בס"ד
אם ישאלו אותך "מה זה בית?" אז מה תגיד?
אם ישאלו אותי "מה זה בית?" אני אגיד ש:
בית זה בסך-הכל קופסה שגרים בה, קופסה ולא יותר,
אבל על הקופסה הזאת אני אף פעם לא אסכים לוותר,
לא, לא אסכים לוותר…
אם השיר הזה לא מוכר לכם, אם לא זימזמתם יחד עם קריאת המילים, זה סימן שאתם או צעירים או סובלים מחסך ילדות קשה…:) דתיה בן דור כתבה והלחינה, דודו ועפרה ויינגרטן על הביצוע מתוך סדרת המופת 'פרפר נחמד'. בביצוע בולטים בחסרונם בַּץ, נוּלי ואוּזה.
למה קשה לוותר על בית? למה קשה להשתנות בכלל? מבחינה ביולוגית - פסיכולוגית יש נטייה של הגוף לשמור על מצב של הומיאוסטזיס, מצב יציב, פחות או יותר קבוע. הרבה מנגנונים צורכי אנרגיה יש לנו בגוף על מנת לנטרל שינויים שעלולים להגרם עקב הסביבה החיצונית המשתנה ללא הרף. טמפרטורה, רמות סוכר, לחץ חמצן ולחצים נפשיים. אלו מנגנונים אוטונומיים, חזקים, המוטבעים עמוק בדנ"א שלנו כדי לשמור על החיים.
אל המנגנונים הפיזיולוגיים של מניעת השינוי נוספים גם מנגנונים חברתיים וקוגניטיביים. הרגלים שפיתחנו, עָמַדוֹת שהושרשו בגילאים צעירים, חוקים חברתיים ומוסכמות, לחץ חברתי, יציבות הנתפסת כערך ועוד, מביאים לתחושה של חוסר נעימות בזמן של שינוי והתנגדות אליו. המנגנונים האלו חשובים מאחר והם מאפשרים ביטחון, יציבות, יכולת מסוימת של ראיית עתיד וכדומה.
אל מול אלו, אמר החוקר הידוע ביותר בתחום הביולוגיה, צ'רלס דרווין, שבעצמו קם ועשה שינויים מהדרך בה היתוו לו הוריו והייחוס המשפחתי:
"אין זה החכם או החזק יותר ששורד, אלא בעל התגובה הטובה ביותר לשינוי״.
תיאוריית האבולוציה, שהביאה לו תהילת עולם, מתארת את היכולת להשתנות בצעדים קטנים ובאופן עקבי כמנוע להתפתחות המינים הביולוגים. למעבר הדרגתי ממינים מפותחים פחות למינים מפותחים יותר (ולא, הוא לא אמר שהאדם בא מהקוף, אבל אין כאן המקום להאריך). בעקבותיו נקבע עיקרון המלכה האדומה מארץ הפלאות האומרת לעליזה "כדי להשאר במקום, צריך כל הזמן לרוץ מהר…"
הרב קוק, בעקבות תורת הקבלה, הסתכל בהיסתוריה (אצלו זה באות ת' - הסתר-יה) ודיבר על שינויים הדרגתיים קבועים ועל שינויים היסתוריים המגיעים בדילוגים, בקפיצות של צעדים רבים קדימה בבת אחת. למדע העכשווי יש יכולות מתקדמות לניתוח דנ"א ובאופן מפתיע (או שלא) הממצאים תומכים בכך שההתקדמות האבולוציונית הגיע גם היא עם תקופות של דילוגים ולא של התקדמות איטית בהשתנות של המינים.
אם כך, העולם נמצא בשינוי מתמשך, מרגיש "צורך" פעם בכמה זמן לקפוץ לשינוי "בבת אחת". ואל מול המנגנונים של היציבות והקביעות, גם לאדם יש דחף פנימי לשינוי. הוא מגיע מסקרנות, מרצון לעוררות, לחוויות, חושים שרוצים להיות מגוּרים ואולי, בעיקר, מהצורך להגשמה עצמית, הנמצאת בראש פירמידת הצרכים של מאסלו, השלב שבו האדם לא רק מקבל, אלא, גם נותן מעצמו ואת עצמו לסביבה. גם האדם חווה שינויים הדרגתיים ולעיתים הוא מרגיש שעכשיו צריך לעשות שינוי גדול.
עוררות, גירוי חושי, חוויות, יש בהם גם סכנה. הרצון להתנסות, להביא את הרגשות לקצה, לחוות ריגושים, יכולים להביא לכך שהאדם שַֹם עצמו במקום הסכנה. מתמכר לכל דבר אפשרי, החל מהאנדורפינים המופרשים בגוף בזמן פעילות אקסטרים ועד לפורנוגרפיה, אלכוהול וסמים. השינוי כסיכון וסיכוי.
