שבועות - נשא תש"ף

בס"ד

סוף מאי - תחילת יולי הם (גם) זמנים מאוד מאתגרים לצוות ניהולי במוסדות חינוך. הרצון לסיים את השנה "כמו גדולים" מכל הבחינות וביחד עם זאת כבר להיות עמוק בתוך התכנון של שנה הבאה. הבגרויות, התעודות, השיחות האישיות, מסיבות הסיום והרצון להיות משמעותיים עד הרגע האחרון ומעבר לו. וכאמור, יחד עם זאת, השאלה איך תראה שנה הבאה. איך נגדל, איך נתפתח, מה נשאיר ומה נשנה. וכמובן, איך לא, הקורונה הוסיפה לנו. הוסיפה לנו אתגר וגם הבעירה את ניצוץ השינוי על כל ההזדמנויות שכבר דיברנו עליהן.

בתוך כל זה, סוגיות הפרט, הן של הצוות (בעיקר) והן של התלמידות הן הסוגיות שלי הן הכי קשות. מי יישאר, מי לא ימשיך איתנו, מה יהיו התפקידים וכמה שעות הוראה, שהן בעצם הפרנסה של המורים. ויש לי חלק בזה. והעיסוק בזה מגיע עם כאבי בטן, גם אם כלפי חוץ זה לא נראה. להיות שופט את חייהם ועל חייהם של אנשים אחרים. וכמו במשפט, יש דין ויש חסד. יש גם שני צדדים ולא תמיד טובתו של הצד האחד היא גם טובתו של הצד השני. ומי אני שאשפוט. ולמה שאני אשפוט.

הרצון להתחמק מהתפקיד ולהשאיר אותו לאחרים עולה כל פעם מחדש. אני מזהה בו את יצר הרע. היצר הזה שמציע לך כל כך הרבה טוב אם תקשיב לו, איזה טוב יהיה לא להשקיע כל כך הרבה זמן, איזה טוב יהיה להיות עם כולם ולא אחד כזה שקשה לראות בו מישהו שהוא באמת מאיתנו. איזה טוב יהיה אם תעשה רק בשביל עצמך. במקרים כאלה, אני חושב שהתשובה ליצר הרע היא לדעת שלא לחינם כל אדם מגיע לתפקידו ועליו לבצעו באמונה כל עוד הוא שם. במיוחד בתפקיד ציבור. יש לקבל את עול הציבור, עול התפקיד, עול מלכות שמיים, לדעת לעשות דין, לדעת לעשות חסד. לעשות דין שבו נקודת המבט היא ראיית הכלל ומה נכון לעשות בשבילו. לעשות חסד עם המבט אל הפרט, אל חייו, אל רצונותיו, אל אישיותו. לדעת לעשות דין ולהיות מטה כלפי חסד.

בברכת כהנים כה תברכו את בני ישראל. פי' שבנ"י הם כלים להמשיך הברכה על ידיהם כדכתיב ושמו את שמי כו'. דאיתא אין כלי מחזיק ברכה אלא שלום [...] והקב"ה נותן ברכתו תמיד מן השמים כשיש כלי לקבל. וכמו כן בביהמ"ק דכתיב בכל המקום אשר אזכיר את שמי כו'. ולא כתיב בכל מקום אלא המקום. היינו מקום שכולל כל המקומות והוא ביהמ"ק. וכמו כן יש זמנים שכולל כל הזמנים. וזהו השלימות שנמצא בעולם שנה נפש ושורה על זה הברכה כנ"ל [...]. וזה הרמז נשיאות כפים כמ"ש שאו ידיכם קודש. יד הוא מקום כמ"ש בזוה"ק בהיכלות דפקודי בענין נטה ידך ע"ש. וידיכם קודש הוא היד והכח שיש להם בקדושה והכהן מדביק חלק שלמטה בחלק של מעלה. וכ' וישא אהרן כו' ידיו. הוא הכח של הכהן והוא בחי' החסד שניתן לאברהם אע"ה. וזה הכח נמסר להכהן לברך את ישראל באהבה. ורמזו במדרש בענין והיה ברכה ע"ש [שפת אמת, נשא, תרמ"ז]:

מגילת רות היא מגילת החסד. שלוש דמויות במרכזה. רות, נעמי ובעז. רות - מואביה (שעוד לא היה ברור לכולם שהיא מותרת לבוא בקהל), זרה, אלמנה וענייה. נעמי - נתפסת כבוגדת, אלמנה וענייה. בעז - גבר כבן 80 איש חשוב, אבל כבר לקראת סוף ימיו. עיינו בפסוקים ותראו דבר מעניין. כל אחת מהדמויות האלה יודעת להסתכל על דמות אחת או שתיים אחרת ולראות בה את הטוב. לראות מעבר למצב הסוציו - אקונומי, הגיל והמעמד היישר אל תוך הטוב המתגלה בו. אותן הדמויות שרואות באחרים את הטוב, קצת מתפלאות שמצליחים לראות בהן עצמן את הטוב.

