חיי שרה תשפ"ב

 בס"ד

יום ה"שלושים" לסבתא שלי חל השבוע. אבא שלי ביקש שאומר משהו. איך שפתחתי את הפסוקים הראשונים של הפרשה הבנתי שהפעם עשו לי "חיים קלים". שני הפסוקים הראשונים כבר מתמצתים את הכל מבחינתי. אשה צדקת נפטרה ואברהם (זה שם אבי) בא לספוד לשרה ולבכותה.. וכבר עמדו הרבה לפני על האירוניה, או על האבסורד לקרוא לפרשה "חיי..", כאשר היא מדברת על המוות. אלא, שיש מוות שעושה רושם. שלא סתם שוקע בין דפי ההיסטוריה, אלא, שנשאר חי. שמלמד לחיות.

שרה אמנו עזבה עם משפחתה הנותרת את אוּר כשדים. האוּר, האש שהבעירו הכשדים ושרפו את אביה הרן, שליש מצאצאי המשפחה העברית. בחו"ל התחתנה עם בעלה, גם הוא ניצול מהאש הכשדית ועלו לארץ בגלל הקול שאמר "לך לך לארצך" ומאז לא מפסיק להדהד. בארץ הקימה יחד עם בעלה, מפעל משפחתי של התבססות בארץ, התבססות בחיים וביסוס מקום לשכינה. לא נכתב במפורש מה עשתה שרה כל היום, אבל ממה שכן נכתב, ברור לנו שהיא הייתה המנוע לקיום של המשפחה, מנוע ליכולת של בעלה להשפיע, ונלחמה על החינוך של הדור הבא. ובתוך כל זה, היא גם ידעה לצחוק… 

כשאמרתי את הדברים האלה למשפחה, לא היה צריך להוסיף ש"קורות החיים" סבתא שלי מקבילים לא מעט לאלו של שרה. היציאה מהשואה לארץ והקמת המדינה, קהילה סביב בית כנסת וטיפוח המשפחה.

נפטרה מבוגרת שרה/סבתא שלי. ועדיין "בת מאה כבת עשרים לחטא ובת עשרים כבת שבע [שמה של סבתי] ליופי..". (רש"י) עם כל הצער, אברהם עושה שתי פעולות המושפעות ממותה. קונה קניין עדי עד ראשון בארץ ישראל ושולח את בנו למצוא אשה. האחזות בארץ החיים ויצירת המשך לחיים. צדיקים במותם נקראים חיים.

ב"ה במדרש יודע ה' ימי תמימים כו'. כי האדם נברא להמשיך חיות לעולם כדכתיב ויפח באפיו כו' ויהי האדם לנפש חי' פי' שהוא כלי שיקבל וינוח בו החיות. והצדיקים שמושכין החיות לעולם נשארים אותן ההארות לעולם כמ"ש נחלת ימיהם זכורה לעולם. כי כל רשימה שיורדת מקדושה נשאר הרשימה לעולם כמ"ש בספרי קודש מזה. וכל אדם בפרט מושך חיות השייך אליו. אבל הצדיקים ומכש"כ אבות הקדושים הם המשיכו חיות לכלל בנ"י. ולכן הצדיקים במיתתן נק' חיים כי החיות שלהם עדיין מאיר בעולם [...] שכך עשה הקב"ה להיות ימים אלו מתקנין ימים הנשארים. וכמו כן בגוף. ואז נקרא תמים. וז"ש רש"י כולן שוין לטובה [שפת אמת, חיי שרה, תרנ"א]:

כל גיל יש לו את המחשבות העמוקות שלו על משמעות החיים, למה בכלל באנו לכאן ומה יישאר ממני בסוף. השאלות אולי נשאלות קצת אחרת בכל גיל, יש שאלות חדות יותר, חדות פחות, אבל הן מלוות אותנו בצורה כזאת או אחרת לאורך כל החיים. כל כך הרבה רגעים, שינויים, מעברים, מחשבות ומעשים עוברים עלינו בחיים ומה התכלית של כל זה?

