יום שישי, 24 ביוני 2022

קרח תשפ"ב

 בס"ד


עדיין תחת השפעת סמים קשים. לא פשוט לחזור לתפקוד יום יומי. מחפש בכיסים אולי נשארה עוד מנה. מחכה כבר לפעם הבאה…


ביום רביעי האחרון קיימנו באולפנה מעגל סיכום עם השמיניסטיות היוצאות. כל אחד מחברי הצוות שבחר להגיע בירך אותן דרך חפץ סמלי קטן. להספיק ולומר עוד כמה מילים אחרונות. להספיק ולדחוף לתיק שלהן עוד משהו לצידה לדרך כשהן כבר עם רגל וחצי מחוץ לדלת. 

ואז הן דיברו. על עצמן ועל הדרך אותה הן עברו. ועלינו. שהיינו שם. בכיתה. בהפסקה. אחרי שעות הלימודים. שהקשבנו. שראינו. שליווינו. שלא ויתרנו. סם חזק. ישר לוריד. עוצמות אנרגיה שקשה להכיל. 


ומתוך כל זה אני צופה בסערה שעוברת על המדינה עכשיו סביב נושא החינוך וההוראה. הפגנות. השבתות ותגובת נגד של ההורים, של האוצר, של הציבור. [לצערי, תגובת מועצת התלמידים הארצית הסתפקה בציוץ פושר ולא ראיתי תנועה של תלמידים שיודעים להגיד מה הם רוצים מאיתנו, על מה הם רוצים שאנחנו נקבל שכר]. מגוון טענות וטענות שכנגד. לכולם בוער נושא החינוך. כולם מוכנים להשקיע בו מאמץ וכספים ומחלוקת גדולה על הדרך שבה מערכת החינוך תתקדם ותשתפר.


אני פונה אל המורים וצוותי ההוראה והחינוך (ומתוך זה כמסר לתלמידים ולכולם) לקחת את גורלנו בידינו. להיות הטובים ביותר שאפשר. מקצועיים בתחום הדעת, מומחים בדרכי הוראה. ובעיקר רואים שליחות בהכרת קומת האדם הכללית והפרטית בתלמידים שנמצאים מולנו. בחיפוש הנפש האמיתית שלפעמים מסתתרת מאחורי מעשים כאלו ואחרים. היא שם. ולמצוא אותה זה גילוי משנה חיים. לתלמידים ולמורים. על זו צריכה להיות גאוותנו, אלו צריכות להיות הקבלות אותן אנחנו מביאים. לשם עלינו להסיט את הדיון וגם לדרוש מאנשי ההסתדרות והארגון לדבר חינוך.


נכון, עם מחמאות מדהימות ככל שיהיו, עם הצלחות כאלה, עם הנפש ששמים על השולחן, לא קונים, כמו שאומרים, במכולת. וגילוי נאות, אני דווקא בעד להעלות את שכר המורים. אני לא חי בשמיים. אבל, מעבר לכך שאני מאמין ששינוי מלמטה של תפיסת תפקיד המורה ודרכי ההוראה היא הדרך הנכונה, אני חושב שחינוך כזה ושדרישה לחינוך כזה יכולים להוות את ציר השינוי. שינוי שיתחיל בתדמית מקצוע ההוראה, במילה "מורה" עצמה. שינוי שישים את אנשי החינוך גבוה במקצועות המשפיעים, המוערכים ומתוך זה גם הנחשקים ומכאן הדרך לשינוי בתלוש המשכורת קצרה יותר. חשוב לדבר על שכר ותנאים, אבל מבלי להפוך את היוצרות של עולם הערכים.


