בס"ד
פרשת ויחי תשע"ח
"היום נבחר לנו מלך. כל אחד ומלכו, נבחר את האחד…" [לואי שארפ, קרבות].
יש זמן שאתה צריך לבחור לך את המלך. האמת, כל יום הוא זמן לבחור מלך, אבל ישנם ימים, ישנם זמנים, בהם בחירת המלך נעשית במודע יותר, או כאשר יש ערעור בממלכה יש צורך לקיים טקס המלכה מחדש. וחוץ מלבחור את המלך שלו, על האדם לבחור את המלך שהוא. לבחור את הכוח שמולך עליו, לבחור את הכוח שהוא מולך איתו. מה מנהיג אותי בעשייה היום יומית. עם איזה כוח, עם איזו תכונה אני מנהיג את מעשיי בעבודה מול העולם. לכאורה אפשר לתת תשובה ש"תלוי". כאשר אני משחק עם הילדים עלי להמליך את כוח הרחמנות והנחמדות, כאשר אני מנהל עסקים מול הבנק אני צריך להיות בעל כוח של עוצמה וכאשר אני נלחם בקרב אני צריך לקבל עלי את כוח האכזריות.
אלא, שיש בדרך זו סכנה גדולה, הרי מי ערב לך שתצליח לעשות את ההפרדה הזאת? מי אמר שתצליח לחזור מהקרב ולא להיות אכזר לילדים? אולי תגיע אל הקרב ותגלה רחמים היכן ועל מי שלא צריך? ובכלל, איך אדם אחד יכול להיות עם כל כך הרבה תכונות שונות מבלי להיות מאושפז בבית חולים לחולי נפש על רקע של סכיזופרניה?
יש מידה אחת שכוללת את כולן. יש מידה אחת שיכולה למלוך וזו מידת הגבורה. אפשר גם אולי לפרש אותה במונחים של ימינו - מידת ההצטיינות, מידת מסירות הנפש. לעשות כל דבר בגבורה אין משמעו בקול רם, באלימות או בכוחניות. לימדונו חז"ל במסכת אבות (ד', א') - "איזהו גיבור? הכובש את יצרו". וכשהיצר מושך אותנו להתנהגות לא נכונה יש לגבור עליו. לפעמים הוא מושך להתנהג ברחמים כאשר זו אינה המידה הנכונה ויש להתגבר עליו ויש לפעמים שהוא מושך לנהוג באכזריות ובזמן המסוים הזה - זו אינה ההנהגה הנכונה.
אנשים מצוינים, אנשים שמוסרים את הנפש, אלו אנשים שמחפשים ובודקים כל הזמן איך להתקדם. מצד אחד להאמין בכוחות שלי ומצד שני, תמיד להרגיש שאני קצת חסר. וכשהם פועלים - הרי זו מתוך מסירות הנפש - אני נותן את הכל. כי צריך. כי נכון.
וכל אחד יכול להיות גיבור. כל אחד יכול למלוך נכון.
וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים. הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב וְשִׁמְעוּ אֶל יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם. (בראשית מ"ט, א' - ב')
יעקב קורא לבניו. מונה את התכונה העיקרית של כל בן ומברר בתוך כך מי ראוי למלוך ובעיקר מי לא. ראובן - פזיז מדי, שמעון ולוי - קנאים וזה טוב רק לפעמים. זבולון - עסוק במסחר עם הגויים ועלול להעדיף תאום אזורי על פני אינטרסים לאומיים. יששכר - יעדיף לחיות בישיבה תחת שלטון זר מבלי צורך להתגייס למשימות לאומיות. דן - טוב במלחמת גרילה, להפתיע מאחור ולא להלחם ולפעול פנים אל פנים. גד - בעל הגדוד טוב להיות שר צבא כי יראה הכל מבעד למשקפת צבאית. נפתלי - ייטב להיות שר התרבות או הכלכלה, גם הוא ללא ראייה כוללת של הממלכה. יוסף - הוא צדיק, הוא מושלם, אבל הוא אהוד על אחיו, לא מייצר סימפתיה. בנימין - יודע לשלוט וללחום, אבל רק בבוקר (בתחילת הממלכה - שאול) או בערב (סוף שלטון ישראלי כלשהו - מרדכי ואסתר), אין רציפות של כל הזמנים.
ומה עם יהודה?
"בפסוק כרע רבץ כארי. אמר מורי זקני ז"ל כי כוחו של יהודה אפילו בשעת שפלות, שהוא שוכב, הוא כארי ולביא שכן היה במעשה תמר שהודה ולא בוש. ומזה נבנה המשיח… וזה שתי הבחינות שכתב במדרש… פירוש שבעת תקפו הוא כורע ומכניע את עצמו ובעת שפלותו הוא גם כן רובץ כארי. והוא באמת מידת ההשתוות שהוא בחינה גדולה מאוד להיות שווה בשעת הירידה כבשעת העלייה" (שפת אמת, ויחי, תרנ"א).
יש לנו זמנים בחיים שאנחנו מתעלים. ויש זמנים שלא הולך. שאנחנו עושים טעויות. זמני שמחה וזמני עצב, התעלות ושפלות. יהודה ידע להיות עם מידת שפלות גם כשהוא מלך. גם כשהכל היה טוב, הוא ידע ממי באו לו הכוח והגבורה. יהודה גם ידע להתגבר כאשר הוא טעה, כאשר היה בשפל הכי גדול שלו. קל לשמוח, קל לדבר ולהיות נחמד כשהכל טוב, אבל לדעת לבקש סליחה כגיבור, לדעת להיות במצב נמוך כגיבור, להתמודד ולצאת ממנו מחוזק - זו מידה של גבורה. ולכן יש צורך שהמידות של האחים יהיו בנו במידה, אבל מידת הגבורה היא שצריכה למלוך עליהם ולכן יהודה מלך ולכלן לעתיד יהודה ימלוך.
מידת הגבורה היא זו שאנחנו צריכים להמליך עלינו בכל יום.
שבת שלום,
איתן.
