יום שישי, 25 במרץ 2022

שמיני תשפ"ב

 בס"ד


"אסור לשכוח שיש אפליה כלפי הבדואים" צייץ סגן השר לביטחון פנים (!), אלון שוסטר, אחרי הפיגוע הקשה השבוע בבאר שבע תוך שהוא מתחרה עם השר (!) שלו, עומר בר לב, על התגובה ההזויה ביותר אחרי שזה האחרון צייץ כי "נביא את האחראי לפיגוע לדין", כאשר ב"ה אותו "אחראי" שחרר אותנו מנוכחותו בעולם הזה. אותו עומר בר לב שבחר ל"שוחח" עם תת מזכירת המדינה האמריקנית על "אלימות המתנחלים הגורמת למתח באזור".


התגובות של השניים מעידות על שבר עמוק ומתמשך ביכולת של המערב בכלל וגורמים בישראל בפרט להבדיל בין טוב לרע. אפשר לראות את זה בכל מהדורת חדשות וכמעט בכל סרט הוליוודי. נכון, התמונה תמיד "מורכבת", אפשר, וצריך, להתייחס לנקודות מבט שונות, להיבטים שונים, "להסתכל על התמונה המלאה", על ה"שטחים האפורים", על בני האדם שבכל צד וכן הלאה. ועם כל זה, לא לאבד את הבריאות הנפשית הבסיסית של ההבדלה הפשוטה בין מה שטוב, שרוצה להוסיף חיים, לבין מה שרע, המקדם את ההרס והמוות, את השתלטנות והדיכוי.


לבריאות הנפשית הזאת מגיעים מאיזון של ניתוח שכלי פילוסופי עם תחושות בטן טבעיות ופשוטות שלא זקוקות לשום הסברים. לפילוסוף המשתמש בשכלו יש תמיד ספק. גם כאשר הוא, בסופו של דבר, מקבל הכרעה, עצם ההוא אמינא להחליט הפוך, כבר שמה אצלו בנפש את המקום להזדהות עם הצד שכנגד. לעומת הפילוסוף, "איש הרוח", לאדם ה"פשוט" הדברים נראים פשוטים ומוחלטים יותר. ברור לו לחלוטין מי האיש הרע בסיפור ושצריך להלחם בכל הכוח. אנשי הרוח עלולים לאבד את יכולת ההבדלה ובסופו של דבר אפילו נכנעים לאנשים שהם רואים אותם כמנהיגים חזקים בעלי עמדה מגובשת, כמו שקרה לאנשי רוח רבים מול היטלר. תגובותיו של האיש "מהשוק" יכולות להוביל, מצד שני, לפאשיזם ועל כן הפריה הדדית, קשר בין אנשים שונים עם מנוע פנימי שונה חשובה והכרחית.


על כל אחד לסגל לעצמו את החשיבה הדיאלקטית הזאת. לפתח את הכלי השכלי, ללמוד תורה, מדע ופילוסופיה מבלי לאבד את הכלי הפנימי, הרגשי, ההכרתי. את הוודאות הטבעית של היכולת להבדיל בין טוב לרע. חובה עלינו להקשיב לרבנים ומנהיגים, להביט על מה שקורה סביבנו מבלי לאבד מול כל אלו, לא את היכולת לנתח וגם לבקר את מה שאנחנו רואים ושומעים ומבלי לאבד את מה שאומר לנו הלב. 


בפסוק זאת החיה אשר תאכלו [...] הענין הוא כי ע"י חטא אדם נתערב טוב ורע. ובנ"י במצרים התחילו לברר זה התערובות. וגאולת מצרים לא היה בנפשות בנ"י בלבד. אבל כפי הבירור בנפשותינו כן נתברר בכלל הבריאה. ולכן נבדלו המינים טהורים מן הטמאים. ולכן תלהו הכתוב ביצ"מ המעלה אתכם כו'. ולכן איתא במד' המינים טמאים נגד הד' מלכיות. פי' שבהיותינו עוד בגלות הוא הסימן שיש עוד התערובות שצריך בירור. ולכן איתא כי עוד יחזיר מין טמא להיות טהור כמ"ש ואבדיל אתכם מן העמים לשון הוה ודרשו חז"ל בורר וחוזר ובורר ע"ש [שפת אמת, שמיני, תרמ"ח]:


הביס המפורסם והמשפיע ביותר בעולם. לפני 5,782 שנה נאכל פרי עץ הדעת. עולם האמת התערבב עם הטוב והרע. נבראו הנרטיבים. נבראה תורת היחסות של הדיעות. נברא המשפט "כן, אבל…". נבראה האמירה המחלישה, גם אם אמיתית, "בכל טוב, יש רע, בכל רע יש מן הטוב". היחסיות הזאת, חוסר האמת המוחלטת, הביאה את העולם העתיק לברבריות קשה בתחומי העבודה זרה, גילוי העריות ושפיכות הדמים, כאשר, לא פעם, שלושת החטאים האלו התכנסו יחד.