בפסוק ברית מלח עולם. פרש"י מספרי שברי' ומבריא אחרים כו'. שזאת המתנה שנתן השי"ת לאהרן להיות מדבק כל בנ"י אליו כמ"ש ומקרבן לתורה [...] וע"ז כתיב עזה כמות אהבה כו' אם יתן איש את כל הון ביתו כו' וזה נתקיים בקרח שרצה לבוא למדריגת אהרן כמו שדרשו עליו חז"ל בוטח בעשרו כו' יפול. ואין לפרש שעשה קרח הכסף לפסל להיות בטוח על כסף וזהב. אך הוא בחי' בכל מאודך. שבודאי נתן כל העושר לזכות על ידו לעבודת המקדש רק שאין יכולין לזכות לזה רק במתנה. וזה הרמז בפסוק אל יתהלל כו' גבור כו' עשיר כו'. וכולם הם מדריגות שיכולין לזכות ע"י הגבורה כבישת היצר וע"י החכמה וע"י בכל מאודך. אבל העיקר הוא מי שיש לו דביקות בעצם והוא מתנה מהשי"ת השכל וידוע אותי. [...] וזה היה החילוק בין אהרן לקרח אם כי חכם גדול הי'. אבל אהרן הי' כל מעשיו בדביקות בשורש העליון. ואיך יתכן להיות מעשיו מרובין מחכמתו רק מי שזוכה לסייעתא דשמיא בחי' אהבת חסד כנ"ל. ואז כל הרוחות אין מזיזין אותו [שפת אמת, קרח, תרמ"ו]:


כדרכו, מעמיק ה'שפת אמת' בניתוח הדמויות במקרא מעבר למה שלמדנו בגן. קרח היה עשיר והוא השתמש בעושרו לדברים חשובים כמו בניית המשכן. לא "רשע" קלאסי. עבד את ה' בעזרת הכסף והזהב שלו כמו שנדרש ב"בכל מאודך". ופה הוא גם נפל. עולם הערכים התהפך גם כאשר התכוון לעבודת ה'. 


לפני הביטוי "בכל מאודך" נמצאת המילה 'ואהבת'. בכל מאודך, הכסף, הוא רק אחת מדרכי הביטוי, החשובות בפני עצמן, אבל היא לא העיקר. כדי להיות אהרון הכהן, כדי להיות הדמות שמובילה את הקודש בישראל ובמקביל גם מובילה את העם בדרך השלום והחסד, צריך משהו אחר. משהו שאי אפשר לקנות. אהרון, בגיל 83, קיבל גדוּלה. אבל היא באה מעשרות שנים של דבקות בקב"ה ואהבה לבריות. המעמד שלו הגיע משם ולא, כמו שטען קורח מנפוטיזם, קידום קרובי משפחה, שהוביל משה.


להבדיל ממשה ש"הוצנח" לתפקיד המנהיג על ידי הקב"ה מבחוץ, מסיבות שלא נעמוד עליהן עכשיו, אהרון הכהן הגיע מלמטה. עשרות שנים של של חינוך, גברים, נשים, ילדים, בקושי הגלות והעינוי, שאני רק יכול לתאר לעצמי עד כמה זה היה קשה, כמה אומץ והקרבה זה הצריך. יאנוש קורצ'ק של תקופת מצרים. לעם, הנהגתו של אהרון הייתה ברורה וטבעית, לא הייתה להם שום בעיה להעלות לו את השכר, דווקא האמון במשה הצריך התערבות של הקב"ה ("וגם בך יאמינו לעולם").


קורח, לעומתו, הפעיל את ההסתדרות וטען שלפי הוותק לו מגיע תפקיד לפני אליצפן בן עוזיאל נשיא הקהתי ולא חשובה הטענה כי המינוי הגיע מהקב"ה (רש"י המביא את מדרש תנחומא). ועל זה הוא הוציא להפגנה מאות אנשים ומנהיגים, תוך שהוא מערער לא רק על אהרון, אלא, על הכהונה עצמה, שהיא בעצם משרד החינוך של העם. על הדרך שבה ה'משרד' הזה אמור להתנהל. 


