וארא תשפ"ב

 בס"ד

אומרים "דבר אל העצים ואל האבנים". אז אני משתדל לעשות את זה מדי פעם. לקחת את עצמי, לקחת תלמידות ולצאת החוצה. לדבר, לא עם הפה, לדבר, בעזרת העצים והאבנים. עם חוויות ומעשים והתנהגויות שמדברות בפני עצמם את הערכים. התקשורת הבלתי מילולית חזקה יותר מתקשורת מילולית. אנחנו משתמשים בה רוב הזמן. אפילו ה'חופרים' שבינינו.

צריך אמונה שזה באמת עובד. שבאמת, (רק) זה מה שעובד. בלי האמונה הזאת, משתלט הרצון לדבר לאין סוף. בדרך כלל, יהיה קשה יותר לקלוט את המסר, תחסר בו אותנטיות. בלי האמונה הזאת עלול להווצר ניתוק בין מה שאני אומר למה שאני עושה. הניתוק הזה, הוא, בעיניי, אחד הסיבות לכשלים חינוכיים. כשעולם הערכים שלך נשאר רק בגדר הצהרות, חכמות ומוסריות ככל שיהיו, זה פשוט לא עובר. אל תנסו את זה עם נוער. זה לא יעבוד. הם יקלטו היטב את המסר האמיתי מאחורי המילים, את המסר שמעבירים המעשים.

לכן, כהורים, כחברים, כמחנכים, אנחנו לא צריכים להבהל מהתנגדויות. לא להבהל אם נראה כאילו המסרים לא עוברים מיד. הם מחלחלים. לאט, אבל בטוח. לא לפחד לחנך כמו שאתה מאמין. לא לפחד להראות את המרחבים שלך ואת המרחבים שאתה מבקש להעניק, גם אם נראה שזה פשוט לא עובד. זה שם. כי מי שראה איך אתה חי, איך אתה עובד, מי שראה נֶבֶט ופרח ואפילו מי שראה יצור "דוחה" מתחת למיקרוסקופ, גם אם קם והלך, משהו שם נזרע, משהו הכה שם שורש. משהו עוד ילבלב ויפרח.

יש ללמוד מפרשה זו שצוה המקום ב"ה לומר לבנ"י זאת הפרשה אם כי לא שמעו מקוצר רוח כו'. עכ"ז נשאר בוודאי בהם קצת רושם מדיבורים אלו אשר אחר הגאולה נתברר להם למפרע כל הדיבורים. כי נמצא קצת ידיעה בלב אדם. אשר הש"י בוחן כליות ולב. מבין זאת המחשבה. מה שאדם עצמו לא יוכל להרגיש כמ"ש חז"ל עד שלא נוצרה המחשבה בלבו של אדם הוא מבין [שפת אמת, וארא, תרל"ט].

אברהם, יצחק, יעקב, התגלות, הבטחות, ארץ כנען… מה אתה מדבר משה? תהיה יו"ר ועד טוב ותשיג לנו יום חופשי והעלאה במשכורת הקישואים והבצלים. למי יש פנאי נפשי להתעסק בעליונים כשהגב נשבר מלבנות פירמידות? 

דָבֶּר, אומר הקב"ה למשה. גם במצב הזה. תציב את הרף גבוה. אל תדבר איתם על חופשה בקיץ. נו, מה אמר אנטואן דה - סנט אקזופרי (שכתב את 'הנסיך הקטן'), "אם בדעתכם לבנות אנייה, אל תגייסו אנשים שיחטבו עצים ואל תכבירו עליהם משימות ועבודה, אלא, פשוט למדו אותם להתגעגע אל מרחבי האינסוף של הים".

הגעגוע אל המרחבים, הדיבור הגבוה של ערכים, מטרות ומשימות יחלחל לאט לאט וכשכל אחד יחשוב פתאום שהוא צריך סירה כדי להגיע למרחקים, שבוער בו לממש ערכים, זה יהיה מתוך מה שהוא שמע בעבר. אפילו מבלי שזכר מתי זה נאמר ואפילו מבלי לזכור את המורה שהראה לו מחוץ לכיתה סנה בוער.

שבת שלום,

איתן

שמות תשפ"ב

 בס"ד

שיעור ראשון בטכנאות מחשבים. בכל תקלה קודם כל לעשות RESTART למחשב. תשאלו את נציגי התמיכה ובעיקר את הטכנאים שהגיעו במיוחד לקריאות מצוקה ובלחיצה אחת… מנסיון אישי זה עבד ברוב המקרים שנקראתי דחוף לכיתה לסייע למורה בחרדה שהנה, בגלל המחשבים האלה, הלך השיעור וכל הטכנולוגיה הזאת ואז, לחיצת הפלא ו…

אם רק היה ניתן להשתיל כפתור כזה בבני אדם (ליד הכפתור להנמכת הווליום והחיבור ל-USB..). אם רק היה ניתן בכזאת קלות בזמני משבר, ירידה במצב רוח, "סתם" הרגשה שמשהו תקוע ועד מצבי חרדה ודיכאון, ללחוץ על כפתור ופשוט להתחיל מחדש ולתת למערכת העצבית וההורמונלית להתאפס. כי לא מעט פעמים, מקור הבעיה בנפש ובמערכות יחסים, כבר נשכח, זניח, או טופל, אבל, הסחרור שבא בעקבותיו לא מצליח לעצור. האדם שבוי במעגל שנראה אין סופי והוא לא יכול לראות את הדרך החוצה, את היכולת לשבור את המעגל של הרגשות ושל המעשים שהוא שבוי בהם. עצירה שתאפשר לנסות שוב ולעשות את זה אחרת. אני חושב שחלק מהגורמים לזה הוא  שגם "להתחיל מחדש", יכול להשמע לא פחות מאיים ומפחיד.

יש לנו מנגנונים RESTART של גוף ונפש. צריך ללמוד להשתמש בהם. הם הבסיס לכל התערבות במצבי לחץ. אבל, אני רוצה לדבר על משהו רחב יותר. על התחדשות. היכולת להתחיל מחדש, לא במובן של הרגעת המערכת, אלא, ליצור אצלי תנועה קבועה של התחדשות. אני כל הזמן שואף למשהו, משתפר. אני מאמין שהבסיס ליכולת הזאת היא יצירה מתמדת של 'תמונת עתיד'. אני עובד בהווה, אבל תמיד יש לי חלום להגשים, שאיפות למלא. ד"ר ויקטור פרנקל, יהודי אוסטרי, הצליח לראות תמונת עתיד בתוך זוועות מחנות ההשמדה הנאצים בהם נכלא ואיבד את רוב משפחתו. היכולת הזאת, הוא כותב בספרו "האדם מחפש משמעות" (עוד לא קראתם???), היא הבסיס ליכולת של האדם להתגבר על כל קושי.

אם אכתוב שלראות תמונת עתיד בגיל הנעורים קל יותר מאשר בגיל 40, אני בטוח שהקוראים בגיל הזה יגידו שאני לא מבין כלום, לעומת הנהוני ההסכמה של ה'קשישים'. לכאורה בנעורים הכל משתנה ומתחדש מעצם שלבי החיים הטבעיים. כל שנה בתיכון היא משהו אחר, חוויות אחרות, יכולות אחרות, רישיון, חברויות, התאהבויות.. ואז שנות השירות, לימודים, פרנסה, זוגיות, משפחה והכל קורה בשנים ספורות. לעומת הגיל שבו, לכאורה, הבחירות מצומצמות יותר. אני כנראה כבר לא אגיע לירח. לנוער עוד יש סיכוי. אז למה הם לא יסכימו איתי? לא רק בגלל שלאדם קשה להסתכל על עצמו מבחוץ, אלא, בגלל שהם צודקים, היכולת להתחדש בכלל לא קשורה לגיל. היא עניין תודעתי. בגיל הנעורים, עם כל יכולת הבחירה העתידית הרחבה, אפשר לחוש חוסר יכולת לבחור, מצב תקוע שגם לא ישתנה. ובגיל 40 (הנהדר) ואפילו הלאה, גם אם יש דברים שכבר חסומים, עוד יש אפשרות לצייר תמונת עתיד, עוד משהו ללמוד, לעשות ולהתחדש.