אז מה, בית הוא בסך הכל קופסה שגרים בה? קופסה ולא יותר? מקום שבו אני מקבל את הצרכים הנמוכים שלי באותה פירמידה של מאסלו? האם כדי לחוות שינוי, כדי להתקדם, אפשר ונכון לוותר עליה בקלות? ולמה על הקופסה הזאת כל כך קשה לוותר? רק כי מחזיקים אותי מנגנונים ביולוגיים - פסיכולוגיים - חברתיים המנסים לשמור עלי מִסָכַּנוֹת?
השבוע, אחרי 18 שנה כזוג, עברנו בית, מה'משק' הכפרי רמת מגשימים, אל ה'עיר הגדולה' קצרין. לא לקצה השני של הארץ. לא לשליחות לחו"ל. אבל, עדיין, שינוי לא פשוט שאנחנו עדיין בתוכו. הרגשנו, ואנחנו עדיין מרגישים את הקונפליקט שבין אותם המנגנונים הנבהלים מהשינוי ובין אותם המנגנונים הדוחפים אליו. אל השינוי דחפו גם קשיים, שינויים בסביבה החיצונית, אבל, אם אפשרי בשבילי להעיד על עצמנו, בסופו של דבר, לא עזבנו כדי לעזוב (וגם, יותר התרחקנו מאשר באמת עזבנו), לא ברחנו בלי קרב. השתדלנו לשים אל מול עינינו את אותה רמה גבוהה של קצה הפירמידה. של הצרכים העליונים של נפש האדם, שלנו ושל ילדינו כדי שנוכל לקבל אותם ולצמוח, כדי שנוכל לתת מהם לאחרים.
"ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פיה ה' ואלה מסעיהם למוצאיהם. ודאי יש משמעות לשינוי בסדר המילים. בעיני ה' היו אלה "מוצאיהם למסעיהם", ואילו ישראל ראו בהם "מסעיהם למוצאיהם". המסע והחניה היו תמיד "על פיה ה'". כאשר ה' הורה להם לצאת ממקום החניה, הוא נתכוון שישיגו מטרה, והנהגתו המחנכת של ה' הורה להם מקום חדש לחניה המסוגל להשגת אותו תכלית. כל המסע היה בו משום התקדמות; המסע היה תכלית המוצא, וכך היו כל "מוצאיהם למסעיהם". היפוכו של דבר בעיני העם. בכל מקום ששהו בו לא היו מרוצים. כשהגיעה השעה לצאת מן המקום היתה להם היציאה לתכלית; אחת היא להם לאן יסעו ובלבד שיצאו מן המקום ששהו בו עד כה. הם נסעו על מנת לצאת ממקומם, וכך היו כל "מסעיהם למוצאיהם". [רש"ר הירש, במדבר, ל"ג, ב'].
הקב"ה שינה לבני ישראל את הסביבה כל הזמן. דוחף אותם לצאת ממקום למקום כדי להגיע לתכלית מסוימת. לגרום להם להתקדם, להשתפר, לתת להם את כל אחד משלבי הפירמידה של מאסלו החל מאוכל וביטחון ועד להגשמה העצמית האידאלית שלהם כפרטים וכאומה.
בני ישראל, על פי הרש"ר הירש, תפסו אחרת לגמרי את המעשה החינוכי של הקב"ה. מבחינתם, הם היו כל הזמן בתחושה לא טובה. כל מקום הוא לא טוב והעיקר שכבר נעוף מהמקום הזה, לא ממש משנה לאן. אפשר לראות את ההתנהגות הזאת ככפיות טובה, רצון לשינוי המגיע מהמניעים הלא נכונים. אבל, אולי, הדור שעתיד להכנס עוד מעט לארץ, רוצה להתבגר. לעשות את השינויים שלו בעצמו. לא לקום בבוקר ולראות אם הענן על המשכן ונשארים או עלה מעליו ונוסעים. אולי, הם חשבו, שנכון להם יותר לקבל אחריות על ההחלטות שלהם. המחשבה הזאת עוד תביא אותם לנפילות רבות. היא תביא עוד דורות של עיכוב עד ימות המשיח. עד ימינו אלו. עכשיו תורנו. האם אנחנו מצפים לראות את עמוד הענן שיורה לנו על תנועה או, האם אנחנו מוכנים לקבל אחריות על השינויים הנדרשים במסעות שלנו?
שבת שלום,
איתן.