הסוף ידוע. כל הדיבורים האלה הסתיימו בפה שפתחה האדמה ובלעה את כל הטענות האלה, בלעה גם את העושר שהיה יכול להיות במשכן. והסאגה הסתיימה סופית שבזכות איש החינוך, אהרון, מטה עץ, שנראה מת ומנותק מהקרקע, לבלב, פרח והוציא פרי.


שבת שלום,

איתן.


יום שישי, 17 ביוני 2022

שלח תשפ"ב

 בס"ד


אחרי שלושה אירועי בר מצווה, זכינו השבוע לחגוג לרעות בת מצווה. מבחוץ זה נראה אחרת כמעט לגמרי (נחשפתי לכמה סגנונות מוזיקה וריקוד ש…). גם העובדה שאין הכנה של קריאה בתורה ותפילין, מורידה מתח ומצד שני מצריכה מחשבה קצת אחרת בהכנות שלפני. אבל התבגרות היא התבגרות אצל כולם, אם כי אצל בנות היא מואצת…


ומה המתנות הגדולות שהורה יכול וצריך לתת לילדיו, מה הוא יכול לתת לבִּתו. גבולות ומסגרת של חוקים וערכים משולבים בחום ואהבה הם הבסיס, הקרקע להתפתחות הכוחות, להתפתחות הנפש. ומתנה גדולה להאיר את עיניהם לאותם כוחות, ערכים, מאווים ורצונות שקיימים בהם. לאפשר להם להסתכל על עצמם באיזון שבין ביקורת עצמית (מה שמכונה "שלא יחיו בסרט") לבין ההכרה בערך העצמי. לגלות את העולם, להפריד בין הסכנות שבו, לבין המפלצות שנמצאות רק מתחת למיטה ובתוך הארון, רק בתוך הנפש, מפלצות שצריך להסיר לא רק כדי להירדם טוב בלילה, אלא, גם כדי להסיר את המניעות הפנימיות ומתוך זה להסתכל על הטוב שיש בי, באדם ובעולם. הגעה לגיל מצוות היא אבן דרך, העבודה הזו היא יום יומית, עבודה לכל החיים. 


מה מורה יכול לתלמידיו, כנראה שבדיוק אותם הדברים. תלמידים הרי הם כבנים. גבולות וערכים. ולפקוח עיניים לראות את עצמם בָּאֶמֶת שאתה כבר רואה. כוחות אדירים. לאפשר להם, עם עיניים כאלו, לצאת ולראות גם את העולם. בביקורת ובעין טובה. סוף שנה ותעודות הם רק אבני דרך. רק חצי פרידה. זו עבודה יום יומית, עבודה לכל החיים.


בפסוק כי לחמנו הם דאיתא ברש"י וכן היינו בעיניהם שהיו אומרים נמלים יש בכרמים כו'. ובמד' איתא החטא שלהם כי מי הגיד להם שמא היו אצלם כמלאכים ע"ש. אבל הכל אמת כי ע"י שהיו שפלים בעצמם כחגבים לכן כן היו בעיניהם כי הכל תלוי בעבודת האדם כמ"ש במ"א בפסוק ולאום מלאום יאמץ [...] וז"ש לחמנו הם רומז גם על המלחמה שכל כחם רק שיהי' לנו להלחם עמהם. סר צלם פי' שאין להם בעצמותם סדר וציור וקיום באמת רק כמו אחיזת עינים כמ"ש במ"א מזה. וי"ל עוד בפסוק וכן היינו בעיניהם. כי כל זה הרגישו המרגלים וגם זה לא הוטב בעיניהם שעל ידי קצת שפלות שהי' להם והיינו כחגבים מיד וכן היינו בעיניהם וגם ע"ז הוציאו דבה. אבל באמת כך הוא המדה וכמ"ש בדברי קדשו של אא"ז מו"ר ז"ל בפרשה זו בענין והתחזקתם כו' [שפת אמת, שלח, תר"מ]:


חטא המרגלים, מגלה לנו ה'שפת אמת', התחיל עוד הרבה לפני הדיבור אל העם. כנראה שעוד לפני היציאה לשליחות. עשרת המרגלים ראו את עצמם כחגבים, כקטנים, ודרך המשקפיים האלה הם גם הסתכלו על העולם. ואם אנחנו רואים את עצמנו כחגבים, אז כנראה שככה חושבים עלינו תושבי הארץ. כדי להכנס לארץ, כדי לאכול מפריה, אומר להם משה "והתחזקתם". תעבדו קודם על החוסן הפנימי שלכם, תראו שאתם בכלל לא חגבים, אתם שליחי עם ה'. אם תגדלו את החוסן הזה, תבינו את מה שאמרו כלב ויהושע "סר צילם". הפחדים שלנו הם בתוכנו בלבד. הם רק צל בלילה שנדמה כמפלצת. 


את "תעודת הבגרות" לסיום תקופת הלמידה במדבר עם ישראל יקבל רק כעבור 40 שנה. שאחריה רק מתחילים. להתמודד, לגדול. שנים של הצלחות ושנים של נפילות. נפילות את מחוזות הגאווה והשכחה, נפילות אל שנות גלות ארוכות של ביטול הערך העצמי. חזרנו לארץ. שנים של בגרות. התקופה של "בית הספר", ההתכנסות בבית הכנסת ובבית המדרש שהגנו עלינו בגלות חלפו. יש לא מעט התמודדות בכניסה לארץ. בהתמודדות היום יומית עם צרכי הקיום, הביטחון, החינוך והשלטון. זה מביא לנפילות, זה מביא לגדולה. נזכור את המרגלים ואת מה שלימד משה, המורה הראשון.


שבת שלום,

איתן.


יום שישי, 10 ביוני 2022

בהעלותך תשפ"ב

 בס"ד


הולך האדם אל בית עולמו 

והחי -

נותן אל לבו.

עם מה אצא מהעולם הזה, 

עם מה אבוא לזה שאחריו.

ורבו בשוק סופדיו, 

תורה ומצוות ומעשים טובים. 

ואבא ובן וחבר ואח. 

ואדם. 

ומה בכלל מאיר,

נרי הקטן.



חבר נוסף ברמת מגשימים הלך השבוע לעולמו. והזכרונות. והמחשבות.


שאלת משמעות הנר הקטן שלי בעולם, התפקיד שלי, השפעת המעשים שלי, החיים שלי, כלל הרצונות והמחשבות שלי, צפה לתודעה במצבים שונים. בדרך כלל סביבי מצבי אבל, קושי, שינוי כזה או אחר, או "סתם" כי אתה בן 16… כי אם אתה לא, אז בדרך כלל ה"חיים" שמים אותה בצד. מידת גאווה לא להתעסק איתה, ענווה פסולה לתת לה להכתיב את החיים, להנמיך את העשייה.


תפקיד המחנך (מורה, הורה, אדם) לאפשר גם לנרות הקטנים שסביבו להאיר. לתת להם משמעות. יותר מזה. לגרום להם להאמין באור שלהם. להאמין שיש לו משמעות. כי זו האמת. לעזור להם לחפש את הייחוד שבו, מהן התכונות החזקות שלהם, איך יוכלו להתגבר על החולשות. מה ה"פלא" שלהם בעולם, פלא שאין אחר כמוהו. כמובן, תנאי בסיסי, שאותו מחנך יכיר גם הוא את הפלא שלו. רק מה שאני חש ומאמין בו יכול לעבור באמת גם לאחרים.


בתוך עולם ההוראה (ותעשו את ההתאמות לעולמות אחרים) יש מקום גדול לפעולות המעודדות את הפיתוח האישי, את בניית החוזקות וההתמודדות עם החולשות של כל אחד מהתלמידים. אבל, מצד שני, יש בו גם סכנות. סכנה דווקא של אחידות. אותם חומרים, אותן שיטות ודרכי הוראה, אותם סטנדרטים להערכה. וגם, סכנת השתלטות אורו של המורה. טוב ככל שיהיה. מאיר ככל שיהיה. כשמדברים על רפורמות בדרכי ההוראה ושיפור מעמדם ושכרם של המורים, אני חושב שההזדמנויות והסכנות האלה צריכים לעמוד אל מול עיניהם של מקבלי ההחלטות. לשמור על רמה גבוהה, לעודד מצויינות, ללמד את המורים חינוך ודרכי הוראה מגוונות ולאפשר להם את התנאים להעלות את הנרות הקטנים, עד שתהא השלהבת עולה מאליה.


