שבת חול המועד סוכות תשפ"ב

 בס"ד

מתך/מטח (שתי האפשרויות נכונות) של גשם ראשון הבריח אותנו אתמול מהסוכה. אתם אנשים של קיץ או חורף? שמש או גשם. אני חד משמעית אבחר בגשם. בקור שצורב קצת על הפנים. בזרימות. בירוק. יש משהו בגשם שמבטיח המשכיות, קביעות, נחמה וביטחון.

נראה שמאז שהחורף נגמר, לוח השנה מחליט לטלטל אותנו מתחושות של קביעות ונחת. בפורים סכנת חיים, בפסח לצאת מעצמך לחירות, ספירת העומר ושבועות כתהליך למעבר של חיים מחייבים, האבל של תמוז - אב - יציאה לגלות. עוד לא מספיקים כמעט לנוח ומגיע ראש חודש אלול ומתחיל לנער אותנו לאט, קול שופר, ואז, הנה יום הדין, ראש השנה, יום כיפור, שעת נעילה, הזדמנות אחרונה. חג האסיף? לנוח על זרי הדפנה לאחר קציר ואסיף? צאו מהבית. דירת עראי. יש בכל התנועה הזאת משהו מחייה, מניע, משנה חיים, פעיל, אבל גם חסר מנוחה משהו.

ואז מגיע שמיני עצרת. עוזבים את הסוכה. חוזרים הביתה. אין צום. אין דין. רק השמחה. ובקשת הגשם. שיבוא. שיעצרו עוברי הדרכים. שנשב בבית בעוד הפרנסה מגיעה מהשמיים. לנוח. די עם התזזיתיות מאז האביב. לעצור. כן, יש בזה משהו אפור, סביל, אפילו קמל לעיתים, אני חושב ששמחת תורה מלמדת אותנו ונותנת לנו כוחות, רגע לפני החורף, לעבוד ולהשתנות גם כשקר.

אני אוהב את הגשם. אני אוהב להיות בבית כשבחוץ משתוללת סופה (מה שמכונה גשם רגיל במקומות אחרים בעולם, בישראל זו סופה), אני אוהב את הדברים המוכרים. אבל יותר מכל אני אוהב "לרקוד" בגשם (המרכאות במקום…). להיות פעיל מתוך הקביעות, להשתנות מתוך הכרות עמוקה עם עצמי, לשנות, לפעול  ולהשפיע מתוך יציבות, לדחוף לתזוזה מתוך ביטחון. טוב, נולדתי באביב…

ג' רגלים בכל לבבך נפשך מאודך. בפסח נגאלו מיצה"ר. ושבועות הרגשה בנפש נפשי יצאה בדברו. ובסוכות מאודך צא מדירת קבע כמ"ש ז"ל שלא לסמוך על ממונו ובנינו רק לבטוח בהשי"ת. וכן חיבת ענני הכבוד הוא חיבה יתירה כענין העשירות שחוץ לגוף. וכעין זה שמעתי ממו"ז ז"ל אשר ג' רגלים נגד קנאה ותאוה וכבוד. והוא ג"כ כנ"ל. קנאה בגוף כמ"ש רקב עצמות קנאה. ותאוה לנפש. וכבוד חוץ לגוף כנ"ל [שפת אמת, סוכות, תרל"ד]:

שלושת הרגלים מלמדים אותנו, מרגילים אותנו, מחנכים אותנו בדרכים לעבודת ה'. איך לעבוד עם שני היצרים בפסח, איך למסור את הנפש בשבועות ואיך לבטוח בה' בסוכות. לשמוח גם כשכל מה שיש לנו מעל הראש זה כמה כפות תמרים. תהליך הלימוד, החינוך הזה, מסתיים בסוכות, בשמחת תורה. עם הלימוד הזה נוכל להאיר גם את החורף. אהה גם לזה יש חג…

שבת שלום ומועדים לשמחה,

איתן.

האזינו תשפ"ב

 בס"ד

הימים הקסומים שבין יום הכיפורים לסוכות מאפשרים לנו לקחת את הרגשות, הלקחים והתובנות מיום כיפור ולהתחיל להטמיע אותם ב-364 הימים שבהם אנחנו בני אנוש. להמשיך בבחינת הלב. מה לקחתי מיום הכיפורים הזה? איך הבנתי את הסיפור של החיים שלי, באילו מילים ובאיזה צבע של דיו אני רוצה להמשיך ולכתוב אותו. את המוטיב הזה של כתיבה בספר הרגשתי השנה יותר מתמיד. פחות חשבתי על אותם ספרים גדולים בהם הקדוש ברוך כותב וחותם. הצלחתי השנה קצת יותר לראות את הספר שלי. את מה שאני כתבתי.

