יום שישי, 25 ביוני 2021

בלק תשפ"א

 בס"ד

יש כאלה שעושים ויש כאלה שמתלוננים. זאת החלוקה הבסיסית. אחר כך כבר אפשר לדון מה ואיך עושים. אפילו נראה לי שקיים איזה מתאם בין כמות התלונות לכמות העשייה, כך שככל שאתה עושה פחות אתה מתלונן יותר ולהיפך. מי שלא רואה את התמונה השלמה, את מגוון השיקולים ובעיקר את מה שעושים בשבילו, מתלונן. התלונה יכולה לבוא מתוך חוויה של תסכול ותחושה שלא סופרים אותי במקרה הטוב ובמקרה הפחות טוב התלונה באה מתוך עין רעה על הטוב שעושים בשבילי מתוך זלזול וחוסר הערכה, עין רעה המסתכלת על זה שעושה כאחד שבא לעשות רק לעצמו.


מצב זה יכול לתסכל את העושה. ובאמת, כדי להיות אנשים המנהיגים את הציבור, לפעמים צריכים להיות כל כך מלאי אמונה עד כדי איזושהי קשיחות מן הקולות העולים מהשטח. הקשיחות הזאת יכולה גם להפוך מנהיג לקשה לב עד כדי שכחת התפקיד של ההנהגה ומי אמור לשרת את מי, אבל מעטה דק של קשיחות נחוץ כדי להמשיך ולעשות באמונה שלמה למען האחר והכלל.


אני חושב שאחד האתגרים הגדולים של מנהיג היא התמודדות עם העין הרעה. עם סטירות הלחי שאתה מקבל בזמן שרק באת לעשות טוב. וגם אם טעית, לא למענך עשית. ועם הצריבה הזאת על הלחי, אתה צריך להמשיך ולעשות, לטפל בקשיחות במה שצריך, מתוך לב רך לַכֹּל ולְכֹל קול.


במדרש וירא בלק נוח לרשעים להיות סומין כו'. העניין הוא כי אמרו כסה את עין הארץ שבני ישראל אין מניחין לאומות לקבל ההארות הבאים משמים. אבל לא אמרו אמת ולא רצו האמת. כי אדרבה על זה נבראו בני ישראל שיקבלו הם ההארות ועל ידי זה ימשיכו קצת הארות גם לכל אומה כפי חלקה. וגם זה נכלל בפירוש מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית. בטובו אלו בני ישראל כמה שכתוב יבוא טוב [משה] ויקבל טוב [תורה] מטוב [מהקב"ה] לטובים [בני ישראל] וכל אלו נכללו בפירוש בטובו וכן כתיב וירא אלוהים את האור כי טוב...ויבדל.. שעל ידי ההבדל יכולים להשתמש באור ועל ידי ההסתר שבני ישראל מסתירין האור מאיר גם להם… [שפת אמת, בלק, תרמ"א]


בלק טוען כי בני ישראל באו להחשיך את העולם. את כל האור הם לוקחים לעצמם ומכסים את עין הארץ. לכאורה יש אמת בדבריו. בני ישראל, עוד ממצרים, מופלים משאר האומות, לא מתערבבים בהם, זוכים לקבל הארה ישירה בכל ניסי המדבר ומקבלים את התורה. מה מזה נשאר לאומות? בלק טוען כי שום דבר וכי בני ישראל בעצם גונבים את האור מהעולם.


נשמעת טענה מופרכת? הטענה הזאת חזרה לאורך כל ההיסטוריה ואם נתמצת אותה למשפט נוצרי אחד "הרגתם את אלוהים". האמת, יש בזה משהו. אנחנו באמת עומדים בין האור ובין שאר האומות, כך שלאומות מגיע קצת פחות. לא פייר? אולי (אפשר להצטרף). אבל העשייה הזאת, אור הזרקורים הזה, מחייב לא פחות מאשר מחייה. לעמוד באור הזה, להיות מחויב לדרך לא מתפשרת ולהיות אחראי לתיווך של האור הזה לעולם, התפקיד הזה של עם ישראל תובעני מאין כמותו ושילמנו בגינו לא מעט מחירים.