בפרשת נשא הארוכה מאוד הוכנסו שלושה פסוקים קצרים. ברכת כהנים. הציווי על הכהנים הוא לברך את בני ישראל באהבה. הדרך היחידה לברך באהבה את כל עם ישראל, על כל גווניו, היא מצד אחד להכיר אותו היטב, מצד שני להיות קצת חיצוני. מתאר זאת ה'שפת אמת' כלדעת להיות בשני עולמות במקביל, קצת למעלה, קצת למטה, לשאת את הידיים ולחבר. ממשיך ה'שפת אמת' ומגדיר את התכונה הזאת כחסד שניתן לאברהם אבינו "ונברכו בך כל משפחות האדמה". ההברכה היא פעולה חקלאית של המשכת חיים, של חיבור.

הכהנים משלמים מחיר. הדינים החלים עליהם מרחיקים אותם קצת מהעם. אין להם נחלה, הם לא מתערבבים עם הטמאים, כמה שבועות בשנה הם עובדים בכלל בעולם אחר. עם זאת, העם נזקק להם ללימוד, העם נזקק להם במצבים קשים ומביכים כמו צרעת. אבל החסד הוא גלגל. הכהנים זקוקים לעם לקבל מהם פרנסה. לכל אחד יש תפקיד. עליו לעשותו באמונה. יצירת של גלגל כזה, היוצר תלות הדדית, יוצרת את החסד. מולידה את המשיח.

חג שמח ושבת שלום,

איתן.

במדבר תש"ף

בס"ד

בשבועות האחרונים אני כותב מחשבות בעקבות מה שמכונה "משבר הקורונה" ומנסה להביט על עצמי ועל האנשים סביבי בעין חוקרת. מודה, לפעמים גם נפקחת לי עין מבקרת. וברגעים האלה של לפני שבת, בכניסת השבת ובשעות השקטות של יום השבת אני מנסה לצמצם את הביקורת ויותר לחקור ולהרהר. לביקורת יש מקום חשוב, אבל בסוף השבוע אני מנסה לעטוף אותה בעטיפה המתאימה לשימוש נכון בעת הצורך.

אפילו בתקשורת השכילו לדבר מדי פעם לא רק על הפחד, לא רק על מחלה ופוליטיקה, אלא, גם לספר לכולם על אותם האנשים שבזמנים האלה קמו ועשו שינוי ועדיין עושים. קמו ועשו את ההבדל בין עם מסתגר ומתוסכל לעם שיודע להראות שהרוח היא דרכו.

אני לא צריך תקשורת. ראיתי אותם. אני חי איתם, אני שכן שלהם, אני עובד איתם. הם לא שונים מאיתנו באמונות ובדעות שלהם, אין להם יותר כוחות, אלה אנשים שפשוט הרימו את הראש. שמו לב. הרימו את הראש מזה שהילדים בבית ואין עבודה ואין… וראו מישהו אחר שקשה לו ושאפשר לתת לו. והגדולה האמיתית שלהם, היא שהם לא הסתפקו בלהרים את ראשם הם, אלא, דאגו להרים את הראש של הזולת, של השכן, של התלמיד וגם של המורה, להראות את האופק, אפשרו להם להביט קדימה באופטימיות ובשמחה. הם לא היו יותר חכמים, הם לא אפידמיולוגים שידעו שהקורונה תדעך (ומי יודע אם יהיה עוד גל), הם פשוט פעלו, כי הם ראו את הצורך. הצורך היה ליד כולנו, הם - פשוט הרימו ראש.