אז אם אתם 'מטפלים', אל תבקשו שיציירו לכם עץ. ציירו להם עתיד.

אא"ז מו"ר זצלה"ה הגיד על המדרש ויקם מלך חדש עתה יאכלם חדש כו' חלקיהם כו'. כי קשה להמדרש איך יש למצרים בחינת התחדשות והוא לישראל דכ' אין כל חדש כו'. רק ע"י שהפרו ברית מילה ונחסר להם בחי' יוסף שמשם בא ההתחדשות עי"ז יאכלם חדש כו' חלקיהם כו'. ודפח"ח. כי מי שדבוק בפנימיות. ובכל מעשה שעושה אינו נדבק בחיצוניות הדבר. יש לו תמיד זה ההתתדשות [....] ולזה צריכין בחי' אמונה להיות אמונה קבוע בלב איש שהכל חיות השם יתברך [...] וכ' אמת ואמונה ערבית שבעת ההסתר העצה ע"י אמונה הנ"ל. וז"ש והן לא יאמינו לי. שכל הגאולה תלוי בבחי' אמונה. וזה יש תמיד לכל איש מישראל בכל מיצר והסתר שיש בכל יום [...] וזה הי' ג"כ אות המטה שע"י שנתחזק ויחזק בו נתהפך מנחש למטה. להורות שע"י שמדובקין בפנימיות ואין משגיחין במה שנראה מבחוץ נתברר האמת ונתבטל ההסתר כנ"ל [...] ולזה העיקר אמונה כמ"ש בא חבקוק והעמידן על אחת. פי' להיות ידוע שכל הנבראים הם רק בחיות נקודה אחת הכוללת הכל. וממילא אין הפרש בין שנגלה או נסתר כשהאדם נתבטל להפנימיות כנ"ל. [שפת אמת, שמות, תרל"א]:

באמונה האלילית בכלל והמצרית בפרט, אין חדש תחת (אל) השמש. (אל) הנילוס זרם מראשית הזמן ויזרום עד אחריתו. השמש תזרח גם מחר. אם נולדתי למלוך, אמלוך, אם נולדתי עבד, אין בי שום יכולת לחשוב שאהיה משהו אחר. ופתאום, דווקא במצרים, קם מלך חדש. מלך משנה מציאות. לוקח עם מהאליטה ומוריד אותו לעבדות. מאיפה היכולת הזאת?

מישראל. הפרעה הקודם למד מישראל לחלום והפרעה הזה למד לחדש. זה שהחידוש היה לרעת בני ישראל, מסביר ה'שפת אמת', מגיע מהחטא. על שלא עשו ברית מילה הקשור לכוחו של יוסף שידע להתגבר על יצר העריות. מה הקשר בין כוח זה להתחדשות? מסביר ה'שפת אמת' שזה כוח גדול שיכול ללמד אותך להפריד בין פנימיות חזקה ועוצמה אדירה ובין קליפות חיצוניות שבאותה העוצמה בדיוק יכולים להפיל את האדם. כשאתה יודע לעשות את ההפרדה הזאת וכשאתה בוחר כל פעם מחדש לגלות בכל דבר את הפנימיות שבו, משמע, את הכוח שבו, את מה שיכול ליצור חיים, מעצם זה יש לך את הכוח לחקור, לבדוק, לחפש ולחדש.

ממשיך ה'שפת אמת' ואומר כי לצורך זה האדם זקוק לאמונה. להאמין שזה אפשרי בכל דבר, בכל מצב. שיש אחדות בעולם וגם מה שנראה רע מגיע מהקב"ה. הקב"ה לימד את משה שיעור בנושא. מטה אלוהים יכול להפוך לנחש (מכיש, מסית, הורג, מלשין), נחש יכול להפוך למטה. אמונה כזאת היא מפתח להתגבר על כל מיצר. חבקוק הנביא העמיד את כל התורה על דבר אחד "צדיק באמונתו יחיה" עם יש בך את האמונה הזאת, כל השאר כבר יבוא.

רק אחרי השיעור הזה, משה יכול לעמוד מול עם של עבדים ולצייר להם תמונת עתיד שתתחיל להניע את הגאולה.

שבת שלום,

איתן.

ויחי תשפ"ב

בס"ד

יומיים של אימון פרמדיקים בירושלים. תכנים נהדרים, אנשים נהדרים והעיר, שכל ביקור בה, מבטא תחושה של עלייה לרגל. יש בה משהו מיוחד בעיר הזאת שמושך אותי מאוד, אבל גם מעורר דחייה. כדי לחמוק מפקקי החפירות של הרכבת הקלה, הוביל אותנו הוויז דרך השכונות והמרכזים החרדיים של העיר. המסתכל מהצד רואה גטאות של עולם מקביל שבו חוקי הלבוש, החינוך והעשייה שונים - מיוחדים מהעולם שנמצא חמש דקות נסיעה משם.

נסעתי עם חבר. פרמדיק ועוזר רופא שהתחיל גם הוא ללמד בשנים האחרונות את מקצוע מדעי הבריאות בבית ספר תיכון. "בדקתי, ואין בתי ספר תיכוניים פרטיים בכל הצפון" אמר לי. מכאן סיפר על קרובת משפחה שלא הסתדרה עם בית הספר התיכון בו למדה והצליחה לצמוח ולהתפתח בתיכון פרטי. תיכון שלכאורה מקבל את כולם, אבל המחיר גבוה יותר (אמנם כמו בישיבות תיכוניות…) ובעיקר אין סובלנות לחוסר למידה. לא לומד? מפריע? - לא בבית ספרנו.

בתוכי נדלקה ההתנגדות האוטומטית. קשה לי עם החינוך הפרטי. עם הרפואה הפרטית. עם התבדלות. מתקשה לקבל תנאי קבלה שונים, בין אם זה לבית ספר מסוים ובין אם למגמה. הן מבחינת הכסף והן מבחינת חוסר ההתמודדות. תלמיד שלא יוכל לזכות בחינוך איכותי מבחינת תכני ההוראה, שיטות ההוראה ומורים מצטיינים, רק בגלל שהוריו עם יכולת כלכלית נמוכה או שהוא מאתגר את המערכת החינוכית, אני מרגיש שזה בלתי נסבל.

טוב. נכבה רגע את ההתנגדות האוטומטית. הרי מי כמוני מכיר את תחלואי המערכת הממלכתית. את הקושי בהנעת תהליכי הוראה והערכה, קיבוע של תכנים ובעיקר את הקושי הגדול בניהול כוח האדם. משרד החינוך הוא ארגון גדול, בירוקרטי מאוד, ספינת ענקית שלסובב אותה לכיוון אחר מזה שבו היא שטה נדרשת אנרגיה רבה והיא דורשת ממך קבלת מרות. ארגון המורים גם הוא ארגון גדול וחזק שמשפיע באופן מהותי על החינוך, כי בסופו של דבר תהליכי החינוך - הוראה - הערכה, נעשים על ידי המורים והקושי בניהול כח האדם על ידי מנהלי בית הספר מביא לקשיים גדולים בהובלת תהליכים ופוגע באופן חד משמעי בתלמידים.

אז מה נכון יותר? מה אתם מרגישים? (אשמח לקבל תגובות). קראתי בויקיפדיה על החינוך הפרטי. מעניין שהחינוך הזה התחיל בגלל הרצון לשמור על חינוך דתי קתולי בנפרד מהחינוך החילוני, כמו שקרה אצלנו עם החינוך החרדי. מעניין שכותב הערך לא מצא, או לא רצה, לכתוב על ההתנגדות לחינוך הפרטי… אני עדיין חושב שצריך להאבק. שצריך להלחם כדי שרובם ככולם של המוטיבים הקיימים בבתי ספר פרטיים יהיו נחלת בתי הספר הממלכתיים. לייצר מהפכות שיבואו מלמטה ולייצר אווירה אחרת שתביא / תשאיר את המורים הטובים. אלו שרואים במקצוע מקום של התפתחות, לא פחות משל עובד הייטק שלא יכול שלא להתפתח כל הזמן, אחרת לא יהיה רלוונטי. התפתחות בהבנת הנוער, בראיית השליחות שבמקצוע ולא רק את הנוחות האישית. זה תלוי בכולנו. בתלמידים ובהורים, שלא צריכים להיות מוכנים לקבל את מה שיש ולדרוש שינוי, מהמורים שצריכים להבין שהאחריות בידיים שלהם וכמובן מכל מי שמניע מוסד לימודים או אחריות עליו.