במדרש אל מול פני המנורה יאירו כו' משל למלך שאמר לאוהבו תדע שאצלך אני סועד כו' הכין כלי הדיוטות כשבא המלך סיבבו משרתיו מנורות של זהב נתבייש והטמין כליו כו' עד שאמר המלך פוסל אני כולם ואיני משמש רק בשלך כו' ע"ש. לפי השכל נראה כי לא טוב עשה זה האוהב כי למה לא ישתמש המלך באמת בכלי מלכות. וגם מה נולד לו שנתבייש והי' לו לידע מקודם כי המלך אינו חסר לו ורק לכבודו צוהו להכין כלי הדיוטות. ואם הי' מבין זאת ולא הטמין כליו לא הי' צריך המלך לפסול כלי מלכות. וכן הענין בעבודת האדם לפניו ית' כי יש לו להבין שאין לו שייכות מצד עצם הפעולה רק מצד שהקב"ה אמר ונעשה רצונו. וכפי מה שנודע זה להאדם אינו מתבייש לעוה"ב וע"ז מבקשין ולא נבוש ולא נכלם. כי האדם שמחשב עצמו ומעשיו כשבא לעלמא דקשוט ואינו מוצא לעצמו שום מציאות הוא מתבייש מאוד. אם כי עשה מעש"ט בעולם מטמין את מעשיו כמשל הנ"ל [ואין למעשיו מציאות רק בעולמות תחתונים שאין שם התגלות כלי מלכות כמשל הנ"ל] אבל אם הוא מלא בושה והכנעה בעודנו בעוה"ז אין צריך להטמין עצמו ומעשיו בעוה"ב. וע"ז אמרו אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו. וכי הרצון לבוא לעלמא דקשוט בכרס מליאה מש"ס ופוסקים [???]. רק להיות הלימוד בדחילו ורחימו כנ"ל. באופן שיוכל להיות תלמודו בידו כשבא לעלמא דקשוט ולא יתבייש ויטמין מעשיו כנ"ל [...]: [שפת אמת, בהעלותך, תרמ"ג]


למלכו של עולם יש מנורות זהב, אור לא חסר לו בארמון. אבל, הוא מורה לנו, לכל אחד, להדליק את המנורה הקטנה שלו. בשביל המנורה הזאת הוא מוכן לעשות עימנו חסד ולהטמין את אורו שלו. ובדרכים המיוחדות של כל אחד, באור המיוחד, לעשות רצונו. 


ה'שפת אמת' מתאר מציאות שבה האדם עלול להתבייש באור שלו, במעשיו, כאשר הוא מגיע אל עולם האמת. או, אני מוסיף, עוד לפני, כאשר אותה שאלת המשמעות שלי בעולם, עולה. וכדי לא להגיע למצב הזה של בושה, של חוסר ההכרה בערך העצמי, מלמד אותנו ה'שפת אמת' את הדרך.


ענווה אמיתית. לא להיות גאוותן, גם לא להיות נכנע. ללמוד, לעבוד, לעשות, ב"דחילו ורחימו". מתוך הכרה בקטנותי, מתוך הכרה בכוחות הגדולים שבי. אפילו לימוד התורה לא מגיע עם האדם לעולם הבא, רק מתוך הידע בש"ס ופוסקים. גם הוא, מגיע רק אם הייתה לך קודם את קומת האדם. אם הדלקת את הנר שלך, אם השתדלת להעלות, לא תצטרך להסתיר מעשיך, לא תתבייש.