לאומות העולם יש אפשרות להסתכל עלינו בעין רעה כמו שעשה בלעם. אדם שיכול היה לראות את האור בעצמו ולקחת אחריות על הבאתו לאומות העולם ובחר לעצום עין. בלעם בחר שלא לעשות זאת, מתוך עינו הרעה, גם בלק בחר שלא לעשות זאת, גם אם מתוך פחד. על אף כל מה שחווינו מבלעם, בלק ודומיהם לאורך כל ההיסטוריה, עדיין חובת ההנהגה עלינו. עול ההנהגה עלינו. מתוך קצת קשיחות, מתוך כוח עמידה ולא מתוך רפיסות ומוסר נוצרי, אנחנו צריכים לעמוד איתן מול אומות העולם ולעשות את תפקידנו, בהקמת מדינה לאומית לעם היהודי שממנו תצא תורה, גם בשבילם.


שבת שלום,

איתן.







יום שישי, 18 ביוני 2021

חוקת תשפ"א

 בס"ד

תעביר את זה הלאה. אם איך שהוא עוד לא קראתם את הספר או צפיתם בסרט (להלן קטע קצר - להכין טישיו בצד...), עכשיו יהיה זמן ממש טוב לעשות את זה. טרוור הוא ילד שמעלה רעיון שיכול לשנות את העולם, בכך שהוא יוצר פירמידה של עזרה הדדית שהעיקרון שלה הוא - אם קיבלת טוב, תעביר אותו הלאה לאחרים. כמה פשוט, ככה גאוני. מה שמדהים הוא שהסרט לא רק סיפר את הסיפור, אלא, גם שינה מציאות. אנשים שצפו בסרט הגבירו פעילות התנדבותית ועמותות התנדבותיות רבות הוקמו בעקבותיו.


סיימנו ב"ה עוד שנת לימודים. בשנה המורכבת הזאת, זכיתי לטוב גדול. זכיתי לפעול בשעת משבר. זכיתי לתת. קיבלתי הרבה בחזרה. הן במהלך השנה והן בכמה מכתבים מרגשים ושיחות בשבוע האחרון, זכיתי לקבל הכרה, ובכך זכיתי לקבל כוחות גדולים מתלמידות וחלק מהצוות שמאפשרים לי להמשיך הלאה, שמחזקים אצלי את עמוד השדרה ועוזרים לי לראות את הדרך לתת ולהעביר את זה הלאה. תודה.


אָ֚ז יָשִׁ֣יר יִשְׂרָאֵ֔ל אֶת־הַשִּׁירָ֖ה הַזֹּ֑את עֲלִ֥י בְאֵ֖ר עֱנוּ־לָֽהּ׃ בְּאֵ֞ר חֲפָר֣וּהָ שָׂרִ֗ים כָּר֙וּהָ֙ נְדִיבֵ֣י הָעָ֔ם בִּמְחֹקֵ֖ק בְּמִשְׁעֲנֹתָ֑ם וּמִמִּדְבָּ֖ר מַתָּנָֽה׃ וּמִמַּתָּנָ֖ה נַחֲלִיאֵ֑ל וּמִנַּחֲלִיאֵ֖ל בָּמֽוֹת׃ וּמִבָּמ֗וֹת הַגַּיְא֙ אֲשֶׁר֙ בִּשְׂדֵ֣ה מוֹאָ֔ב רֹ֖אשׁ הַפִּסְגָּ֑ה וְנִשְׁקָ֖פָה עַל־פְּנֵ֥י הַיְשִׁימֹֽן׃


באר חפרוה שרים כו' אא"ז מו"ר ז"ל הגיד פי' הבאר שהוא תורה שבע"פ שצריכין למצוא מעצמו הארת התורה הגנוזה בכל דבר כו'. שרים הם המושלים ביצרם. כרוה נדיבי עם ע"י ששומרין הנדיבות והרצון שבלב רק להשי"ת עי"ז יכולין למצוא בכל מקום הארה הגנוזה. במחוקק ע"י כח החק שנתן השי"ת בכל דבר שצריך האדם לשמור עצמו שלא לצאת מחיות הפנימיות מחוקה הנ"ל לחוץ. ועכ"ז במשענותם שג"כ צריך האדם לידע כי אינו זוכה לשום דבר רק ע"י שבוטח בהשי"ת כי הוא עוזר לכל דבר כמ"ש מתנה כו' [שפת אמת, חוקת, תרל"ב]:


