וילך - תשובה תשפ"ג

 בס"ד

להשתמש בכוחו של היריב כדי לנצח אותו. כל מי שלמד אמנות לחימה בוודאי מכיר את המשפט הזה. במקרה שלי, כל מי שראה סרט על אמנות לחימה מכיר אותו (מה שגרם לי לצפות בכמה מהלכי אייקידו של סטיבן סיגל המפיל את יריביו ללא מאמץ, בעוד שגם אני לא התאמצתי…). אתה משקיע פחות אנרגיה והיריב, גם משקיע יותר אנרגיה וגם נפגע. מושלם. בעיניי, זה גם אחד הכלים הטובים בעולם החינוך. 

האייקידו דוגל בתנועה המתמזגת עם התוקפים אותו, אגב הסטת כוחם וניתובו על מנת להתאחד עם התנועה, ולהוביל אותה, מבלי לגרום להתנגדות מצידם (ויקיפדיה). 

אתה מאמין ברצון של האויב לתקוף אותך, מבין שאתה מותקף, מבין את תנועת הגוף (והנפש) של התוקף ומתוך זה אתה מבצע מהלכים מינימליסטיים (עליהם התאמן שנים) ומנתב את התנועה לריתוק של היריב. אתה מאמין ברצון של התלמיד ללמוד. ברצון שלו להתקדם, להתפתח ולגדול. המחנך רואה את התנועות האלו מבעד לכל המסכים הברורים והמבלבלים כאחד. אם אתה מאמין בו, אם אתה מחנך הרואה את התנועות האלה, עשית את רוב העבודה. המחנך האומן יפעיל עכשיו טכניקות מינימליסטיות (שהתאמנת עליהם שנים) לניתוב האנרגיות של התלמיד אל תנועת הנפש הפנימית, האמיתית שלו. להסיר את ההתנגדויות שלו ולרתק אותו אל מעשה הלמידה, אל הרוח, אל הגילוי. 

ואחרי שעשית את התנועה הנכונה, אין יותר מפעים מלראות את העיניים נפתחות, את האזניים מתחדדות, את התנועה המבולבלת שמתיישרת, את הראש שמתרומם, את הילד שחוזר לעצמו, את הילדה שמכירה בערך עצמה. להבדיל מאייקידו ודומיו, הקרב לא נגמר בזה, הוא רק מתחיל עכשיו. המכסה של הכלי נפתח, מחכה, לידע, למיומנויות, לערכים. את המכשול העיקרי שלך כמחנך עברת, עכשיו תתחיל לעבוד.

איתא האומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו כו'. הטעם כיון שקלקל ע"י התשובה לכן אין מספיקין בידו. ויש ללמוד מזה ג"כ למי ששב בתשובה על ידי יראת חטא שירא פן יכשילהו היצה"ר שנית. נמצא ע"י החטא שב בתשובה. אין מספיקין בידו לחטוא ומצילין אותו מן החטא כנ"ל [שפת אמת, וילך, תרל"ח]:

המונח 'תשובה' מתקשר לתיקון החטאים. לעשיית מצוות. אבל, אלו "רק" התוצאות של התשובה. "ושבת עד ה' א-לוהיך ושמעת בקולו - ועשית כל מצוותיו" (דברים ל', ב'). קודם התשובה, אחר כך המצוות כתוצר של התשובה. התשובה היא אל עצמי. הבחינה שלא נגמרת, מי אני באמת. מה מקרב אותי אל עצמי, מה מרחיק אותי. ואז, העובדה שמקור הנשמה הוא מהקב"ה, גורמת לתוצאה של החזרה בתשובה להתקרב למקור, להתקרב לקב"ה ומתוך זה גם לתקן את עולם המחשבות, הדעות והמעשה.

אבל מה זה "לשוב לעצמי"? איך עושים את זה? איך לא נשארים עם המילים הגבוהות ומצליחים באמת לחזור בתשובה? אני לא מצאתי לזה תשובה קצרה, בטח לא מתכון קצר. אבל, מצאתי, שהעיסוק בחיפוש משמעות, אפילו החיפוש אחרי הדברים שטובים לי באמת לעשות ולאו דווקא מעשים גדולים, העיסוק בחיפוש של אמת, בביקורת ובבקרה עצמית, מנתבים אותך אל עצמך. אל התשובה. אל תחושת קרבת אלוהים. החיים דוחקים אותנו מלעשות את זה, מסיטים אותנו מהעבודה הזאת שדורשת תשומת לב, אבל אני מצאתי שזו הדרך ללכת בה. עצם ההליכה בה, אפילו עם המכשולים, יש בה משהו מרפא, משהו מרגיע. אני על הדרך…