תשובת ה'שפת אמת' לשאלה הזאת היא שאנחנו הכלי שדרכו עוברת נשיפת החיים של הקב"ה בעולם. נכון, זה עוד לא עונה על השאלה הקיומית, למה בכלל צריך את זה? למה הקב"ה ברא את העולם? אבל, אם כבר אנחנו פה, אנחנו צריכים לעשות מעשים של חיים. לבנות, לתת, להוסיף טוב. ומעשיו של כל אחד עושים רושם [רשימה בשפתו], משפיעים, חשובים, משנים משהו, משנים מישהו. ושאף אחד לא יגיד "אבל אני לא…". 

הצדיקים יותר, המשפיעים יותר, בסתר ובגלוי, במעשים גדולים ובאינספור מעשים קטנים, הם אלו, שבכוח מעשיהם והשפעתם, נשארים בלב הדורות הבאים וחיים לעולם.

שבת שלום,

איתן.

וירא תשפ"ב

 בס"ד

רוצה לבד. רק אני. אני יכול. אל תעזור לי. אלו המילים וזה הרצון של ילד בן…. שנתיים - שלוש. כאילו כבר הגיע לשיא התפתחותו, העולל החצוף מרגיש שהוא כל יכול. טוב, הוא לא. ואתה ממהר לעבודה והוא מחליט לעשות הכל בעצמו וכל מה שבא לך זה לעשות את הדברים במקומו, להעיף אותו לגן ולצאת לעיסוקיך. 

תעזור לי. אני לא מסוגל. לא לימדו אותי. זה לא בשבילי. אני פשוט לא יכול. ואלו המילים והרצונות של ילד בן…. 15,16,17. כאילו חזרנו אחורה. הנער המתבגר, שמצד אחד רוצה את עולמו הפרטי, שמתקשה לשתף וחושב שלא יבינו אותו, חש לא מעט פעמים את תחושת חוסר המסוגלוּת הזאת, דווקא כאשר הוא נמצא בזמן שיא ההתפתחות השכלית שלו והוא עוד לא כבול בקשרי הפרנסה והמשפחה (טוב, חוץ משיעורי בית במתמטיקה…).

אצל בן השלוש מדובר בהתפתחות נורמלית. הקפיצה השכלית והמוטורית (תנועתית) שהוא חווה נותנת לו את תחושת המסוגלות והנפרדוּת מהתלות בהורים עוברת עוד שלב. אצל הנער, לעומת זאת, לדעתי, מדובר במחלה. היא לא פוגעת בכל תחומי החיים (למשל תחושת המסוגלות בנהיגה…) או בכולם, אבל גם כאן ישנה קפיצה התפתחותית משמעותית של היכולות השכליות ובנפרדוּת מההורים ומהתלות בהם והיית מצפה למרד גלוי יותר, לדרישה להוביל, לשנות, לא ללכת בתלם, לא לרצות להיות רתום בשרשרת שמובילה אותו בשביל קבוע מראש, שביל שסללו אחרים.

כל מי שעוסק בחינוך כבר יודע לדקלם מה עשתה המהפכה התעשייתית לעולם החינוך, או האילוף. האחידות, הדקלום, דיכוי היצירתיות ועוד.. האחריות להחזיר את הגלגל לאחור היא עלינו, ההורים, המורים, המחנכים, לא פחות מאשר היא נמצאת על כתפי הנערים. אף אחד לא פטור מלראות את הבעיה ולנסות לתקן. אפשר לדבר על "מיומנויות המאה ה-21'", אבל אתן לכם דוגמה דווקא מהמאה ה-12':

"ראיתי את גודל תשוקתך… תליתי בך תקוות… החילותי איפה לרמוז לך רמזים ולסמן לך סימנים והנה ראיתיך מבקש ממני להוסיף…".

