יום שישי, 28 בדצמבר 2018

שמות תשע"ט

בס"ד

שמות תשע"ט

צריך לחזק אותם. אנשים שלמרות כל התנאים שמסביב ממשיכים לגור שם. הם נאלצים להאבק להגיע כל בוקר לעבודה מדירתם הקטנה ולהיות חשופים לפגעי מזג האוויר הקשה. אחרי שהייתי אתכם ארבעה ימים אני רוצה להודות לכם על ההקרבה. תודה לכם אנשי גוש דן. אתם מוכנים לגור בצפיפות, במחנק, בפקקים, בזיהום האוויר, מבלי לראות כל יום את הירוק והמים המדהימים האלה בגולן וכל זה רק כדי ליישב את הארץ - מתנחלים אמיתיים ייקרא לכם!

ארבעה ימים הייתי השבוע במרכז הארץ במסגרת אימון לפרמדיקים במילואים. בבקרים לימוד ובערבים ובלילות מסתובב עם האמבולנס ברחבי הגוש הזה. אמרו לי שהייתי ברמת גן, אבל אחרי פנייה או שתיים זה כבר היה גבעתיים, בני ברק, תל אביב, מי יודע… בעשרות חולים טיפלתי בימים האלה, ובמילים אחרות קיבלתי את המנת רפואה שלי בצורה מרוכזת ישירות לוריד.

וכשמזריקים יש לוריד, תחושת העונג באה מיד. להיות פרמדיק טבוע חזק באישיות שלי. אני גם, לדעתי, ממש טוב בזה. במכלול ההיבטים של המקצוע המדהים הזה (הטיפול הרפואי, היחס הבין אישי, חניכה של הצוות ועוד…). וגם, חייב להודות קצת יצאה לי קנאה באנשי המרכז שזוכים לטפל בכל כך הרבה חולים ופצועים (הם מצידם שחוקים, אבל זה כבר דיון אחר). 

ושוב צפה ועולה אצלי שאלת הזהות. מה אני יותר, מורה או פרמדיק? האם עזבתי את העבודה במד"א לטובת ההוראה בגלל הדברים הנכונים? האם אני נשאר בהוראה בגלל מתוך החלטה מושכלת ולא מתוך נוחות, או תחושת אין ברירה? שלא לדבר על חלום לימודי הרפואה שיושב לו אי שם עמוק ונשכח..

הפסיכולוג ג'יימס מרסיה תיאר את תהליך גיבוש הזהות העצמית כרצף של יכולות והתנסויות מעברו של האדם המתגבשות יחד ליצירת "עצמי" שלם. התוצאה הסופית של הזהות, האם היא התגבשה לידי זהות יציבה, או שמא הזהות מעורפלת או מעוכבת תלויה, לפי מרסיה, בשתי תנועות נפש; האם האדם חקר את זהותו והאם הוא מתחייב לזהות זו. רק אדם שחקר ובדק את הזהות שלו והחליט להתחייב לה יגבש זהות יציבה. זהות זו, כך לפי מחקרים רבים, קשורה להערכה עצמית גבוהה, לרמות נמוכות של חרדה, לרמת מכוונות גבוהה כלפי מטרות, לנטילת אחריות ואף ליכולות קוגנטיביות גבוהות יותר.

את עצמי אני חוקר ללא סוף. ואני ממשיך בגיבוש הזהות שלי. זהות שיכולה להיות מורכבת משני מקצועות אלו (אליהם נכנסים גם שלל מרכיבי האישיות האחרים). לא רק בחלוקת השעות השבועית בין העבודה באולפנה לבין המשמרות במד"א, אלא, ליצירה של תמהיל, של תרכובת אחידה וצלולה הבאה לידי ביטוי בכל מה שאני עושה.

זה אני. מי אתם? יודעים?


התורה מתארת את בירור זהותו של משה רבינו. משה מעם העברים ומשבט לוי. משה יודע שהוא בן עמרם, אבל הוא גם גדל אצל בת פרעה עד כדי "ויהי לה כבן..". המצרים משעבדים את עם ישראל ולמשה יש מן הסתם תפקיד בשלטון זה. למשה יש גם פוטנציאל להיות הפרעה הבא. הזהויות של משה מתרוצצות בקרבו והוא יוצא לחקור.

וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו.