הפסקה הזאת ב'שפת אמת' הזה תפסה אותי, וזרקה אותי למחשבה על אייקידו וחינוך. האומר 'אחטא ואשוב' אין מספיקין בידו לעשות תשובה, דווקא הכאילו תהליך תשובה מסתיר לו את הדרך. אבל מי שתופס את החטא, מכיר בו, מכיר את התנועה שלו, יודע איך הוא מתכוון לפגוע ואז מסובב אותו ליראת חטא, לחשש מהחטא, לפחד מלא להיות עצמי, להתמקדות על הדרך, אין מספיקין בידו לחטוא.

שבת שלום,

איתן.

נצבים תשפ"ב

 בס"ד

שתי שיחות שמעתי אתמול. משתיהן התחזקתי. התחזקתי בעצמי. התחזקתי בדרכי. גם נמלאתי יראה. יראת רוממות למקום בו אני נמצא, בו אני פועל. השתלב בה גם חוט של פחד, שמא לא אדייק, שמא לא אעשה ככל יכולתי, שמא לא אספיק. נמלאתי גם אהבה. למי שסביבי. למה שסביבי. על כל פשעים תכסה אהבה, תכסה אולי גם את פשעיי. עם שתיהן אכנס ליום המלכות והדין.

אתחיל דווקא מהשנייה. בוחרים רב ברמת מגשימים. שלושה רבנים מציגים את תורתם ועמדתם בהלכות יחיד וציבור. אתמול היה זה הרב הראל לוי. או בתואר השני המכובד שהוא מחזיק, תלמיד המחזור הראשון שלימדתי כמורה, אי אז בישיבה התיכונית חספין. מעבר למחשבות על הגיל, העדות שלו על לימוד משמעותי ועל זכרון החוויות, מצד אחד מחממות אל הלב ומוסיפות אהבה לדבר, מצד שני, היראה מגודל התפקיד, מדיני הנפשות שבו.

הוא גם דיבר על סימני החג. על משמעותם כְּמֵסָמְנֵי מטרה, כמין צעד קטן ראשון וסמלי לכל מה שאני רוצה שיהיה. לכל מה שאני מתכוון לעשות כדי שיהיה. גם על זה באו לי מחשבות חינוך. על סימנים שאני רוצה להניח על שולחן הנפש שלי בראש השנה הזה, על הסימנים שאני רוצה לחלק, סימנים שיהיו האות להתחיל כבר את הצעד הראשון, שגם אם הוא קטן, הוא לפעמים קשה, הוא חוצה גבול שאחריו יכול להיות כבר קל יותר להתקדם.

השיחה הראשונה של אתמול הייתה 'פצצה' של ממש. פודקאסט של ד"ר מיכל פרינס, מקימה של מרכז לחינוך מיני וחיי אישות בחברה הדתית והחרדית ומוריה תעסן - מיכאלי, אשת תורה והלכה ממדרשת 'מדראישה'. השיחה עסקה בנושא שבוער, אני מעריך, בכל זוג דתי נשוי, השבעה נקיים, שיחה, שלדעתי, כל שמיניסטית צריכה לשמוע. לא אדבר על הנושא עצמו בפורום הזה ופה גם לא אשלח קישור. כי מעבר לתוכן, ה'פיצוץ', מבחינתי, היה, זיקוק של כוח נשי, של דיבור הלכתי ברמה גבוהה על ידי נשים.

