בא תש"ף

בס"ד

בשבוע הבא ייגשו תלמידי י"א וי"ב לבגרות בהיסטוריה ואזרחות. התלמידים האלה ואנחנו בתוכם נמצאים בתקופה שבה ההיסטוריה מתעצבת ופרקים חדשים של דיני אזרחות נכתבים. כנראה שבעוד כמה שנים, אנחנו נהיה שאלת בגרות!! :) סליחה על הדימוי מעולם ההוראה, אבל מי שלא מבין באיזו תקופה הוא נמצא, מי שלא רואה את התהליכים המהירים והמדהימים שאנחנו עוברים הן בתוך הביצה הפוליטית הפנימית שלנו בהן בהופעה המיוחדת שלנו בתוך משפחות העמים הוא במקרה הטוב עיוור ובמקרה הרע כפוי טובה ודמגוג פוליטי זול.

מי יכול להבין היום את תומכי תכנית אוגנדה? מי היום היה חושב להצביע נגד הקמת מדינת ישראל במועצת העם? להתנגד לעלייה לארץ כשהנאצים עולים לשלטון? בגלל המרחק ההיסטורי הדברים נראים לנו כל כך פשוטים, אבל עכשיו, כשאנחנו בתוך המאורעות עצמם אנחנו עלולים שלא לראות, שלא להבין.

תוך שבועיים מנהיגים מכל העולם דוחפים אחד את השני כדי להגיע לעצרת יום השואה, או במילים פוליטיות - להצטלם בעצרת כזאת במדינת ישראל. והנשיא טראמפ משחרר תכנית שהרבה אנשי ימין לא היו מעזים להגות.. והפלא ופלא יש רק שני מתנגדים. לא רוסיה, לא סין ואפילו לא מדינות ערב שמתחילות להבין שתמיכה עיוורת בפלשתינאים מזיקה לאינטרסים הלאומיים שלהם. המתנגדים הם הפלשתינאים ו… חלק מהיהודים כמובן. אם מסיבה של עיוורון היסטורי, אם מסיבת "רק לא ביבי" ואם מסיבות אחרו שאני לא רוצה להעלות על הכתב.

אבל עזבו אחרים. אני, אנחנו, האם אנחנו מכירים בגודל השעה? האם אנחנו נדע לנצל את השעה? לא לתת למצות להחמיץ? לא להפיל את ההזדמנות הזאת מימין? וגם לא לשכוח - להודות. ההיסטוריה מלמדת (המורה, זה לבגרות?) שהגאולה מתחילה מאישור שאנחנו מקבלים מהאומות. ואז ישנה תקופה שבין האישור לבין הגאולה ממש. תקופה רבת פוטנציאל, גם פוטנציאל לנזק. ראו מה קרה בתקופות שבין פרעה להתיישבות העברית הקדןמה בארץ, בין הצהרת כורש לבין שיבת ציון בימי בית שני והדוגמה שהכי מצמררת - בין הצהרת בלפור לבין הקמת המדינה… אסור להחמיץ את השעה. ההיסטוריה מלמדת איך באמת להצליח. בְּבָּגרות.

עד מתי מאנת לענות. כי ה' הכביד לבו. אבל הי' צריך להיות לו עכ"פ רצון להיות נכנע. והוא שמח עוד בחיזוק לבבו [שפת אמת, בא, תרל"ב]:

שתי המכות האחרונות מספרות את הסיפור ההיסטורי באופן חד. רש"י מביא על מכת חושך שני פירושים. האחד, זה היה זמן שבו גילו העברים היכן מוחבאים כלי הכסף והזהב של המצרים. השני, שהמצרים לא יראו את העברים שמתו בזמן זה. מי היו העברים שמתו? למה דווקא הם? העברים האלה היו עיוורים. לא ראו, למרות הניסים, באיזו תקופה הם נמצאים, לא הרגישו את משק כנפי ההיסטוריה, נשארו בחושך ומתו (כנראה לא מתו ממש, אבל עצם ההשארות במצרים הייתה לה משמעות של למות מההיסטוריה).