ויצא אל אחיו - גם העברים וגם המצרים עונים להגדרה זו. אבל משה מגלה שהמצרים מתנהגים בחוסר מוסריות ולכן בוחר בעברים כאחיו ולכן החזרה שוב על המילה "מאחיו". אלא, שביום השני הוא מגלה משהו אחר.

וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ.

גם העברים מתנהגים בחוסר מוסריות ולכן, משה המבולבל והנרדף בורח למדין. מדין מצאצאי אברהם, אולי שם ימצא משה את זהותו. עשרות שנים משה עושה במצרים, מתחתן, מוליד ילדים ולומד אצל הכהן הגדול. נראה שאולי אפשר כבר להתיישב. אבל אז מגיע הסנה.

ההתגלות בסנה קורעת את משה מביתו הבטוח של יתרו ומעבירה אותו מסע של גיבוש הזהות ובעיקר ההתחייבות לזהות זו. ברית המילה הדחויה של בנו, הקשר עם אהרון ובני ישראל ובעיקר העמידה המתריסה והלעומתית מול פרעה שהיה לו כמו אבא ולהעביר אותו עשר מכות.

אצל משה התגבשה הזהות הישראלית. משה היה מחויב לה כל כך עד שנאמר שמשה הוא ישראל וישראל הם משה. אבל הייחודיות של משה באה גם משנותיו בבית פרעה שם הוא גיבש את היכולות המדיניות שלו, את היכולת להנהיג ולהוביל את העם ארבעים שנה עם כל הנסיונות, הקשיים וההצלחות.

שבת שלום,

איתן.



יום שישי, 21 בדצמבר 2018

ויחי תשע"ט

בס"ד

פרשת ויחי תשע"ט

בכל מקום שאליו הסתכלתי היה פאר והדר. עמודי שיש ענקיים, אש דולקת במנורות של זהב. מבני ענק מפוארים מצופים בשיש ועוד זהב. הרבה שיש. הרבה זהב. וברקע המולת אנשים נפעמים, מתפללים ומוזיקה. לא, לא דמיינתי. ולא נסעתי לחו"ל. זה גם לא תאור של מישהו מהעת העתיקה. באמת ראיתי את זה.

בית המקדש השני. במלוא הדרו ותפארתו. משקפי התלת - מימד הם הדבר אולי הכי קרוב שאנחנו יכולים להגיע אליו היום בחווית המקדש מבחינת היכולת לראות בעיניים ממש. יום אחר כך, באולפנה, הטקס של עשרה בטבת ניסה לגעת בממשק הזה של בית המקדש וההווה ואיפה (והאם?) זה תופס אותנו.

אבל אני רוצה לדבר על דבר אחד שהיה חסר לי בסרט המפואר הזה במשקפת התלת מימד. עוד לא ראיתי דם. רצפת בית המקדש בהקה מלובן, המזבח היה מצוחצח והכהנים והעם היו בעמדת תפילה או שירה. ככה לא נראה בית המקדש באמת בזמן העבודה. בעלי חיים, געיות ופעיות. תורים ובני יונה. ודם. הרבה דם. לא באמת היה חשוב לי לראות את הדם. מה שהפריעה לי היא התפיסה שלנו היום את עבודת ה' כמשהו סטרילי. שיא עבודת ה' היא התפילה. בתוך בית כנסת. שלא אמורים לדבר בו דברי חול ולא לאכול. חזנות, שירה ותפילה שקטה. בית המדרש, ספר פתוח, נעימות של קושיות ותרוצים.

לא ככה חוו אבותינו את עבודה ה'. היא ליוותה אותם ברצף מרגע הקימה ועד השינה. הם לא חיו את חייהם, עצרו אותם שלוש פעמים ביום ואחר כך המשיכו. הם חוו את הנוכחות האלוהית בכל דבר שעשו. לכן, גם כשאיבדו אתונות הם הלכו לנביא לשאול מה עלה בגורלם.

