בס"ד
אתמול, בחולו של המועד, הייתי במקום שבו הכל התחיל. בגלל הנסיבות הבטחוניות מאז עזבה (יש יאמרו ברחה) מדינת ישראל מרצועת הביטחון בשנת 2,000 יש קושי לטייל בחופשיות בחרמון בכלל ובהר דוב (אחת משלוחות החרמון) בפרט. ושם, דווקא לא במקום הכי גבוה, בינות לעצי אלון ואלה מרשימים בגודלם (ראו תמונה) ישנה מסורת עתיקה כי זהו המקום בו נכתב אחד מפרקי התנ"ך המשמעותיים ביותר, אחד מפרקי ההיסטוריה החשובים ביותר לעם ישראל, מקום ברית בין הבתרים. אני עומד באחד המקומות הגבוהים בארץ, תצפית נוף מדהימה, טבע חי ומיוחד ועם המדריך אני נסחף בזרם הזמן החל משנת 1948 לבריאת העולם, שנת הלידה של אברהם אבינו, דרך יציאת מצרים ועד לשנים 1948 לספירה, 1967 לספירה ועד מחשבות על הימים האלה. גזירות שלא ניתן להמנע מהן ובתוכן על החירות של כל אדם לפעול לטוב או למוטב.
ברית בין הבתרים. מצד אחד שטר הקניין על כל ארץ ישראל, שטר החתום בחותמו של הקב"ה. "כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם". אבל עם השטר הזה גם מגיעה הגזירה של הגלות והשעבוד. "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאוד שנה.." ואברהם מקבל את הברית.
כ-400 שנה אחר כך, לאחר שנים רבות של שעבוד ונסיון השמדה מגיע הקב"ה בכבודו ובעצמו לגאול את בני ישראל ממצרים "אני ולא מלאך, אני ולא שרף" ובני ישראל יוצאים ביד רמה. נולדה החירות. אבל גם היא, אולי באופן פרדוקסלי, נולדה כמעט לגמרי בכפייה, ללא מעשה של בני ישראל. שבעה ימים אחר כך עומדים בני ישראל על הים כשהם תקועים בין מצרים ובין הים. דרמה גדולה מתרחשת על הארץ (חז"ל מתארים ריב בין 4 מפלגות בישראל וכמובן ענן האבק של מרכבות פרעה), אבל דרמה לא פחות גדולה מתרחשת גם בשמיים. אין הרבה הבדל, טוענים שם, בין מצרים לבין ישראל. אלו עובדי ע"ז ואלו עובדי ע"ז. והשופט, הקב"ה, לא מכריע. זז הצידה. "מה תצעק אלי?" הוא אומר למשה, אני לא יכול לעזור, אבל מוסיף לו בלחש רמז עבה "דבר אל בני ישראל ויסעו". בני ישראל נכנסים לים והשאר, כמו שאומרים, היסטוריה.
ושם, על הים, נולדת החירות מחדש. חירות בזכות מעשה האדם ולא רק מכח הבטחה אלוהית. ה'שפת אמת' מתאר זאת היטב:
עיקר הנס בקי"ס הי' שיזכו בנ"י בעצמם עפ"י מעשיהם. כי מקודם. שנגאלו במצרים הי' ע"י שהבטיח הש"י לאבות הקדושים לגאול אותם. ואח"כ הי' הרצון שישובו ולהיות גאולה שניה מצד זכות אמונתם שלא הי' דבר קטן לשוב. כי בוודאי הבינו הפי' שישובו להיות באמת משועבדים שנית לפרעה לפי שעה. וכתיב לפני פי החירות. הוא בנקודה התחלת החירות. וכ' משכני אחריך נרוצה. שע"י הנס ביום א' דפסח שהי' מהשי"ת למדו בנ"י איך לעשות אח"כ בפ"ע. וז"ש ויושע ה' ביום ההוא אף שהתחלת הגאולה עיקר הנס שמצווין לזכור תמיד. רק ביום ההוא הושיע את ישראל דייקא שהושיע להם. את. פי' עמהם ועל ידיהם כנ"ל. וז"ש שהיו נתונים בדין כמ"ש במ"א ע"ש (שפת אמת, פסח, תרל"ב) :
ה'שפת אמת' מחבר בין ראשון לאחרון של פסח. ביום הראשון למדו חירות מהי, קיבלו דחיפה מהקב"ה ובשביעי של פסח כבר החליטו בעצמם על החירות. והפסוקים מדגישים שזו החירות עצמה. "פי החירות" = התחלת החירות. "ויושע ה' ביום ההוא את ישראל" = התשועה היא דווקא ביום ההוא ולא ביציאה עצמה. דווקא שבני ישראל פעלו באופן אקטיבי וזכו בחירות.
ב"ה אחרי בקיצור בפסוק כמעשה א"מ כו'. לא כתיב מעשה אלא כמעשה. א"כ נכלל זה בכל מעשים אף דברי רשות לא יהיו נעשים כמעשה ארץ כנען שצריך להיות ניכר הפרש בין מעשי איש הישראלי לשאר אומות. הן בעובדא הן ברעותא. לכן אמרו במד' ע"ז כשושנה בין החוחים היינו מה שמתקדש אדם במעשה גשמיי לעשותה בקדושה כנ"ל... (שפת אמת, אחרי מות, תרל"ח).
החירות התחילה ביציאת מצרים ובקריעת ים סוף ונכתבה לדורות כדי ללמדנו. על החירות ועל כל מעשה יום יומי. לזום, לפעול, לעבוד, לא לחכות להבטחות. ו"דברי הרשות", מעשה האדם בכל יום, גם הוא צריך להיות באופן כזה של חירות, שונה ממעשה ארץ מצרים (הרי אם הכתוב היה רוצה רק להרחיק מהעברות מה הטעם להשוות למעשה מצרים וכנען?). לכל מעשה שלנו יש מטרה. נכון, קשה לראות את זה כל יום, קשה לחיות ככה בכל מעשה. אבל כשנפעל מתוך חירות, כשנפעל כשיש לנו מטרה כללית לעשות טוב ולקדם את העולם (משמע את הקרובים לנו ואחר כך הרחוקים, אחד אחד), ממילא גם כל המעשים שלנו, כולם, יהיו כבר אחרת.
חג שמח ושבת שלום,
איתן