ה'שפת אמת' כמו כמעט כל הפרשנים לאורך הדורות בא לענות על שאלת הבחירה החופשית של פרעה. לכאורה פרעה לא היה צריך לשלח את עם ישראל. הקב"ה הציב לו תנאי, או שתשחרר או שבכורך ימות. פרעה בחר במות הבכורים ולכן לא היה צריך לשחרר את עם ישראל. אלא, שבסופו של דבר הכבדת הלב, דווקא היא זו שאפשרה את הבחירה החופשית לשלח את עם ישראל. פרעה, חבול ומוכה, קיבל עשרה הסברים למה צריך לשחרר את עם ישראל, בכורו של הקב"ה, השתכנע ושחרר.

הבירור שעשו עשר המכות, בהתמדה ובלי פשרות צריכים ללמד אותנו על הסברה. אנחנו לא הקב"ה וגם לא בתקופה שהקב"ה עושה ניסים של שינוי סדרי הטבע הפיזי, אבל אנחנו צריכים ללמוד מזה כיצד כשאנחנו חזקים ובטוחים בעצמנו אנחנו יכולים למלא את תפקידנו ההיסטורי בלי להתבייש. להיות הצינור בין השמיים לארץ. עם חופשי בארצנו.

שבת שלום,

איתן

וארא תש"ף

בס"ד

בעבודות החינוך למיניהן, ההורות, ההוראה, מפגשים בין אישיים, לפעמים נדמה כי התעלה המחברת בין האזניים היא רחבה ומאפשרת בקלות לדברים להכנס מהצד האחד ולצאת מהצד השני. גם אחרי שהכנת והשקעת וכבר חשבת שעברת שלב כל שהוא, שהייתה כבר התקדמות, קורה איזה משהו שנראה כי אומר לך "לא עשית כלום". הכל נשאר אותו דבר. עומד במקום. אולי אפילו הולך לאחור. אם אחרי כל מה שדיברנו ועשינו ובנינו לא הגעתי למצב שמקשיבים לי באופן הכי בסיסי, אז מה שווה כל הדרך שעשיתי? שעשינו?

קל לכעוס. קל להתאכזב. אבל, אולי, רגע לפני, לעצור. לחשוב. איפה הוא נמצא? מה חוסם אצלו את ההקשבה? להשתדל להתייחס למגוון הגורמים האובייקטיביים והסובייקטיביים שיכולים לגרום לזה. בעיקר, לחשוב, איפה החלק שלי, שאולי קיים בחוסר ההקשבה הזאת. וגם, להאמין. להאמין שמשהו נשאר, שבמעבר בין האזניים, יש לפחות איזה רושם שנשאר גם במוח. יש משהו שמתיישב על הלב. גישה כזאת יכולה למזער כעסים, למזער חיכוכים וגם לאפשר התמדה במשימות החינוך שכולנו מצויים בהן, ביני לבין עצמי ועם כל הסובבים אותי.

יש ללמוד מפרשה זו שצוה המקום ב"ה לומר לבנ"י זאת הפרשה אם כי לא שמעו מקוצר רוח כו'. עכ"ז נשאר בוודאי בהם קצת רושם מדיבורים אלו אשר אחר הגאולה נתברר להם למפרע כל הדיבורים. כי נמצא קצת ידיעה בלב אדם. אשר הש"י בוחן כליות ולב. מבין זאת המחשבה. מה שאדם עצמו לא יוכל להרגיש כמ"ש חז"ל עד שלא נוצרה המחשבה בלבו של אדם הוא מבין [שפת אמת, וארא, תרל"ט]:

יותר אולי משאנחנו מאמינים בקב"ה, הוא מאמין בנו. הוא שולח את משה למשימה בלתי אפשרית לכאורה. לומר לבני ישראל שהם עוד מעט ייצאו מבית העבדים. שעם שלם ייצא מתוך ארץ העבדות, ארץ ההזדמנויות הבלתי אפשריות, הארץ שמעולם לא ברח משם עבד. ומשה צדק. הם באמת לא שמעו. הם לא היו עם המוכנות של הקשבה, הם היו עבדים, נפשם הייתה קצרה, לא מוכנה לדיבורי חירות שכאלה, הם עבדו קשה. 

