בס"ד
פרשת תזריע – מצורע
בגדול אני רואה את זה בתחילת השמינית. יש תחושה באוויר, יש גם תחושה פנימית, כך נראה לי, שמשהו השתנה. אנחנו שמינית, אבל אנחנו עוד תלמידות, אנחנו תלמידות אבל אנחנו כבר שמינית! יש משהו כזה שנראה, שאי אפשר שיהיה השנה אותו דבר, שיתייחסו אלינו אותו דבר – יש לנו דיבור! ותאמינו לי, יש להן דיבור... . J אני מדמה את זה למה שקורה בדרך כלל אצל בנים שפתאום גדלים מהר ולא מבינים למה המכנסיים והחולצה פתאום לוחצים עליהם.. והתחושות האלה, והדיבור הזה מביאים לפעמים להתנגשויות. עם ההורים, עם המורים. אך הדיבור הזה גם יכול לקחת את הקשר הזה של הורה / מורה – ילד / תלמיד למקומות גבוהים יותר. אם כי ישנם כאלה שהשינוי הזה גם יכול להוביל אותם לדממה. להתכנסות לתוך איזה עולם פנימי. אז גדלים, מתקרבים, מתקרבים ועדיין יש מחסום.
ואני, אני יש לי "בעיה" הפוכה. החמשושים נראים לי שביעיסטים, השישיסטיות, נראות לי שמיניסטיות והשביעיסטיות – שמיניסטיות כבר בכלל בוגרות... לא תמיד אני מחצין את הבעיה הזאת ושומר על הגבולות כי אני מכיר בחשיבות של הגבולות בזמן, במקום ובעצמה המתאימים, אבל הדיבור שלי רוצה לפרוץ את המחסום. אני רוצה לדבר הכל, ללמוד הכל, לכתוב, להספיק לדסקס אינספור רעיונות ומחשבות ובעיקר להצליח להסתכל באמת מגובה העיניים אל העיניים. כי האדם לא רק ממלכת החי, האדם הוא המדבר.
וסוף השנה כבר מגיע, רק שבבים אחרונים עוד נותרו מהמחסום, עוד כמה שבועות ולא יישאר ממנו כלום. כבר בגרות בעוד פחות משבוע, הן כבר רגל אחת בשרות. ותלמידה אחת התארסה אתמול!!! זה היה באוויר מצד אחד ומצד שני זה היסטרי ו...לאל'ה היקרה, יש על מה לדבר...
אז אם גם המחסום שלכם קצת פתוח ואתן תלמידות ואתן בוגרות ואתם בוגרים וחברים וחברות ו... אז קדימה לדבר…
"בפסוק שתי צפורים חיות וכו'. ברש"י לפי שהנגעים באים על לשון הרע וציפורים פטפוטי קול. דאיתא בזוהר הקדוש פרשת תזריע דהנגעים באים על מלה בישא ועל מילין טבין שאתי לידיה ולא מלל [שהנגעים באים על מילים רעות ועל מילים טובות שבאו לידו ולא אמר אותן]... והציפורים באים לתקן שני החטאים. השחוטה לבער... והמשולחת להכין הפה ולשון להוציא בהם דברי תורה. [שפת אמת, מצורע, תרס"א].
ישנם שלושה סוגי דיבור; דיבור שהוא מצווה – כמו קריאת שמע ותפילה, דיבור שהוא רע כמו לשון הרע ורכילות, ודיבור שהוא מותר כמו ענייני עבודה, ניהול החיים וכד'. נגע הצרעת מגיע על ענייני הדיבור הרעים. ישנם טיפולים מוכרים לדיבור רע אשר נראה כמשהו שהוא פועל יוצא מחיים חברתיים. במחוזות המזרח מתנתקים מהחיים, כאשר אחת השיטות היא ויפסנה, שתיקה למשך ימים ואף שנים. גם במחוזותינו ידועות תעניות הדיבור שגם בהם יש אלמנט של ניתוק מהעולם החברתי.
הגישה של הזוהר, אותה מביא השפת אמת שונה ומהפכנית. אין באמצע. יש או עלייה או ירידה. אין וואקום, אם לא תדבר טוב, תדבר בסוף רע. הדיבור הוא כמובן הוצאה לפועל של הפנימיות של האדם ("הדיבור הוא חיתוך המחשבה" כלשונו של הרב קוק) ולכן אם דיברת רע – תיענש ואם יכולת לדבר טוב ולא דיברת – תיענש גם כן! אם הייתה לך הזדמנות להגיד מילה טובה, לעודד, להודות, לשבח ולא עשית את זה, הרי שזה כמו שדיברת רע. לשון הרע לא מנצחים על ידי שתיקה. לשון הרע, המפריד בין בני אדם, ינוצח על ידי דיבור חיובי המחבר בין בני אדם.
וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה. (בראשית ב' ז').
האדם נוצר מחומר. בחומר זה הוכנסה נשמת החיים ואז נהפך האדם לנפש חיה. מפרש רש"י נפש חיה – "לרוח מללא". ליצור מדבר. הדיבור מנהיג את האדם בעולם המעשה והוא המחבר את העפר עם נשמת החיים.
טהרתו של המצורע, אם כן, היא על ידי שני ציפורים. האחת נשחטת כנגד הצורך בשחיטת הדיבור הרע. וזה אינו מספיק. צריך עוד ציפור צפצפנית, דברנית. היא תשולח על פני השדה, היא תדבר ותדבר, תסתובב בעולם, תדבר טוב ותתקן.
מצטער על כל הפעמים שלא אמרתי לכם כמה אתם נפלאים ואהובים.
שבת שלום,
איתן