זה לא הפתיע אותי בעצם העובדה שזה קיים, לא הייתה לי 'התגלות'. שוב, זה עורר אצלי, את האחריות להגדלת ה'תופעה' ובעיקר את ההופעה של נשים היודעות את עומקה של ההלכה והמחשבה היהודית. כחברה וכעם אנחנו זקוקים לזה כל כך. הן יותר מחמישים אחוז מהאוכלוסייה, הן עיקר הבית היהודי והחינוך היהודי (מנכ"ליות בשפה עדכנית). קולן המיוחד שופך מים מחיי נפש על התורה, מחייה את המציאות. ואל מול השיחה המרוממת הזאת, אני נתקל במציאות של הסללה מגדרית, של בורות גדולה הנובעת מחוסר מתן הזדמנות. זו לא רק הבורות. זה המקום לתורה בנפש. כמה אני שומע את 'אני לא אוהבת תנ"ך'. או משנה. או מחשבת. מה עשינו להן?? צריך הרבה תשובה על הדבר הזה. הרבה לעשות. קודם כל לתת מקום, לשנות את סימן האי שוויון לשוויון. ובעיקר לפעול ולשלוח את טובי מלמדות ומלמדי התורה ללימוד הבנות. זה לא מספיק לעבור קורס אחד בתנ"ך בתואר ראשון, או לבוא עם ידע מהאולפנה. צריך מומחיות ומומחים. על מה שכבר (יחסית) ברור לנו שצריך לעשות בלימודי המדעים והמתמטיקה, צריך לעשות לימוד של 'קל וחומר' גדול ללימוד התורה.

כ הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים, שִׂמִי לָךְ תַּמְרוּרִים--שִׁתִי לִבֵּךְ, לַמְסִלָּה דֶּרֶךְ הלכתי (הָלָכְתְּ); שׁוּבִי בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל, שֻׁבִי אֶל-עָרַיִךְ אֵלֶּה.  כא עַד-מָתַי תִּתְחַמָּקִין, הַבַּת הַשּׁוֹבֵבָה:  כִּי-בָרָא ה' חֲדָשָׁה בָּאָרֶץ, נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר (ירמיהו, ל"א).

ירמיהו משרטט את החזרה בתשובה לעתיד לבוא. הכוח ה'נקבי', המקבל, הכללי של העם, כבר לא מסתפק ב'חיזור', בגאולה, הבאה מלמעלה למטה. הוא משתמש ב'בריאה' חדשה של הקב"ה, השמורה לעת הגאולה. התעוררות מלמטה למעלה. הכוח הנקבי של העם, זה בלי המרכאות, גם הוא קם בעת הגאולה, כמעט רק בכוחות עצמו, להיות המסובב, המשפיע. מי שעיניו בראשו רואה נבואה מתגשמת, נשאר לנו רק להיות חלק מזה.

העדותי בכם כו' פירש"י ז"ל כלום שינו שמים וארץ מידתם כו'. ולכאורה מאי ראי' מהם שאין להם בחירה. אך עכ"פ מובן כי מדרך הטבע להיות נמשך כל דבר אחר הש"י וציויו. א"כ וודאי לא נגרע האדם מזה רק שניתן לו בחירה יצ"ט ויצה"ר. ואם לא יגבור הרע על הטוב ממילא מצד עצמו ימשך אחר הטוב ככל הנבראים. ומזה מובן ולך ה' החסד כו' תשלם לאיש כמעשהו. וקשה מה החסד כדכ' בגמ'. אך גם מי שעושה טוב הוא מהש"י ורק שהוא נקי ולא נמשך אחר היצה"ר ממילא נתעורר הפנימיות שנתן הש"י באדם לטוב כנ"ל. וא"כ הכל רק חסד הש"י:

וזה התירוץ האמיתי על קושית הרמב"ם איך שייך מ"ע ואהבת וכדומה דברים התלוין בלב. אך כי נטבע האהבה להשי"ת בלב כל איש ישראל. אך ורק צריך האדם שלא להתדבק בתאוות למשוך אהבה לרע שעי"ז נסתר נקודה האמיתית. ובשמרו את עצמו יתמשך ממילא אחר הש"י בכל לבו ונפשו כנ"ל [שפת אמת, נצבים, תרל"א]:

 תלמדו מהשמים והארץ איך הם מתנהגים יפה. זה כמו להגיד לילד בכיתה להיות בשקט כמו השטיח. אין להם בחירה, מקשה ה'שפת אמת', מה אפשר ללמוד מה'התנהגות' שלהם? אלא, שהם מעידים על הבריאה כולה. ללא הבדל. הכל נברא בטוב. להכל, ללא יוצא מן הכלל, יש טבע להיות נמשך אל הטוב, אל דבר ה'. 

לשמיים ולארץ אין בחירה ולכן הם לא עושים רע ובאופן טבעי הם מתפקדים באופן מיטבי. זו המשימה. זו התשובה. תאפשר לטוב שבך לצאת. תסיר מסכים. כדי שתראה כמה אהבה יש בך. תסיר גם את המסכים מהעיניים שלך כדי לראות מבעד למסכים של האחר. שם יש טוב, בדיוק כמו שיש בך.