ויתילדו. כבר כ' מזה. רק יש לומר עוד שכאשר הרים השי"ת את ראשם. נתעלו למדריגה עליונה וכמו גר שנתגייר כקטן שנולד. וכמו שאומרים משם היהודי מפרשיסחא ז"ל שנתעלה בכל יום כמו מאינו יהודי להיות יהודי. וכ' ויתילדו על משפחותם. וי"ל כי נתעלו על הדורות הקודמין להם. הגם שיחוסם הי' ע"י אבותיהם. מ"מ כיון שזכו זה הדור להרים אותם ולהדביקם עד השבטים נמצא שנתעלו על דורות הקודמים וז"ש על משפחותם [שפת אמת, במדבר, תרל"ט]:

המניין הראשון של בני ישראל במדבר. וה'שפת אמת' תוהה על הפועל המוזר של הספירה. "ויתילדו". אני אפילו לא מנסה לנתח לשונית את המילה הזאת. מי ילד את מי? עבר / הווה / עתיד?

לפי פירוש זה מדובר בלידה מחדש. לא סתם הזדמנות שנייה של תיקון, אלא, הַשָלַה מלאה של העור הקודם ואפשרות להתחלה חדשה ונקייה. ומביא בשם הרבי מפרשיסחא דוגמה לתהליך שעברו, כמו גר שנתגייר, הנשמה הוחלפה. לְגר כבר אין קשר של ממש למשפחתו הגויה.

את הדרך שבה עשה זאת הקב"ה מכנה ה'שפת אמת' - "הרים את ראשם". אני לא יודע למה הוא התכוון, אבל אני מבין מזה שלהרים את הראש, להסתכל על המציאות בקצת יותר גובה ולפעול, יכול להביא לשינוי המציאות באופן כל כך גדול כמו להתגייר, כמו להוולד מחדש. 

שבת שלום,

איתן

בהר בחוקותי תש"ף

בס"ד

קשה להיות אדיש נוכח הפער בין הממשלה המתהווה לבין מצבם של מיליון אזרחים שמוצאים את עצמם ללא פרנסה. נכון, העם בחר בפעם השלישית שלא להכריע בבחירות ולממשלה של "אחדות" יש מחיר. אבל גם אם זה נכון וגם אם המחיר בדמות ממשלה מנופחת עדיף על בחירות רביעיות עם כל המחירים הכלכליים והפוליטיים שלהם הנוגעים לכל חלק בחייהם של האזרחים, עדיין גם הנראות חשובה. 

בערב, אני בדרך כלל יושב מול המחשב לסיכום היום או להכנת היום הבא, אבל אתמול עייפתי ולכן ישבתי וראיתי חלק גדול מהחדשות. שלושה אייטמים גדולים תפסו את עיניי. האחד, הפוליטי, אנשי ליכוד המוציאים לאור בצורה הכי אותנטית (ומביכה בעיניי) את האגו והכבוד שהם דורשים, וממול אנשים משלל המפלגות, חסרי ניסיון, שהולכים להשפיע על החיים של כולנו. השני, שהעורך בחוכמתו שתל כדי להראות את הפער, הוא המצוקה הכלכלית של בעלי עסקים שונים והאייטם השלישי הוא גל קניות גדול בעוצמתו המתחדש עם פתיחת שירותי המשלוחים והחנויות הן הפיזיות והן הוירטואליות. הישראלים קונים בלי סוף, בגדים, מוצרי חשמל ואינסוף מוצרים קטנים וזולים שמחזיקים שבועיים וכבר צריך לחכות שההזמנה הבאה תגיע.

אז באיזה עולם אנחנו חיים? עולם עשיר או עני? יש לאנשים כסף להוציא על שטויות או שהם נכנסים למצוקה כלכלית? האם אנחנו מסוגלים, כאזרחים, להרים קול מחאה אמיתי (לא רק פייסבוק עם כל חשיבותו) כנגד השלטונות ובתי המשפט שעושים בהיכלי הכנסת והצדק כבשלהם, או שאנחנו יודעים רק לצייץ?

ובין לבין קיבלתי סרטון (ואפילו פתחתי אותו) אופטימי על עולם שחוזר לאיזונים שלו בעקבות הקורונה. על חזרה לתקשורת בינאישית ישירה ובריאה, הרמוניה עם עולם הטבע וכד'. ואני תוהה האם באמת נפיק את הלקח? ברמת התקשורת, הזמן המשפחתי וגם ברמת החיים. למשל, אולי, שעם כל הצער על אנשים שעבודתם היא בעודף מותרות, אולי הגיע הזמן לחיים יותר צנועים? לא סגפניים, אבל, כדוגמה, מספיק שיהיה אוכל טוב בחתונה ושמח, למה צריך את כל עודפי ההפקה האלה? 