אחרי כמה אירועים מורכבים שעוברים העם ומנהיגיו מתחילת הפרשה, באמצע תיאור מסעות בני ישראל במדבר, מופיעה שירת הבאר. חוסר הקשר לכאורה בין השירה לסדר הפסוקים והסתרה של הסיבה לשירה, להלל שנאמר על ישועה גדולה, הביא את רש"י לצטט את המדרש על ההצלה הגדולה מהעמים שרצו להשמיד את בני ישראל וההצלה ממנה על ידי נס.


ה'שפת אמת', כדרך החסידות, מעביר את העיקרון של הנס לאזור האישי. הקב"ה נתן את התורה שבכתב, השרים חופרים את הבאר (מלשון ביאור), את התורה שבעל פה, מאפשרים לתורה להגיע לכל אחד בעזרת הפירוש של התורה שבכתב והעברת המסורת. הם גם "נדיבי עם", תכונת הנדיבות, הנתינה, מאפשרת להם לראות "בכל מקום הארה גנוזה". בכל אחד את אורו הגנוז. וגם הם עצמם, אותם שרים, אותם נדיבים, אותם מחוקקים, גם להם יש משענת. הם מבינים שאת כל הפעולות שלהם, את כל העשייה, הם מקבלים במתנה מהקב"ה - ומעבירים את זה הלאה.


מעבירים הלאה וממשיכים בתיאור המסעות. וממדבר - מתנה, כשאתה יבש כמו מדבר, כשאין לך כוחות, אולי גם קצת אבוד, תן מתנה. אם אתה רואה אדם במצב מדבר, תן מתנה. וממתנה - נחליאל, כוח הנתינה מתפשט כנחל. כנחל - אל. ומנחליאל - במות, הבמה היא מקום גבוה, הבמה גם שימשה מקום להקריב קרבן ולהודות. קיבלת, תקריב מעצמך, את עצמך ותודה על זה. ומבמות - ראש הפסגה, המשך של עלייה מתמדת המקנה לאדם בסוף את היכול של להשקיף על פני הישימון, לראות את כל הדרך שהוא עשה מהישימון למטה ועד לראש הפסגה ולהשתמש ביכולת זה לכוון גם את השאר, במעלה ההר.


שבת שלום,

איתן.








יום שישי, 11 ביוני 2021

קרח תשפ"א

 בס"ד


יום אחד קמתי בבוקר ולא הייתי חייל. יום קודם עוד הייתי סמל מחלקת התאג"ד ולמחרת - פשוט לא. ידעתי כמובן שזה מגיע, עשיתי חפיפה למחליף שלי, אבל שום דבר לא הכין אותי לתחושת החוסר המוזרה הזאת. שמחה וצביטה בלב.

יום אחד הפסקתי לעבוד במד"א. אין משמרות. לישון כל יום בבית. ידעתי כמובן שזה עניין של כמה ימים עד שיגיע המכתב הרשמי של הפיטורים אחרי שבחרתי בהוראה, אבל שוב, תחושת חוסר פנימית. שמחה וצביטה בלב.

יום אחד, ממש עוד מעט, כבר לא אהיה סגן מנהלת האולפנה. עולם שלם של עשייה יישאר מאחור. זו הייתה בחירה שלי, לכן בוודאי שאני יודע שזה מגיע. כבר מרגיש את החוסר, שמח על הדרך החדשה ו...צביטה בלב.


מעברים זו תקופה לא פשוטה, יש צורך להשיל מעליך את העור הישן. העור החדש עוד לא הגיע ואתה מרגיש קצת ערום, חשוף ולא מוגן. עם זאת, דרך התקופות האלה של המעברים האדם גָדֵל. מתפתח. מי שתקוע בשלב הקודם, מסתובב בעולם קצת לא אפוי. אבל הדבר המרכזי שרציתי לדבר עליו בעקבות השינוי שאני עושה, הוא דווקא על התפקיד שאני עוזב. על התפקיד שעליו ניטש קרב מר בשנים האחרונות במדינה. הנהגה.


