בראשית תש"פ

בס"ד

העולם נברא מחדש. אור בראשית החל להפציע וחוקי טבע חדשים הופיעו כדי להניע את האטומים שאך זה נעורו מתרדמתם. את המשפט השירי הזה אפשר היה לכתוב לאחר קריאה בפרשת בראשית, אבל הוא יצא מתחת מקלדתי לאחר שרפרפתי על כמה אתרי חדשות וכתבות פוליטיקה… עצם העובדה שבנימין נתניהו נכשל בהרכבת הממשלה והעביר את האפשרות לעשות זאת לאדם אחר, מה שלא קרה כבר עשר שנים (!) גורמת לכתבים, פוליטיקאים וחבריי מהפייסבוק להרגיש את משק כנפי ההיסטוריה ולהתענג מהרוח החדשה שעוד רגע תתקן את כל הפגמים והעוולות.

אני אולי מגיב בציניות על הציניקנים משמאל, אבל את האצבע המאשימה אני מפנה פנימה. פנימה לעם [אל תפילו הכל על הפוליטיקאים, הם חשים היטב מה אנחנו רוצים לשמוע], פנימה למגזר [כמה עוד אפשר להתפצל??], פנימה למגדר [הצלחתם לראות את הצורך של הנשים בחגים האלה??] ופנימה גם לעצמי [...??!!]. מיליארדי שקלים יורדים לטמיון, מיליארדים שאפשר היה לעשות איתם אינסוף דברים טובים. ובעיקר מתפוררת האחדות. כמו הפוליטיקאים, גם אנחנו (או שהם משקפים אותנו?) מתבצרים בעמדות שלנו, בתפיסות שלנו, רואים בהם את האמת היחידה ששווה בשבילה לצאת למלחמה. ועל זה בכינו ועל זה התכוונו כשאמרו "כל נדרי". כל הנדרים, כל ההרגלים, כל התפיסות השגויות. ורצינו לא להיות עבדים של ההרגל, מיום כיפורים זה ועד יום כיפורים הבא - כולל (ובעיקר) ימי החול שבאמצע. 

אני לא אומר לוותר על הדעות והעקרונות. אבל המסר העיקרי של החגים האלו הוא אחדות המציאות. לא רק אחדות כי כיף בחג או חיבור למסורת נחמדה. אחדות המציאות ממש על כל חלקיה. שני השעירים הם אחד, דירת קבע - דירת עראי, אוכלים - צמים, קורבנות על עם ישראל - קורבנות על 70 האומות, דין ורחמים. ימי חג וחול. רבי אלימלך מליז'נסק התפלל "שנראה כל אחד מעלה חברו ולא חסרונם". אני אסתפק בשלב ראשון שנראה כל אחד מעלה חברו, עם ולמרות שאנחנו רואים גם את חסרונם. את נקודת האמת שאני יכול להוציא מכל אדם ומכל דיעה, גם אם אדחה את דעתו לגמרי. מה אני יכול ללמוד מכל אדם, מכל תנועה, גם אם אני מתנגד לה. עצם הראייה הזאת יכול להוביל את הדיון לעקרונות ולא לגופו של אדם או מצב. נסכים גם לא להסכים, להלחם על הדיעות, אבל מתוך הבנה ברורה שהרצון של כולם להוביל אותנו באותה הדרך.

החל מראש השנה ועד סוף החגים זה מה שאני קיבלתי על עצמי. קצת להוריד ביקורת, גם אם הדברים הקשים נמצאים רק אצלי בראש ולכאורה לא פוגעות כך באחרים, להכניס למחשבות הביקורתיות יותר חמלה. אני מודה שעד סוכות היה לי קל יותר, אבל כשאני מצליח בזה גם בימות החול אני מרגיש שזה אפשרי. את האפשרי הזה אני רואה גם באנשים שאני פוגש ולכן אני מעדיף לפגוש אותם מאשר לשמוע חדשות או לקרוא פוסטים בפייסבוק..