כמורה, יכולת הלמידה העצמית שהתפתחה סביבי בבית ואצל תלמידות, מוביל אותי להמשיך ולשאול, האם אנחנו כמורים גורמים נזק בדרך הלמידה שלנו? אני כבר כמה שנים במחשבות האלה ובתהליך לשנות את עצמי כמורה העוזר לתלמידות להוציא את מה שבתוכן ואני מרגיש שהדרך עוד ארוכה. אבל, הנה, קיבלנו עזרה ודחיפה. נגיף קטן פקח לנו את העיניים. לא לסגור אותן בחזרה…

ברש"י מה ענין שמיטה אצל הר סיני כו' מה שמיטה כו' אף כל המצות כו'. ומדתלינהו בשמיטה. משמע שהיא מצוה שכל המצות תלוין בה [...] וז"ש ושבתה הארץ שאחר שזכו בנ"י בארץ כנען ישבתו בשמיטה לבטל עבודת הארץ בעבור הש"י. וכמו שמצינו באדם דכל זמן דמשועבד לאחר אין יכול לקבל עול מלכות שמיים [ …] לכן הוציאנו המקום ב"ה ממצרים. ויש להוסיף עוד כי צריך להיות מקודם עול ושיעבוד אחר. ואח"כ כשפורק ממנו עול זה זוכה לקבל עול מלכות שמיים. וכן הוא באדם שמשועבד ת"י היצה"ר בתחילת שנותיו כנודע. וכמו כן הארץ הי' מקודם ת"י כנען אח"כ נפדית ונכנסת ברשות ישראל. ואח"ז צריך לצאת גם משיעבוד בנ"י להיות רק תחת רשות הקב"ה בעצמו. ודבר זה נוהג בכל הדברים והנבראים והבן. ועיקר מצות שבת ושמיטה היא להעיד על שהקב"ה מקיים הנבראים בכל עת מחדש… [שפת אמת, בהר, תרל"ה]:

ה'שפת אמת' מביא כמה דוגמאות למצבים בהם הפריצה הגדולה לכיוון השלם והטוב הגיע רק אחרי שיעבוד קודם ויציאה ממנו. אדם נולד עם יצר הרע ומשועבד לו עד גיל מצוות, בני ישראל היו משועבדים למצרים ורק אחר כך יכלו להגיע למדרגת ההתגלות וקבלת התורה. ארץ ישראל הייתה בשליטת הכנענים ורק אחר כך בשליטת ישראל. באדם הפרטי, בכלל ובקודש [את המקדש עשו מהזהב שהיה בהתחלה ברשות המצרים].

ההתקדמות אם כן, תלוי ביציאה משלב מוקדם. היציאה הזאת יכולה להיות לא פשוטה, אפילו שבר גדול כמו גיל ההתבגרות ומלחמות. במצוות השבת והשמיטה, התורה מלמדת אותנו להמציא את עצמנו מחדש באופן מבוקר. פעם בשבע שנים קחו שנה של התבוננות. התבוננות על עולם הקניין, על החבר שקשה לו יותר, התעמקות בעולם הרוח ובזמן עם המשפחה. נשמע לכם מוכר?

שבת שלום,

איתן

אמור תש"ף

בס"ד

לספור.

מטרים, ימים של

בידוד, 

כמה אפשר,

להתקהל.

וכמה זמן שכבר לא - 

נפגשנו, ראינו, חיבקנו.

כבר חודש אחד, 

שלושה שבועות

ושני ימים,

מרחוק.

כבר לִקְרָב!

מצב של אי - ודאות הוא תמיד קשה. אולי הוא אפילו המרכיב הכי קשה בכל אותם השינויים שאנו עוברים בחיים. כשמצב כזה עוד מגיע, כאשר כל כך הרבה מרכיבים משתנים בחיים, הפרנסה, הילדים, החנוך, הבריאות ועוד, נוצר סיר לחץ לא פשוט שכנראה עוד שנים נראה את התוצאות שלו (חלקן טובות וחלקן פחות). "סירי לחץ" אישיים לא חסרים גם בלי הקורונה. הקורונה היא גם לא סיר הלחץ הלאומי והבינלאומי הראשון בהיסטוריה האנושית, אבל הטלטול שהיא עושה לכל הדברים המתקדמים שהתרגלנו אליהם בשילוב צריכת תקשורת רבה, עושה את הקורונה לאחד מהאירועים המטלטלים ביותר מאז מלחמת העולם השנייה.