על היבט אחד. ניסיון לחשוב על המוטיבציה הפנימית להוביל. כמו כל דבר פנימי, היא פתלתלה וסבוכה. עד כמה ממנה היא רצון לשלוט, להגדיל את עצמי, לקבל הטבות, להגיד את המילה האחרונה ועד כמה ממנה היא ההכרה בכך שיש לי כוחות להוביל וההובלה שלי היא בעצם מה שאני יכול לתת לאחרים. הנהגה צריך לקבל. זה לא אומר להיות פסיבי, אם יש לך את הכוחות אתה צריך לחפש את ההובלה, אבל לשים לב מתוך מה אתה מבקש להוביל. מי ומה נותנים לך את ההובלה. להיות רגיש למה שמרגישים כלפייך, במה עוד אתה תורם. המסגרת שבה תוכל להוביל משתנה אמנם במהלך השנים, האידאל - קבוע.


ובמדרש אח נפשע מקרית עוז כו'. כי ע"י שפשע ומרד קרח בעיקר העוז והכח שהי' לו באמת רק ממרע"ה שהשפיע עליו בכלל ישראל להיות קדוש כמו שהי'. ומרד כמ"ש ויקח קרח ואתפליג כמ"ש בזוה"ק לקח לגרמי'. כי מי שנתבטל לגמרי לכח וחיות השי"ת אין לו מה ליקח. וע"י פרישתו ניטל ממנו מה שהי' לו כי כל אדם צריך לחזק עצמו בחיותו מהשי"ת כמ"ש עוז לו בך וכתיב יחזק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה כו'. שעי"ז מברר חיות הפנימי ומדבק עצמו בהשי"ת. שהוא בשורש החיים שנמשך מהשי"ת לכל הנבראים בחי' שלום ושבת כנ"ל [שפת אמת, קרח, תרל"א]:


"ויקח קרח". עומד ה'שפת אמת' על הדיוק בפּוֹעַל ועל התרגום שלו לארמית. לקחת = להתפלג. כשאתה לוקח מעצמך, במיוחד עמדת כח, אתה יוצא מהכלל, אתה עובר לאזור האישי, למקום האגואיסטי. ככה אי אפשר להנהיג. נכון שמנהיג צריך לעשות לפעמים גם מה שעושה לציבור חוסר נחת, מוציא אותו ממקום הנוחות שלו, אבל כל זה מתוך הסתכלות פנימית כל הזמן על המוטיבציה, על מקור ההנהגה, מי פה העיקר?


הדבקות בדרך שהקב"ה התווה, היא המפתח. וכשקשה לנו להבין את הדרך הזאת, עלינו לסמוך על הבריאות של הכלל, על הציבוריות הישראלית הכללית שיודעת מה טוב. אני חושב שהעיקרון הזה בשילוב עין טובה של מנהיג על הציבור, תוכל לתת למנהיג עוגן שאיתו הוא יוכל לקבל גם החלטות קשות ושנויות במחלוקת. האם זה המצב היום בממשלת השינוי? האם לאור עקרונות אלו התקבלו ההחלטות? ימים יגידו….


שבת שלום,

איתן.


יום שישי, 4 ביוני 2021

שלח תשפ"א

 בס"ד

שבנו מתור את הארץ. לא היה תקציב ל-40 יום, צמצמנו ליומיים. טיול שנתי, זה מה ששנת הקורונה נתנה לנו. וגם על זה תודה רבה. אז טיילנו, ירדנו לנחלים ועלינו גאיות. עליתי לאיטי, כדי להתפעל מהנוף ולתמוך בתלמידות, לא בגלל חוסר בכושר או משהו כזה… וגם בישלנו, אכלנו, דיברנו. על הטוב ועל הקושי.


לא כל כך קל להסביר את הקושי. למה כל כך להתאמץ? למה קשה? למה לרדת למטה ולטפס בקושי למעלה, לגרום לשרירים, ללב, לריאות לכאוב כל כך ולא פשוט להשאר במקום. גיל הנעורים, כל כך מלא אנרגיה של עשייה וליבו מלא רגש. הכל בעוצמה. ושני הדברים האלו נפגשים לעיתים ויוצרים הרים של אושר ועמקים של עצבות. הדחף לפעול, לעשות ואז לחוות נפילה וקושי ובלבול והתחושה המשוגעת הזאת של חוסר ההתאמה עם המציאות יוצרת בגיל הזה מבוכה גדולה. 