בפסוק ויקרא יעקב אל בניו כו'. כי קריאה הוא לשון התקרבות והתחברות כמה שכתוב וקרא זה אל זה. ולשון מינוי כמ"ש ויקרא לאור יום פי' חז"ל קריא רחמנא לנהורא ופקדי' אמצוותא דיממא כו'. והענין שנתן יעקב אע"ה לכל שבט מינוי שלו. והראה לכל א' מקומו והתחברות שלו ביעקב אביהם. כי כמו שיעקב אע"ה מקיים כל הבריאה כמ"ש חז"ל שצורתו חקוקה תחת כסא הכבוד. כן השבטים המה עמודים שכל העולם עומד עליהם. וע"ז כתיב לה' מצוקי ארץ וישת עליהם תבל. וכ' לה' עין אדם. וכל שבטי ישראל עין אדם הוא הצורה של יעקב אבינו שאחז"ל שופרי' דיעקב מעין שופרי' דאדם הראשון וכל השבטים הם ענפים שמתפשטין מזה האילן… [שפת אמת, ויחי, תרמ"ה]:

השבטיות הייתה חקוקה עמוק בעם ישראל. יעקב מעודד אותה, סדר החנייה בהליכה במדבר עודדה אותה והחלוקה לנחלות בארץ ישראל הבליטה אותה מאוד. יש עניין בלהיות עם הדומה לי. מקום בו אני יכול לפתח את הכשרונות המיוחדים בי. להביא את מה שאני טוב בו ולא לטבוע בים שטחי של אחידות. עם זאת, לשבטיות הזאת היו מחירים גבוהים. מלחמות אחים ממש. תקופת השופטים התאפיינה בשבטיות בלי שלטון מרכזי "איש הישר בעיניו יעשה" - והם עשו. עבודה זרה, שפיכות דמים וגילוי עריות. דור של הבל נאמר עליהם. השבטיות הייתה כל כך חזקה שלא ניתן היה לשים שלטון מרכזי. אירוע פלגש בגבעה היה אירוע מכונן. איחוד של השבטים כדי למחות על חוסר מוסריות. משהו שם התחיל להבנות. גם גיבורי הסיפור היו משבטים מעורבים. הונחה התשתית לשלטון מרכזי שהגיע בימי המלכים הראשונים, אבל התחזק רק בהמשך. 

יעקב קורא לבניו. כולם יחד ואחד אחד. נותן לכל אחד ברכה משלו, מקום משלו, אבל גם מלמד אותם, אומר ה'שפת אמת' את מקומם בתוך 'יעקב', בגוף המשולב שצריך להיות שלם ואחד. בני יעקב עונים לו "שמע ישראל, ה' אלוהינו, ה' אחד". אנחנו מכירים בשוני בינינו, אבל מכירים באחדות שמתחילה מהקב"ה ושתפקידנו להופיע אותה בעולם.

קריאה של התנ"ך, של ההיסטוריה של בית שני, של הגלות ושל תחילת הציונות, צריכה להביא אותנו להבנה של האיחוד מול הייחוד. של אחת המשימות הקשות ביותר, כיצד לשמור על היחד מבלי לוותר על הייחוד. אני חושב שחשוב לשים לב לכל הדברים המשותפים (או כמה שיותר משותפים בעם), להיות שותפים בהם ולקחת חלק. התיישבות, שירות צבאי / לאומי, השכלה וחינוך, הם המקומות בהם אני מאמין שצריך להכנס עם כולם מתחת לאלונקה, אבל שהכתף שלי, הנושאת בעול, תהיה הכתף המיוחדת שלי.

שבת שלום,

איתן.

 

ויגש תשפ"ב

 בס"ד

בכניסה לתהליך של שינוי, בין אם שינוי כפוי, בין אם מתוכנן, בין אם שמחים בו ובין אם לא, יש לא מעט חששות וישנה גם התרגשות. זו יכולה להיות כניסה לתהליך קצר, או כניסה לתקופת חיים שלמה. זאת בהנחה, כמובן, שהאדם מודע לשינוי שהולך לעבור עליו. החששות, איך אעבור את השינוי, מה יחכה לי מהצד השני, האם אני הולך להשתנות בתהליך הזה ואיזה אדם אהיה בסופו. האם אצליח לשמור על עצמי, להשאר נאמן למי שאני, או שאני עלול להשתנות ולהפגע. מי יודע, אולי אני בכלל רוצה לנטוש את מי שהייתי קודם ולצאת ממנו אדם אחר לגמרי. אחת הדוגמאות הבולטות היא הכניסה למסגרות שאחרי תיכון, צבא, חתונה, שינויים דרמטיים המשפיעים שנים ועשרות שנים קדימה…

אני חושב שאחת מנקודות המפתח להצלחה בצליחת השינוי ויציאה ממנו מחוזק יותר, תוך שמירה על האישיות שלך, היא המעורבות של האדם בתהליך. עד כמה הוא מכין את עצמו לפני, עד כמה הוא נכון להכנס לתהליך, עד כמה הוא מוכן להכנס אליו עם עיניים פקוחות ולהיות פעיל בו.

אפשר להכנס אליו ולהיות בו כמו על סרט נע שמישהו אחר מפעיל ושולט בו (ע"ע הקליפ לשיר The wall של הפינק פלויד. קליפ מזעזע שיום אחד שווה להעז ולשאול האם הוא עוד רלוונטי היום), אפשר לתת לכוח הכובד (שהוא כוח נפשי לא פחות מכוח פיזיקלי) לעשות את שלו, "לזרום" לאן שהחיים ייקחו אותי… הפאסיביות הזאת תגרום בדרך כלל, ממש כמו בקליפ, שאסיים אותו בנפילה אחר נפילה שונה ומעוך, נפילה שלפעמים אין אחריה תקומה… השבוע ישבתי לאכול בחוץ עם הבן שלי ונגש אלינו אדם לקבץ נדבות. שאל אותי הנער "איך מגיעים למצב כזה?", עניתי לו שיש כמובן כאלה שעברו חוויות קשות שאנחנו לא נבין, שנגזר עליהם, בעל כורחם גורל אכזרי. אבל, לרוב, בתהליכי הנפילה האלה, האדם גם עמד בפני צמתים בהן הוא היה יכול לבחור אחרת. בעיקר, לבחור לקחת אחריות. אמרתי לו שזה מתחיל ממש עכשיו, בגיל הנעורים כתהליך גדול, המורכב מעשרות תהליכי משנה קטנים.

לעומת זאת לקיחת אחריות על כניסה לשינוי, על כניסה לתהליך ואקטיביות במהלכו של השינוי, תביא לכך שגם אם השינוי לא צלח, גם אם לא השגתי את המטרות שרציתי, ואפילו אם נפלתי, אני אוכל לומר שעשיתי מה שיכולתי ובעיקר שנשארתי אני. תהליך כזה גם יאפשר לי לקום ולהמשיך הלאה, לנסות ולעבור עוד שינוי, עוד תהליך. להיות בתנועה שסך הכוחות שלה למעלה, גם אם ישנן נפילות.

בשם מו"ז ז"ל ראוי הי' יעקב לירד בשלשלאות למצרים. ופי' שהי' צריך לירד מדריגה אחר מדריגה עד למצרים. וע"י יוסף זכה לירד למצרים בלי השתנות. ויש להוסיף ע"ד מ"ש וירא כו' העגלות אשר שלח יוסף כו' ותחי רוח יעקב כו'. שראה שיוכל לילך למצרים בלי השתנות וזהו ההפרש בין שלשלאות לעגלות וזה היה עיקר שמחתו. וז"ש שעגלות של פרעה פסל אותם כי הי' חקוק עליהם ע"ז כו' והוא כנ"ל [שפת אמת, ויגש, תרל"ה]:

גזירת ברית בין הבתרים הייתה ידועה, כמובן, ליעקב וכדי שיתקיים "ודור רביעי ישובו הנה" הוא הבין שעוד רגע ותגיעה השעה ותהליך גלות נוסף של העם העברי שאך זה מתהווה, יגיע. אפשר להניח כי הוא נכנס לתהליך מתוך אמונה בברית ובתוצאה החיובית שבסופה, אך, אולי לא פחות, בחשש מגזירת "וענו אותם ארבע מאות שנה" ואיך ייצאו ממנה.

