בס"ד
עדיין תחת השפעת סמים קשים. לא פשוט לחזור לתפקוד יום יומי. מחפש בכיסים אולי נשארה עוד מנה. מחכה כבר לפעם הבאה…
ביום רביעי האחרון קיימנו באולפנה מעגל סיכום עם השמיניסטיות היוצאות. כל אחד מחברי הצוות שבחר להגיע בירך אותן דרך חפץ סמלי קטן. להספיק ולומר עוד כמה מילים אחרונות. להספיק ולדחוף לתיק שלהן עוד משהו לצידה לדרך כשהן כבר עם רגל וחצי מחוץ לדלת.
ואז הן דיברו. על עצמן ועל הדרך אותה הן עברו. ועלינו. שהיינו שם. בכיתה. בהפסקה. אחרי שעות הלימודים. שהקשבנו. שראינו. שליווינו. שלא ויתרנו. סם חזק. ישר לוריד. עוצמות אנרגיה שקשה להכיל.
ומתוך כל זה אני צופה בסערה שעוברת על המדינה עכשיו סביב נושא החינוך וההוראה. הפגנות. השבתות ותגובת נגד של ההורים, של האוצר, של הציבור. [לצערי, תגובת מועצת התלמידים הארצית הסתפקה בציוץ פושר ולא ראיתי תנועה של תלמידים שיודעים להגיד מה הם רוצים מאיתנו, על מה הם רוצים שאנחנו נקבל שכר]. מגוון טענות וטענות שכנגד. לכולם בוער נושא החינוך. כולם מוכנים להשקיע בו מאמץ וכספים ומחלוקת גדולה על הדרך שבה מערכת החינוך תתקדם ותשתפר.
אני פונה אל המורים וצוותי ההוראה והחינוך (ומתוך זה כמסר לתלמידים ולכולם) לקחת את גורלנו בידינו. להיות הטובים ביותר שאפשר. מקצועיים בתחום הדעת, מומחים בדרכי הוראה. ובעיקר רואים שליחות בהכרת קומת האדם הכללית והפרטית בתלמידים שנמצאים מולנו. בחיפוש הנפש האמיתית שלפעמים מסתתרת מאחורי מעשים כאלו ואחרים. היא שם. ולמצוא אותה זה גילוי משנה חיים. לתלמידים ולמורים. על זו צריכה להיות גאוותנו, אלו צריכות להיות הקבלות אותן אנחנו מביאים. לשם עלינו להסיט את הדיון וגם לדרוש מאנשי ההסתדרות והארגון לדבר חינוך.
נכון, עם מחמאות מדהימות ככל שיהיו, עם הצלחות כאלה, עם הנפש ששמים על השולחן, לא קונים, כמו שאומרים, במכולת. וגילוי נאות, אני דווקא בעד להעלות את שכר המורים. אני לא חי בשמיים. אבל, מעבר לכך שאני מאמין ששינוי מלמטה של תפיסת תפקיד המורה ודרכי ההוראה היא הדרך הנכונה, אני חושב שחינוך כזה ושדרישה לחינוך כזה יכולים להוות את ציר השינוי. שינוי שיתחיל בתדמית מקצוע ההוראה, במילה "מורה" עצמה. שינוי שישים את אנשי החינוך גבוה במקצועות המשפיעים, המוערכים ומתוך זה גם הנחשקים ומכאן הדרך לשינוי בתלוש המשכורת קצרה יותר. חשוב לדבר על שכר ותנאים, אבל מבלי להפוך את היוצרות של עולם הערכים.