"בגיל הזה" כתבתי? גם אחרי גיל 40, אני עומד לא מעט עומד מול השאלה הזאת. כבר יש לי ביטחון גדול בעשייה, בהובלה, אפילו בהקרבה. אבל במציאות זה עומד למבחן מול עליות תלולות. מול קירות. והעלייה בעליות האלה, הטיפוס על הקירות, האנשים, הדיבורים, המבטים… ואני רק רציתי לעשות טוב. וזה כואב בראש, וזה שורף בריאות. אז מה אני עונה לי ומתוך זה עונה להם? אני משתדל לשים את העשייה שלי לתוך ערך. אני מעביר את המעשים שלי לאחריות הטוב. אני מנסה. בודק מה עושה לי טוב שאיתו אוכל להמשיך לעשות במקום אחר. רגעי המשבר קשים, אבל אני מנסה להגיד לעצמי שאני את שלי עשיתי, עם כל הפקת הלקחים והלמידה מטעויות. אולי גם לוקח פסק זמן להרגע. פסק הזמן קצר, השופט שורק, עולים למגרש, המשחק ממשיך, קדימה לעבודה.


ב"ה מפ' שלח בקצרה במדרש אין מפליגין בספינה ג' ימים קודם השבת. הפלגה בדרך הוא דרך חדש שרוצה אדם להלוך בו בעבודת הבורא עפ"י מ"ש חז"ל כל הדרכים בחזקת סכנה. ג' ימים קודם לשבת פי' ג' בחי' כמ"ש בספרים שכל תוך ג' מדריגות אינו ריחוק כמ"ש כל ג' כלבוד כו'. אך העצה לזה הדרך אם הוא שליח מצוה אינו ניזוק. וכמו כן המרגלים נודע שהי' דרך מסוכן להם לכן אמר השי"ת שלח לך שעשה מזה מצוה. שאם הי' כוונתם לשם שמים כראוי היו נצולים. וז"ש לאמר שיאמר להם זה שהוא מצוה. וכמו כן כל שליחות האדם לעולם השפל הזה הוא דרך מסוכן. וההצלה ע"י הכוונה לשם שמים למסור נפשו בשליחותו כנ"ל [שפת אמת, שלח, תרל"ו]:


כל יציאה לדרך היא מסוכנת. הבית בטוח. אם לא תעשה, לא תטעה. אבל כנראה שאין ממש ברירה, הרי עצם קיומנו בעולם, אומר ה'שפת אמת' הוא "דרך מסוכן". אבל יש עצה. יש פתרון. הפוך את העשייה שלך, את הדרך שלך למצווה. מצווה היא דרך שלא אני סללתי, אלא דרך שקיבלתי הנחיה ללכת בה, אני הולך בה מתוך ציווי. כן, אני הולך בה באופן המיוחד לי, בנתיב שאני סולל בתוכה, אבל היא לא רק שלי. 


וכשהנתיב שלי מלא קשיים, יהיה לי קל לעבור אותם, או לפחות לחיות איתם, אם אני מחבר את עצמי למי שסלל את הדרך הזאת ואני מבין שמצווה עלי ללכת בה, עד כמה שאוכל, עד כמה שניתן. ציווה עלי לעשות בה טוב כלל יכולתי, גם אם כואב לי, אולי דווקא כשכואב לי. הכאב יסמן לי שאני חי, שאני ממשיך לנסות. אז אם נתקעתי באבן, כאבתי ממכשול, אמשיך לצעוד. אולי צריך לזוז קצת ימינה, אולי קצת שמאלה, למקום שארגיש בו טוב יותר, חשוב שארגיש בו טוב יותר, ועם הפנים קדימה.


שבת שלום,

איתן.










אמור תשפ"ד

  בס"ד הזמן מרפא את הכל? הוא הרופא הטוב ביותר, כאותו ביטוי עממי? מבלי להכנס לפילוסופיה על מהותו של הזמן, נראה שבחיי היום - יום, הקלישאה...