כשמסתכלים באלבומים ישנים (וככל שהם ישנים יותר…) התחושות מעורבות. זה מצחיק, זה מביך, מעלה געגוע, זה צובט… העבר שלך נמצא לפנייך בתמונה וצבע וחיים וברורים ואתה יודע טוב גם מה נמצא מאחורי התמונות. מה חשבת אז, באיזה מצב נפשי היית, האם אתה גאה באיך שהתמודדת באותה תקופה, האם יש חרטות שמכרסמות את הלב, ההזדמנויות שלקחת בשתי ידיים וגם אלו שהוחמצו… בזמן הוידויים השנה הרגשתי את דפי האלבום, את דפי הספר שלי, עוברים למול עיניי. רק אני יכול לראות את התמונות כל כך ברורות, רק אני יכול לקרוא את הכתב באופן ברור. זה לא תמיד נעים להיות כל כך חשוף, אפילו בפני עצמך.

אנחנו חיים בתוך סיפור. בסיפור הזה יש הרבה מרכיבים שהם לא אנחנו, דמויות וסיטואציות שלא אנחנו כתבנו. לא תמיד אנחנו בוחרים את הספר, את המסגרת שלו, את הדפים ממנו הוא עשוי, אבל, לפחות בדברים החשובים באמת, העט בידיים שלנו. ולא משנה עד כמה העמודים שנכתבו כבר מקושקשים ולא משנה עוד כמה דפים חלקים נשארו לנו, הקצה של העט נוגע תמיד בדף חלק, דף נקי, כל בוקר הוא שם, ריק וחלק. והעט, באמת, ביד שלנו.

חיים טובים תִּכְתֶּבוּ וְתַחְתֶּמוּ.

בפסוק שימו לבבכם לכל הדברים כו' כי לא דבר רק הוא מכם כו' ודרשו חז"ל אם רק הוא מכם. הענין כי התורה מתפרשת לפי הכנת לבן של ישראל. דכתיב מגיד דבריו ליעקב ולא כתיב הגיד. רק בכל עת כפי יגיעת בנ"י בדברי תורה מתרחבין ומתגלין הדברים. וז"ש לא דבר רק הוא מכם. פי' שאין דבר בתורה שיהי' רק מכם. כלומר שיש לבנ"י חלק בכל הדברים כמ"ש אורייתא וקוב"ה וישראל כולהו חד. וזהו ספר וסופר וסיפור. כי כפי מה שלומדין בהספר כך משפיע הקב"ה אורות וטעמים בהתורה. אך צריכין באמת לזה לב טהור ולכן צריכין לטהר הלב להיות כלי מוכן לדברי תורה. ושימו הוא סידור והערכת הלב כמ"ש לאדם מערכי לב. וכמ"ש בפסוק ושם דרך אראנו כו' דרשו חז"ל השם אורחותיו. כן המיישר לבו ומעריך בלבו כוונות ישרות להיות כלי מוכן לדברי תורה. ועי' בזוה"ק בפסוק ושמו את שמי בפ' נשא שהוא סידור כמו ושמו איש על עבודתו ע"ש. כן י"ל הכא ענין שימו לבבכם. ישמע חכם ויוסיף לקח [שפת אמת, האזינו, תרמ"ד]:

אפילו ספר התורה עדיין נכתב. ספר התורה של כל אחד נכתב יחד איתו. כל אחד משפיע על ספר התורה הלאומי שנכתב. מה שיתגלה מספר התורה של הקב"ה, זה שקדם לעולם, תלוי בהכנת הלב של כל אחד ושל האומה. זה נראה לי חידוש קיצוני מאוד. הנצרות נראית לנו נאורה ומתקדמת עם הזמן, האיסלאם נראה כמו שקוע מאות שנים בעבר והיהדות כמשהו שמזדחל קדימה… אבל הנצרות, בדיוק כמו האיסלאם תקועה מאוחר, דת קפואה בזמן, אלא, שמאמיניה מקיימים חיים כפולים בתוך ומחוץ לכנסייה. 

רק היהדות היא דת חיה, נכתבת כל הזמן, מתמודדת עם השינויים של התרבות והאופנה, החיות שלה מתבטאת בהתנגשויות האלה, בקרבות האלה, בלימוד המתחדש, במלחמה להכניס כל דבר, לגלות את הניצוץ שיש גם בדברים שנראים לנו הכי רחוקים ובוודאי באדם הנמצא רחוק.

יש ספר ללמוד, יש סיפור לקרוא ויש צורך בסופרים טובים שיכתבו את הפרק הבא.

שבת שלום,

איתן.

