משפטים תשעז

בס"ד

פרשת משפטים תשע"ז

"אין קץ לחורף הזה / ניצן קטן שבגינה / פרח השקד..." (לואי שארפ. "עונות"). אני שב ומדבר על המתח הזה; הרצון להוביל את עצמי מול תחושת חוסר השליטה, מול התחושה כי מישהו אחר מכוון את חיי. היכולות שלי, הרצונות שלי רוצים לפרוץ (?), אני רוצה לשלוט על החיים שלי (?), אבל נותן להם לזרום, נותן דווקא למישהו אחר – משהו אחר, להוביל את חיי וכמו נכנע לזרם הזה. מרגיש רע אתו, מרגיש נסחף – ולא מתנגד. אבל, אולי באמת זה יהיה יותר קל? יותר קל להתנהל בחיים, פחות צורך בקבלת ההחלטות, אעשה מה שיגידו לי ואפילו אעשה את זה טוב. לא כולם חייבים להוביל. שהאחריות תהיה על מישהו אחר – על המנהל, על בן / בת הזוג... רגע, זה אפילו ממש ענווה!  "רַבִּי לְוִיטָס אִישׁ יַבְנֶה אוֹמֵר, מְאֹד מְאֹד הֱוֵי שְׁפַל רוּחַ" (אבות ד', ד'),  "שפַל רוּחַ שְׁפַל בֶּרֶךְ וְקוֹמָה אֲקַדֶּמְךָ בְּרֹב פַּחַד וְאֵימָה.." (פיוט, רשב"ג) הנה, דווקא זה היא עבודת ה' האמתית, אני מאידאל לא תופס פיקוד, אני אוהב את המצב הזה, אתקרב למישהו גדול, אהיה תלוי בו, הוא יכוון אותי, יחליט בשבילי ואני, שפל הרוח, אני העניו אתמכר למצב הזה, הנה מצאתי פתרון!

באמת??

יש לי סיכוי / אביתר בנאי

יש לי סיכוי להינצל אני יודע

אני אוכל להתעורר להתפכח

אני אוכל עוד לדבר באהבה

על עצמי ועל העיר ועל אשה

כבר עכשיו אני פחות כועס

וגל שקט של רגש מתפקע

אמא שרה לבן בלילה

אמא כאן לידך כל הזמן

אני מרגיש שמשהו משתנה

העייפות תחלוף האור יעלה

ואז אכיר אותך יקירתי

ומיד תכירי את אותי

תמיד פחדתי להשתגע

שהלב יקפא ויתרוקן

אבל עכשיו כמו שאני יושב

יש לי סיכוי להינצל אני חושב

"טעם הנרצע אחר שש – אוזן ששמעה עבדי הם...ולא בשעת המכירה. כי סבור היה שיכול לקבל העבדות שלא ינתק על ידו זה מעבדות של הקב"ה ואחר שידע טעם עבדות שבשר ודם שעל ידי זה פורק עול מלכות שמיים אין לו לומר אהבתי את אדוני לא אצא חופשי...אבל באמת צריך להיות שונא יותר מי שיודע ומרגיש גודל החטא... (שפת אמת, משפטים, תרל"ה)

התורה נלחמת בעבדות, זו המצווה הראשונה לאחר מתן תורה. לכאורה דווקא נראה כי התורה מעגנת בחוקיה את העבדות, אבל מהתבוננות בדיני העבד ניתן לראות כי התורה בעצם עושה מהפך במעמדו של העבד והופכת אותו מעבד לסוג של שכיר. העבדות קבועה בזמן, אין שינוי של המעמד החברתי והדתי של העבד, על האדון לדאוג לעבד לכל מחסורו ובסוף התקופה אף לשחרר אותו עם מענק מכל מה שיש לו. אבל דווקא התיקון הזה יכול להביא לקלקול גדול. דווקא בגלל שהעבד הוא לא אדם חסר מעמד שניתן להשפילו בכל זמן ואין לו שום סיכוי לצאת ממעמד זה, דווקא זה יכול להתחבר אצל העבד לאהבה.  "אהבתי את אדוני, את אשתי ואת בני – לא אצא חופשי"!! לנוחות, אפילו לאיזו אידאולוגיה של קשר עם האדון הטוב שיוביל ושינהיג. אבל עבדות, גם כזאת מעודנת, היא עבדות! והלך הנפש הזה של העבדות הוא ממכר. יש מישהו שדואג לי, קובע לי את הזמן, נותן לי לחם לאכול ובגד ללבוש.