שבת שלום,

איתן.


יום שישי, 3 ביוני 2022

נשא - שבועות תשפ"ב

 בס"ד


בטח שהייתי רוצה העלאה בשכר. בטח שמגיע לי. אין עוד מקצוע חשוב כמו שלי. שיקצצו במקום אחר. אם רוצים שיהיה פה יותר טוב במדינה, חייבים להעלות לי את השכר. ואם זה לא יקרה צריך להשבית על זה את המדינה עד שיבינו…


כֹּה אמר המורה. 

וגם,

האח והרופא.

והעובד הסוציאלי.

ואנשי הטיפול, הרווחה, התברואה, אנשי הקבע, אנשי הכספים ואנשי….


וכולם צודקים. רק לא לכולם יש ארגון עובדים… ומן הצד השני, בשיח החינוכי, אל מול ההתארגנות המעודדת אחידות, מתחזקת הקריאה (ושם אני נמצא) לשבור את המבנה האחיד של השכר (והעבודה) ולתת בידי מנהלי החינוך ברשויות ומנהלי בתי הספר את הכוח לקבוע מדרגות שכר, תפקידים והטבות, על פי תפיסתם את תפקיד המורה. כי העלאת שכר רוחבית, אפילו מזערית, לכל מורה, משמעותה מיליארדים בתקציב המדינה וחוסר הוגנות כלפי אותם אנשי מקצוע אחרים. שבירת האחידות הזאת, לדעתי, תהיה המנוע שיוכל לדחוף את ההתקדמות החינוכית - פדגוגית של כלל המערכת. המורים, ההורים והתלמידים יידעו מה נחשב להצטיינות בבית הספר, מה בית הספר מנסה לקדם, לְמַה הוא מחנך. הם יוכלו לבחור אם לעבוד במקום כזה ובאיזה תפקיד, האם לשלוח את הילדים ללמוד בו, או לחפש להם מקום אחר.


ואז יתחדד גם השיח שכל מורה (כל איש מקצוע, כל אדם) צריך לקיים עם עצמו ועם עמיתיו על מהות המקצוע שלו. על השליחות שבמקצוע שלו ושל החיים שלו בכלל. אני חושב שעלינו, אנשי החינוך, מוטלת שליחות גדולה (ואני מקווה ומאמין שכך חושבים כל בעלי המקצועות האחרים). כשעשיתי הסבה מעיסוק ברפואת חירום לעיסוק בהוראה חשבתי שעולם הרפואה הוא אינסופי מבחינת הידע והכישורים ושהוא כל הזמן מתפתח ולעומת זאת, ההוראה, היא משהו מצומצם יחסית, אעשה את זה בקלות... היום אני מבין שעולם החינוך וההוראה הוא אינסופי לא פחות, מגוון ולעולם לא ניתן לנוח על זרי הדפנה. גם אם ה'חומר' לבגרות לא משתנה, העיסוק בנפש המיוחדת של כל תלמיד ותלמידה הוא אינסופי כמוה ממש. כשם שפרצופיהם שונים, כך שונות נפשותיהם. וכשעוסקים בנפשות, זה עולם שלא נגמר. ללכת לעבודה בחרדת קודש לפני המפגש איתן.


ואם לקחת ולהגדיל נקודה אחת מתוך העולם הגדול הזה, אני בוחר במשימה של פקיחת העיניים. ללמד אותן לגלות. לגלות את עצמן ולגלות את העולם שבחוץ. לפעמים ב'כוח'. גם בדרך הכפייה של 'חינוך חובה', גם דרך מעוררי המוטיבציה החיצוניים, אני מרגיש שאני צריך לעזור ולהכווין אותם בתהליך הגילוי של הכוחות הפנימיים שלהן. לגלות שלימוד בכלל ושה'חומר' שלי בפרט, שייך להן, לא פחות מאשר לי. שלא רק שהן מסוגלות, הן גם יכולות לרצות. לרצות ללמוד. ששתי המילים האלה יפסיקו להיות מנוגדות. וכשהפתח הזה נפתח, השכר גדול. גדול מאוד.