וילך - שובה תשפ"ב

 בס"ד

כלל גדול באומנויות לחימה למיניהן, או לפחות כלל גדול בסרטים על אומנויות לחימה (משם הידע שלי בתחום…), הוא שימוש בכוחו של היריב כנגדו. האגרוף של היריב מונף לכיוונך? כל שעליך לעשות הוא לזוז מעט הצידה ולהוסיף איזו ברך, או יד במקום המתאים ומשם לתת לחוק ניוטון השלישי לעשות את העבודה במקומך (אם כי כנראה החוק הראשון הוא זה שעושה את זה כואב יותר). אומרים שזה נשמע קל יותר מאשר לעשות את זה ממש, סביר להניח שרובנו היינו מקבלים את ניוטון לפרצוף…

בתחום הרגשי, הערכי, הנפשי, נראה כי הדברים פועלים באופן די דומה. אנחנו מתפתים להפנות את כוחו של "היריב" נגדו. ילדים קטנים אלופים בזיהוי החולשות של חבריהם למשחק ולוחצים באופן מדויק על הנקודות הרגישות האלה. ילדים כאלו שגדלים, אך לא מתבגרים בפן המוסרי והערכי ("לא אפויים") ממשיכים לנצל את היכולת הזאת ואף לשכלל אותה, הם יהיו המתעללים האולטימטיביים, נצלני הגוף והנפש של החברה.

אבל, מגיל ילדות, גם ניתן לראות כיצד ילדים רגישים יודעים להפנות את כוחו של "היריב" בעדו. לראות את הרגל של החבר נעה קדימה, מועדת, רועדת והם מוסיפים את היד שלהם, לא כדי לעצור את התנועה, אלא, כדי לתקן אותה, להשלים אותה. כיצד הם בוחרים משחק, או אסטרטגיה במשחק כדי שלחבר יהיה קל ונוח יותר. אני צופה בשלישיה הקבועה בה בני הקטן משחק ואני מתרגש מהמחוות הקטנות האלה שהם עושים האחד לשני. אלו יגדלו להיות המטפלים הגדולים (ולא משנה מה יהיה העיסוק הרשמי שלהם) בבני האדם שסביבם.

המלחמה הגדולה ביותר היא זו הפנימית. היריב החכם והמסוכן ביותר לעצמי הוא אני. אני מכיר את עצמי כל כך טוב, שאני מזהה את התנועה של עצמי עוד לפני שעשיתי אותה. לנצל את התנועה הזאת, הכוחות האלה, הרצונות והמאוויים האלה כדי להכשיל או כדי לתמוך? בסופו של דבר, אני חושב, זו העבודה של התשובה. לעמוד בימים האלה ובכל יום (רבי יוסי אומר אדם נידון בכל יום…) מול עצמי, להכיר את הכוחות ומתוכם את החולשות. מה עוד חסר בתמונת עולם הרצונות שלי? למה אני לא הצלחתי עדיין להגיע לשם? איפה אני מכשיל את עצמי בגלל התשוקות שלי? איך אני מקדם ומשפר את עצמי בזכות אותן התשוקות בדיוק?

איתא האומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו כו'. הטעם כיון שקלקל ע"י התשובה לכן אין מספיקין בידו. ויש ללמוד מזה ג"כ למי ששב בתשובה על ידי יראת חטא שירא פן יכשילהו היצה"ר שנית. נמצא ע"י החטא שב בתשובה. אין מספיקין בידו לחטוא ומצילין אותו מן החטא כנ"ל [שפת אמת, שבת שובה, תרל"ח]:

ה'שפת אמת' מציב בפנינו תמונת עולם מורכבת. יש אדם המשתמש בכוח התשובה כדי לחטוא. האדם יכול "לעבוד" על עצמו שהוא בתהליך תשובה, רק כדי להרגיע את המצפון שלו, עד העונג הבא. שבוי במעגל של הלקאה עצמית, שגם אם היא מוחשית, היא משתמשת באותן נקודות כדי להכשיר את החטא הבא. אוי כמה "יצר הרע", אני, מכיר בדיוק את המנגנון, את הכוח, שיאפשר את החטא הבא, דווקא בעזרת מה שנראה כתשובה.

האלטרנטיבה שמציע ה'שפת אמת', היא, בהפוך על הפוך, להשתמש בכוח של היריב הפנימי כדי להרים. להשתמש בחטא כדי לחזור בתשובה. "כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד" (תהילים נ"א, ה'). אני מכיר אותך "יצר הרע" שלי. אני יודע בדיוק מה אתה רוצה. איך אתה פועל. אני מכיר בך. אתה אני. אני רואה אותך כדי לא לחטוא. 

זו תמונת עולם מורכבת, זו עבודה לחיים שלמים. אין תחליף למבט האמיץ והחודר פנימה. להכיר את הכוחות, את המנגנונים, את התשוקות והתאוות. להיות הדיין האמיתי לעצמי, לשפוט את מעשיי כל הזמן לאור ההיכרות הזאת. ולא תמיד התשובה ברורה לשאלה, האם אני שב כדי לחטוא או חוטא כדי לשוב?