שבת שלום ושנה טובה ומתוקה,

איתן.

כי תבוא תשפ"ב

 בס"ד

לפעמים זה פוגע בול בנקודה. ואם יש גם שילוב של גורם ההפתעה, זה חודר עמוק. זה כואב. לא מריבות, לא צעקות, לא תכננת בכלל להכנס לעימות. משפט אחד מספיק. או הודעה בוואצאפ. ואתה נשאר חסר מילים. וגם קצת חסר נשימה. ובגלל שלא היית מוכן, התגובה לא באה, לא מצאת מילים. התרכזת בלמצוא אוויר. תגובה אוטומטית, להאשים את עצמך, לגמגם התנצלות.

זזת הצידה. עברו כמה דקות. המוח קצת הצטלל. בקרת נזקים. וואוו הצליחו לפגוע בך. אין פה צדק. אין פרופורציה למה שעשית. נשימה עמוקה. לקחת אוויר. להוציא. לשחרר. נרגעתי. עזבתי. לוותר. החיים ממשיכים. עוברים הלאה. נרפה מזה. באמת, מה כבר קרה. לא בכאילו. כן, באמת. עזבתי, לא מרגיש כבר כעס.

אמר ר' חנינא כל האומר הקב"ה ותרן הוא יותרו חייו שנאמר (דברים לב, ד) הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט (תלמוד בבלי, בבא קמא, דף נ' עמ' א').

תמיד חשבתי על הגמרא הזאת, כבאה להעצים את מידת היראה כלפי הקב"ה. הוא לא מוותר. כדאי להזהר. יש משפט. 

ופעם אחת, כשאחרי כעס, החלטתי לוותר בעצמי, חשבתי על זה שהקב"ה לא מוותר. הוא סולח. וזו דרך המשפט האמיתית. להעמיד את האדם אל מול הכשלים והנפילות. אדוני, פגעת. ולא לוותר לו. גם לא לְשנייה. ואוי, כמה קללות אפשר לחטוף. אבל, בסוף, תמיד, מגיעה הסליחה.

ולמרות שאני יודע שאני אולי האחרון שיכול לתת דוגמה אישית בעניין הזה, אני ממליץ, לי, לכם. אל תוותרו (אם לקלל, תחליטו לבד). אולי אם באמת לא נוותר. בסוף, באמת, נוכל לסלוח.

בברכות וקללות של הר גריזים והר עיבל דכ' ראה אנכי נותן לפניכם כו' ברכה וקללה. כי לא הי' בכח היסורין והעונשים לחול על בנ"י רק כי המה קיבלו אותם מעצמם ומרצונם. וזה המשך הפסוק שיאמרו הלוים ארור כו' וענו כו' אמן אח"כ כתיב והי' א"ש כו'. פי' שכל זה קיבלו עליהם בנ"י ברצונם. ק"ו ממה שמצינו בגדולי ישראל שקראו ליסורים לבא עליהם לכפר על בנ"י. מכ"ש כללות בנ"י בוודאי קיבלו עליהם העונשין אם יעברו ח"ו רצונו… [שפת אמת, כי תבא, תר"מ]:

ושוב, הופך ה'שפת אמת' את התפיסה שלי, את ההבנה שלי בפסוקים. ממעמד מחייב, מאיים ומחריד שעד היום אנחנו קוראים עליו בתורה בשקט ובמהירות, הופך מעמד הקללה לאיזו 'השבעה' של טירונים מול הכותל המערבי. כמו הטירונים שנשבעים אמונים לצבא ולעם, שיודעים (אבל עוד יחכו להם הפתעות) שהם הולכים עוד לחטוף הרבה טרטורים מסמל המחלקה ושנשבעים למסור את החיים בשביל האומה בקול צעקה גדולה, מתלהבת ומרגשת, כך יהיה מעמד הברכות והקללות בכניסה לארץ. אחרי 40 שנה יש לבני ישראל קול בוגר ואחראי. אל תוותר לנו! הם צועקים. אל תוותר עלינו. אנחנו מקבלים עלינו את הקללות. אם לא נעמוד בציפיות מאיתנו, אל תתן לנו לחזור לישון במחנה בשקט. תוציא אותנו לריצת לילה מקפיאה (וכמה שהגלות הייתה מקפיאה..).