הוא אולי חשב, למשך מספר שנים, שהוא מוכן. שניים עשר שבטים הוליד, כולם נבחרו להיות שבטי י-ה ועם כוח כזה, עברנו את לבן, נעבור גם את פרעה. אבל החבילה מתפרקת, יוסף איננו, יהודה יורד מאת אחיו, ראובן בכורו חוטא, שמעון ולוי, מי יודע מה עוד יעשו, כך, שאולי, אין כאן עם, אין אפילו משפחה שתוכל לעבור את הגלות הזאת. נראה שיהיה כאן תהליך של שלשלאות ברזל. מפרש ה'שפת אמת' שלשלת במובן שהיא עשויה מחוליה ועוד חוליה, התדרדרות אחר התדרדרות, כמו מפולת סלעים במורד ההר. חוליות ברזל שאי אפשר לנתק אותן אחת מהשנייה, אין שליטה…

ואז מגיעות העגלות של יוסף עם הבשורה של 'עוד יוסף חי'. המשפחה חזרה להיות שלמה (עוד לא מושלמת, אבל איזו משפחה כן..), הדרך היא אמנם לגלות, אבל דרך ישרה, נשלטת, מתוך כוח, מתוך עוצמה. אז כן, נעבור את הגלות ההכרחית הזאת, כדי להיות לעם שמקבל על עצמו את משימת העבדות ולהביא את בשורת החירות לעולם. לא כי התדרדרנו לכך, אלא, כי נסענו אליה בדרך ישרה, בעיניים פקוחות ובאמונה בקב"ה. במבט נוסף על העגלות הוא רואה, שיוסף, בתוך כל 20 שנות בדידותו במצרים, שמר על עצמו, אלו עגלות של איש עברי גאה, עגלות שיוצרו במצרים, אבל שהורדה מהן העבודה זרה. 

יעקב אורז את הבית ומחייך.

"ותחי רוח יעקב אביהם".

שבת שלום,

איתן.

מקץ - חנוכה - ר"ח תשפ"ב

בס"ד

פחדתי לומר 

שעמדתי.

על יאורי

אלוהי שאני,

עשיתיני.

להסתכל לפנות בוקר

במים

צלולים,

במראה.

לדעת שאני,

אדם.

לחלום על

שינוי.

יריחו. כל כך קל לשכוח היום עד כמה העיר הזאת טבועה עמוק בהיסטוריה של העם שלנו. כיבוש הבכורה בארץ, מנעולה של ארץ ישראל, קשר עמוק לירושלים ולבית המקדש ומלכות החשמונאים. היום, שטח A, סיסמת הניתוק שלנו מהארץ - "עזה ויריחו תחילה" (למי שזוכר, אי שם, בהסכמי אוסלו הארורים). ובחנוכה זה אפשרי, להכנס, לחוות את העיר וההיסטוריה שלה, לחזור קצת להתחבר. יצאנו לסיור בארמונות החשמונאים שבפאתי העיר. כמעט כולם רק מהמגזר הדתי - לאומי על גווניו, הלא מאוד רבים. עוד סמל לחוסר ההצלחה שלנו, של כל המגזרים, להעביר הלאה ערכים, ציונות ומסורת.

את הקבוצה שלנו הובילה נועה, בוגרת האולפנה במגמות ביולוגיה - רפואה, תלמידתי היקרה. הייתה חוויה מיוחדת לשבת ולהקשיב לה, להפוך את התפקידים. מעבר לתוכן ולמתודה, מעבר לשושלת החשמונאים הפתלתלה שללמוד עליה כל כך רלוונטי, בימים ההם - ממש בזמן הזה. לראות אותה מובילה, את עידו עוקב אחריה באדיקות (אבל כמובן לא מראה רגשות..:), סימל אצלי את שבירת הגבולות של ה'תן וקח' הכאילו כל כך מובנה בתוך מערכת החינוך.

גם בפדגוגיה שאני מנסה לאמץ, אבל בעיקר בתחושה הפנימית שאני מנסה להפנים ולשדר החוצה, אין נותן ומקבל ברורים, אין צד אחד שפעיל וצד שני שסביל. מה שעובר דרכי לא עובר כמשפך, אלא, כמסננת ונפה. מה שיוצא בצד השני של האינטראקציה עם האדם ועם נושא הלימוד, הוא שלי, הוא שלנו. הפריה הדדית. אני חש התפתחות, חוויה, שותפות ברגשות מכל הקשת, למידה והתקדמות, לא פחות ממה, שאני מקווה, חשות התלמידות.

"תנו לי נקודת משען וארים את העולם" אמר ארכימדס. ובאמת, עם נקודת משען טובה, הכל אפשרי. בקשר הדדי טוב, אתה נקודת משען - ונשען. התלות ההדדית, ההחזקה המשותפת שלא נותנת לאף אחד ליפול, שמאירה בכל אחד את חוזקותיו, שמחליקה לכל אחד את פגמיו, שמאפשרת לגדול.

במדרש רק הכסא אגדל אנו למדין מפרשתו של פרעה כו' והיית רק למעלה ע"ש. דקשה מה הוצרך להתנות זאת הלא אמר על פיך ישק כל עמי ומהיכא תיתי שיהיה שוה למלך. וגם מה לשון אגדל. רק כל כוונת פרעה שהקים ליוסף בעבור כי הוא חכם ויתגדל כסאו על ידו. וזה שהתנה רק שהכסא יגדל על ידו. וכמו כן אנו למדין שכל הרמת בנ"י צריך להיות לשם שמים להיות עיניהם ולבן של בני ישראל רק למעלה [שפת אמת, מקץ, תרמ"ז]:

לפרעה יש דרישה מיוסף. כל מה שתעשה - צריך לגרום לי להיות מכובד יותר, גדול יותר, כך מפרש ה'שפת אמת' את הביטוי "רק הכסא אגדל ממך". אפשר לראות כאן מהלך פוליטי ציני של מלך, שמצד אחד מזהה הזדמנות להצלת ממלכתו, מצד שני, לגדל מנהיג חזק לידך זה מסוכן. לכן, אומר פרעה ליוסף, אין לי בעיה שתגדל, כל עוד גם אני גדל מזה.

ואולי באמת לזה התכוון פרעה וכבר אנחנו יודעים מה קורה לו כשהוא "שוכח" את יוסף, כשהוא כבר לא משרת את האינטרסים הפוליטיים שלו. אבל, אולי, הוא התכוון למשהו אחר. וגם אם לא, אנחנו יכולים להתכוון לזה. ללמוד מזה. איך אחד מרים את חברו מבור הכלא, מהמקום הנמוך ביותר וגדל מזה בעצמו. איך פרעה ויוסף יכולים להיות נקודת המשען ההדדית האחד של השני. איך בניגוד לחוקי הפיזיקה, אך במתאם כל כך גדול לחוקי הנפש, אני יכול להרים אותך ולהתרומם מזה, מה שגורם גם לך להתרומם ואז אני…

ה'שפת אמת' לוקח את זה גם לקשר בין ריבונו של עולם לבני ישראל. איך ההרמה של בני ישראל גורמת, או צריכה לגרום להרמה של הקב"ה בעולם. עד כדי כך. נכון, את עצמותו זה לא ישנה, אבל יש לנו את הכוח - והחובה, לשנות ולהרים את הופעתו בעולם. "רק הכסא" - יותר מרמז על כסא הכבוד.

עד כדי כך ניתן בנו הכוח. לשם כך ניתן בנו הכוח. כל כוח שהוא. כל יכולת שהיא. להוות נקודת משען - ולהתרומם.

שבת שלום וחנוכה שמח,

איתן.