אין כמו פרשת בראשית. ללמד אחדות. איך הכל יצא מנקודה אחת. מהראשית. שהבריאה לא יכלה לבוא מדין. שותף הרחמים ונוצר החסד. שהמטרה של הבריאה היא לעשות טוב. אפשר גם פעמיים. ושמול כל החסד הזה, מול כל הטוב הזה, קיבלנו את הבחירה החופשית לעשות את הרע. ויותר מפעמיים, כבר בפרשה זו. הרבה שאלות אמונה עולות מהפסוקים של הפרשה. איך יכול האדם להאמין באלוהים? במה בדיוק להאמין? 

אבל יש משהו אחד מאוד ברור. אלוהים מאמין בנו.

שבת שלום,

איתן.

שבת חול המועד סוכות

בס"ד

הרגשתי שזו מלאכת "דבר האבד". אז התיישבתי בסוכה מול המחשב וכהרגלי פתחתי קודם כל את התוכנות ודפי האינטרנט הרלוונטיים. טוב, מיד התברר למה לא עובדים בחול המועד. עיון קצר ביומן הגוגל לשבוע של אחרי החגים וכבר יצאה שמחת החג… נו, אולי קצת הגזמתי, סך הכל אני אוהב את העבודה וגם אוהב שיש לי זמן לתכנן וליצור, אבל עבר איזה רטט כזה של "החגים נגמרים". אני חושב (וזוכר מהעבר) שלא רק מורים חווים את הרטט הזה. מין רעד כזה עם תחושה שעוד מעט כבר לא אהיה מוגן, עוד מעט יגיע זמן הפירעון של ההתחייבויות שלקחתי על עצמי, עוד מעט הזמן האפור.

בזמן אפור אני מתקיים. חי, פועל ועושה מה שצריך. לא חושב הרבה על הקיום שלי, על האני שלי. נכון, זה לא תמיד מגיע עם החורף, זה יכול לתפוס אותי בכל זמן בשנה. אבל נפילת המתח הזאת שבין חגי תשרי, שהם כמו רכבת הרים אמונית - רגשית, לבין סתם יום של חול מביאה אותי לפעמים לשאול את עצמי על המשמעות של אותם הימים. אני אמנם איש של יום יום ופחות של אירועים גדולים ובכל זאת אני תוהה לפעמים על משמעותם של אותן הפעולות והמעשים בימים אלו.

אני לא תמיד יודע להצדיק את כל המעשים, בוודאי גם שיש נפילות, אבל בסך הכל אני מרגיש שאותם המעשים, אותן הכוונות בהן אני מצליח לחבר בין הכוחות הפנימיים שלי לבין משהו חיצוני לי, גדול ממני, משהו שמוסיף טוב, זה מה שמכניס את המשמעות לאותם ימי החולין, או אפילו, אני רוצה לומר, אלו המעשים שהם העיקר בימים שהם העיקר. וחשוב לא פחות, לחיות נורמלי. לחיות כבן אדם על שלל תפקודיו האישיים והחברתיים. הנורמליות ולא הסגפנות, רצינות פנימית עם קצת קלילות חיצונית, עם שמחה, מאפשרת, כך נראה לי להיות משמעותי בעולם הזה, לעשות משמעותי את העולם הזה.

"הבל הבלים הכל הבל" אמר קהלת, החכם באדם. אדם שידע שיאים, אדם שידע שפל. והכתיבה מבלבלת. דבר והיפוכו. אמונה ואפיקורסות (?), אופטימיות ופסימיות, זה טוב או בעצם רע. וחשבו לגונזו. אך אנשי כנסת הגדולה, בסופו של דבר, לא פחדו להכניסו כאחד מספרי הקודש בתנ"ך, כאחת המגילות. במשך שנים קראתי את הספר שהשאיר בי סקרנות וחידה. וכל פירוש שלמדתי האיר לי את הכתובים באור חדש. אור אופטימי. הרב יונתן זקס (שב"ה ספרו עוד ילווה אותי גם בפרשיות השבוע) האיר את עיני למבנה הספר. מבלי להאריך, לאחר כל "סאגה" של התפלספות על הקשיי הקיום והאבסורדיות שלו מופיעה שמחה. השמחה לא פותרת את בעיית העוני. גם לא את המוות הפוקד את החכם והסכל גם יחד. אבל היא מאפשרת לשמוע משהו אחר. גם שהראייה העיונית, המפוקחת של המציאות אומרת רע, אומרת שטויות, מגיעה השמחה לומר שגם אם לא אגשים את כל חלומותיי, גם אם עברתי סבל, השמחה (שתמיד מופיעה בתורה כשמחה עם מישהו אחר) מחברת אותי למקומות גדולים ממני שאם רק אגע בהם בחיי הקצרים, מה טוב. "סוף דבר הכל נשמע.." בסוף, המוזיקה של החיים, המקצב שלהם קובע לא פחות ממה שלמדתי ועשיתי.