אם חטאנו, תן לנו ייסורים. כדי שנרגיש אותך. כדי שנדע שלא ויתרת, שלא עזבת. תן אותם ברחמים. אבל אל תוותר. ובבקשה. תסלח.

שבת שלום,

איתן.

כי תצא תשפ"ב

 בס"ד

שבוע שעבר כתבתי על הצורך לצאת למלחמה. הגיעו מים עד נפש, "הסורים על הגדרות", אתה עומד מול עוול גדול, משבר ערכים, הצלת נפשות, המלחמה מגיעה אלייך הביתה, צא והלחם. מה שקוראים "מלחמת אין ברירה". בשיח היום זו נתפסת כמלחמה היחידה שיש לה לגיטימציה, ולא סתם. יש רצון פוליטי, ערכי, להציג טילים על תל אביב ואפילו על שדרות כמלחמת אין ברירה של הגנה ואת הפיגועים בשומרון, כמו זה שהיה הבוקר וב"ה נגמר בפצוע קל, לְנָרְמֵל (להפוך לנורמאלי). לשמור על אזרחי ישראל נחשב עדיין כחלק מהקוד האתי/מוסרי של החברה הישראלית ולשמור על "מתנחלים", זו כבר מחלוקת, זו לא "מלחמת אין ברירה", זה הכיבוש (הידוע כמפלצת "אקיבוש" שהיא המקור לכל צרותינו) שרצינו כדי לשלוט ולחמוס.

זה נכון בהיבט הבטחוני, אבל זה מחלחל, ושוב, בכוונה תחילה, באופן שיטתי ומוסדר, לערכי המדינה והחברה. האיזון בין הערכים של הפרט לחברה משתנה, בין הגדרה של המדינה כיהודית מול דמוקרטית משתנה (בדרך כלל באופן לא דמוקרטי). מלחמה על זכויות הפרט ועל ערכי הדמוקרטיה נתפסים כ"מלחמת מצווה" ושום ערך אחר לא יכול לעמוד מולם. בשם המלחמה הזאת אפשר, ומצווה, לרמוס ערכים, ציבור ואנשים אחרים. ואם זו, אכן, מלחמת מצווה, אז כל הדרכים כשרות. הכל מותר. כולל לחרוג מפעולות דמוקרטיות, כדי, לכאורה, להציל אותה. ערכים אחרים? במקרה הטוב נתפסים כמותרות, במקרה הפחות טוב, כאויב שיש להשמיד. 

אני חושב שיש קשר בין שתי הפסקאות. התפיסה הבטחונית והערכית מגיעות ממקום אחד. התפיסה הזו עטופה בשתי עטיפות. אחת, העטיפה של אותה מלחמת אין ברירה, והשנייה היא העטיפה של החמלה והסלחנות כלפי האחר והשונה. ולאנשים קשובים, פתוחים וערכיים, קשה להתמודד עם שתיהן. כי יש שם משהו בכל זאת, יש שם גם נקודות של אמת. קל יותר להיות קיצוני לקבל הכל או להלחם בהכל. אבל האתגר, והקושי, והמורכבות, והמשימה הם לבודד את אותן נקודות אמת, לאמץ ו"לגייר" אותן ולצאת למלחמה על השאר. 

לצאת למלחמה. כל יום. לא לחכות שהיא תגיע אלייך הביתה. לא לחכות. לא לסכנת חיים של ממש ולא למצב בו כבר תרגיש חנוק. או מותקף. או חסר כוחות. צאו. החוצה. גם אם מפחיד שם. חפשו מה אפשר להרוויח, חפשו את הטוב שגנוז. סביר שתותקפו בחזרה. סביר שתמצאו רע שמקיף נקודות של טוב. סביר גם שתפגעו בדרך. מאמין שתצליחו.

לכו להלחם. לכו לחיות.

ברש"י לא דיברה תורה אלא נגד יצה"ר כו' והלא הי' מוטב שלא לתת כח ליצה"ר להסיחו לזה. אך כי זה עצמו שהתירו הכ' שלא יהי' האדם נדבק ונאסר להסט"א [סטרא אחרא] ע"י המעשה כמ"ש בתניא שם איסור ע"ש שמאסר האדם לכח הסט"א שיש במעשה האיסור. וז"ש הכתוב מבשרו שסופו לשנאותה זה עצמו ההיתר. וכל ההפרש במעשה היתר שיוכל האדם לדבק עצמו בחיות הקדושה שיש בהדבר. ולא בהגשמיות. ובמד' לוית חן הם לראשך לרשיותך כו' בית מעקה מלבוש גדילים כו' ע"ש. שהתורה ומצות מחברין ומדבקין האדם להש"י ע"י שעושה המעשה לשם שמים יוכל לדבק גם בחי' עשי' עצמו להש"י ע"י אור התורה שיש במעשה המצוה. ובכל דבר רשות יש ג"כ מצוה להיות לש"ש או עשה או ל"ת קדושים תהיו. ולא תתורו כו' [שפת אמת, כי תצא, תרל"א]:

המלחמה בה מדובר בפרשה זו היא מלחמת רשות. אין סכנת חיים. יוצאים למלחמה כדי להרחיב את הגבולות. כדי למצוא אוצרות ומשאבים למדינה. ובמלחמה כזאת, במיוחד במלחמה כזאת שהיא לא על החיים הבסיסיים, שם יש מקום גדול ליצר הרע. תאוות של כוח, שלטון, בצע ומין. אז יש פתרון. אשת יפת תואר. בוא זרוק איזה משהו ליצר הזה, תרגיע אותו וככה לא תתן לו להשתלט לגמרי.

ה'שפת אמת' מעלה שאלה בסיסית. אז אולי לא לצאת למלחמות כאלה? אולי בכלל לא לעורר את היצר הרע? אל תתן לו מקום מראש ולא תצטרך לפתרונות בעייתיים שכאלה. רש"י מקשר בין שלושת הפרשיות הראשונות. לקחת אשת יפת תואר, היא תהיה האשה השנואה וייצא מהשידוך הזה בן סורר ומורה. אז למה יצאת למלחמה הזאת? למה לא נשארת בבית??

ה'שפת אמת', כדרכו, הופך את ההבנה הראשונה שלנו. "סופך לשנוא אותה" זה לא עונש. זו המשימה. אם באמת תשנא את האישה עצמה, את כל העולם שהוא שונה ממך, מה שייצא ממך זה בן סורר ומורה. התפרקות הערכים של הדור הבא. אתה לא מצליח לראות מה שטוב אצל האחר, גם זה שנלחמת בו? אז הדור הבא יתרחק ממך, הוא ירגיש שאין אמת בשנאה הכללית שלך וישבור את כל הערכים שניסית לתת לו בלי אבחנה. בדיוק כמוך.

באותה אשה, באותו עולם ערכים שנלחמת בו, כותב ה'שפת אמת', יש 'חיות הקדושה'. והתורה מדריכה איך להפריד בין הערך החיצוני שהיה צריך להלחם בו, שהוא מנוול, לאותו חלק שהוא באמת יפה תואר. אם לא תחפש, אם לא תצא מהבית, אם לא תצא מעצמך למלחמות של רשות, תשאר אדם (ואומה) מצומצם. לא תכניס לביתך ערכים גבוהים וחשובים. אתה מחויב אליהם. והייתה לך לאשה. על כל המשתמע מכך. 

שבת שלום,

איתן.

שופטים תשפ"ב

 בס"ד

צריך לדעת להלחם. איך להלחם, על מה להלחם, עם מי להלחם, מתי להלחם ומה בכלל המטרה בלחימה. אם אין לך תשובות לשאלות האלה, שב בבית. מלחמה זה דבר מסוכן. סביר שתובס. כדי להתחיל מלחמה, צריך אומץ. או טיפשות. כדי לסיים מלחמה, צריך אומץ להכריע, להביא לשלום. או להתפרק מערכים.

השבוע הסתיים, לכאורה, אירוע מלחמתי בעל שתי חזיתות בקול גדול של שלום עולמי. התייצבו שני ארגוני המורים (לא ביחד, כמובן) מול משרד האוצר, כאשר משרד החינוך מהווה כעין או"ם (במקרה הזה, לדעתי, או"ם שְמוּם, כדברי בן גוריון, 1955). כל הצדדים הצהירו שקידום החינוך עומד לנגד עיניהם, והם אלו שיש בידם לפתור את בעיות היסוד של החינוך בישראל (עזיבת מורים, רמת הוראה נמוכה, הוראה לא מותאמת, הישגים נמוכים במבחנים בין לאומיים ועוד). 

