות התרגול בזמן חופשת הלידה וההנקה. לא פעם אפשר לתפוס את אחד מהם מלמד את העולל הרך את המילה ה'נכונה'. מחקרים, כמו זה למשל, או הסברים אחרים, כמו זה, אוהבים לנפץ לנו את האשליות…


בין כך ובין כך, סיפורים על ילדים עקשנים, מתחילים דווקא ב"המילה הראשונה שהוא אמר הייתה 'לא' ". בגרסה הארוכה יותר - 'לא רוצה' ובגרסה הממש מעצבנת - 'לא בא לי'. הנטייה הזאת, לסרב באופן כמעט אוטומטי, מתחזקת בגיל שנתיים. יש כאלה שההתפתחות בתחום הסירוב נשארת לעוד לא מעט שנים ועוברת משלב ה'חמוד' לשלב ה'מעצבן'... מבחינה התפתחותית, לסרבנות יש תפקיד בהכרתו של הילד את עצמו כאינדיבידואל נפרד מהוריו, זהו שלב חשוב בהתפתחות התקינה של הילד (וכאב ראש להוריו). לסרבנות ותוצאותיה בגיל שנתיים יש אפילו שם - 'terrible twos'. כן, עד כדי כך. טוב, זה כנראה עדיף על מצב בו 'הילד בן שלושים… הוא שוכב על הספה בבית הוריו'... (לסיוע בשני המצבים הללו ועוד, תוכלו לפנות למטפלת הרגשית ומנחת ההורים המצוינת נעמה שמשוביץ שפתחה עכשיו קליניקה חדשה. זהירות! פרסומת סמויה 🙂).


בחלוקה הדיכוטומית (שסביר שהיא שגויה כהכללה), הילדים, הנערים, נתפסים כיודעים להגיד 'לא' למוסכמות. אם 'לא בא לי - אני לא עושה', אני לא מתחבר אז אני לא נכנס לשיעור / לתפילה או לא מקשיב באופן כללי. והמבוגרים, לכאורה, איפה שהוא הפכו למסגרתיים. מאמינים במוסדות, במערכת שעות ובחוקים  וכללי התנהגות המחייבים את כולם. את שאלת המהפך הזה אני משאיר בצד. אני רוצה להתבונן קצת על אמירת ה'לא', על התנהגות ה'לא' שאני רואה. 


דור הנערים והנערות היום מרשה לעצמו יותר לומר ולהתנהג 'לא רוצה' מאשר אנחנו היינו (או לפחות ככה נדמה לנו). יש מורים ומחנכים שהפער הזה מטריד אותם ברמה העמוקה ביותר. ההתנהגות הזאת קשה להם. היא נתפסת כחוצפה. כמעשה לא מוסרי. זלזול והפגנתיות. ויש כאלה שרואים בה, דווקא, קומה גבוהה יותר של דור חדש. הרב קוק, במאמר ה'דור' המפורסם שלו (בשנת 1906!) דן לכף זכות ואפילו מתפעל מהדור שאומר 'לא רוצה' לכל סממן יהודי (!). ויש לו גם פתרון. 


"אנחנו חייבים לעמוד על אופיו למען נוכל לצאת לעזרתו… המחלה הנוראה של הדור אין מקומה העיקרי לא בלב, לא ברגש, לא בתאוה והפקרות, לא בידים פועלות און ולא ברגלים אצות לרעה, אע"פ שכל אלה חולים ונכאבים הנם. אבל יסודה של המחלה הוא המח, - כח המחשבה… הבה נכין לו הדרך, נראה לו את מבוא העיר, למען יוכל למצא את הפתח. נודיע לו שימצא מה שהוא מבקש דוקא בגבול ישראל…" [לקחתי לעצמי חירות להדגיש ולשנות קצת את סדר המשפטים].


כח הסירוב חשוב. קודם כל כי הוא מאפשר לדעת לעמוד מול הרע. לא להצטרף אליו. לא לקבל אותו. יש לי חינוך, יש לי מוסר, אני לא עושה את זה. הסירוב גם עוזר לא לקבל כל דבר באופן אוטומטי. אבל, אי אפשר, או מאוד לא טוב, להישאר רק עם הסירוב. זה כזה גיל שנתיים. אחרי הסירוב, אחרי הנפרדות, מגיע שלב הבנייה העצמית. טוב, אז לא מה שאנחנו אמרנו לך. אז מה אתה אומר, מה את לוקחת ממה שסביבך ואיפה הדרך שלך בתוך נתיב החיים הכללי. 