שבת שלום,

איתן.

וכדי שלא אזכה רק אני, אצטט את הרב יונתן, כלשונו הזהב:

"בערוב ימיו הארוכים הבין קהלת כי רק לשמחה כוח להביס את הייאוש. השמחה אינה מדברת בלשון בתבונה. היא איננה עונה על שאלותיו הקיומיות של המלך-הפילוסוף המפוכח. היא שייכת לחלק אחר של המוח, קדום יותר, עמוק יותר. כמו המוזיקה, היא נותנת ביטוי למה שאי אפשר לבטא. היא אומרת - כן, לפעמים החיים לא הוגנים והעולם אינו צודק, אבל עצם היותם של החיים קצרים הופכת כל רגע בהם ליקר. היא אומרת - הפסיקו לחשוב על מחר. עלזו, גילו, שירו, הצטרפו לריקוד גם אם אין הדבר הולם את כבודכם. השמחה רוחצת את החיים באור. היא משחררת את הנפש מכלא העצמי. השמחה היא ירושלים בסוכות. השמחה איננה פותרת בעיות, אבל היא נוסכת בנו את הכוח להמשיך לחפש את הפתרון. היא מתַחזקת את האמונה שאנו זקוקים לה אם רצוננו, בשנה שאך זה התחילה, להביט בעתידנו בלי אימה ולרפא משהו משבריו של עולמנו הפצוע."

האזינו - סוכות תש"פ

בס"ד

אחת החידות הגדולות בחיי החברה היא לדעת למה הזולת מתכוון. דווקא מה שאנו רואים כלפי חוץ, אפילו מה שהזולת אומר לנו, או מציג לנו לכאורה במפורש, מציב איזשהו מחסום בפני כוונתו הפנימית. אין הכוונה דווקא באדם שמשקר בכוונה תחילה, או שמציג הצגה לשם הצגה. עצם הדרך שבה הדבר יצא החוצה, כבר מכסה משהו מאותה כוונה פנימית. את המחסום הזה יכול להרגיש הן השומע והן המשמיע. "את הדברים החשובים ביותר קשה יותר לבטא" היטיב לתאר סטיבן קינג והוא ממשיך, "...לגלות לבסוף שאנשים מסתכלים עליך בצורה משונה… והגרוע מכל, אני חושב, כשהסוד נותר נעול בתוכך לא משום שאין לך למי לגלות אותו, אלא משום שאין לך אוזן קשבת".

אין לנו אלא את מה שאיננו רואות, אבל מהי האמת? העולם מלא כיסויים וחיוכים מזויפים, איך אפשר בכלל ליצור יחסים של חברות אמת, של אהבה, אם מסתרי המחשבה של האחר אינם ידועים לנו? איך אפשר בכלל לצפות להיות מובנים? יותר מזה, לפעמים נדמה שאני מצליח להסתיר גם מעצמי, חי ברוטינה, נכנס כבר לאיזו "דמות", עוד ועוד שכבות שמכסות.

הדרך היא הדיבור. לא להסתפק באמירות. דיבור פתוח, לרדת לפרטים. אבל, אחרי הדיבור גם לדעת להמשיך אותו לחיי המעשה, לדעת לפעול עִם.. ולא רק לדבר עִם. אפילו ההשפעה של שיחה כנה ופתוחה תתפוגג מהר אם לא נדע גם לחיות את התובנות מהדיבור, יום אחרי יום.