אז לאחר ספירת הגופות (משהו כמו 4 מיליארד שקל, וכמה אלפי כדורי הרגעה שלקחו ההורים), ננסה לראות, מבעד לערפל הקרב (שעוד לא התפזר ויש אינטרס להמשיך להשאיר אותנו בערפל) מי ניצח במלחמה:

פוליטיקאים - ניצחון ברור של כולם! כל אחד מהם יכול להתהדר במשהו לקראת הבחירות. שר האוצר נתפס כמי ששינה משהו בהתנהלות במערכת החינוך (רק צריך לחפש מה, מעבר לשכר המורים החדשים, נפרגן קצת), שרת החינוך רשמה על שמה רפורמה (מה נשאר ממנה חוץ מהשם?), יפה בן דוד העלתה משכורות למורים שתחת "חסותה" (היחידה שהועילה [רק] לבוחריה), רן ארז נתפס כמגן המקצועות ההומניים (או זה שיחסום שם התפתחות).

מערכת החינוך ועם ישראל - הפסד קשה. נכון, תוקן עוול של השכר הנמוך של המורים החדשים (ביסודיים ובחט"ב), אבל מעבר לזה, המצב שבו קשה ללמד בכיתות, תנאי עבודה לא מספקים בחלק מהמקומות, יכולת לשנות, לגוון, להתקדם, בירוקרטיה מסורבלת, שיטות עבודה מיושנות, יכולת "לחדש" את חדרי המורים (מילה יפה ליכולת של המנהלים לקבל, לצ'פר וגם לפטר מורים) ועוד, כל אלו, נדחקו הצידה. לא רק נדחקו הצידה, ההסכמים לא יאפשרו, או לפחות מאוד יקשו, על ביצוע של שינוי עומק בשנים הקרובות (ולוואי שאתבדה).

נחזור לתורת המלחמה. העיסוק בשאלות היסוד. נעשתה כאן מלחמה ששאלות היסוד של החינוך במדינה ישראל, אמנם, התחילו לעלות, התחילו לצוף, אבל, לדעתי, לא הלכו איתם (הציבור, התקשורת והנוגעים בדבר) צעד אחד קדימה. בואו רק נסיים את המערכה הזאת ונחזור ל"שקט" (מוכר ממלחמות אחרות שמסתיימות אחת לשנתיים ללא הכרעה?) לא הייתה קריאה מספיק גדולה לעצור. לחשוב. לענות על השאלות - מה אנחנו והמדינה שלנו, באמת רוצים וצריכים. הדרך שבה נלחמו, סילוף עובדות (מזעזע לראות מהדורות חדשות מרכזיות בנושא שאתה מבין בו ולראות כמה "אי דיוקים" מופיעים בהן), השמצות, הסתרות, איומים, אינטרסים אישיים ומפלגתיים ורעות חולות אחרות, הביאו לכך שהקרב הסתיים גם ללא הכרעה וגם ללא שלום.

מה אני לומד מזה? מה אני רוצה לומר? קודם כל לא לוותר על עיסוק בשאלות היסוד בכל קונפליקט. בין לאומי, תוך לאומי, וגם זה שביני לבין עצמי. כן, העיסוק בליבה של הדברים, יכול להגביה בהתחלה את הלהבות, אבל, יש סיכוי גדול יותר, להתקדמות, להבנת הערכים והמעשים שלי, של הצד השני ומתוך כך גם אפשרות להכרעה ולשלום. 

דבר נוסף, אני מאמין, ששינוי במערכת החינוך, יגיע רק מלמטה. שלכם התלמידים, יש לכם כח גדול לדרוש שהדברים יהיו אחרת. לנו ההורים, להיות מעורבים יותר, לגלות אחריות על החינוך של הילדים שלנו. לדרוש וגם להיות נכונים לעזור. ולנו המורים, שאת רובם המוחלט של אלו שפגשתי אני מעריך ומוקיר ולא מתבייש גם לומר שיש כאלו שלדעתי אין מקומם איתנו, לנו המורים, האחריות לעסוק בשאלות האלה, לחפש תשובות ולשנות בתוך המרחב האוטונומי שכן קיים, במידה מסוימת, ולוואי שננצל אותו. עלינו החובה גם לומר את דעתנו בקול רם, לא להתחבא מאחורי קולות ייצוגיים בתקשורת, להגיד את הדברים בשיח פתוח ובדיאלוג עם התלמידים.