את המילים האלו כתב הרמב"ם לתלמידו ר' יוסף בן רבי יהודה שיצא למסע ארוך וקשה ממרוקו למצרים כדי ללמוד אצלו. בשבילו ובשביל שכמותו כתב הרמב"ם את הספר 'מורה נבוכים'. [המכתב מצוי בהקדמת הספר אותו התחלתי ללמוד השבוע בסדרת שיעורים חדשה של הרב שרקי. מי שמעוניין…]

הרמב"ם לא "האכיל" את תלמידו בחוכמה. לא נתן לו שיעורים "פרונטליים", לא נאם על חשיבות הלימוד. הוא דחף, הוא משך, הוא כיוון והתלמיד נמשך בכוחו הוא אחרי החוכמה. זה נכון ללימוד, אבל לא פחות נכון לכל תחום אחר. החל מאמונה, דרך הלימוד כיצד להיות אזרח משפיע, התנדבות וכל חכמה ועשייה אחרת. אז במאה ה-21', עידן החכמה הגדולה, בואו נלמד מהמאה ה-12'. כולנו, נוער בהווה ונוער בעבר כאחד..

בפסוק בי נשבעתי כו' יען עשית הדבר הזה כו' ברך אברכך ארבה את זרעך כו'. קשה, כי אלה הברכות והבטחות כבר הבטיח לו הקב"ה קודם הנסיון ומה השכר? אכן, זה השכר שיהי' לו כל אלה הברכות בזכות מעשיו ומקודם כתיב ויחשבה לו צדקה ואאע"ה [אברהם אבינו עליו השלום] ביקש שיהי' הכל עפ"י מעשיו. ואמת שמה שבא בזכות מעשה האדם הוא קיים לעד. וזה עצמו מה שביקש על הבנים אף שהאמין בהבטחתו ית' רק שזה הי' מבוקשו לזכות בעצמו לכל זה וז"ש יען כו' פי' בזכות מעשיך יהי' לך כל זה [שפת אמת, וירא, תרל"ו]:

ניסיון העקידה נחשב לניסיון הקשה ביותר מתוך עשרת הנסיונות שנתנסה בהם אברהם. וב"טקס" חגיגי בסיכום של הניסיון, מבטיח הקב"ה לאברהם - הבטחות שהוא כבר קיבל קודם… מסביר ה'שפת אמת' כי המתנה הגדולה ביותר שאברהם קיבל לאחר העקידה, השכר הגדול ביותר, היא הזכות. לא החסד, לא הצדקה. לא עוד בחירה אלוהית בלבד. אין שום רמז בכתוב מדוע נבחר אברהם. לכאורה על פי הפשט אברהם נבחר אך ורק בזכות היותו צאצא שֶמי ממשפחת עֶבֶר. אבל, אחרי העקידה כבר יש הסבר לבחירה הזאת, כבר ניתן לומר "יען אשר עשית…".

הקב"ה בונה את הזירה, מכין את הכלים, מסדר את התפאורה, נותן דחיפה ומשאיר את הבמה, את העשייה לאברהם. ומה שאברהם, ומה שאדם בכלל, זוכה במעשיו הוא, "קיים לעד". זה קנוי לאדם ולכל ההשפעה שהוא השפיע בעולם. מאז אברהם, עם ישראל ממשיך לקבל דחיפות כאלה, חלקן גלויות יותר, חלקן גלויות פחות. האורות דלוקים, הבמה שלנו, קדימה, לעשות.

שבת שלום,

איתן.

לך לך תשפ"ב

 בס"ד

היה זה שבוע שעבר ואני נכנס עם התאג"ד לבסיס ממש עם כניסת השבת. גם בצבא, גם מבלי לשנות את הבגדים או להתארגן, אי אפשר שלא לחוש בשבת הנכנסת. הבסיס שקט וחיילים מתקבצים לתפילה. מעולם לא נתקלתי במניין חסר בקבלת שבת. הפעם היה קצת יותר קשה. מישהו הלך לחפש עשירי ואני מסתובב בינתיים בין מדפי הספרים ומחפש לימוד קצר היוצא משגרת הלימוד היומית והשבועית שלי.