בפסוק ברית מלח עולם. פרש"י מספרי שברי' ומבריא אחרים כו'. שזאת המתנה שנתן השי"ת לאהרן להיות מדבק כל בנ"י אליו כמ"ש ומקרבן לתורה [...] וע"ז כתיב עזה כמות אהבה כו' אם יתן איש את כל הון ביתו כו' וזה נתקיים בקרח שרצה לבוא למדריגת אהרן כמו שדרשו עליו חז"ל בוטח בעשרו כו' יפול. ואין לפרש שעשה קרח הכסף לפסל להיות בטוח על כסף וזהב. אך הוא בחי' בכל מאודך. שבודאי נתן כל העושר לזכות על ידו לעבודת המקדש רק שאין יכולין לזכות לזה רק במתנה. וזה הרמז בפסוק אל יתהלל כו' גבור כו' עשיר כו'. וכולם הם מדריגות שיכולין לזכות ע"י הגבורה כבישת היצר וע"י החכמה וע"י בכל מאודך. אבל העיקר הוא מי שיש לו דביקות בעצם והוא מתנה מהשי"ת השכל וידוע אותי. [...] וזה היה החילוק בין אהרן לקרח אם כי חכם גדול הי'. אבל אהרן הי' כל מעשיו בדביקות בשורש העליון. ואיך יתכן להיות מעשיו מרובין מחכמתו רק מי שזוכה לסייעתא דשמיא בחי' אהבת חסד כנ"ל. ואז כל הרוחות אין מזיזין אותו [שפת אמת, קרח, תרמ"ו]:
כדרכו, מעמיק ה'שפת אמת' בניתוח הדמויות במקרא מעבר למה שלמדנו בגן. קרח היה עשיר והוא השתמש בעושרו לדברים חשובים כמו בניית המשכן. לא "רשע" קלאסי. עבד את ה' בעזרת הכסף והזהב שלו כמו שנדרש ב"בכל מאודך". ופה הוא גם נפל. עולם הערכים התהפך גם כאשר התכוון לעבודת ה'.
לפני הביטוי "בכל מאודך" נמצאת המילה 'ואהבת'. בכל מאודך, הכסף, הוא רק אחת מדרכי הביטוי, החשובות בפני עצמן, אבל היא לא העיקר. כדי להיות אהרון הכהן, כדי להיות הדמות שמובילה את הקודש בישראל ובמקביל גם מובילה את העם בדרך השלום והחסד, צריך משהו אחר. משהו שאי אפשר לקנות. אהרון, בגיל 83, קיבל גדוּלה. אבל היא באה מעשרות שנים של דבקות בקב"ה ואהבה לבריות. המעמד שלו הגיע משם ולא, כמו שטען קורח מנפוטיזם, קידום קרובי משפחה, שהוביל משה.
להבדיל ממשה ש"הוצנח" לתפקיד המנהיג על ידי הקב"ה מבחוץ, מסיבות שלא נעמוד עליהן עכשיו, אהרון הכהן הגיע מלמטה. עשרות שנים של של חינוך, גברים, נשים, ילדים, בקושי הגלות והעינוי, שאני רק יכול לתאר לעצמי עד כמה זה היה קשה, כמה אומץ והקרבה זה הצריך. יאנוש קורצ'ק של תקופת מצרים. לעם, הנהגתו של אהרון הייתה ברורה וטבעית, לא הייתה להם שום בעיה להעלות לו את השכר, דווקא האמון במשה הצריך התערבות של הקב"ה ("וגם בך יאמינו לעולם").
קורח, לעומתו, הפעיל את ההסתדרות וטען שלפי הוותק לו מגיע תפקיד לפני אליצפן בן עוזיאל נשיא הקהתי ולא חשובה הטענה כי המינוי הגיע מהקב"ה (רש"י המביא את מדרש תנחומא). ועל זה הוא הוציא להפגנה מאות אנשים ומנהיגים, תוך שהוא מערער לא רק על אהרון, אלא, על הכהונה עצמה, שהיא בעצם משרד החינוך של העם. על הדרך שבה ה'משרד' הזה אמור להתנהל.
הסוף ידוע. כל הדיבורים האלה הסתיימו בפה שפתחה האדמה ובלעה את כל הטענות האלה, בלעה גם את העושר שהיה יכול להיות במשכן. והסאגה הסתיימה סופית שבזכות איש החינוך, אהרון, מטה עץ, שנראה מת ומנותק מהקרקע, לבלב, פרח והוציא פרי.
שבת שלום,
איתן.