למי שרוצה להרחיב, עוד פסקה של ה'שפת אמת' לחנוכה המביע את הרעיון הזה:

כתיב נתת ליראיך נס להתנוסס. כי כפי מה שעושה הקב"ה לנו נסים כמו כן צריכין אנחנו לעבוד לפניו יותר מכח הטבע. כי הארת הנס שנעשה לאדם הוא מוסיף כח בו למעלה מהטבע ומגביה מדריגתו. וזה להתנוסס. לכן בימים אלו יש לנו להתחזק בעבודתו ית'. וכן מה שמברכין והגיענו לזמן הזה ג"כ הפי' שיש לנו נגיעה ודביקות בהארת הימים הללו ובודאי יש לכל איש ישראל שייכות להארת הנסים אף שאינו מרגיש בנפשו צריך להאמין בזה וכפי גודל האמונה והשתוקקות יכולין אח"כ להרגיש בההארה ג"כ כנ"ל [שפת אמת, חנוכה, תרל"ו]:

 

וישב תשפ"ב

 בס"ד

קשה להוציא. לחשוף. 

פחד גדול לעמוד ערום, 

מול עצמך. 

לפשוט מחסומים. 

להלביש רגשות - 

מילים. 

אם הן ייאמרו, כבר לא אוכל

לשלוט. 

חשיפה. 

מה ישתקף 

במראה. אני. עומד. גלוי. קר.

מי יעשה לי

כתונת פסים.

בֶּגֶד מלשון בגידה. הכיסוי שמסתיר אותי. שמונע לראות את עצמי. את האמת. כמה כיסויים אנחנו שמים על עצמנו במהלך החיים. מסתירים מכולם, כולל מעצמנו, מחשבות, רגשות, רצונות. כיסויים של תרבות, כיסויים של חברה, כיסויים של רגשות וכל מה שעבר עליי… מבלי שנעז ונחשוף קצת מעצמנו, נשאר לכודים בתוך עולם סגור וכל כך מבולבל, כי אפילו אנחנו לא נבין מה עובר עלינו.

וכן, להיחשף זה מפחיד. אפילו שאתה יודע שאתה צריך להחליף כבר את הבגד הזה. הבגד של השקר, בגד של כיסויים שאתה כבר כל כך רוצה להסיר. אתה מרגיש כמה הבגד הזה מגרד, מציק, לא נותן להתקדם. אבל עדיין אין בגד חדש, כי לתפור בגד של שינוי, בגד של רגשות אחרים, ראייה אחרת של עצמי, צריך זמן. צריך תהליך. עוד תפר ועוד תפר. מצב הביניים הזה, שמאפיין את ההתחלה של כל שינוי הוא קשה. חסרה בו יציבות.

על המצב הזה אני חושב שני דברים. שתי אפשרויות שיכולות גם להשתלב. אפשר להסיר כל פעם חלק קטן של הכיסוי, לחשוף משהו אחד, לטפל, באומץ, באור, בבעיה אחת. להסיר חתיכה ולכסות אותה. ואפשר, ונכון, גם אם בתהליך הדרגתי כזה וגם אם בתהליך מהיר יותר, עוצמתי יותר, להשתמש בכתונת פסים שמישהו אחר תפר. להיות מוכנים לשלוט פחות בסיטואציה, לתת למישהו אחר להניח עלינו שמיכה, עד שנגדל מחדש את העור שְהֶשַלְנוּ.

ב"ה בפסוק ויעזוב בגדו כו' וינס ויצא החוצה. פירוש חוץ ממלבוש הגוף כמו ויוצא אותו החוצה כמ"ש במ"א [כמה שכתוב במקום אחר]. והנה כתיב הרכבת אנוש לראשינו. פי' שע"י חטא הראשון נעשה כתנות עור ממשכא דחויא ונתלבש באנושיות וגשמיות [...] שעתה צריכין מקודם לתקן הגוף ע"י יראה ואהבה שמדות אלו הם בהרגשות הגוף. אח"כ זוכין להפנימיות [...] תתן אמת ליעקב. אמת הוא כמו שהי' קודם החטא כי הנחש הביא השקר בעולם. ויוסף נמשך אחר בחי' יעקב כמ"ש תולדות יעקב יוסף. ועשה לו כתונת פסים הוא כתנות אור לכן וינס החוצה התפשטות הגשמיות [שפת אמת, וישב, תרס"ב - תרס"ג]:

חטא אדם הראשון הביא לעולם, על ידי הנחש, את השקר. הכיסוי האולטימטיבי של המציאות. הנחש, הלא הוא האדם עצמו, מאוויו ותאוותיו, משקר ומביא את הכיסוי האולטימטיבי לנשמה ולנפש, הגוף, כתנות העור.

המסע לתיקון צריך לעבור דרך האמת של יעקב. התורה לא מציגה אותו כדמות חפה מכל בעיה. האמת לַפָּנִים. יוסף, מקבל מאביו כתונת פסים. הדרכה מאביו, תמיכה, שהצליחה לשמור עליו 20 שנה כעבד, כאסיר וכמלך. וכשהוא עומד באחד מהניסיונות הקשים הוא החליט לעזוב את הבגד שעליו, את הכיסוי, את השקר ולדבוק באמת שהייתה יכולה גם לעלות לו בחייו. המדרש מתאר כמה הגוף רצה לחטוא, אבל האמת ניצחה ויוסף לבש, כתונת אור.

שבת שלום,

איתן.

וישלח תשפ"ב

 בס"ד

מי אתה בכלל?

אין בי כלום.

לאן נראה לך שאתה הולך?

שום דבר לא ייצא ממני.

מה יהיה איתך בסוף?

לא רואה שאזכה במשהו ואני יודע שאני עוד אחטוף על מה שעשיתי...

מי אתה בכלל?

יש בי חלק.

לאן נראה לך שאתה הולך?

אל ההר, לתת מעצמי, להקריב.

מה יהיה איתך בסוף?

אני אהיה חלק. שייך. אני עם כולם. גם לי מגיעים חסד ותמיכה.

זה לא נגמר בגיל 18. זה לא נגמר נקודה. זמר שלוש השאלות האלה לא מרפה. אם הוא כן נעלם, זה כנראה כי האזניים סתומות, הלב עובד על אוטומט, כבר לא בודק אם הוא חי. שאלות על הערך העצמי שלי, על השייכות, על התפקיד שלי ועל העתיד, המשמעות, התקווה. אני לא חושב שאפשר לשנות את הטקסט של השאלות, גם לא צריך, אני חושב שצריך להשתדל לשנות את המנגינה. 

יש מנגינה דכאונית, נוזפת, דורכת, מורידה, מציבה מראה שחורה, שגורמת לך לענות תשובות חסרות תקווה, ריקות, אפילו אכזריות כלפי עצמך. ויש מנגינה עליזה שדוחפת, מסקרנת, מוותרת, מאפשרת לך לעשות עם עצמך חסד, לתת לעצמך תקווה ולהיות נכון אל העתיד שעוד יבוא עם כל הדברים הטובים שהוא יכול לתת.

איך משנים את המנגינה? קודם כל לדעת שאפשר. להאמין שאפשר. לא לפחד מהשאלות. לתת להן לבוא, להציק ולהטריד ולהיות מוכן להסיט את הכיוון של הדיון עם עצמך לכיוון של תקווה. של עתיד. לדמיין הצלחה, לדמיין את עצמי בעתיד כפי שאני רוצה להיות. וגם, להיות חלק. להשתייך לקבוצה שעושה, שפועלת ולאנשים שאפשר קצת להשען עליהם כדי לשמוע מהם שבכלל קיימת מנגינה שונה.