אתה זוכר, משה, שאמרת "אכן נודע הדבר" אחרי מריבת שני הניצים? נודע למה מגיע לבני ישראל שעבוד? עניתי לך, "וירעו אותנו המצרים". קושי השעבוד והצרות גרמו לבני ישראל להיות רעים יותר. דבר אליהם משה, גם כשנראה שהם לא שומעים. דבר איתם על חירות, זה מחלחל, זה ישפיע. כן, הם עוד יעשו לך צרות, אתה עוד תדבר הרבה והם לא יקשיבו, אבל הדיבור שלך, עוד דיבור ועוד דיבור, יביא אותם בסוף אל הארץ המובטחת.

שבת שלום,

איתן

שמות תש"ף

בס"ד

לא אוהב הערצה. נקודה. לא פוליטיקאים, לא שחקנים או זמרים וגם לא רבנים. חשוב מאוד להכיר דמויות גדולות, ללמוד מהן. מהאישיות, מהמעשים, מהדרכים בהם אותן הדמויות פועלות בעולם, אבל לא הערצה. בהערצה יש משהו עם מרכיב של ביטול עצמי מאוד חזק. דמות נערצת היא בלתי מושגת ולידה אני אפס. ובמצב כזה גם אם אותה דמות לא מכירה אותי בכלל, היא יכולה להשפיע עלי בצורה הרסנית כי כל שיקול הדעת שלי נדחה הצידה מפני אותה הדמות. המעשים שלה, המחשבות שלה… אם אני בקשר עם אישיות כזאת זה יכול גם להיות הרסני ולא חסרות דוגמאות. אבל יותר מזה, גם אם אותה הדמות רוצה לקדם אותי זה עדיין יכול להיות הרסני לא פחות. עדיין יחסי הגומלין יהיו יחסים של תלות וביטול האישיות. אולי זה מתאים לזמנים מאוד מסוימים בחיים כמו שלב ראשון בגמילה מסמים… 

נפש גדולה צריכה להיות לאדם שיודע שהוא מושא להערכה גדולה, לאהבה ובטח להערצה. לדעת להצמיח באחר את האישיות שלו עצמו מבלי לטעת בתוך נפשו את האישיות שלי. להשפיע - כן, ללמד - כן, להראות דרך - כן, אבל עם צניעות ואמונה גדולה שיש גודל גם באחר. באותו אחד שנראה במבט ראשון קטן לידי, שנושא אלי עיניים. אפילו גודל שאני יכול לשאוב ממנו. ומתלמידיי ומתלמידותיי למדתי (על עצמי ובכלל) יותר מהכל.

במדרש מי אנכי כו' כי השם יתברך הבטיח אנכי ארד כו'. [וקשה מה התשובה על זה] כי משה רבנו עליו השלום שטען כ"כ אף כי ידע מעצמו התשובה מי שם פה לאדם. והפשוט נראה כי רצה לברר זה מפי השם יתברך בעצמו שאין השליחות רק מהש"י בלי תערובת כח משה רבינו ע"ה כי הי' עניו וירא שלא יהי' ח"ו קלקול ע"י שנעשה ע"י בשר ודם. וז"ש שהבטיחו אנכי. וע"י שהשיבו הש"י כי אהי' עמך [...] ונתקיים אנכי ארד כנ"ל [שפת אמת, שמות, תרל"ב]:

משה רבנו, נצר לשבט מנהיגים, בן מאומץ ושר בממשלת האדם (הנחשב אל) הכי רם ונשא בעולם העתיק, חתנו של כהן מדין, נקרא על ידי אלוהים בכבודו ובעצמו למשימה הגדולה בהיסטוריה האנושית. יש עוד משהו שצריך כדי שאדם כזה ירגיש גאה? ירגיש שדמותו היא זו שיכולה להוביל את המהלך? שאישיותו היא זו שתשנה את ההיסטוריה?