צדו עיני את ספרי הרב קוק ועלתה בליבי מחשבת כפירה. האם מאמר ה'דור' עוד רלוונטי היום? המאמר פורסם לפני כ-115 שנה בתוך הספר "עקבי הצאן". השנים הן שנות תחילת המאה ה-20' ובארץ שתי קבוצות מרכזיות, החרדים של היישוב הישן והעולים החילונים של היישוב החדש. המתח בין הקבוצות אלה מלווה אותנו עד היום, אבל אז, בתקופה שאנשים רבים יצאו בשאלה דווקא מתוך בתי המדרש ובחרו בחיים "חופשיים", דור של חלוצים שפרק את עול התורה מעליו, אפילו שהכיר וידע אותה, המתח בער.

הרב קוק, רבה הראשי הראשון של ארץ ישראל, מציב במאמר זה אמירה ברורה וחד משמעית לגבי גדולתו של הדור הזה. האהבה שלו כלפי כל יהודי והאמונה החזקה שלו בתחיית האומה, דווקא מתוך הכפירה ומתוך הקשיים חזקה ובלתי ניתנת לערעור. וכמה המאמר רלוונטי. כמה הוא מדויק. אנחנו דור ה-X מסתכלים על דורות ה-Y וה-Z לפעמים בביקורת ואפילו בזלזול. הדור שרוצה הכל, הדור שהמציא את ה"בא לי", הדור שזה חייב להתאים לו באופן אישי, שאם הוא לא "מתחבר" הוא לא עושה...

לראות דור כזה, בדיוק כמו שהרב קוק ראה את החלוצים עושה כלשונו: "המכאוב הגדול, המדכא את הנפש ביגון נורא ואיום, המצוי בדורנו בלב כל מי שחושב מעט מחשבה והוגה מעט דעה, ביחוד אם הוא גם-כן מוכשר לקבל הרגשה עדינה וישרה בלבבו, אין לתאר ולספר…" אין פה התעלמות, או "יהיה בסדר", יש מכאוב מתוך דאגה עמוקה. הדור ש- "המתהפך בחבליו בענות נוראה ומצוקי שאול. והכאב כל כך גדול, עד שנוטל ממנו גם כן את כשרון הדבור…" אין כמו המשפט הזה לתאר מצוקה של דור, שהבטן מתהפכת לו והוא אפילו לא יכול לתרגם אותו למילים, למשמעות.

שימו לב לתאור של הרב קוק את הדור. אני קורא את מה שנכתב ב-1916 ואני רואה בעיני את 2021: "דורנו, הוא דור נפלא, דור שכולו תמהון. קשה מאד למצא לו דוגמא בכל דברי ימינו. הוא מורכב מהפכים שונים, חושך ואור משמשים בו בערבוביה. הוא שפל וירוד, גם רם ונשא ; הוא כולו חייב, גם כולו זכאי. אנחנו חייבים לעמוד על אופיו למען נוכל לצאת לעזרתו..." והרב ממשיך ומתאר את הדור שרוצה גובה, שרוצה אמת. הנפש הגבוהה שלו מזהה את תורת הגלות כחוסר אמת ולכן הוא כופר בכל. בהמשך הוא גם נותן את הסברה החינוכית המרכזית בעיניי - אתה רואה דור במצב של שפל עם נשמה גבוהה? דבר איתו גבוה, ערכים, מוסר ואמת. תראה לו מהי התורה באמת. כן, התורה מתבטאת גם בדין שור שנגח את הפרה, אבל התורה היא חיבור של כלל המידות שבחיים, היא חיה מחוץ לבית המדרש ואת זה צריך להראות.

טוב, ברור שטעיתי. רלוונטי מאי פעם. וגם מחזק אותי כמורה ומחנך. משקפיים של אמת אנחנו צריכים, שרואים מבעד לכל הביטויים החיצוניים. אז מי שיודע לתת גודל ואמת - קדימה, למשימת החינוך.