בפרשת המלחמה כי תצא למלחמה כו' וראי' כו' עם רב כו' לא תרא מהם כי ה' אלוהיך עמך המעלך מארץ מצרים. ואח"כ כתיב וקראת אליה לשלום ובמד' דורש על משה רבינו עליו השלום ותגזר אומר ויקם שיהי' קריאה לשלום. והענין הוא כי בנ"י שיצאו מא"מ להיות צבא מלחמה להלחם עם אויבי ה' כמ"ש יצאו כל צבאות ה'. וכתי' וחמשים עלו מזוינים זה הכח נטלו בנ"י ביצ"מ שנק' עבדי ה' ללחום מלחמות ה'. אך בקבלת התורה זכו בנ"י לבחי' בנים ובזה הכח יכולין לקרב מן האומות הראוים לזה וזה כח התורה עוז לעמו יתן יברך א"ע בשלום. כמ"ש בורא ניב שפתים כו' שלום לרחוק ולקרוב לכן מייחס זה הכח אל מרע"ה שר התורה. ובאמת עבד מוכן למלחמת המלך ואין בידו לחדש דבר. אבל בן יכול לקרב מי שרוצה. וב' הכחות האלו נמסרו לבנ"י ביצ"מ ובקבלת התורה. וב' אלו יש מהם בכל איש ישראל והם בחי' ימי המעשה בחי' עבד. וש"ק יום מנוחה ושלום בחי' בן כנ"ל [שפת אמת, שופטים, תר"ס]:

לא לפחד לצאת למלחמה. את הכוח [גם] להלחם התחיל יעקב לקחת מעשיו וכעם, קיבלנו אותו ביציאה ממצרים. עם של עבדים שעושה את המעשה הכי אנטי-עבדותי, נושא נשק. למדו להלחם. במצרים. בעמלק ובאומות שמשני עברי הירדן. מן הצד השני, בקבלת התורה, אומר ה'שפת אמת', קיבלנו את הכוח של העמדה השכלית והמוסרית ואת היכולת לבחון ולשפוט את העולם לאור אותו מוסר. מתוך התורה ובשם המוסר הזה, אנחנו נקראים להלחם מלחמות גדולות, שאליהן מגיעים דווקא מתוך קריאה לשלום. 

הקריאה לשלום, היא הרצון להביא את הטוב והמוסר האלו לכל העולם. הפצת הערכים, חינוך. עם ישראל מצוּוה לצאת החוצה, לדאוג לכולם, לנסות לקרב, להשפיע, לחנך. אם האומות היו מקבלות את הקריאה של יהושע לשלום, הנחלות של עם ישראל בארץ היו, כנראה, מצומצמות יותר, אבל, מטרת הישיבה בארץ, מטרת הניצחון במלחמה עליה, היא שלום אמיתי ועולמי. זו מטרת הקמת 'ממלכת כהנים וגוי קדוש' בארץ. לא הפסקת-אש עם הרע ללא הכרעה, כמו שהעולם הפוסט מודרניסטי אוהב. 

לכן, באותן השאלות שהובאו למעלה ובתשובות להן, חשוב לעסוק כעם. כשכבר לא נוכל לענות עליהן בצורה טובה, תשמט הקרקע מתחת לזכות הקיום שלנו במדינה. מתחת למחלוקות הגלויות שלנו [כשכרגע נראה שאחת מהן מסתירה את השאר - מפלגת רל"ב מול ר"ב - רק לא ביבי, רק ביבי, בהתאמה…] נמצאות השאלות האלה. צריך לחזור אליהן כל הזמן. כדי לראות שיש, דווקא, אחדות גדולה סביב כמה שאלות יסוד. כדי להבין שהרבה מן המחלוקות בנושאים לאומיים, בנושאי דת ומדינה, בנושאים כלכליים ועוד, נעוצות בתשובות השונות שיש לכל אחד לשאלות האלה. אם נעסוק יותר בהן, אני מאמין שנוכל לחדד את נקודות המחלוקת, להגיע לפשרות, וגם, להכיר במאחד מתוך הנקודות החלוקות ולהצליח לחיות יחד בשלום.

במשפט הסיום שלו, כדרכו, שאני מתחבר אליה מאוד, משליך, ה'שפת אמת', מהכלל אל הפרט. מלמד על כוח השלום וכח המלחמה שנמצא "בכל איש ישראל". אל הבירור הפנימי, ההסתכלות העמוקה פנימה. לשאול שאלות מול המראה. לתת תשובות. להלחם במה שצריך והיכולת, אולי הכי קשה, לעשות שלום, עם עצמי.

שבת שלום,

איתן.