חורבן הבית והגלות הפסיקו את כל זה. וכדי לשרוד בגלות חכמינו העבירו את עבודת ה' למצב של שימור. עולם הרוח כאילו התנתק מעולם החומר והיווה בעצמו את עבודת ה' כמעט לבדו. עם זאת, גדולי האומה שחיו בגלות ידעו תמיד לאן נכון לחזור. ידעו שהגאולה עוברת דרך ארץ ישראל אבניה ורגבי אדמתה. דרך הפוליטיקה ודרך המלחמות וכמובן שדרך עבודת האדמה. הגאולה הם אמרו וכתבו, היא לא רק התפילה ובית הכנסת. היא הוצאת כלל כוחות החיים החבויים בנו. אפילו שאנחנו עוד לא מצליחים לכוון שהעבודה היא לצורך עבודת ה' וכו', עצם הגילוי של הכוחות שיש בי, עצם היכולת שלי להתחדש, הפלא הזה שיש בכל אחד "פשוט" להתפרנס, היא כבר ההודאה, כבר ההוכחה שיש מנהיג לעולם. שיש בעולם אחדות.

בואו תראו מה יש לכם בדם.

במדרש על פסוק הרועה אותי... הגואל אותי.. הקיש פרנסה לגאולה מה פרנסה בכל יום כן גאולה. ומה גאולה פלאים כן פרנסה פלאים. כנראה שזה יסוד הגאולה לידע כי יש התחדשות בכל יום גם תוך הטבע כמו שכתוב מחדש בכל יום מעשה בראשית וגם הפרנסה שאדם טורח ומוציא הכל פלאים. רק שיש נפלאות מגולים ויש נסתרים תוך הטבע.... (שפת אמת ויחי, תרמ"ב).


אומר יעקב, הקב"ה שנתן לי פרנסתי הוא אותו האלוהים הגואל אותי מכל רע. הפרנסה היא הגאולה. היכולת להתחדש כאדם ולמצוא פרנסה שתספק את צורכי חיי, היכולת להשתמש בכוחות חיי בעבודה היא, אומר השפת אמת, גאולה. הצלחתי להתפרנס ולשרוד בתנאים קשים ומתוך זה הרגשתי את האלוהים הרועה אותי..

האם יהיו קורבנות של בעלי חיים בבית המקדש השלישי? זו כבר מחלוקת שלא כאן המקום להרחיבה. אבל הדם הוא הנפש. ואת הנפש שלנו אנו נדרשים למסור. כל יום. בכל מצב. בבית, בעבודה, בחסד וגם במנוחה.

שבת שלום,
איתן

יום שישי, 14 בדצמבר 2018

ויגש תשע"ט

בס"ד

פרשת ויגש תשע"ט


ראש הממשלה בנימין נתניהו הוא בימים האלה גם שר הביטחון בנימין נתניהו (והבריאות והתקשורת…) ואני מרגיש כי שני התפקידים הבכירים האלה מסמלים באופן חד את מה שקרה השבוע. 

זה לא התחיל השבוע. תחושת הביטחון הכללית אל מול האויב במגמת ירידה. אמנם הצלחה גדולה לצה"ל בצפון באיתור וחיסור מנהרות החיזבאללה, אבל התחושה שהתגובות שמאפשר הדרג הפוליטי לצה"ל לפעול הן מוגבלות ביותר. חיסול מחבל והריסת הבית שלו (אם בג"ץ יאשר אחרי כמה חודשים) או הרס של מפקדות ותחנות רדיו לא נראה כי עומדים בהלימה לאינספור אירועי הטרור (שעל רובם לא מדווחים) ובעיקר לא כאשר רואים גופת תינוק בן ארבעה ימים עטופה בטלית קטנה מובלת לקבורה.

זה לא התחיל השבוע. טענות על מנהיגותו הנהנתנית של ראש הממשלה והחשדות בדבר מתן / קבלת שוחד מלווים אותנו בשנים האחרונות. אני נתקל בפוסטים תוקפניים ביותר נגד ראש הממשלה, אשתו ובנו (אבל זו כמובן לא הסתה..). אני לא רוצה לדבר על הפרטים, כי אני לא בקיא בהם ולא רוצה לדבר על האיש, בית המשפט יאמר את דברו, אך אני רוצה לדבר על מנהיגות. 

על מי אנחנו סומכים? במי אנחנו מאמינים שיוביל אותנו? היהודים ידעו באלפי השנים האחרונות סבל רב ונראה לי כי אחד הדברים שאפשרו לנו לעבור את הסבל הזה, מחרפת רעב ועד מלחמות והשמדה היו המנהיגים. כאשר יש על מי לסמוך, כאשר יש מי שנותן כיוון, כאשר אתה בטוח שיש מישהו שדואג לך, היום יום יותר קל לעיכול. גם כשיש טרור, או פוגרומים. כשאתה מאמין באמת ובתמים שיש מנהיג, שיש אל מי לשאת עיניים, שיש מישהו שעושה הכל כדי להוציא אותך משם, אתה יכול לא להתפרק, לנשוך שפתיים ולהמשיך.