בספרו "האדם מחפש משמעות" פורש ויקטור פרנקל את משנתו הפסיכולוגית ("לוגותרפיה"). פרנקל היה פסיכולוג ואסיר יהודי במחנות ריכוז שונים ביניהם אושוויץ. תוך עבודת פרך בתופת שלא ניתן לתאר הוא המשיך לפתח את משנתו הפסיכולוגית שעיקרה, אם לדבר בכלליות היא, כי אדם שיש לו משמעות לחיים יכול לעבור כל דבר. אסירים בריאי גוף, אך מיואשים, מתו לפני אנשים חולים מהם שהיה להם חלום עוד להשיג או לחוות משהו בחיים.

אני רואה כיצד אנשים מגיבים באופן שוני ללחץ הזה. ואני חושב, שאנשים שרואים לנגד עיניהם אתגר במצב החדש, רצון לחקור אותו, ללמוד אותו ולהפיק ממנו את המיטב יעברו אותו יותר טוב. אנשים שיִסְפֶּרוּ את הימים אל הטוב, לא מתוך ייאוש, אלא, מתוך אמונה שהוא יגיע, מתוך ציפיה ואפילו התרגשות שהנה יהיה יותר טוב, שהנה נדחפתי להשתפר, הם אלו שגם יעברו את המשבר בצורה טובה ברמה האישית וגם יוכלו להנהיג את סביבתם.

ספרנו את הימים, חיכינו וזה הגיע. השבוע הילדים ראו לראשונה את סבא וסבתא שלהם, השבוע חזרו עוד תלמידות לאולפנה. שמחתי במפגש. ממשיך לספור עד שנפגוש את כולם.

ימי הספירה נזכרים תוך המועדות שהמה ימים טובים כמו חול המועד שיש קדושה לפניהם ולאחריהם מיציאת מצרים עד קבלת התורה. וכתיב תמימות תהיינה ובמדרש אימתי הן תמימות כשעושין רצונו של מקום. כדאיתא ע"פ יודע ה' ימי תמימים כשם שהם תמימים כך שנותיהם תמימים [...] והימים הללו מסייעין טהרה כמ"ש בא לטהר מסייעין אותו. ואחר יצ"מ שנעשין כקטן שנולד ויצאנו מידי סט"א. יש לנו לבקש טהרה. לכן הכין לנו הש"י אלה הימים דכתי' וספרתם לכם שהיא מתנה לטובתינו שנוכל לבוא לטהרה. וכל השנה תלוי באלה הימים כמו שגידול כל התבואות בימים אלו כן חיות האדם מתגלה עתה כי הכל רק רמז אל הנהגה הפנימיות ועי' במדרש בפ' העומר [שפת אמת, אמור, תרמ"ב]:

יש הזדמנויות, אומר ה'שפת אמת'. יש ימים שהם בעצמם אלה שמסייעים טהרה. אבל רק למי שבא להטהר. רק מי שבא עם תנועת נפש של ציפיה, של רצון להתקדם דרך הטהרה תפתח בפניו. רק מי שמספיק צנוע להרגיש שהוא רק עכשיו נולד ושיש לו לאן להתקדם, והוא סופר את הימים, סופר את השבועות ובעיקר, כך נראה לי, מרים את העיניים למעלה, יגיע אל ראש הר סיני.

שבת שלום,

איתן

אחרי מות - (ה)קדושים תש"ף

בס"ד

לרוץ אל תוך 

האש. 

כדי לחיות,

להחיות.

לרוץ אליה,

יום יום.

אבל רק יום אחד,

נעמוד על סף,

קודש הקודשים.

יש כל כך הרבה לשמוע ביום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה. על הקרבות, על ההקרבה ובעיקר על האנשים. על החיים הגדולים שסיפור המוות, גם אם היה יוצא דופן, היה רק סיפור אחד מתוך מסכת חיים שלמה של אנשים מדהימים. יש כל כך הרבה לשמוע, אבל אינסוף הסיפורים האלה לא מצליחים להרוות את הנפש ובסופו של דבר, לא נותר אלא לשתוק.