ומשה שואל "מי אנכי". ומתוך תשובתו של הקב"ה שנראית לא קשורה לשאלת משה, מדייק ה'שפת אמת' את כוונת השאלה. הקב"ה לא עונה "אתה מתאים", הוא עונה "אני אהיה איתך שם". משמע, משה רוצה לוודא שההצלה תהיה על ידי הקב"ה בעצמו מבלי שדמותו של משה תשפיע. כן, הוא יהיה שם, הוא יוביל. הוא ייקח את תפקיד ההנהגה כי נסיון חייו הוא המתאים ביותר למשימה, אבל הוא לא מתכוון להפוך את האירוע למפגן אישיות. בסופו של דבר יצאו אחרי משה גם ערב רב שהעריצו אותו. העריצו אותו כל כך עד שלא יכלו לשאת ארבעים יום של היעדרותו. מזה יצא עגל הזהב שנחשב לאחד החטאים הגדולים של העם, חטא שמשהו ממנו מלווה את הנפילות שלנו עד היום.

אני? מה פתאום! לא דיברתי על פוליטיקה.

שבת שלום,

איתן

ויחי תש"ף

בס"ד

שבוע קשה של טלטולים עבר על קהילת הגולן. שני אנשי משפחה במיטב חייהם וילד מתוק אחד מצאו את מותם, שניים מהם נקטפו ממש. בחטף. הפה נשאר פעור ואין עין יבשה. ובקהילה הקטנה של הגולן, כמעט ואין מי שלא מכיר, מי שלא חבר, מי שלא קרוב. אני בעצמי מעורבב במקרים האלה בכמה מעגלים. זכיתי להיות קשור. 

מקרי המוות האלה משאירים את ההיגיון ואת ההבנה במצב סתום. אטום. לא מובן. ואיך בכלל אפשר לדבר על להבין את זה. אבל הם גם פותחים. גם מפרשים. מאירים את הדמויות המיוחדות האלה. סודות על אנשים גדולים שהיו ידועים רק לחלק קטן, נחשפים לקהל הרחב. אדם שנפטר צעיר, אבל הספיק לגעת בחייו הקצרים בכל כך הרבה אנשים ובעוצמות ובמרחקים שאנשים אחרים מספיקים בחיים שלמים. ואשה אחת שהרקידה נשים אחרות. הרקידה להם את הגוף והרקידה להן את הנפש. והחי שומע וצריך לתן אל ליבו.

אבל לא ככה אני רוצה לסיים את החלק הזה. יש קושי גדול וחשוב לשהות בו. אבל אנחנו מאמינים שלא המוות מנצח, אלא, החיים. והקהילות חזקות. הקהילות בריאות. ישנם מעגלים רבים שתומכים ואנחנו, כולנו, אחראים להמשיך את החיים. לקחת את הנקודות שהחיים והמתים התחילו בחייהם ולהמשיך. להמשיך. בשגרה, בשמחות ובעצב.

ב"ה פרשה זו סתומה. אף כי פרשה היא פירוש אור התורה המתפשט להיות מובן בחכמת אדם. אך יש פירוש נסתר ויש פי' נגלה [...] וכל זמן שיעקב קיים. גבר הפנימיות על ההסתר וכשנסתלק נסתר לגמרי. ובודאי ירידת יעקב למצרים היה הכנה לגלות. וזה שכתוב ויחי יעקב בארץ מצרים. שהניח שם הארת הקדושה והטמין נקודה חיות בארץ מצרים רק שהיה בהסתר [...] וכתוב האספו ואגידה לכם שעל ידי הביטול להאחדות יכולין לעורר חיות יעקב אבינו גם בחשיכה [...] [שפת אמת, ויחי, תרל"ט].