תכונה מוערכת אצלנו אצל מנהיג הוא זה הצועק "אחריי!" ומסתער קדימה. אבל מה יגרום לציבור להסתער אחריו? איך לא יקרה שהמנהיג יסתכל אחורה ויראה שהוא מסתער לבד? הציבור ירוץ אחרי זה שצועק 'אחריי!', רק אם הוא קודם צעק 'לפניי!'. רק אם הוא כיוון את מנהיגותו לפי הציבור אותו הוא מנהיג. מכיר את הציבור, מכיר את רחשי ליבו, משאלותיו, תכונותיו. רק אם הוא קושר את גורלו עם גורל הציבור, לא רק יודע את נפשם, אלא, שותף לשמחתם ולצערם. מוביל אותם לכיוון שהם צריכים ורוצים על פי עצמיותם ולא רק על פי מה שהוא החליט ביושבו במגדל השן מנותק מהעם.

מנהיגות היא לא רק ראש ממשלה או מלך. אני מנהיג בראש ובראשונה את עצמי. ומשם מתפשטים מעגלי הנהגה שונים באופים ובגודלם. המשותף לכולם הוא תחושת האחווה והתלות ההדדית. אני, למשל, כבר לא תלמיד בתיכון. כבר לא ילד, כבר לא נער (לפחות לא בגופי..). אבל כדי להנהיג את ילדיי ותלמידיי אני מנסה לקשור את גורלי בגורלם. להרגיש את הקשיים, לשמוח בהצלחות. כשהם נופלים זה כואב לי, כשהם מצליחים אני מאושר. ובעיקר אני מנסה לראות לאן הם רוצים בעצמם ללכת, לאן הם שואפים, באילו כוחות הם משתמשים, אילו כוחות מקדמים אותם בצורה הטובה ביותר.


"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי.

וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם.

אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ"

"ויֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל אֶחָיו מַה מַּעֲשֵׂיכֶם וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה רֹעֵה צֹאן עֲבָדֶיךָ גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבוֹתֵינוּ."

"רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לֹא קָנָה כִּי חֹק לַכֹּהֲנִים מֵאֵת פַּרְעֹה וְאָכְלוּ אֶת חֻקָּם אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם פַּרְעֹה עַל כֵּן לֹא מָכְרוּ אֶת אַדְמָתָם."


הקב"ה מלמד את מודל המנהיגות. הקב"ה אומר ליעקב כי הוא יירד איתו מצרימה. גם השכינה בגלות. וכשתעלו ממנה, אומר הקב"ה אני אהיה אתכם שם. מנהיגי האומה הגדולים, האבות, משה, דוד המלך, רבי עקיבא למדו את מלאכת ההנהגה בהיותם רועי צאן. בציורים רועה הצאן הולך לפניהם עם המקל והחליל, אך מי שיראה בעיניו את הרועים הבדואים ומי שיבדוק בפסוקי המקרא יראה שמנהיג הצאן הולך מאחוריו (שליחי יעקב לעשיו ההולכים אחר העדרים, ומשה הרועה את הצאן אחר המדבר). 

הרועה המקצועי הולך מאחוריו. רואה את מגמתו של הצאן, רואה את הכוחות הגנוזים בו, יודע מי היא הכבשה המובילה (משכוכית בעברית צחה) שדרכה אפשר לכוון את הצאן כולו (כמשל לאדם בתוך החברה, או תכונה מובילה באדם), מאמין בצאן והולך יחד איתו לאותם המקומות, לאותו הגורל.

מנהיגי מצרים, הכהנים, קיבלו לחמם מאת המלך שקיבל את שכרו מהעם. גם בזמן הרעב הגדול ביותר, פרעה וכהניו היו שֹבעים. לא יכלו בכלל לדמיין מה עובר על העם שלהם, הם מעולם לא הלכו לישון רעבים. הם לא היו צריכים לחשוש לאדמתם ואחוזותיהם.