המצב הזה לאדם מישראל הוא בלתי אפשרי, באופן זמני, עוד איכשהו אפשר, אבל לא באופן קבוע. עבדות לבשר ודם מסתירה וחוסמת את העבדות לקב"ה. העבדות לקב"ה מבוססת על האחריות והבחירה החופשית ואילו העבדות לבשר ודם מבוססת בדיוק על ההיפך. לכן רוצעים את אזנו של העבד רק אחרי שהוא מתאהב בעבדות ומגלה בכך שאולי כבר מלכתחילה המצב הכלכלי הדחוק היה רק תרוץ. אולי כבר מההתחלה האדם חיפש להיות עבד.

את מלכותו של הקב"ה קיבלנו בכפייה -  "כפה עליהם הר כגיגית" במעמד הר סיני. ודווקא כפייה זו, עבדות זו, מגלה לנו מי אנחנו ונותנת לנו חירות לבחור אם להיות עצמנו או לא. לעומת זאת דווקא "העולם החופשי" בסופו של דבר מביא אותנו לשעבוד של התנהגות והתנהלות שלא בחרנו. ערב ר"ח אדר, בו גילה עם ישראל את מרכיב הבחירה החופשית, את הרצון לקבל את התורה מבחירה "הדור קיבלוה בימי אחשוורוש" – ולא מכפייה.

כבר רואים את הפריחה והניצנים המתעוררים בעצים ומתחילים כבר להריח את חג החירות.

בחירות זה עכשיו.

שבת שלום,

איתן

יתרו תשע"ז

בס"ד

פרשת יתרו תשע"ז

יום מתן התעודות. אחרי התהליך הארוך והעמוק שעברנו בשלושת השבועות האחרונים (אותו תיארתי בשבוע שעבר), הגיע היום בו עלינו למסור את התעודות ועל התלמידות לקבלן. ימי שיא דרכם להיות מעוררי התפעלות, מעוררי רגשות ואפילו מעוררי מחשבה. ובאמת, אי אפשר היה להישאר אדישים לשמחה, להכרת הטוב ולביחד שחווינו אתמול. הנגן שפתח אתנו את היום היה רושם את הבת שלו מיד אם הוא לא היה גר רחוק…

אבל, ימי שיא דרכם לעבור. ובחינוך כמו בכל תחומי החיים, החשיבות היא לרצף. יש משמעות לעבר, יש משמעות להווה ויש משמעות להתייחס לעתיד עוד כשאתה נמצא בהווה. לרגע של שיא, אם זה יום הולדת, בר/בת מצווה, חתונה, סיום שנה, בגרות.... לכל אלו ועוד קדם תהליך שהוביל את האדם לאותו הרגע. בדרך כלל התהליך הוא ארוך, קשה ולא זוהר. מאפיין אותו עבודה אפרורית שנראית ללא תכלית, תכלית אשר מתגלית רק בשלב מאוחר יותר ולפעמים אפילו קשה לנו להצביע ממש מה עשתה לנו אותה עבודה אפורה, כיצד היא שינתה אותנו, כיצד בנתה אותנו.