המסורת היהודית, מצד אחד, לא מקדשת את המוות, אך, מצד שני, רואה בנופלים על קידוש השם את הקדושים ביותר. אבל לא בגלל המוות, אלא, בגלל החיים. להבדיל מהאסלם המקדש את המוות לשם המוות ולהבדיל מהפוסט מודרניזם ("מי אשר כבה נרו ובעפר נטמן, בכי מר לא יעירו לא יחזירו לכאן") המבטל את ערך ההקרבה, היהדות רואה ערך בלחיות. זה הציווי. לפעמים, כדי לחיות כעם המתפקד כגוף אחד צריך להקריב את הנפש ממש, אבל זהו היוצא מן הכלל המעיד על הכלל.

מות קדושים לא אמור ללמד אותנו איך למות, אלא, איך לחיות. אני מְחָיֶה את הנפש שלי בנתינה. יש בנתינה הזאת אלמנטים של הקרבה. מהזמן שלי, מהכסף שלי, מההתקדמות שלי אפילו, אבל לא לשם עצם ההקרבה, אלא, כי כך יוצרים חיים.

בפסוק אחרי מות כו' דבר כו' ולא ימות כו' פרש רש"י זה זרזו יותר כו'. מה שהיה צריך במצוה זו כ"כ זירוז. נראה כי הי' נסיון גדול. כי לא לחנם מסרו נפשם נדב ואביהוא אשר היו צדיקים גדולים ועשו בזה תיקון גדול לכלל ישראל. אך שהי' חסרון במעשיהם כמ"ש חז"ל. ונראה כי זכו בנ"י לעבודת יוה"כ על ידיהם. לכן קורין הפרשה ביו"כ [כנ"ל אם כן רצון הש"י] לכן נתקנא בהם מרע"ה באמרו הם גדולים ממני וממך. ונוכל לפרש ולא ימותו הוא בכלל האזהרה כי הי' אפשר שימסור אהרן נפשו לכנוס אף שימות. לכן נאמר לו אל יבא ולא ימות כי רצון המקום שיחי'. והנה כל אדם א"י לכנוס לק"ק ואהרן הי' יכול אלא שנאסר לו לכנוס והי' נסיון גדול לכן הוצרך להזהירו כ"כ כנ"ל [שפת אמת, אחרי מות, תרל"ו]:

מות נדב ואביהו העיד על גודלם, על אף הטעות. הם הקריבו את נפשם למען עם ישראל והביאו לנו את יום הכיפורים. יש משהו מיסטי במוות שגרם לעובדי עבודה זרה לקדש את המוות ולהפוך אותו לחלק מהפולחן שלהם. התורה יוצאת כנגד. עקידת יצחק מראה שהקב"ה לא רוצה בקורבן אדם למרות שלכאורה זה הדבר היחיד שישווה למתנת נס החיים. בתחילת ספר ויקרא נאמר: "אדם כי יקריב מכם" לכאורה האדם החוטא והמודה צריך להקריב את עצמו, אך התורה ממשיכה "מן הבהמה, מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם". וגם בכניסה אל קודש הקודשים, חייבים להזהיר את הכהן הגדול, כי למרות שתרגיש שטוב למות שם כל כך קרוב לקב"ה, תעשה את כל הפרוצדורה כדי להתפלל על עם ישראל ולצאת משם בחיים.

במעמד הר סיני בני ישראל נחשפים לעובדה שמפתיעה אותם. אפשר לזכות לגילוי שכינה מבלי למות, מבלי להבלע בתוך הקודש. "וְעַתָּה לָמָּה נָמוּת כִּי תֹאכְלֵנוּ הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת אִם יֹסְפִים אֲנַחְנוּ לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל יְהוָה אֱלֹהֵינוּ עוֹד וָמָתְנוּ" (דברים ה', כ"א).רגע, אומרים בני ישראל למשה, אם בעצם אפשר לשמוע את קול ה', לחיות קדושה ולא למות, אז בבקשה דאג לזה שנִחְיה.

התורה מלאה בציווי של בחירה בחיים. יש מקור אחד יוצא דופן. "בכל נפשך" - אומר המדרש "אפילו נוטל את נפשך". אלא, שהמילה הראשונה בפסוק היא "ואהבת". לפעמים ישנם מצבים, נדירים, שבהם צריך למסור את הנפש ממש. אבל, רק אם מדובר באהבה. לא אהבה עצמית, אלא, אהבה כללית לקידוש שם ה' בעולם הבא לידי ביטוי בצורה המובהקת ביותר בתקומת עם ישראל.

בכל סיפורי הגבורה הגדולים והיום יומיים ששמעתי ביום הזיכרון, בולט מאוד כי ההקרבה האישית באה עם הרבה אהבה. ללמדנו..

שבת שלום,

איתן