מסתיימת התפילה. גם כשיש רק מניין מצומצם, עומדים בחוץ ומדברים. בחור מזוקן אחד דן בפרטי פרטים של הלכות עם המשגיח של הרבנות בדינים מסוימים ובהבדלים בין ספרדים לאשכנזים ותוך כדי דיבור מדליק סיגריה… אפשר לזעוק לשמיים לנוכח האבסורד. ואפשר לנשום עמוק, להביט בבחור הזה, לתהות על הגודל שהנפש שלו מבקשת. נשאל את עצמנו - איזו רוח גדולה חסרה לו בשביל שיימנע מהסיגריה בשבת? האם אנחנו מסוגלים לתת אותה?

נפשי יצאה אליו. נפשי יוצאת אליכם.

שבת שלום,

איתן.

נח תשפ"ב

 בס"ד

אחד המאפיינים בלהיות מורה בתיכון, הוא היכולת לחוות גם את הנעורים שלך שוב. להזכר שוב. מעיין הנעורים ממש. כמו כל זיכרון עבר, גם הזיכרון מהנעורים נע בין נוסטלגיה ועונג לבין הפינות האפלות שבנפש. לזכור ולהודות על המזל שנפל בחלקנו לחיות בעידן טרום הטלפונים הניידים, עודף התקשורת וכל הלחץ שמגיע איתם (בטח למי שגדל ביישוב נידח..), על החופש והתמימות. וגם, לא תמיד נעים להזכר, על הזמנים שהיה קשה, שלא היה אפשר להכיל יותר ושהיית בטוח שאף אחד אחר בעולם לא חווה את זה ככה (ואולי זה גם נכון), אף אחד לא שומע, ואף אחד לא יכול להבין.

לא תמיד זוכים ויש מי שמקשיב. לא תמיד יש מי שיודע גם לשמוע. שרואה את הדבר גם בעיניים השקטות. את ההקשבה ואת הראייה האלו צריכים בכל גיל. את היכולת לפתוח את העיניים והאזניים צריך לְפַתֵח בכל גיל. אתה יכול להיות משמעותי בכל גיל, בדיוק כפי שאתה צריך מישהו משמעותי בכל גיל. אתה יכול להיות גם וגם במקביל, זה אפילו נכון. אל תוותרו שתהיה לכם אוזן. לשמוע, שְתִּשְמַע.

ברש"י נח הי' צריך סעד ואברהם הי' מתחזק בצדקו מאליו. ודאי כל אדם צריך סיוע השי"ת כדאיתא אלמלא הקב"ה עוזרו וזה נאמר גם על אברהם. וגם כי אברהם אע"ה בעצמו אמר אשר התהלכתי וכ' ויחשבה לו צדקה. כי אברהם חשב שהכל מהשי"ת ואיך אמר שא"צ סעד. אבל הפי' שהכל מהשי"ת רק לפעמים השי"ת עוזר באופן שיצטרך סעד ולמי שראוי נותן באופן שלא יצטרך סעד. אבל צריך האדם לידע כי הכל רק מהשי"ת. ולמי שא"י זאת כראוי אין השי"ת נותן לו כן [שפת אמת, נח, תרל"ד]:

את האלוהים התהלך נח. קשור לאלוהים, הולך אחריו, כקשור בחוט, כנשען על מקל. נח קיבל סעד כדי להציל את העולם בעצמו, כדי לנהל בכוחו עולם בתוך עולם במשך שנה שלמה. נוח קיבל סעד, אך גם ידע להיות איש האדמה, לטעת ולפעול.

אברהם מעיד על עצמו שהוא התהלך אחרי האלוהים, מיוזמתו, צופה קדימה והולך זקוף. אברהם התהלך, פעל ובעצם שינה את העולם מבחינה רוחנית. אברהם שהעיד על עצמו "ואנוכי עפר ואפר" ידע גם הוא, לתפוס את שני הדברים בו זמנית. ידע מה תומך בו, מה מחייה אותו. ידע שבכוח זה שקיבל עליו לפעול מתוך הקשבה, גם אם אלו אנשי סדום.