וכן, זה לא נגמר, אחרי רגע השיא יבוא תהליך נוסף של עבודה יום יומית שיכולה להראות שוב אפורה וחסרת תכלית, עבודה שיכולה להיות קשה ומתישה ורק היכולת לקשור בין מה שעברתי עד כה, לבין חווית השיא שחוויתי ולבין הדרך בה אני בוחר ללכת מכאן, רק היכולת הזאת תרים את האדם מדרגה אחת למעלה ותיתן משמעות לכל התהליך. חוסר היכולת לקחת את רגעי השיא שבחיים ליום יום יכולה להביא לנפילות. לדיכאון, לתחושת חוסר הטעם בחיים וגם להתמכרות לרגעי שיא, זה יכול להיות מסיבות אינסוף ללא תכלית או ריגושים אחרים החל מספורט המביא את האדם לסיכון ועד לצפייה אינסופית בתכנים אלימים או פורנוגרפיים וגם לסמים.

"קבלת התורה נקראת עבודה כמו שכתוב "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוהים"... כי מי שזוכה לדעת באמת מיד מטה לבו אליו יתברך והיא עבודה שבלב זו תפילה היינו השתוקקות וכלות הנפש לדבקה בו... וצריך להיות עיקר הרצון להדעת כדי שיבוא לידי מעשה. ואבותינו שהבינו זאת הקדימו נעשה לנשמע, להודיע כי תכלית הדעת היא המעשה..." (שפת אמת, יתרו, תרמ"ג).

אחד מרגעי השיא הגדולים ביותר של העם היהודי. ר' יהודה הלוי בספרו הכוזרי (מאמר ראשון פ"ז) וכן הרמב"ם (הלכות יסודי התורה ח', א') מתארים את ההתגלות של הקב"ה במעמד הר סיני כאירוע שהביא באופן מוחלט וסופי לאמונת בני ישראל בקב"ה ובמשה שליחו ובעצם מהווה עד היום כהוכחה האמונית והשכלית לכלל האמונה בבריאת העולם, בבחירת עם ישראל ובתורה. מעבר לחשיבות של המעמד, הוא גם היה מרשים ביותר. שלושה ימים של הכנה גופנית ונפשית, משה עולה, ענן וערפל, קולות וברקים וקול שממלא את העם בוודאות מוחלטת. כל ילד בעם ישראל זכה אז לראות מה שלא זכו לראות גדולי הנביאים ("ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל הנביא"). הכל התחבר להם באותו רגע, תחושה של וודאות שאין כמותה – הסיבה לבריאת העולם, לאן העולם הולך – הכל מוצג לעיניהם בידיעה גמורה.

אבל, בידיעה הזאת יש גם סכנה. סכנה שכל אותו הידע ייהפך לידיעה לשם הידע בלבד. אמנם ידע חשוב ומדהים, השכל במלוא כוחו ועוזו, אבל מבלי לקחת את הידע הזה פנימה אל תוך החיים הוא יהיה ריק מתוכן ואף יכול להביא לחיפוש ריגושים שכליים שכאשר הם לא יימצאו תבוא הנפילה.

קבלת התורה היא הקדמה. הקדמה לעולם של עבודה, עבודה שהיא תפילה. מהי התפילה? התפילה היא הופעה של הרצון, הרצון שהידע יהיה חלק ממני והרצון לשמור, לעשות ולקיים. מתן תורה מזמין את העם לעבוד, ליום השיא של מתן תורה יש תפקיד להיות חלק מהרצף של בניית האדם. התורה היא לא שכל קר. אם למדתי הלכות ממונות, הלכות לשון הרע, הלכות בין אדם לחברו, הלכות בית המקדש, השלב הבא יהיה להתפלל, להתפלל ולבקש מהקב"ה עזרה להפוך את הידיעה של ההלכות והתובנות לחלק מהחיים שלי, לשמור הלכות לשון הרע, ממונות, בין אדם לחברו ולצפות לבניית בית המקדש. מתוך תפילה כזאת כל החיים שלי הם חלק מרגע השיא.

רגע השיא נתן לי קריאת כיוון ואני ממשיך אותו יום יום. אני רוצה להתקדם, אני רוצה להתפתח, אני רוצה להפסיק להיות... ועם זה אני אצא יום יום לעבודת חיי וכך אסכם את יומי לעת לילה. מה אני רוצה? ומה צריך לעשות כדי להגשים?