אא"ז מו"ר ז"ל פי' על פסוק ושאלך למי אתה כו'. כי גם היצה"ר שואל הג' שאלות שבמשנה מאין באת כו' כדי להביא דאגה ועצבות. וצריכין להתחזק ולהשיב אליו לעבדך ליעקב. ע"י הביטול לכלל ישראל שחביבין לפניו ית'. מנחה הוא המעט שבא במסירות נפש חשוב לפניו ית' כמ"ש מי דרכו להתנדב מנחה עני מעלה אני עליו כאלו הקריב נפשו. לאדוני לעשו ע"י עבודה רבה נגד היצה"ר חשוב לפניו ית' כל מה שבנ"י עושין אף מעט כמו הרבה עכ"ד. ויש להוסיף וגם הנה הוא אחרינו קאי על השי"ת שצריך האדם להתחזק בזה כי השי"ת מסייע לאדם כמ"ש לאל גומר עלי והמעט שאדם מתחיל עוזר לו השי"ת שיוכל לגמור הכל כראוי. ונראה כי כל זה עשה אבינו יעקב עבורינו כי הוא לא הי' צריך להשתמש בבחי' עני כי הי' עשיר בזכיותיו. אבל רצה לתקן דרך של עניות לזרעו אחריו כנ"ל [שפת אמת, וישלח, תרל"ה]:

יעקב מנחה את המלאכים שהוא שולח אל עשיו הנחיה רוחנית להתמודדות עם הקושי, עם העשיו שבמציאות. ליעקב עצמו, יש תשובות לשאלות הקיום המכרסמות את הלב, אבל הוא מלמד אותנו את הדרך, מנחה אותנו צעד צעד.

יעקב ידע את השאלות שיונסחו אלפי שנים אחריו במסכת אבות (ג', א'): עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל אוֹמֵר: הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים וְאֵין אַתָּה בָּא לִידֵי עֲבֵרָה: דַּע מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן. יעקב יודע שהשאלות יכולות להשאל במנגינה המקטינה את האדם, שיראה בעצמו אפס, שיתנו לו תחושה שהוא לא יכול להתמודד עם המציאות. לכן, הוא שותל במלאכיו, בנו, מנגינה קצת אחרת, תשובות אחרות.

מי אני? מאין באתי? באמת כשלעצמי, אני לא מושלם, אני מלא בעיות. אני עני. אבל אני משתייך למשהו גדול ממני. יש לי בו חלק. אני שייך "לעבדך יעקב".

לאן אני הולך? לתת מנחת עני. קרבן עני שרק בו נאמר "ונפש כי תקריב.." (ויקרא ב', א'), העני יודע שהוא עני, אבל הוא מקריב את נפשו ונותן את מה שהוא יכול, את מה שיש לו, אפילו שכמעט ואין לו. גם אני אתן את מה שיש בי, אפעל לעשות, אתן מנפשי "מנחה היא שלוחה".

לפני מי אני עתיד ליתן דין וחשבון? איך בכלל אני אוכל לעמוד מול הדין? האם יש לי בכלל תמונת עתיד? כן, אני אוכל, אני אצליח. כי אני לא לבד. הקב"ה מאחורי. יעקב אבינו מאחורי. ויש מאחורי עוד. אני אדאג שיהיו עוד מאחורי. "הנה גם הוא אחרינו".

"וצריכין להתחזק.." אומר ה'שפת אמת'. זה לא פשוט לשנות את המנגינה, זה לא בא ביום אחד. צריך לעבוד על זה כל יום, לשלוח עוד מנחה ועוד מנחה.. עד ש[באחרית הימים], אומר יעקב, "אבוא אל אדוני שעירה", אצליח לתקן את שורש הרע בעצמו. עד אז, צעד, צעד. תו אחרי תו.

שבת שלום,

איתן.

ויצא תשפ"ב

 בס"ד

אם אתם לא יודעים מהו הנושא של חודש ארגון סימן שעברתם את גיל 18 ועדיין אין לכם ילדים בגיל המתאים. שתדעו, שאתם חיים עכשיו במנותק מהאירוע העולמי המרכזי ששיאו הוא מלחמת גואש מטורפת… צחוק בצד, תנועת בני עקיבא (ותנועות נוער אחרות) על הגואש, ערבי השוקולד והצ'ופרים עושים חינוך. גם כשנדמה שמדובר בכיף בלבד, או, לחלופין, לא כיף בכלל כשהחניכים משתוללים ואי אפשר בכלל לדבר, משהו נטמע. משהו מחלחל. ההשתייכות. הערכים. לאט לאט. קמעא, קמעא… רק כשאתה מסתכל אחורה ממרחק השנים, אתה יכול לראות עד כמה ההשתייכות הזאת חשובה, עד כמה קיבלת ערכים.

זה הנושא. "קמעא קמעא". לאט, לאט. המשפט הזה, או שמרגיע אותך, או שמשגע אותך. או שאתה נינוח ולא מפחד מדרך ארוכה, או שאתה כבר רוצה שזה יקרה. למה להתעכב? מה הנחת הזאת? למה לא לפחד מדרך ארוכה???

אנחנו נוהגים לדבר כנגד ה"עכשוויזם" (שלום / משיח) ובוטחים ב"נצחון", בישועה שעוד תבוא, מתי שהוא, אבל בטוח. אם לא היום, אז מחר ואם לא מחר, אז מחרתיים או שנות אלפיים… כמו מעשים רבים וכמו במידות, אני חושב שגם כאן, דרך האמצע, או השילוב, היא הנכונה. אני צריך לעשות הכל כדי שזה יקרה כבר עכשיו. זו ההשתדלות שלי. עם זאת, יש לי ביטחון שגם אם זה יתעכב, זה עוד יבוא. מין תנועה כפולה או תודעה כפולה, שלא פשוט לפתח. מעבר לרמה הלאומית, גם ברמה האישית, נדמה לי שזה יכול לבוא כאשר מתפתחת תחושה של מסוגלות עצמי, של חיוניות. יש לי תפקיד אישי וצריך לעשות אותו כאן ועכשיו. אין לבזבז זמן. וכדי שאני באמת אהיה מסוגל לעשות אותו, אני צריך לעשות עם עצמי תהליך מדורג של התפתחות. כך, שמצד אחד אני מצוי בעשייה מתמדת ומצד שני, אני יכול לסלוח לעצמי שלא הכל מוכן כאן ועכשיו. אני מתפתח, אני גדל קמעא קמעא, כאן ועכשיו.

והאבן גדולה כו' וגללו כו'. וביעקב כתיב ויגל. כמ"ש בספרים על הכובש את יצרו שהוא גדול יותר ממי שאינו שומע לו. רק הוא כובשו להיות כפוף תחתיו. וכל מי שצריך לשאוב מפי הבאר צריך לגלול זה היצה"ר. אבל הוא לשעה והשיבו למקומו כו' כמ"ש במדרש. אבל ביעקב ויגל לשון גילוי שנתגלה ע"י. כל הפנימיות שיש בהאבן עצמו. הוא היצה"ר. שנהפך לטוב. ובירר שהכל טוב. כמו שיהי' לעתיד הכל מתוקן. וזה החילוק בין וגללו לויגל כנ"ל… [שפת אמת, ויצא, תרל"ה]:

שתי תנועות שונות של הסרת האבן הגדולה מעל פי הבאר. אנשי חרן, צריכים לחכות, להתקבץ, קמעא קמעא, להתאמץ ואז האבן נגללת (ג.ל.ל) מעל פי הבאר וניתן לשתות מים חיים. יעקב, לא מחכה, מיד כשהוא מרגיש את הצורך הוא מגלה (ג.ל.י) את האבן ומשקה את הצאן.

לא רק סיפור ניסי, מסביר ה'שפת אמת', אלא, הדרכה רוחנית להתגבר על קשיים, להתמודד וגם לחנך ולהוביל. פעולה נכונה, מהירה ומדויקת שווה, לפעמים, הרבה יותר מפעולות רבות ואיטיות. היכולת של יעקב (אב הקשיים וההתמודדויות) להבין את הקושי שעומד מולו, לעמוד על השורש שלו, לראות מה שטוב בו, בקושי עצמו, מה שהוא יכול להצמיח והנה, הבעיה נפתרה מעצמה. האבן שנראתה כל כך כבדה, מתגלה פתאום קלה כל כך.

אחרי זה באו עליו עשרים שנות שמחות, קשיים ותהליכים איטיים של הטמעה, גיבוש המשפחה וגיבוש הזהות. עד ששוב, במהלך אחד מהיר בהתמודדות עם שרו של עשיו, הפחד הגדול של העבר שחוזר, יעקב, מצליח, שוב, לגלות גם בפחד הזה את הכוחות הפנימיים הטובים המניעים אותו. הוא מאמץ אותם אליו והופך לישראל.