שבת שלום,

איתן

בראשית תשפ"ב

 בס"ד

והארץ הייתה תוהו.

ובוהו -

כל אירופה.

ותמרות אש

ועשן -

המשפחה.

ויהי אור.

מאור קטון.

ויחל לעבוד,

ביום ובלילה.

ויאספו על פני המים,

ותראה, מרחוק, היבשה.

ויצא שורש מגזע כרות,

ויגדל עלה,

ויצץ ציץ,

ויגמול שקדים - 

המשפחה.

נפרדנו השבוע מסבתא שלי שייבי (בת שבע) זִכרה לברכה. בת 94 הייתה במותה. יצאה פעמיים מתוך אושוויץ, פגשה את סבא שלי, נתפסו בניסיון העלייה לארץ, התחתנו במחנה מעצר בקפריסין (עם פרחים עשויים מנייר טואלט…) והקימו משפחה וקהילה מתוך האובדן והזוועות ועם קשיי המחיה והפרנסה ובלי תלונות. משתף אתכם במה שאמרתי בהלוויה, שם נמצאים השורשים שלי. אין יותר "בראשית" מזה..

אז יש לנו גנים לאריכות ימים. מה עוד? ממה מורכב לנו ה'שמשוביץ'? מהן המתנות הגדולות שקיבלנו בגנים הביולוגיים ובגנים של החינוך? אני יודע להסתכל אל עצמי פנימה ולהגיד ממה אני מורכב, מה השפיע עלי, מיהם הגיבורים שלי ומה אני משתדל להעביר לדור הבא.

הגיבורים שלי הם אנשים שעשו את הבלתי ייאמן. כל יום. ושיהיה אפרורי ככל שיהיה. הם לא עמדו מנגד, הם קמו ועשו. הם גם לא תפסו את מרכז הבמה. למי יש זמן לזה? יש הרבה דברים לעשות. לוותר? לנוח? לא עכשיו (אולי רק בשבת על הכסא נוח, כדי להוציא לגרמנים את העיניים…).

סבתא, עשית את הבלתי ייאמן. במשך 94 שנים. כל יום. שרדת את השואה. כן, סיפרת לנו על השואה כשרצינו לשמוע, אבל התחושה הייתה של סיפור מופלא שתָחוּם בזמן עבר. כי בהווה אתם פה ועכשיו אני אעשה הכל כדי שיהיה לכם טוב ושהכל יהיה במקום, אז שבו, אני כבר אעשה... שרדת את השואה יום יום גם אחרי שהיא נגמרה. הקמת וטיפחת משפחה וקהילה מאפס. בעשר אצבעות ועם כל הלב. ובשביל זה עשית כל יום את מה שלוקח לאחרים לעשות במשך כמה ימים. גידול הילדים, הפרנסה, החינוך. מי יכול היום לעמוד בקצב שלך?

להיות אצלכם בבית כילד, הייתה תחושה של עולם אחר בעולם הילדות המושבניקי שלי. בלעתי את החוויות, את הטעמים, את הריחות והקולות. היום אני מרגיש שדיברת אלי דרך כל הדברים האלה, ושבאופן שיטתי הדברים והמסרים נטמעו בי. דיברת אלי לקום, לעשות, לא להתפשר. ולתת ולתת. לבחור בחיים ולהגיד אני פה כדי לעשות טוב למשפחה ולכל מי שסביבי.

גם ביום שישי האחרון, כשבאתי אלייך בפעם האחרונה, דיברת אליי. זה שניסית ולא יצא לך קול, זה בכלל לא משנה. אני שמעתי. אני הבנתי בדיוק. ואני מבטיח להעביר את זה הלאה.

עכשיו לנוח.

שבת שלום,

איתן.