אני עובד בתוך מסגרת. מערכת שעות. את החוקים פה, אנחנו קובעים. רואה אתכן אומרות לה, או לחלקה, 'לא'. אני מסרבת. זה לפעמים כל כך מנותק ממי שאני אחרי שעות הלימודים. ואני אומר לך, אל תפחדי לסרב. אבל אל תשארי שם. בואי, תסרבי, בואי, תדברי.


וימאן ויאמר הן אדוני כו'. הוא עצה לכל אדם שיעלה על דעתו איך הי' ברשותו ית' שלא יהי' ברשות האדם לעשות שלא כרצונו. ואעפ"כ כל שתה תחת רגליו. ורק השי"ת מבקש יראתו כדכתיב מה ה' שואל כו' כי אם ליראה. וז"ש כי אם אותך באשר את אשתו כו'. לכן צריך אדם להתבייש לפניו ית'. ושלא יוכל לסור מרצונו. ואעפ"כ ישוב זה בא לו ע"י וימאן שמקודם צריך אדם לסור מרע בלי טעם. ועי"ז זוכה להשיג ולהבין האמת כדאיתא מי שיראת חטאו קודמת לחכמתו כו': [שפת אמת, וישב, תרל"ד]:


יש דרך להתמודד עם יצר הרע. עם החלק שבנו שרוצה נמוך יותר. רע לפעמים. הוא אמנם יודע לשכנע, הוא (אני) הרי אלוף בלהכיר אותי (עצמי) ואיפה אפשר ללחוץ כדי שאפול. אבל יש 'טריק' שעובד, מלמד אותנו ה'שפת אמת'. יש מה לענות לו. ולהלן ההוכחה הניצחת: הרי הקב"ה ברא את העולם. הוא היה יכול לגרום לנו להיות חסרי בחירה. ובכל זאת הוא נתן לנו בחירה חופשית. רק ביקש שתהיה יראתו עלינו. לכן לא אקשיב לך, אדון יצר הרע. מש"ל.


כך, לכאורה, התמודד יוסף עם אשת פוטיפר. היה לו לימוד. סוג של קל וחומר. בעלך היקר סומך עליי בעיניים עצומות. להפר את אמונו זה רע. לכן לא אשכב איתך. להתראות. טוב, מבלי להיכנס לתיאורים גרפיים, במצב שבו יוסף היה נתון, כנראה שלא היה פשוט להפעיל את השכל. ההיגיון נעלם, או אפילו, ניתן היה להשתכנע מכח השכל לחטוא. לכן, אומר ה'שפת אמת' כל האמירה ההגיונית הזאת של יוסף, לא הייתה עומדת לוֹ אם לא היה ממאן קודם בתקיפות. בלי סיבה רציונלית. זה פשוט לא אני. זה אסור וזהו. רק אחרי המיאון, רק אחרי האיפוס הזה, יוסף יכול לשכנע (את עצמו בעיקר) בשכל קר יותר, שהמעשה הוא רע.


לא רק סדר המילים וימאן - ויאמר מעיד על כך, גם טעמי המקרא - "וַיְמָאֵ֓ן | וַיֹּ֨אמֶר֙.." טעם השלשלת הארוך ביותר ואחד הנדירים, מביא את הזעקה הפנימית של יוסף כשהוא ממאן לחטא הממכר והנוח. כשהבגידה מצד המשפחה צורבת ובטח היצר אומר לו 'כבר אין טעם לשמור על החוקים שלמדת מאבא', החינוך של יעקב ואופיו של יוסף חזקים. הם לימדו את יוסף לדעת את עצמו, להכיר מיהו. ולכן גם כשאין שם עוד אף אחד בבית, כשעוד רגע והוא מרפה, הוא זוכר את 'דיוקנו של אביו', הוא זוכר מיהו. הוא יודע מיהו לא. אני מדמיין את הזעקה שבוקעת ממנו כשהוא ממאן.


ואז, כשהוא שקט יותר, כשהשכל צלול יותר, אחרי המיאון, מגיע הדיבור שלו. בוודאי אז קולו היה שקט, מנסה לדבר אל אשת פוטיפר בהיגיון. מולה זה לא עזר. אבל, אולי, יוסף דיבר בכלל אל עצמו. ואולי, אחרי שהוא עמד בניסיון, מיאן לאשת אדונו והביא את הדיבור שלו, את ערכיו, את עצמו, יוסף נכנס לכלא, עם חיוך.


שבת שלום,

איתן.

יום שישי, 9 בדצמבר 2022

וישלח תשפ"ג

 בס"ד

*הבלוג נכתב בלשון מורים, אך הוא מכוון לכל אדם באשר הוא.


סודות מישיבות פדגוגיות. 