פרשת ויחי מתחילה כפרשה סתומה, משמע, אין רווח בספר התורה בין סוף פרשת ויגש לתחילת פרשת ויחי. ה'שפת אמת' עומד על הפרדוקס שבביטוי "פרשה סתומה". פרשה היא פירוש. פרשיות השבוע מביאות לנו את אור התורה, אור המוסר ואור הדרך שעלינו לצעוד בה. תורה נצחית, המתפרשת עוד ועוד משנה לשנה. וסתום הוא ההיפך מפירוש. הוא נסתר. הוא סוד. הוא תחום לא נגיש. אלא, שיש "פירוש נסתר" אומר ה'שפת אמת'. גם ההסתר מלמד אותנו משהו, גם בו חבוי פירוש. גם דרך ההתמודדות שלנו עם ימים של הסתר צופנת בחובה פירוש. דרך אחת לגלות את הצופן החבוי בנסתר היא האחדות. יעקב אוסף את בניו יחד ואז דווקא מדבר בלשון פרטית. מדבר אל כל אחד בנפרד, אבל בנוכחות כולם. כי בקהילת יעקב, קהילת עם ישראל, כל אחד, על יתרונותיו וחסרונותיו הוא חלק חשוב ובלתי נפרד מהכלל.

יעקב מקבל ציווי לרדת למצרים ולהכין את הגלות. יעקב, שידע יותר מכל האבות קשיים ומשברים, הוא האיש הנכון למשימה. "ויחי יעקב" - השם של הגלות, של להיות עקב לגויים מתעורר לחיים. ועם זאת "ויקרבו ימי ישראל למות" - הדרך הישראלית, של השלטון והשררה נכנסת למצב של תרדמה.

אשרינו שאנחנו חיים בתקופה של "ויחי ישראל בארץ ישראל ויקרבו ימי יעקב למות…"

שבת שלום,

איתן

ויגש תש"ף

בס"ד

ולא יכלו דברו לשלום.

ולא לראות פניו.

ושניהם אוחזין בכתונת הפסים.

והנה קרעים,

ונפתחו תפרים.

והחיה הרעה אוכלת בכל פה,

ומלקקת דם.

אולי אחרי שכבר עברו שנים,

אפשר ותדברו עם אחיכם,

בנימין?

אחרי שתקום ב"ה ממשלה יציבה יהיה כנראה למצוא כתבים פוליטיים שייצאו לחופש אחרי תקופת גיוס לעבודה אינטנסיבית כל כך. אני לא נוהג לשקוע במה שמכונה "חדשות", אבל מוצא את הדרך להיות מעודכן, קצת מנעמה, מעט רדיו לפעמים בדרכים. ולי, מה שהכי בולט מהשיח שעולה מכל זה, הוא הקושי להאמין. לפוליטקאים, לשופטים, לפקידי ממשלה. ומה יהיה הלאה? נאבד את האמון גם במשטרה (שכבר מאוד מעורער)? בצבא? עולים שני אנשים לשידור, האחד אחרי השני, מדברים על אותו אירוע וזה נשמע כאילו שניהם מכוכב לכת אחר. למי להאמין? למי שהוא מהמפלגה שלך? כי זה יותר נוח? אפילו שני אנשים מאותו מחנה, אך ממפלגה שונה רבים ביניהם דרך מנחי תכניות וכתבי חדשות, ולך תדע איפה האמת.