אחר כך יבואו עליו ועל בניו רגעים של מיד, שנים של קמעא קמעא. הם ימשיכו לא להחמיץ כל רגע לעשות, הגאולה יכולה לבוא בשנייה. הם ימשיכו לעשות את זה שוב ושוב, קמעא, קמעא. אולי זו גם המשמעות של "בְּעִתָּה [בזמנה, לאט לאט] אחישנה [מהר, כאן ועכשיו]".

שבת שלום,

איתן.

תולדות תשפ"א

 בס"ד

חדר מורים הוא, לדעתי, החדר הכי מיותר בבית הספר. לא רק מיותר, מזיק. בית ספר כמו שאני רואה אותו, צריך לשדר הרבה פחות את ההבדלים בין מורים לתלמידים. חדר מורים, לא רק שמשדר את ההבדל הזה, הוא גם הופך את היוצרות. למי נבנה בית הספר? לתלמידים? למורים?

חדר מורים, גם בנִרְאוּת שלו, וגם,לפעמים, לצערי, בשיח של מורים, מהווה "מקום מפלט" למורים בזמן ההפסקה אחרי האימה / המאבק / העומס / הקושי ואפילו אחרי ההצלחות שפקדו אותם במהלך השעה - שעתיים האחרונות.

חדר מורים, כך לדעתי, צריך להכיל פינת קפה קטנה ותא. זהו. אז איפה נשב? במסדרון וברחבות השונות. עם מורים אחרים ועם התלמידים. מרתק לשבת במסדרון. תמיד אהבתי להסתובב בו, קופץ מהכסא במשרד לשמע כל רחש… השנה אני ממש שוהה בו, למרות הפיתוי להכנס לספריית מכללת "אוהלו" שמארחת אותנו עד לסיום השיפוץ של האולפנה. מרתק המסדרון. כמה הוא מלמד. כמה אפשרויות הוא מציע.

במסדרון, כשם קוד לכל האזור הבלתי פורמלי שבתוך החינוך הפורמלי, ובכלל לתפיסת עולם מתבוננת, יש לפעמים הזדמנות לבחון דברים עם פחות מָסַכִים. יש החולפים בו בשקט. מבלי להפריע את שלום הציבור. עושים הכל כמו שצריך. אבל מה עם לקום, לעשות ולפעול?

ויש את אלו שמדליקים אותו בסערה, כוכבים נוצצים, חולפים בו, מבלי רגע לעצור, להקשיב, לקבל, להפנים. רצים לארגן את הדבר הבא, רצים לאן?

אני, היושב במסדרון, את אלו רוצה לנער לקום ולעשות, את אלו רוצה רגע לעצור. אוהב את שניהם. לאסוף ולְקָרֶב. תעצרו שנייה לשמוע וקומו לעשות.

גם נראה שבוודאי הי' ברכת יצחק לעשו באופן שהי' עשו מרוחק מהקדושה שעל כל זה יוכל למצוא הארת הקדושה. כי בוודאי גם יצחק ידע שאינו צדיק. רק שסבור שעוד יוכל להתקרב להקדושה. וברכה זו נטל יעקב והוא לדורות לזרעו שגם שאנחנו רחוקים נוכל למצוא נקודה הקדושה כנ"ל. וז"ש את ברכתי לקח משמע שהי' באמת שייכות לעשו יותר מליעקב רק שיעקב נטלו לדורות לזרעו. ומעין זה נמצא בזוה"ק שיעקב גנזו לזרעו ואמר כי הוא א"צ לכל הברכות אלו ע"ש. והוא כנ"ל [שפת אמת, תולדות, תרל"ב]:

עשיו יודע מה הוא רוצה. עשיו עושה. לא מתלבט.

יצחק אוהב את זה.

עשיו יוצא לשדה, לפני השמש, חוזר בערב עם הציד.

יצחק אוהב את זה.

עשיו מארגן, מפעיל את כולם, מילה שלו זו מילה, אף אחד לא מתנגד.

יצחק אוהב את זה.

עשיו הוא הדמות להוביל, לשנות, לקחת משפחה קטנה, להוביל אותה לעם - לשנות את העולם...

ורבקה - אוהבת את יעקב.

כן, אומר יצחק, עשיו לא מושלם. אבל אם אני צריך לבחור את המתאים למשימת האבות, להקמת האומה, הוא האיש. מה עם הקדושה? מה עם הלימוד? מה עם התוכן? זה, בטוח יצחק, עוד יגיע. עם קצת עזרה מהברכות שלי ובעזרת ה'.

בניגוד לרושם מהגן, יעקב לא מושלם ובטח לא מתאים במצבו הנוכחי למשימה. איך אפשר להקים אומה מישיבה באוהל? מי יפרנס? מי ייצא לצבא? גם הוא צריך את הברכה המקרבת אל המטרה, המציבה יעדים וחורתת אותם בברית לא פחות מעשיו. אולי אפילו יותר.

רבקה, שקיבלה את הנבואה הפרטית, יודעת את זה ופועלת כדי שיעקב ישיג לנו, כפי שאומר ה'שפת אמת' את "ברכת הדרך". היכולת, גם כאשר אנחנו רחוקים, לחזור אל הדרך, אל המטרה, אל הקדושה, שהיא גילוי הקשר עם הקב"ה בעולם הזה. לא עשיו, לא יעקב. ישראל.

שבת שלום,

איתן.

חיי שרה תשפ"ב

 בס"ד

יום ה"שלושים" לסבתא שלי חל השבוע. אבא שלי ביקש שאומר משהו. איך שפתחתי את הפסוקים הראשונים של הפרשה הבנתי שהפעם עשו לי "חיים קלים". שני הפסוקים הראשונים כבר מתמצתים את הכל מבחינתי. אשה צדקת נפטרה ואברהם (זה שם אבי) בא לספוד לשרה ולבכותה.. וכבר עמדו הרבה לפני על האירוניה, או על האבסורד לקרוא לפרשה "חיי..", כאשר היא מדברת על המוות. אלא, שיש מוות שעושה רושם. שלא סתם שוקע בין דפי ההיסטוריה, אלא, שנשאר חי. שמלמד לחיות.

שרה אמנו עזבה עם משפחתה הנותרת את אוּר כשדים. האוּר, האש שהבעירו הכשדים ושרפו את אביה הרן, שליש מצאצאי המשפחה העברית. בחו"ל התחתנה עם בעלה, גם הוא ניצול מהאש הכשדית ועלו לארץ בגלל הקול שאמר "לך לך לארצך" ומאז לא מפסיק להדהד. בארץ הקימה יחד עם בעלה, מפעל משפחתי של התבססות בארץ, התבססות בחיים וביסוס מקום לשכינה. לא נכתב במפורש מה עשתה שרה כל היום, אבל ממה שכן נכתב, ברור לנו שהיא הייתה המנוע לקיום של המשפחה, מנוע ליכולת של בעלה להשפיע, ונלחמה על החינוך של הדור הבא. ובתוך כל זה, היא גם ידעה לצחוק… 

כשאמרתי את הדברים האלה למשפחה, לא היה צריך להוסיף ש"קורות החיים" סבתא שלי מקבילים לא מעט לאלו של שרה. היציאה מהשואה לארץ והקמת המדינה, קהילה סביב בית כנסת וטיפוח המשפחה.

נפטרה מבוגרת שרה/סבתא שלי. ועדיין "בת מאה כבת עשרים לחטא ובת עשרים כבת שבע [שמה של סבתי] ליופי..". (רש"י) עם כל הצער, אברהם עושה שתי פעולות המושפעות ממותה. קונה קניין עדי עד ראשון בארץ ישראל ושולח את בנו למצוא אשה. האחזות בארץ החיים ויצירת המשך לחיים. צדיקים במותם נקראים חיים.