איך אנחנו, המורים, רואים את זה: "דיון חשוב על התלמידות לשם קידומן האישי והלימודי".

איך התלמידות רואות את זה: "מורים שמתאספים לרכל עלינו".

איך זה באמת?

לפעמים הטעם אחרי הישיבה הוא של כאוס. של דיבור מפוזר, לא רלוונטי לכל המורים, ובעיקר, טעם של - מה עשינו פה. מה קידמנו. האם מה שאני יודע עכשיו על התלמידה יעזור לי לעזור לה? או שבאמת שמעתי סוג של רכילות? ויש פעמים בהם הרגשתי שהתאספנו מורים, שרואים בתלמידה את הבת האישית שלהם. מכירים את האישיות שלה. מנסים לפצח את הסוד להצלחתה. אפילו בלימודים. מתפללים עליה…


ההבדל בין שני המצבים יכול להיות דק מאוד. הרבה תלוי בהכנה. של הנתונים. של הלב. לא ביום שלפני הישיבה, גם לא בשבוע או שבועיים. ההכנה היא מהמפגש הראשון עם התלמידה. לשאול אותה בדרכים שונות -  "מי את?", להתלבט, לחקור - "מי היא?" וכן, יש לנו אחריות לקבל תשובות על השאלות האלה. מתוך ענווה, אבל לא להתחמק. לחזור ולבדוק, מהם כוחותיה? הלימודיים, החברתיים, הרגשיים ומתוך כך לבנות את הסביבה המיטבית לגדילתה.


ה'מתכון' הזה נשמע אולי פשוט. ברור. אין כאן באמת חידוש גדול. להצליח לעשות את זה? מבחינתי זהו האתגר החינוכי הראשון במעלה הן בחשיבותו והן במורכבותו. כל אחת היא עולם ומלואו, עם רצונות ועם צרכים שונים. ועל אף הדמיון באתגרי הגיל, הדור, המגזר והמגדר, נדמה שאי אפשר לייצר עולם חינוכי אחיד, לומר אמירה אחת בכיתה ש'תעבוד' על כולן. והזמן. אוי הזמן. הרודף הגדול של המחנכים. וחבריו - המצפון ואי השקט הנלווים לזעקה של 'אם היה לי עוד זמן'...


לא עלינו המלאכה לגמור ואין אנחנו יכולים להבטל ממנה כל דקה שניתנה לנו. ללמוד בעצמנו את הדור ואתגריו. ללמוד בעצמנו כדי להיות גדולים יותר. רחבים יותר. מסוגלים יותר. מסוגלים באישיות שלנו, מסוגלים בדרכי ההוראה שלנו לכוון למטרה הראשונית הזאת. עוד בבניית השיעור, לפני ההכוונה להעברת הידע. ליצור מרחב כללי של כיתה תומך, מאפשר ומחנך. ולפתוח. את העיניים, את הלב. להשתדל. להגיע לכל אחת, אפילו במילה במסדרון, אפילו במבט. את לא אוויר מבחינתי. ראיתי. את מה שקשה לך. את המקומות שבהן את טובה. אני כאן כדי להשתדל לעזור לך להיות מי שאת. לשם זה התכנסנו כאן. עוגיות, קפה של חדר מורים, ונפשות.


ב"ה בפסוק קטנתי מכל החסדים כו' האמת. ויש להבין בשלמא ע"י חסדיו ית' נתמעטו זכיותיו. והאמת מה הוא. אכן פי' אמת מה שאדם זוכה להוציא מכח אל הפועל מה שהקב"ה מסר לנשמתו הוא בחי' אמת והוא דברי תורה ממש כמאמרם ז"ל אין אמת אלא תורה כדכתי' אמת קנה כו'. כי הכל בתורה ברא. ונמצא בכל איש דברי תורה מיוחדים אשר יכול להוציאם מכח אל הפועל וזה הוא מתנת הבורא ית' לכל אחד לפי חלקו. וע"ז יש לנו עוד יותר לשבחו ולהללו על חיי עולם אשר נטע בתוכנו. אבל חסד הוא מה שמסייע השי"ת לאדם להוציא מכח אל הפועל ויש עוד חסדים גדולים שהקב"ה מוסיף לאדם הארות חדשות בכל עת. …. [שפת אמת, וישלח, תרנ"א]:


יש ל'שפת אמת' שאלות הגיוניות שאני כל פעם שואל את עצמי, איך לא חשבתי על זה לבד… כי תחושת ה'קטונתי' יכולה בהחלט להיות משוייכת לחסדים שעושים איתי. אדם שמקבל חסד מרגיש קטן יותר. בין אם מבחינת הבושה שבדבר ובין אם מבחינת ניצול הזכויות שהיו לי. אבל כשמתנהגים איתי לפי ה'אמת'? למה להרגיש קטן? אולי אפילו צריך להרגיש גדול, הרי מגיע לי!