האזינו השמים ואדברה זה בחינת עשרת הדברות. ותשמע הארץ אמרי פי הוא בחי' עשרה מאמרות. והוא בחי' תורה שבע"פ שהקב"ה נתן התורה שבנ"י יתקנו כל הנעשה בעשרה מאמרות ע"י התורה. שהתורה היא ביאור ופירוש הבריאה. וע"ז איתא שצדיקים מקיימים העולם שנברא בעשרה מאמרות. ולכן נאמרה שירת האזינו ע"י משה ויהושע שהוא חיבור תורה שבכתב ושבע"פ. ואמר יערף כמטר כו' שתכלית התורה להוציא על ידה מכח אל הפועל כל אשר הטמין הקב"ה בעולם. כדמיון המטר שע"י מוציאין מן האדמה מכח אל הפועל כל הפירות [שפת אמת, האזינו, תרס"א]:

בעשרה מאמרות נברא העולם ובסופן התגלה ה… טבע. האמירות שטבע הקב"ה בעולמו גרמו להסתרתו מבני האדם. כנגד עשרה מאמרות אלו נִתְנו לעם ישראל עשרת הדיברות שתפקידן לגלות את שם ה' בעולם. התורה מגלה כיצד אותו עולם טבע דטרמיניסטי גם הוא בעצם חלק מהתכנית האלוהית, גם לו יש תכלית. ובשביל זה צריך לדבר ולהאזין. לומר ולשמוע. להיות כל הזמן בקשב. דרוכים. פתוחים, כי הקול כבר נמצא בעולם. הקול של מלא כל הארץ כבודו והקול של כל אחד מברואיו.

ראש השנה מבטא את מלכות ה' בעולם והתגלותו כנותן החופש. חופש שבא עם דין. יום כיפור הוא דיבור עמוק, גלוי, מתמשך ביני לבין עצמי, ביני לבין בוראי, לא משאירים שום דבר פתוח. ואז מגיע סוכות כדי לא להשאיר את הדברים באוויר, באותו גובה של יום כיפור, אלא להתחיל ולחיות איתם. ואחרי סוכות יגיעו הסתיו והחורף, ימים של שגרה. הימים שבשבילם נוצרו החגים, שם נִבַּחֶן.

שבת שלום,

איתן.

וילך - יום כיפור תש"ף

בס"ד

בימים האלה אני מוצא את עצמי "מהבהב". לב שנותן פעימה חזקה כזאת ועושה הפסקה, חרדה ורעדה כשההבנה מכה, ממה מכה ישר בפנים. איזה… איך נפלתי לבור הכי קטן, הרי יכולתי לדלג מעליו בקלות. וחיוך ושקט וזה יהיה בסדר ויהיה טוב וסליחה וכפרה ומחילה. חוטא בשטויות. עושה חסד. בבן אדם לחברו? ומהו המקום?

שני שעירים. שני לבבות.

בתוכי. 

מוכן לעלות אל ה', נדחף לעזאזל.

מרגיש כל אבן קטנה בדרך, נעשה איברים איברים.

מי נתן לך רשות, עזאזל? מי ציווה עליך לפרק?

מוכרח אתה להודות,

פרנסתך ממנו.

עצם אל עצם תתחבר.

ופרשת וילך, ממש לקראת סוף הנאום של משה המתחיל בפרשת דברים, הוא הופך חוצב להבות. סופו תהיה שירה. קשה. נוקבת. 

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ. וחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה. וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים.

עוד נדרדר. נתפורר. איברים איברים. כמו השעיר. לעזאזל. ודווקא מכאן למדו חז"ל - מניין לתחיית המתים מן התורה? הנך שוכב עם אבותיך - וקם. איך באחד הפסוקים הפסימיים ביותר בתורה, מוצאים חז"ל את האופטימיות האולטימטיבית. תחיית המתים. הניצחון על המוות שהיה נראה בלתי מנוצח. שכיבה וקימה יש בפסוק הזה. כמו בשמע ישראל - הכל אחד. הרע גם הוא נברא מאת הטוב. זה מה שצריך להתגלות, זה מה שעושה התשובה.

שבת שלום וגמר חתימה טובה.

איתן