ב"ה במדרש יודע ה' ימי תמימים כו'. כי האדם נברא להמשיך חיות לעולם כדכתיב ויפח באפיו כו' ויהי האדם לנפש חי' פי' שהוא כלי שיקבל וינוח בו החיות. והצדיקים שמושכין החיות לעולם נשארים אותן ההארות לעולם כמ"ש נחלת ימיהם זכורה לעולם. כי כל רשימה שיורדת מקדושה נשאר הרשימה לעולם כמ"ש בספרי קודש מזה. וכל אדם בפרט מושך חיות השייך אליו. אבל הצדיקים ומכש"כ אבות הקדושים הם המשיכו חיות לכלל בנ"י. ולכן הצדיקים במיתתן נק' חיים כי החיות שלהם עדיין מאיר בעולם [...] שכך עשה הקב"ה להיות ימים אלו מתקנין ימים הנשארים. וכמו כן בגוף. ואז נקרא תמים. וז"ש רש"י כולן שוין לטובה [שפת אמת, חיי שרה, תרנ"א]:

כל גיל יש לו את המחשבות העמוקות שלו על משמעות החיים, למה בכלל באנו לכאן ומה יישאר ממני בסוף. השאלות אולי נשאלות קצת אחרת בכל גיל, יש שאלות חדות יותר, חדות פחות, אבל הן מלוות אותנו בצורה כזאת או אחרת לאורך כל החיים. כל כך הרבה רגעים, שינויים, מעברים, מחשבות ומעשים עוברים עלינו בחיים ומה התכלית של כל זה?

תשובת ה'שפת אמת' לשאלה הזאת היא שאנחנו הכלי שדרכו עוברת נשיפת החיים של הקב"ה בעולם. נכון, זה עוד לא עונה על השאלה הקיומית, למה בכלל צריך את זה? למה הקב"ה ברא את העולם? אבל, אם כבר אנחנו פה, אנחנו צריכים לעשות מעשים של חיים. לבנות, לתת, להוסיף טוב. ומעשיו של כל אחד עושים רושם [רשימה בשפתו], משפיעים, חשובים, משנים משהו, משנים מישהו. ושאף אחד לא יגיד "אבל אני לא…". 

הצדיקים יותר, המשפיעים יותר, בסתר ובגלוי, במעשים גדולים ובאינספור מעשים קטנים, הם אלו, שבכוח מעשיהם והשפעתם, נשארים בלב הדורות הבאים וחיים לעולם.

שבת שלום,

איתן.

וירא תשפ"ב

 בס"ד

רוצה לבד. רק אני. אני יכול. אל תעזור לי. אלו המילים וזה הרצון של ילד בן…. שנתיים - שלוש. כאילו כבר הגיע לשיא התפתחותו, העולל החצוף מרגיש שהוא כל יכול. טוב, הוא לא. ואתה ממהר לעבודה והוא מחליט לעשות הכל בעצמו וכל מה שבא לך זה לעשות את הדברים במקומו, להעיף אותו לגן ולצאת לעיסוקיך. 

תעזור לי. אני לא מסוגל. לא לימדו אותי. זה לא בשבילי. אני פשוט לא יכול. ואלו המילים והרצונות של ילד בן…. 15,16,17. כאילו חזרנו אחורה. הנער המתבגר, שמצד אחד רוצה את עולמו הפרטי, שמתקשה לשתף וחושב שלא יבינו אותו, חש לא מעט פעמים את תחושת חוסר המסוגלוּת הזאת, דווקא כאשר הוא נמצא בזמן שיא ההתפתחות השכלית שלו והוא עוד לא כבול בקשרי הפרנסה והמשפחה (טוב, חוץ משיעורי בית במתמטיקה…).

אצל בן השלוש מדובר בהתפתחות נורמלית. הקפיצה השכלית והמוטורית (תנועתית) שהוא חווה נותנת לו את תחושת המסוגלות והנפרדוּת מהתלות בהורים עוברת עוד שלב. אצל הנער, לעומת זאת, לדעתי, מדובר במחלה. היא לא פוגעת בכל תחומי החיים (למשל תחושת המסוגלות בנהיגה…) או בכולם, אבל גם כאן ישנה קפיצה התפתחותית משמעותית של היכולות השכליות ובנפרדוּת מההורים ומהתלות בהם והיית מצפה למרד גלוי יותר, לדרישה להוביל, לשנות, לא ללכת בתלם, לא לרצות להיות רתום בשרשרת שמובילה אותו בשביל קבוע מראש, שביל שסללו אחרים.

כל מי שעוסק בחינוך כבר יודע לדקלם מה עשתה המהפכה התעשייתית לעולם החינוך, או האילוף. האחידות, הדקלום, דיכוי היצירתיות ועוד.. האחריות להחזיר את הגלגל לאחור היא עלינו, ההורים, המורים, המחנכים, לא פחות מאשר היא נמצאת על כתפי הנערים. אף אחד לא פטור מלראות את הבעיה ולנסות לתקן. אפשר לדבר על "מיומנויות המאה ה-21'", אבל אתן לכם דוגמה דווקא מהמאה ה-12':

"ראיתי את גודל תשוקתך… תליתי בך תקוות… החילותי איפה לרמוז לך רמזים ולסמן לך סימנים והנה ראיתיך מבקש ממני להוסיף…".

את המילים האלו כתב הרמב"ם לתלמידו ר' יוסף בן רבי יהודה שיצא למסע ארוך וקשה ממרוקו למצרים כדי ללמוד אצלו. בשבילו ובשביל שכמותו כתב הרמב"ם את הספר 'מורה נבוכים'. [המכתב מצוי בהקדמת הספר אותו התחלתי ללמוד השבוע בסדרת שיעורים חדשה של הרב שרקי. מי שמעוניין…]

הרמב"ם לא "האכיל" את תלמידו בחוכמה. לא נתן לו שיעורים "פרונטליים", לא נאם על חשיבות הלימוד. הוא דחף, הוא משך, הוא כיוון והתלמיד נמשך בכוחו הוא אחרי החוכמה. זה נכון ללימוד, אבל לא פחות נכון לכל תחום אחר. החל מאמונה, דרך הלימוד כיצד להיות אזרח משפיע, התנדבות וכל חכמה ועשייה אחרת. אז במאה ה-21', עידן החכמה הגדולה, בואו נלמד מהמאה ה-12'. כולנו, נוער בהווה ונוער בעבר כאחד..

בפסוק בי נשבעתי כו' יען עשית הדבר הזה כו' ברך אברכך ארבה את זרעך כו'. קשה, כי אלה הברכות והבטחות כבר הבטיח לו הקב"ה קודם הנסיון ומה השכר? אכן, זה השכר שיהי' לו כל אלה הברכות בזכות מעשיו ומקודם כתיב ויחשבה לו צדקה ואאע"ה [אברהם אבינו עליו השלום] ביקש שיהי' הכל עפ"י מעשיו. ואמת שמה שבא בזכות מעשה האדם הוא קיים לעד. וזה עצמו מה שביקש על הבנים אף שהאמין בהבטחתו ית' רק שזה הי' מבוקשו לזכות בעצמו לכל זה וז"ש יען כו' פי' בזכות מעשיך יהי' לך כל זה [שפת אמת, וירא, תרל"ו]:

ניסיון העקידה נחשב לניסיון הקשה ביותר מתוך עשרת הנסיונות שנתנסה בהם אברהם. וב"טקס" חגיגי בסיכום של הניסיון, מבטיח הקב"ה לאברהם - הבטחות שהוא כבר קיבל קודם… מסביר ה'שפת אמת' כי המתנה הגדולה ביותר שאברהם קיבל לאחר העקידה, השכר הגדול ביותר, היא הזכות. לא החסד, לא הצדקה. לא עוד בחירה אלוהית בלבד. אין שום רמז בכתוב מדוע נבחר אברהם. לכאורה על פי הפשט אברהם נבחר אך ורק בזכות היותו צאצא שֶמי ממשפחת עֶבֶר. אבל, אחרי העקידה כבר יש הסבר לבחירה הזאת, כבר ניתן לומר "יען אשר עשית…".

הקב"ה בונה את הזירה, מכין את הכלים, מסדר את התפאורה, נותן דחיפה ומשאיר את הבמה, את העשייה לאברהם. ומה שאברהם, ומה שאדם בכלל, זוכה במעשיו הוא, "קיים לעד". זה קנוי לאדם ולכל ההשפעה שהוא השפיע בעולם. מאז אברהם, עם ישראל ממשיך לקבל דחיפות כאלה, חלקן גלויות יותר, חלקן גלויות פחות. האורות דלוקים, הבמה שלנו, קדימה, לעשות.

שבת שלום,

איתן.