בס"ד
ערב השבת האחרונה של תשע"ט. רוגע מעורב עם הכנות קדחתניות לרצף החגים ותחושה של מנוחה המעורבת עם השאלות הפנימיות שצפות לקראת יום הדין. מה עושים ביום הזה? איך מתכוננים אליו בכלל? ואולי השאלה המציקה מכל, איך אזכה בדין.. נדמה שדווקא השאלה הזאת, האישית מאוד, הנוגעת בעצבים החשופים של כל הנפילות והכשלונות האישיים, דווקא היא זו שהפכה למרכזית בשיח הפנימי של ראש השנה בפרט ובימים הנוראים (עם השם המפחיד) בכלל.
אבל, אפילו מבט חטוף על תפילות ראש השנה מראה לנו שהעניין המרכזי הוא אחר. המנגינה היא אחרת. המוטיב המרכזי הוא המלכת הקב"ה ומתוך כך העולם יגיע למצב של "ויעשו כולם אגודה אחת". השנה, אחרי הבחירות החוזרות, המשפט הזה מקבל משמעות מיוחדת. לצד תחושות של אכזבה, כנראה משני המחנות, עולה גם האפשרות לשינוי. דווקא מתוך כל כך הרבה גילויי איבה, אולי יצוף גם המכנה המשותף הגדול באמת. הוא קיים אמנם כל הזמן, רוב רובם של הישראלים מסכימים על רוב רובם של הדברים, אבל המשחק הפוליטי הוא כזה שמבליט דווקא את המעט השונה. עם זאת, השנה, התוצאות של הבחירות, דווקא הן, יכולות להביא אותנו לחוש את משמעותו האמיתית של ראש השנה. לעומת התחושה שאנחנו ממליכים את הקב"ה בעוד חלק אחר של העם עסוק בדברים אחרים, התחושה והמעשים היום יומיים צריכים להיות כאלה של מציאת הדרך להמלכה משותפת. לא מדובר על החזרה המונית בתשובה בכיכרות הערים המרכזיות, אלא, על החיבור לכלל ישראל כולו, על אף הקשיים שבדבר. הדרך להמלכתו של הקב"ה לא תעבור אצל היחיד וגם לא אצל יחידים רבים. היא לא נמצאת שם. היא נמצאת רק בכלל ישראל, אנחנו צריכים את כולם. זה הזמן.
"ידע הדרת-גאונותו, ששני דברים עיקריים ישנם שהם יחד בונים קדושת ישראל וההתקדשות האלוהית עמהם. האחד הוא סגולה והשני הוא ענין בחירה, זה תלוי במעשה הטוב ובתלמוד תורה. החלק של הסגולה הוא הרבה באין ערוך כלל, יותר גדול וקדוש מהחלק התלוי בבחירה, אלא שברית כרותה היא שהסגולה הפנימית לא תתגלה בזמן הזה כ"א לפי אותה המידה שהבחירה מסייעת את גילויה, א"כ הכל תלוי לפי רוב המעשה וקדושת האמונה ותלמוד-תורה. והשי"ת, הנוהג בחסדו בכל דור, מסדר הוא את סידרי הנשמות הצריכות להופיע בעולם: לפעמים כח-הבחירה מתגבר וכח-הסגולה עומד במצב ההעלם ואינו ניכר, ולפעמים כח-הסגולה מתגבר וכח הבחירה עומד במצב הנעלם. וכל עיקרה של ברית-האבות, שאיננו פוסק אפילו כשתמה כבר זכות-אבות , הוא בא מצד הסגולה ובעקבא-דמשיחא, מתגבר ביותר כח-הסגולה שהוא תוכן "זוכר חסדי אבות ומביא גואל למען שמו באהבה", כלומר לא מצד הבחירה שהיא באה מצד המעשים הטובים שבבנים ומצד התשובה אלא למען שמו, המתגלה ע"י זכירת חסדי אבות." (אגרות הראי"ה אגרת תקנ"ה)
באגרת תקנ"ה (וכנראה שלא סתם זהו המספר שלה) המפורסמת של הרב קוק הוא מסביר את שני הכוחות של העם. כוחות שלכאורה נראים סותרים, אך מתברר כי הם משלימים זה את זה. החלק הסגולי הוא עצם ההשתייכות לכלל ישראל, מבלי שעשית עוד שום מעשה טוב והוא לא נעלם גם אם יעשה היהודי את הרע. לעומתו, כוח הבחירה, הוא הפעולה של האדם ומעשיו בעולם לפי מעלתו, אם יותר טוב או פחות. דווקא הסגולה, אמר הרב קוק, ההשתייכות לכלל, היא הקדושה יותר, משמע, היא זאת שמקרבת אותנו ומאפשרת את הקשר עם הקב"ה ואת גילוי שכינתו בעולם. תפקידם של המעשים הוא לגלות אותה.
ישנן תקופות בהיסטוריה שבהן כוח הבחירה הוא המשמעותי ויש תקופות שכוח הסגולה הוא זה שמוביל. בעקבתא דמשיחא, בתקופה של הגאולה שהתחילה עוד בימיו של הרב קוק, ובוודאי אחרי הגאולה שהגענו אליה בה' באייר תש"ח, כוח הסגולה, הכוח של ההשתייכות לאומה, הוא זה שעולה. כלפי חוץ נראית חילונות גדולה, תרבות מערב שמשתלטת ובאמת רואים תופעות לא פשוטות. אלא, שהתופעה הזו, דווקא היא, מסירה את המעטה שבו נראה כי הדתיות היא זו שגורמת להשתייכות היהודי לעם ישראל (כשיטתו של פרופ' ישעיהו ליבוביץ') ומדגישה שלאו דווקא המעשים, אלא אחדות העם היא זו שתביא אותנו לגאולה השלמה. מתוך כך, גם כוח הבחירה, שיגיע מתוך הרצון להשתייך יהיה משמעותי ואמיתי יותר.
זה לא בא להסיר אחריות מהיחיד. "כל העדה כולם קדושים" אמר קורח וחשב שבאופן אוטומטי יזכה להגנה. טעותו הייתה שלא כל העדה קדושים, אלא כל העדה קדושה. הציבור הוא זה שקדוש. ליחיד יש כוח של בחירה אם להיות קדוש או לא.
פרשת השבוע מגלה לנו את הדרך לקדושה - "אתם נצבים היום כולכם…" כדי להיות נצבים לפני הקב"ה, עליכם להיות במצב של "כולכם".
שבת שלום ושנה טובה,
איתן