מאחל לכם רגעי שיא רבים ומשמעותיים ויום יום של עבודה משמעותית, עבודה של בחירה ורצון להתקדם, לפתח ולשנות..

שבת שלום,

איתן

בשלח תשע"ז

בס"ד

פרשת "בשלח" תשע"ז

לאחר תקופה של בחינה ובדיקה, החלטנו בצוות החינוכי של האולפנה לשנות את מבנה התעודה. ממבנה תעודה שבה התלמיד הפאסיבי מקבל גיליון שאומר לו: "אתה... אתה... וגם הנה מספר.." למבנה תעודה שבה עוד עמודה אחת משמעותית, עמודה שנקראת "הלמידה שלי". בעמודה זו התלמידה בעצמה מתארת את הלמידה שלה, מה טוב לה בשיעור / באולפנה, מה היא רוצה לשפר, איך טוב לה ללמוד, מה מפריע לה, כיצד היא רוצה שהמורה תקדם אותה וכיצד היא לוקחת אחריות על הלמידה בעצמה. בנוסף, עם המחנכת, התלמידה מדברת ומתארת את עולמה הרוחני, האישי והחברתי...   אנחנו לא הראשונים לעשות כן, ראינו תעודות ממקומות אחרים ובנינו לנו את ההתאמה בשבילנו. יש לנו רצון להיות מובילים שינוי בחינוך ובפדגוגיה ולא להיות מובלים על ידי השינוי שכבר קורה בעולם ובחברה.

וכמו כל דבר טוב שאתה עושה, השאלה היא, איך לא עשיתי את זה קודם. אמנם תמיד השתדלתי לשוחח עם התלמידות באופן לא רשמי גם מחוץ לשיעור וגם בזמן השיעור (מקבוצה אחת קיבלתי השנה הערות חוזרות על כך שאני אפילו גולש יותר מדי מהביולוגיה לחינוך בשיעור...), אבל כשאתה עושה את הדברים באופן מובנה יש לזה עצמה אחרת. שמעתי שם מה טוב לבנות ומה קשה להן [אל תדאגו, דווקא שם נעבוד חזק.. :) ], מה עוזר להן ואיפה הן רוצות להיות.

בצדקה, בחינוך ובכלל בהתנהגות האנושית, החסד היותר גדול הוא לאפשר לאדם אחר לגדול לידי. לתמוך, לעזור, להחזיק כשצריך – זה בוודאי. אבל בלי לתת כלים, וגם בלי לתת לילד / לנער / לחבר / לאדם בכלל להתמודד לבדו עם המשברים; לנסות, להיכשל, לנסות שוב, להצליח, לשאול את עצמו מי אני, מה היכולת שלי, איך אני בונה לי את הדרך שלי כדי לגדול... בלי כל אלו זהו לא חסד, זוהי לא עזרה, להיפך, זו גאווה וזה אגואיזם. אני המורה, אני העוזר, אני הצלתי, אני גאלתי... ואז גם שואל את עצמו איש החינוך שדיבר, שהשקיע שעות בעזרה פרטנית, שנתן מעצמו הכל – איך הוא לא הצליח? איך, אחרי כל מה שנתתי לו, התלמיד לא רוצה? [ברמה הפנימית – איך אני לא הצלחתי? איך אני נכשלתי?]... רק השחרור הפנימי העמוק, רק ההפנמה כי לי יש 100% אחריות לתת את כל מה שאני יכול וצריך לתת, אבל לילד יש גם 100% אחריות על הלמידה שלו, על הגדילה שלו, רק שחרור כזה, רק הבנה כזאת, תאפשר לתהליך החינוכי להיחרט בליבו של הילד ולהפוך לחלק ממנו.

וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: {ב} דַּבֵּר֘ אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֒ל וְיָשֻׁ֗בוּ וְיַֽחֲנוּ֙ לִפְנֵי֙ פִּ֣י הַֽחִירֹ֔ת בֵּ֥ין מִגְדֹּ֖ל וּבֵ֣ין הַיָּ֑ם לִפְנֵי֙ בַּ֣עַל צְפֹ֔ן נִכְח֥וֹ תַֽחֲנ֖וּ עַל-הַיָּֽם: {ג} וְאָמַ֤ר פַּרְעֹה֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל נְבֻכִ֥ים הֵ֖ם בָּאָ֑רֶץ סָגַ֥ר עֲלֵיהֶ֖ם הַמִּדְבָּֽר: {ד} וְחִזַּקְתִּ֣י אֶת-לֵב-פַּרְעֹה֘ וְרָדַ֣ף אַֽחֲרֵיהֶם֒ וְאִכָּֽבְדָ֤ה בְּפַרְעֹה֙ וּבְכָל-חֵיל֔וֹ וְיָֽדְע֥וּ מִצְרַ֖יִם כִּֽי-אֲנִ֣י יְהוָֹ֑ה וַיַּֽעֲשׂוּ-כֵֽן: (שמות י"ד).

מטה ההופך לתנין, עשר מכות, הבדלה בין מה שקורה בארץ מצרים לבין מה שקורה בארץ גושן... הקב"ה עושה ועושה ופועל "והצלתי, וגאלתי, והוצאתי..." ובני ישראל – צופים מהצד, בסוף מקבלים איזו משימה קטנה של קורבן, אבל לא משתתפים בשום פעולה אקטיבית להפוך מעבדים לבני חורין – "ה' יילחם לכם ואתם תחרישון..". גאולה כזאת, מרשימה ככל שתהיה, אולי תקדש את שמו של הקב"ה בעולם, אבל לא תהפוך את נפשו של העבד לנפש של בן חורין, לא תחולל בנפשו שינוי משמעותי. ולכן הקב"ה ממש מבקש ממשה ("דבר" – לשון רכה) שהעם יעשה תרגיל צבאי טקטי מול מצרים, שיסתובב חזרה [רק לחשוב איך מסובבים עם של כ-6 מיליון איש חזרה...], יעשה את עצמו כאילו הוא תועה בדרך, על מנת למשוך את פרעה למלכודת ים סוף.

"דבר אל בני ישראל וישובו.. שיציאת מצרים היה נס שלא בהדרגה והיא לשעה. ורצה ה' יתברך שיישאר לגאולה זו בעצמות ישראל וכן רצון ה' יתברך תמיד... ואז צריך לקבוע בלבו... ולכך ציווה שיחזרו ועלו מעצמותם ולכך ויצעקו... שעתה צריכים לגבור מעצמם... שהיה הרצון שיגאלו גם על ידי דין...אך כי רצון ה' יתברך היה שהם בעצמם ממש יזכו..." (שפת אמת, בשלח, תרל"א).

נס שמגיע מגבוה בעצמה כזו מרשים מאוד, אך, אומר השפת אמת זה לשעה, זה עושה רושם זמני בלבד וכדי שהרושם האלוהי יישאר בעצמותם של בני ישראל, שיהיה מגיע להם להגאל גם על פי מידת הדין ולא רק ברחמים עליהם להיות פעילים בתהליך הגאולה. זה לא פשוט, זה גורם לבני ישראל לצעוק! אולי לא כדאי שנידון על פי מעשינו! אולי כדאי שנחזור למצרים, נעשה תשובה לאט ואז תדון אותנו, אנחנו עלולים שלא לזכות בדין הזה! אבל הקב"ה, מגלה לבני ישראל את הכוחות שלהם עצמם, מאפשר להם מרחב פעולה, זורק אותם למים [כדי לזרוק בסוף את המצרים למים...] ומקבע בליבם את החירות, לא רק הקב"ה גואל ומציל... גם בני ישראל שותפים בגאולה, שותפים במעשה בראשית.

"ויחנו לפני פי החירת" – הוא פיתום ועכשיו נקרא פי החירות על שם שנעשו שם בני חורין... (רש"י).

שם נעשו ישראל בני חורין באמת, לא אחרי עשר המכות המרשימות, גם לא אחרי היציאה, אלא, רק אחרי שהיו שותפים בעצמם לגאולה.