והתחושה היא קשה כי זה נראה בלתי אפשרי שהם יהיו מסוגלים לדבר האחד עם השני ולהגיע לאיזה שהן הבנות שיאפשרו שלטון והזרמת כספים למנגנונים היבשים בשטח שכל כך זקוקים להם כדי לעבוד. לפחות זה, אני כבר לא מדבר על קידום של פיוס ושלום בין המחנות, אלא, על הבסיס של תפקידי השלטון והאמון בו. ומה שעוד יוצר תחושה קשה, זה שלא משנה איזה בנימין בסופו של דבר יזכה, המחצית השנייה של הציבור תהיה "אנטי ביבי/בני". עם זאת ולמרות הכל, למרות הקרב המלוכלך בתקשורת בין הפוליטיקאים, למרות הפוסטים המזעזעים שאני לפעמים חוטא וקורא, אני אופטימי כי אני סומך על העם. גם שיחליט בקלפי (ופה אני מגלה שאני בעד חסינות חוקית ובחירות פתוחות, להבדיל מהחסינות הלא דמוקרטית שקיבל אריאל שרון בהתנתקות…), אבל בעיקר אני סומך על העם, שיידע לחיות את החיים עם אלו שהוא לא מסכים איתם.

בפסוק ולא יכלו אחיו כו' כי נבהלו כו' אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי כו'. וקשה כי בזה הוסיף עוד לבייש אותם בהזכיר את מכירתם אותו. אך בודאי השבטים הרגישו אז קדושת יוסף הצדיק. וז"ש נבהלו מפניו דייקא. והשיב להם יוסף כי בא למדריגה זו על ידי מכירתם אותו למצרים ושהם גורמים בצדקתו. ובזה סר מהם הצער אשר חשבו כי אם היה אצל אביו היה גדול בצדקו יותר אבל לא כן הי' כנ"ל. ונאמר ואח"כ דברו אחיו אתו כלפי מה שנאמר ולא יכלו דברו לשלום. עתה דברו עמו וסרה מהם קנאת יוסף. והאמת כי קנאה לא שייך על אדם השלם בתיקון מדריגתו ומקומו כי כ"א נברא במדריגה המיוחדת לו ומה קנאה שייך בזה. רק עד שלא נתקן הצדיק בכל שלימותו שייך עליו קנאה. לכן נאמר לעתיד שיהיו מתוקנים כל המעשים וכל אחד על מקומו יבוא בשלום וסרה קנאת אפרים כו' [שפת אמת, ויגש, תרל"ו]:

הקנאה והשנאה של האחים אל יוסף הייתה כה חזקה עד שלא היו יכולים לדבר איתו. וכשאין שיח, כל המחשבות יכולות לעלות לראש, כולל המחשבה שיוסף רוצה להוציא אותם מההמשכיות של האבות, אל מחוץ למשפחה המבורכת בברכת אברהם. אם מדייקים בפסוקים בהם מתוודע יוסף אל אחיו נראה שהשיח של יוסף עובר שלושה שלבים. בראשון הוא מאשים או לפחות מזכיר את עובדת המכירה (אני יוסף אשר מכרתם). בחלק השני הוא ממשיך להזכיר זאת, אך מציין שיצא מזה טוב (כי למחיה שלחני…) ובחלק השלישי הוא מנקה אותם לחלוטין מכל אשמה ו"לא אתם מכרתם אותי - כי האלוהים".

יוסף מזהה את התפתחות התשובה אצל האחים. בשלב הראשון הוא מאשים, בשני הוא מבין שהם חזרו בתשובה, אבל אולי תשובה מיראה ובסוף הוא מבין שהם חזרו בתשובה שלימה ומנקה אותם מאחריות שעוברת אל הקב"ה. אני לא ארחיב בהבדל בין התשובות, אלא, ביכולת של יוסף לאבחן את האחים. אחרי תקופה שיוסף ראה אותם, "בילה" איתם ושמע אותם ממש הוא פיתח את היכולת לראות את התגובות שלהם ולהבין את אשר על ליבם.

גם האחים, אומר ה'שפת אמת', אחרי הבהלה הראשונית, ראו את פניו, הבינו אותו, האמינו לסליחתו, הכירו בצידקוּתו ובצדקָתו ואז הם פשוט... דיברו…

שבת שלום,

איתן