לעומתם, כוהני בני ישראל מקבלים את לחמם מהעם. באחוזים. ככל שיהיה לעם יותר, יהיה יותר גם לכהנים. אם העם ירעב, הכהנים ירעבו ביחד איתו. לכהנים אין אחוזה בכלל. ה' הוא נחלתם. התפקיד החינוכי הוא אחוזתם. בשבוע הבא נקרא על שבט לוי "אפיצם ביעקב, אחלקם בישראל". בתוך העם הם יושבים. אחרי מנהיגים כאלה הולכים בעיניים עצומות. 

את הרעיון למדתי מספרו של הרב אילעאי עופרן "תורה של הנפש" (אני מניח שרעיונותיו עוד יובאו כאן גם להבא). הוא מדגים שם דרך השאלה מדוע אנחנו סומכים יותר על טייסים (אין לנו מושג מי הטייס) יותר מאשר על רופאים (יודעים מי הוא, הולכים לחוות דעת שנייה, בודקים באינטרנט..)? ותשובתו היא פשוטה. אם אנחנו לא נבריא, זה לא ישפיע על בריאותו של הרופא. אם הטייס ייכשל בהנחתת המטוס, גם הטייס בעצמו..

זאת התאוריה במשפט אחד. איפה זה פוגש אתכם ביום יום?

שבת שלום,
איתן

יום שישי, 7 בדצמבר 2018

מקץ תשע"ט

בס"ד
מקץ תשע"ט

חופש חנוכה וכל הצפוניים ואנחנו בתוכם יורדים דרומה. שעה לשבת,בלי מחשב (לכן אולי העריכה תצא קצת אחרת) וחשבתי כבר "לצאת לחופש" לשבוע, אבל בכל זאת כמה מילים ומחשבות שמסתובבות אצלי.
"מתייונים" הם קוראים לנו, והאמת שלפעמים אנחנו גם מרגישים ככה. כציבור דתי לאומי, אנחנו פתוחים לכולם. מתפללים כמו החרדים, אך חיי היום יום שלנו דומים יותר לאלה של הציבור הכללי. אנחנו מכירים את ההבדלים ונזהה דתי ממרחק, אבל האם באמת ההבדלים כל כך ניכרים? הלבוש? הסמרטפון? חיי הפנאי?
אני חושב שלרוב אנחנו בטוחים בדרכנו, אבל לפעמים, כשאנחנו עומדים מול המראה, אנחנו קצת לא מאמינים לעצמנו. חושדים שבחרנו בדרך הקלה. אולי אפילו לא הנכונה. אולי נכון יותר להיות כמה שיותר לכיוון החרדי. להתכנס. להתכנס במוסדות החינוך, להתכנס בלבוש, להתכנס בעבודה, להתכנס ולהתבדל.

המתייונים צדקו. בנקודה הפנימית של התרבות הכללית, במיוחד זאת השולטת, מצוי גרעין של אמת. לא סתם תרבות מובילה. צודקים הרומאים בטענתם (לא זוכר כרגע את המקור) שבלי התרבות הרומית ישראל לא היו יכולים ללמוד תורה.

המתייונים טעו. התרבות הכללית לא עושה אלא לעצמה. "שוטים", עונה הקב"ה לרומאים (אבל לא שקרנים), אתם בניתם הכל בשבילכם ועל הדרך תיקנתם את העולם. התרבות המובילה שלנו, העיקרית, היא זו הישראלית, הנסמכת על פיתוחי התרבות.

צדק יוסף. נכון היה להפיץ את מוסר ודרך יעקב דרך התרבות המצרית.

טעה יוסף. אי אפשר לעשות את זה במצרים, שם שולטת התרבות המצרית.


יוסף חזר בתשובה (והעליתם את עצמותיי). יהודה עלה מחטאו. ודרך שניהם תתעלה ותתוקן דרך המשיחים. זה בנו של יוסף וזה בנו של דוד.
ואנחנו, נמשיך ב"ה. עם מה שצריך לתקן בעצמנו. עם מה שצריך ונכון לקחת מהעולם, דרך הלאומיות והפוליטיקה, כי אנחנו מאמינים באחדות.

שבת שלום, 
איתן.

אמור תשפ"ד

  בס"ד הזמן מרפא את הכל? הוא הרופא הטוב ביותר, כאותו ביטוי עממי? מבלי להכנס לפילוסופיה על מהותו של הזמן, נראה שבחיי היום - יום, הקלישאה...