בהצלחה לכולם בכל מעשה ידיכם,

שבת שלום,

איתן.

בא תשעז

בס"ד

פרשת "בא" תשע"ז

בשבוע שעבר דיברנו על העבדות הפנימית, על אותה התחושה שלא מאפשרת חירות. התחושה שמבלי להשתחרר ממנה, אי אפשר להגיע את החירות האמתית. והנה, זה הולך וקורה, הנה אני מרגיש שאפשר, שאני יכול, שהצלחתי, בעזרת כל מי שעזר לי להבין שיש בידי הבחירה ויש בידי האפשרות להיות בן חורין. בן חורין משעבוד למחשבות, משעבוד להרגלים, משעבוד…

ואז תוקף אותי הפחד. מנגנון פנימי עמוק צועק לי "עצור!". נכון, דמיינתי לי את החופש הזה הרבה זמן, אבל עכשיו כשהוא בא, אני כבר לא בטוח. החוץ נראה לי מאיים והמוכר נראה לי מנחם וידוע. להשתחרר משמעו לקחת אחריות, לפעול, להתאמץ, גם להיכשל... להישאר עבד משמעו להיות תמיד עם תירוץ טוב והאחריות תמיד תהיה על מישהו אחר (והאם אני בכלל ראוי? האם בכלל יכול?).

וכשאני העבד יוצא לחירות, מצליח להשתחרר מהשלשלות הכובלות אותי. משתחרר מהכבילה למקום, לזמן, להרגלים, בן חורין! הכוחות האדירים מפעפעים בי ואני מרגיש שאני יכול הכל! מה יכול? מגיע לי!! ועכשיו אני אעשה את מה שאני רוצה! אני, אני אני!! אבעט בכל מה שעומד בדרכי, אתנקם בכל מי שעצר אותי ואצא ואצא…

נראה כאילו הפסקאות מדברות על אנשים אחרים, אבל אנחנו יכולים להיטלטל על המנעד הרחב הזה שבין תחושת אפסיות, של עבדות, לבין תחושת השחרור, של הפריקה מהכל. לאורך ההיסטוריה התקיימו מרידות רבות, מהפכות רבות. התרבויות שונות, הזמנים שונים, אבל המשותף לכולם, הוא פריקה של כל מה שהיה קיים ושריפה באש (גם מילולית ממש) של כל התרבות הקודמת, עריפת ראשים, תחושת שיכרון חושים והרבה הרבה דם... על כן הקב"ה לקח יד ביד את העבדים שיצאו ממצרים ומלמד אותנו איך לצאת מעבדות – "בימים ההם, בזמן הזה":

"דַּבְּר֗וּ אֶל-כָּל-עֲדַ֤ת יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר בֶּֽעָשֹׂ֖ר לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֑ה וְיִקְח֣וּ לָהֶ֗ם אִ֛ישׁ שֶׂ֥ה לְבֵית-אָבֹ֖ת שֶׂ֥ה לַבָּֽיִת:... וּלְקַחְתֶּ֞ם אֲגֻדַּ֣ת אֵז֗וֹב וּטְבַלְתֶּם֘ בַּדָּ֣ם אֲשֶׁר-בַּסַּף֒ וְהִגַּעְתֶּ֤ם אֶל-הַמַּשְׁקוֹף֙ וְאֶל-שְׁתֵּ֣י הַמְּזוּזֹ֔ת מִן-הַדָּ֖ם אֲשֶׁ֣ר בַּסָּ֑ף וְאַתֶּ֗ם לֹ֥א תֵֽצְא֛וּ אִ֥ישׁ מִפֶּֽתַח-בֵּית֖וֹ עַד-בֹּֽקֶר: {כג} וְעָבַ֣ר יְהוָֹה֘ לִנְגֹּ֣ף אֶת-מִצְרַ֒יִם֒ וְרָאָ֤ה אֶת-הַדָּם֙ עַל-הַמַּשְׁק֔וֹף וְעַ֖ל שְׁתֵּ֣י הַמְּזוּזֹ֑ת וּפָסַ֤ח יְהוָֹה֙ עַל-הַפֶּ֔תַח וְלֹ֤א יִתֵּן֙ הַמַּשְׁחִ֔ית לָבֹ֥א אֶל-בָּֽתֵּיכֶ֖ם לִנְגֹּֽף: {כד} וּשְׁמַרְתֶּ֖ם אֶת-הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה לְחָק-לְךָ֥ וּלְבָנֶ֖יךָ עַד-עוֹלָֽם. וְהָיָ֞ה כִּֽי-תָבֹ֣אוּ אֶל-הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר יִתֵּ֧ן יְהוָֹ֛ה לָכֶ֖ם כַּֽאֲשֶׁ֣ר דִּבֵּ֑ר וּשְׁמַרְתֶּ֖ם אֶת-הָֽעֲבֹדָ֥ה הַזֹּֽאת" (שמות י"ב)