שבת שלום וגמר חתימה טובה,

איתן.

נצבים תשפ"א

 בס"ד

אחד הדברים הכי מרתקים במחקר, בעיניי, הוא עצם הגילוי. אתה מעלה השערה, אתה מנחש ניחוש מושכל, יש לך רעיון איך דברים צריכים להראות, אבל עד שהדבר לא נמצא באופן גלוי מול העיניים בצורה כזאת או אחרת, זה עוד לא זה. לחובבי הז'אנר (כמוני) אין כמו טבלאות וגרפים, ממוצע, סטיית תקן, אלפא ושאר מונחים כדי לצייר את גילוי, כאילו הטבע עצמו מתגלה מבעד לתאים של האקסל (כמו במטריקס… חובבי הז'אנר וזה..וכן, יצאתי חנון גאה). אבל, שלא כמו במחקר, הגילוי מגיע גם במילה, משפט, מכתב או הברקה. ה'אאוריקה' היא תחושה נפלאה, דברים היו מעורפלים במוח ובלב ופתאום הם כל כך בהירים. הבנתי. גיליתי.

כמורה למקצועות המדעים העוסק גם בחקר מדעי וגם בהוראה, אני נמצא בסוג עולם של חקר המכונה "מחקר משולב". מצד אחד אני עוסק במחקר מדעי כמותי, מדויק עם כללים נוקשים ומצד שני אני עוסק  במחקר המכונה איכותני המנסה ללמוד על אותם הדברים שקשה להכניס למספרים. להבין מצבי רוח, תחושות, מניעים, רגשות. הנתונים שנקלטים בכל שנייה של אינטראקציה עם הסובבים אותנו, הן זאת המתוכננת והן זאת הספונטנית, נקלטים ומעובדים כדי לאפשר לנו לתת את התגובה המתאימה, את המילה המתאימה. ומתוך הלמידה, מתוך אותו "מחקר" להמשיך ולשפר ולדייק שוב ושוב את הדרך שבה אני פועל, עובד, מחנך וחבר.

נסתרות הטבע הם רבים, מגוונים ונפלאים, כל גילוי רק מביא לשאלות רבות נוספות. נסתרות הטבע האנושי מגוונים לא פחות. גם הם, גלויים ונסתרים כמו קרחון שרק הקצה שלו בולט מעל המים. כמה מתוך החלק הקטן והגלוי מעיד על החלק העמוק והנסתר? האם אפשר בכלל ללמוד מהסתכלות בו על מה שמתרחש במעמקים? איך אפשר לתת לחיים שמתחת להתגלות ולפרוח גם למעלה? לא אפסיק לנסות ולענות על השאלות האלה. 

 

בפסוק הנסתרות לה' אלוהינו כו' זה נוהג בכל דבר שיש בחי' סתים וגליא [סתום וגלוי] כמ"ש בזוה"ק שמא דקוב"ה ואורייתא סתים וגליא. וכמו שהקב"ה שגבהו דרכיו מדרכינו כביכול בעבור חיבת בנ"י תיקן בשמו ית' ובתורה בחי' גליא. כמו כן צריכין בנ"י למצוא בכל מעשיהם בחי' סתים לתת חלק להשי"ת בכל מעשיהם. ואם שא"י האיך עכ"ז ע"י הביטול אליו ית' זוכין להמשיך לחול על הכנה זו ש"ש. שכך שלימות האדם צריך להיות ע"י בחי' הביטול ובמ"א נאריך בזה אי"ה [שפת אמת, נצבים, תרל"ט]:

לתורה חלקים רבים, גלויים ונסתרים, פרד"ס עמוק ורחב עד אין קץ. על הקב"ה כמובן אי אפשר לדבר. ה'שפת אמת' נתלה בדברי הזוהר המדבר על גילוי והסתר בתורה ובשמו (מטרה, רצון, דרך) של הקב"ה. חסד הבריאה בכלל וההתגלות לאנושות, במיוחד בשיא של מתן תורה, הוא האופן הגלוי שבו אנחנו יכולים לתפוס את התורה ואת שמו של הקב"ה. 

אנחנו פועלים באופן גלוי, זה ברור. אבל, אומר ה'שפת אמת', כמו שהקב"ה פועל באופן "שלנו" הגלוי, אנחנו צריכים לפעול גם בנסתר. לגלות, לחשוף, לחפש בכל דבר מה הוא חלקו של הקב"ה, מה מסתתר מאחורי ההעלם הגדול. ובמקומות שאי אפשר, גם לבטל את הערך העצמי, כדי להתחבר לערך עליון ממני. להבין כי יש עומק גדול. עצם ההבנה הזו שיש עוד הרבה שאני לא יודע, היא גם המנוע לפעילות חשיפה וחקר אינסופיים וגם מביאה לקצת ענווה.

שבת שלום,

איתן.