ה'שפת אמת' נותן לנו מילון מושגים. ה'אמת' היא מה שאנחנו. סך הכוחות שקיבלנו מהקב"ה ושאנחנו מוציאים אותם לפועל. אז מול בני אדם, הביטוי של ה'אמת' אכן מגדיל. אני מצליח לממש, לעשות, אני פועל, אני גדול. מול הקב"ה אני אמור להרגיש קטן מהגודל הזה. אני כזה גדול ומוצלח ואת כל זה קיבלתי ממנו. לא מעצמי.


ובטח במצבים בהם אני יודע מהי האמת שלי, שאני, ולא משיג אותה. לא פועל על פיה. לא מצליח להתגבר על הקשיים כדי להביא אותה לידי ביטוי במציאות. כי 'כולנו זקוקים לחסד'. מישהו שיעזור לנו לעבור את המשוכות, את הקשיים בדרך לשם. יעקב מצליח להרגיש גם את האמת וגם את החסד. לאורך כל חייו. בעליות ובמורדות. תחושת האמת והחסד שקיבל כל כך חזקות אצלו, עד שהוא חושש שאפילו הבטחת הקב"ה המפורשת לשמור עליו אולי כבר נוגעת ליעקב שהוא היה פעם, לא ליעקב של היום. אולי זה לא יספיק לו מול אתגרי 'עשיו' של החיים.


לא כולם מסוגלים לחוש את החסד שהם מקבלים. רובם אפילו לא חשים את ה'אמת' שהם. התפקיד של כל אחד הוא לאפשר לזולת להרגיש את ה'אמת' שהוא ולהעניק לו 'חסד' של יכולת המימוש של האמת שלו. 

ואני רוצה לראות שיפור עד הישיבה הפדגוגית הבאה!


שבת שלום,

איתן.


כולנו זקוקים לחסד

נורית גלרון

מילים: נתן זך

לחן: אילן וירצברג


כולנו זקוקים לחסד,

כולנו זקוקים למגע.

לרכוש חום לא בכסף,

לרכוש מתוך מגע.

לתת בלי לרצות לקחת

ולא מתוך הרגל.


כמו שמש שזורחת,

כמו צל אשר נופל.

בואי ואראה לך מקום

שבו עוד אפשר לנשום.


כולנו רוצים לתת

רק מעטים יודעים איך.

צריך ללמוד כעת

שהאושר לא מחייך,

שמה שניתן אי פעם

לא ילקח לעולם.


שיש לכל זה טעם,

גם כשהטעם תם...

בואי ואראה לך מקום

שבו עוד מאיר אור יום.


כולנו רוצים לאהוב,

כולנו רוצים לשמוח.

כדי שיהיה לנו טוב,

שיהיה לנו כח.


כמו שמש שזורחת...

יום שישי, 2 בדצמבר 2022

ויצא תשפ"ג

 בס"ד


אחד היתרונות בלעבוד עם נוער, הוא שיש לך את היכולת להסתכל אחורה אל העבר ולצפות קדימה אל העתיד שלהם. להסתכל אחורה כי היית שם. עם המחשבות, הרצונות והרגשות. שלושתם רצים, שלושתם מציפים. לפעמים חונקים…  לצפות אל העתיד, כי גם את הדרך הזאת כבר עשית.


טוב, לכאורה. כי מצד אחד דור הולך ודור בא, והארץ, כך נראה, לעולם, באותו מקום, עומדת. הילדים גדלים, מתנערים, הופכים אנשים. שונים? ומצד שני, לכל דור תו ואות משלו, X,Y,Z ואומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי… ומה שאנחנו עברנו וחווינו, נו, הדור הבא כבר לא יזכה… אז, אולי, הניכור הבין דורי, הוא מה שנשאר קבוע…


קצת ענווה, זה מה שצריך. לא עמדנו בנסיונות שלהם, העולם הדיגיטלי לא עטף אותנו בכל רגע, לא ניסה לנהל את חיינו בתקופת החיים הכי רגישה שיש. לא הותקפנו, כמוהם, בעולם פוסט - מודרניסטי, מול מה שלנו היה כל כך ברור, הם עומדים עם סימני שאלה. וכן, גם להם מותר, ליפול ולקום בעצמם. אז בואו נקשיב להם, לרגע, בלי לשפוט, בלי לדעת מראש את התשובה. בלי לתכנן אותה, מסודרת, בטוחה, עוד לפני שהם סיימו את המשפט.