יציאת מצרים לא תהיה מהפכה של השתוללות יצרים של עבדים הפורקים את עול אדוניהם, מהפכת מצרים תהיה מהפכה מסודרת ומובנית, מהפכה של רגשות היחיד ומהפכה של רגשות העם.

אתה העבד, צריך קודם כל לבחור האם להשתתף במהפכה, האם לעשות את המהפכה בתוך עצמך. קרבן פסח הוא קרבן עם דינים גם של קרבן יחיד וגם של קרבן ציבור ובפעם הראשונה וגם האחרונה בהיסטוריה היחיד היה יכול לבחור האם הוא רוצה להישאר עבד במצרים או בן חורין לאומה החדשה שנוצרה, אומה שיש לה גדולה, אבל גם אחריות רבה, אומה שגם נושאת בתוצאות של מעשיה בדקדוק. אכן, אומרים לבן הרשע "אילו היה שם לא היה נגאל", דווקא שם – במצרים הייתה אפשרות לבחור שלא לצאת.

"במדרש על הפסוק ולקחתם אגודת אזוב... כי ביציאת מצרים היה רק התחלה שיצאו לחירות מתחת יד פרעה להיות מוכן אחר כך לכנוס בכלל עבדי ה' בקבלת התורה... לידע כי הוא רק התחלה כמו שכתוב פתחי לי כחודה של מט ואני אפתח לכם כפתחו של היכל.. והגם שיצאו ביד רמה רצה ה' יתברך שיהיו בני ישראל בעיניהם אגודת אזוב..." (שפת אמת, בא, תרמ"א).

החלטת לצאת לחירות? מצוין. עכשיו, למרות תחושת הגדלות שאתה חש, תחושה מצוינת, אבל גם מסוכנת. ועל כן, קח אגודת אזוב, הסמל לשפלות (ראו דיני מצורע), תזכור מי הוא הנותן לך כוח. הדם לא יהיה של נוגשים מצריים, של נקמה, אלא, של אלוהי מצרים, הכבשים. ועם דם אלוהי המצריים תקיים מצווה, משמע, יש לקחת את הדברים הטובים בתרבות המצרית ולשלב אותה בבניית העם החדש[1]. את האזוב, את הדם, תיקח אל הפתח, כדי להבין שאתה רק בהתחלה של המסע, היציאה לחירות עצמה עוד לא שינתה בך הרבה מתכונות העבד, שים לב שאתה רק בהתחלה של המסע. החירות חייבת להיות מלווה בתוכן רוחני, פנימי ועמוק במתן תורה[2].

וצריך כל אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא (או יוצא) ממצרים, מהמֶצָרים שלו, יוצא בקבל על עצמו את המשמעות של הבחירה החופשית, יציאה שיש בה יד רמה כי רק כך אפשר להוביל את עצמי ואת האחרים, אבל בתחושה פנימית של שפלות, של ענווה.

שבת שלום,

איתן

---

[1] הרב אורי שרקי

[2] הרב אייל ורד