בגמ' ויתיצבו כו' שכפה עליהם ההר מודעא רבה כו'. י"ל כי בשעת מתן תורה היה חירות כמ"ש חז"ל. והפירוש שהי' מתגלה פנימיות החיות של הטבע ג"כ. והי' משועבד כל הטבע להשי"ת בלבד וכמו שיהי' לעתיד שמו אחד [....] שהי' גילוי החיות בכל הנבראים [...] וזה ענין כפה עליהם ההר כו'. שהטבע עצמו נתבטל וראו והבינו כי אין להם חיות בלי חיות התורה. כי לא הי' אז חיות מסט"א רק מסטרא דקדושה. וזה עצמו המודעא שלא היו יודעין שאח"כ יחזור הטבע להיות נסתר [...] והדר קבלוה כשראו הנס תוך הטבע האמינו שהוא רק הסתר אבל הפנימיות רק חיות התורה כנ"ל [שפת אמת, שבועות, תרל"ג]:


בפסוק ביום כלות משה להקים כו'. ובמד' מי הקים כו' אפסי ארץ כו' אפסי ארץ הם השבטים שהם גבולי עולם ומיד כשהקים המשכן הרגישו נשיאי ישראל ונתקרבו אל הבורא ית' כמ"ש ויקרבו נשיאי ישראל כו' ועיין במ"א מזה [שפת אמת, נשא, תר"מ]:


טעם לא טוב מתלווה להתרגשות הגדולה לקראת מתן תורה. אם לא תקבלו אותה, אומר להם הקב"ה, כאן תהיה קבורתכם. את השאריות של הכפייה [הגם אם הכרחית] הזאת אנחנו מרגישים עד היום. לא תמיד, או, אפילו, בדרך כלל, לא פשוט 'להתחבר' לתורה ולמצוות. אבל ה'שפת אמת', בעקבות חז"ל, מתאר את המעמד האיום הזה דווקא כאירוע הכי בחירי שיש. ניתן היה לראות ולשמוע ממש וללא מחיצות, עד כמה התורה היא חלק מעצם הקיום של כל פרט. שבלי תורה, אין חיים. ומי יבחר שלא לחיות? ואולי, בעצם, זו עצמה הכפייה, לראות את האמת בלי מסכים, עד שאי אפשר לבחור אחרת.


אבל, לפעמים, החגיגה נגמרת. האורות על ההר כבו ובני ישראל נשארו רק עם האיום על ההר שעלול להתהפך להם על הראש ותורה שהגיעה עם אורות גבוהים מלמעלה. עצמת ההתגלות מחזיקה אמנם את האמונה לאורך כל הדורות, אבל החיים, אתם יודעים, לפעמים קשה, ואין משה, אז מחפשים כל דבר שיחזיק, אפילו עגל, בעיקר אם הוא מזהב. לזהב קל להתחבר. אז נמשיך להחזיק עם זהב טוב של המשכן, של המקדש, וגם זה, כידוע, לא החזיק לנצח…


ואז, בעומק הגלות, דווקא במגילת ההסתר, במקום ובזמן שלא קל להבדיל בין מלך טיפש למלכו של עולם, דווקא אז, כשהגילוי מופיע בתוך הטבע, בתוך העולם שאני חי בו ושייך אליו, קיימו וקיבלו היהודים עליהם ועל זרעם. נפקחו להם העיניים. הפעם הבנו שזה שלנו. אז, אם ככה, הפעם, אנחנו רוצים. באמת.


שבת שלום,

איתן.


אמור תשפ"ד

  בס"ד הזמן מרפא את הכל? הוא הרופא הטוב ביותר, כאותו ביטוי עממי? מבלי להכנס לפילוסופיה על מהותו של הזמן, נראה שבחיי היום - יום, הקלישאה...