הרבה ביטחון ותעוזה, זה מה שצריך. כי היינו שם. כי ראינו, כי נכוונו, כי נפלנו וְכָּאַב. כי ידענו לשמוח עם הכל, כי התחלנו אז לחלום. אז לא נעמיד פנים שאנחנו לא יכולים לעזור, לא יכולים לכוון. לא נעמוד מהצד בתואנות שווא של "מתן מרחב להתבגרות". נקום. נלך. נחפש אותם. נקרא להם. ונבנה להם את המרחב הפתוח והבטוח. ונתפלל. שהם יבואו. ואם עשינו את זה - הם ישמעו, הם יבואו. אם כי, אולי, לא היום.

נשמע לכם סותר? אלה החיים. תתמודדו. תמצאו את דרך האמצע. תהיו בשני המקומות. אי אפשר לחנוק. אי אפשר לוותר. 


שבת ארגון של בני עקיבא מחר.

והדור הזה - כל כך שונה. בזמננו לא היו מלחמות גואש. בזמננו ציירנו, גזרנו וצבענו לשירי להקת בני עקיבא שהייתה מורכבת מבנים ובנות יחד (!!). בזמננו היו במות צנועות במינימום אפקטים במועדון קטן וצפוף. בזמננו…


והדור הזה - כל כך דומה. אותה עוצמה שיש בתנועת נוער. אותה התלהבות (רק שהיום קוראים לזה 'צהיבות'), אותו חיבור חברתי שצומח ככה 'פתאום'. אותם מדריכים ומדריכות שמשקיעים שעות. שגוזרים וצובעים במהלך השיעורים בתיכון, שנשארים אחרונים בסניף, מלאי לכלוך וגואש, גוררים בקושי את המגב בעוד ניקיון "אחרון" של החדר. מביטים בחניכים שלהם בעיניים נוצצות, מדקלמים בשקט, יחד איתם, את הטקסט של ההצגה.


אז אנחנו ההורים, המורים, צריכים לאפשר להם את מרחב העשייה הברוך הזה, לשים גם גבולות כשצריך (גואש!!!!!!!!!!) ולא להסס לתמוך, לייעץ, ולהשתדל, כמה שפחות, שהם יראו שאנחנו, קצת מקנאים…


אכן יש ה' כו' ואנכי לא ידעתי ברש"י אם ידעתי לא ישנתי כו'. ללמוד מאבינו יעקב ע"ה אחרי חלום זה שהי' להחיות נפשו שהלך יחידי במקום סכנה. והובטח בשמירה. וכתיב וישא רגליו כו' עכ"ז התעצב על שישן והוטב יותר בעיניו להתקשר ולהתדבק בו ית' כמ"ש [בזוה"ק] לא ידעתי מלשון דביקות שלא הרגיש בעצמו. ונתוסף לו עוד יראה ע"י החלום. וזה הכלל שכל הארה צריכה להביא יראה לאדם וזה התכלית שלה ובל"ז אינו כלום. וכ"כ בשם הבעש"ט ע"ש בכש"ט [שפת אמת, ויצא, תרל"ב]:


תפס אותי ה'שפת אמת' הזה, הרש"י הזה. קודם כל, כי 'לא ישנתי' מתאים לזמן בו אני כותב את השורות האלה - 'לילה הלבן' בסניפי בני עקיבא :) אבל, בעיקר, כי אני מצליח להרגיש את זה. להזדהות עם התחושה של יעקב אבינו. 'אם ידעתי - לא ישנתי'. אפשר לדמיין את הרעד המצמרר שעבר ליעקב אבינו בעמוד השדרה כשההבנה 'מה נורא המקום הזה' חלחלה אליו. אם רק נדע. מה נורא המקום שלנו בעולם. כמה נשגבות הנשמות שאנחנו עומדים מולן, לא נוכל לעמוד מנגד, לא נוכל לישון והם שם.


הפתרון הוא, אולי, לא להפסיק לחלום. קצת כמו ילד. לא לאבד את הפליאה מה'אבנים' שנמצאות בדרכנו. מנוע החיפוש הפנימי שלנו לא יעצור. אם נדע, לא נישן. יש עוד שלבים בסולם, יש עוד קיר שלם לצבוע…


שבת שלום,

ה' עמכם.

איתן.

אמור תשפ"ד

  בס"ד הזמן מרפא את הכל? הוא הרופא הטוב ביותר, כאותו ביטוי עממי? מבלי להכנס לפילוסופיה על מהותו של הזמן, נראה שבחיי היום - יום, הקלישאה...