במצרים, בירת העולם העתיק, התערבבו הקידמה האנושית, הטכנולוגיה והמִמְשל עם הברבריות. בית עבדים. תרבות של עבדות שאין אחד שיכול לצאת ממנה. "כי כולנו עבדים של מישהו..". עבד לא ברח ממצרים, לא כי היו גדרות חשמליות, אלא, כי עולם התודעה שלו לא קלט את האפשרות הזאת.


400 שנה קודם לכן נחתמה ברית. הוטל תפקיד. בניך, אברהם, ייכנסו עמוק אל בין הגויים, זה יכאב. "ועבדום ועינו אותם… ואחרי כן ייצאו ברכוש גדול". מי ייצא ברכוש גדול? לפי העברית ניתן לקרוא את זה גם כלפי המענים. כולם אמורים להרוויח משחרור בני ישראל, "יציאת מצרים", מצרים (העולם) גם הם, צריכים לצאת מהעבדות יחד עִם ישראל. הירידה אל בין העמים, אפילו העינוי, אומר ה'שפת אמת' תפקידו ללמד את העמים את הדבר הבסיסי ביותר. הבדלה בין טוב לרע. בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל. בין זהב של עגל לזהב של משכן. 


לעתיד לבוא, מביא ה'שפת אמת' את המדרש, יחזור מין טמא להיות טהור. לעתיד לבוא נוכל לראות את האמת שבכל דבר מבלי הנרטיבים של הטוב והרע. עברנו את פורים, חג שההכנה אליו היא זכירת עמלק, שימת אצבע מדויקת על מי הוא הרע, אבל דווקא עיצומו של היום הוא לא להבדיל בין ארור המן לברוך מרדכי. כי יש עולם ששם באמת אין הבדל, ששם נוכל לראות את הטוב והאמת שבכל דבר, שנאכל גם חזיר. 


אחרי פורים מגיע פסח. המעגל חוזר. תחילת השנה העברית מתחילה ביציאה לחרות, שהיא היא היכולת להבדיל בין טוב לרע, בין השאור שבעיסה לבין לחם האלוהים וסיומה של השנה הוא ההבנה שהכל אחד וחוזר חלילה. כל שנה אמורים לטפס עם ההבנות המנוגדות האלה. אלו שתי תנועות נפש הפוכות שאנחנו מתבקשים להחזיק בהן. הבנת האחדות, עם החובה והצורך, כל עוד לא הגיע הקץ, לדעת מהו הטוב ולהלחם עליו מול הרע, המדכא, המוריד. הוא נמצא לידינו בכל דבר, לא רק באוקראינה, צריך לפקוח את העיניים ולשים לב. לזהות ולהלחם באופן בלתי מתפשר.


שבת שלום,

איתן.




יום שישי, 18 במרץ 2022

צו ופורים תשפ"ב

 בס"ד


פורים. חג השמחה האולטימטיבי. לכאורה. אם השמחה הזאת כל כך ברורה וטבעית, מדוע צריך להנחות אותנו, לצוות אותנו להרבות בשמחה משנכנס אדר? "אין צו אלא, לשון זירוז" אומר רש"י על המילה הראשונה בפרשה. יש מקומות שבהם צריך לצוות, לזרז, אחרת זה לא יקרה. את הציווי על קרבן עולה צריך לזרז, מאחר וזה קרבן שיש בו "חסרון כיס", הקרבן כולו נשרף ואין לך חלק אכילה בו. אם כן, כנראה, שיש בפורים מימד גדול של עצבות. לכן, מזרזים אותנו, מצווים עלינו לשמוח. אתה לא יכול? שים מסכה, שתה אלכוהול, עד שלא תבין, עד שתשמח.


ברמה ההיסטורית - לאומית מדובר על הצלה נפלאה של הרגע האחרון, אבל, שהשאירה אותנו עבדים בגלות, מחויבים מאי פעם למלכותו של מלך רשע (בין אם חכם ובין אם טיפש). לכן, לא אומרים הלל בפורים. לכן, חגיגת פורים בזמנינו, נראית לי שלמה יותר. גם ברמה האישית, לא תמיד קל להתנתק מהצרות ומהבעיות של החיים בשגרה, רק בגלל שעכשיו אתה אמור לשמוח. היו לי בעיות לפני החג, הם ימשיכו אחרי החג, אז על מה השמחה?


השנה, שוב, בעיירת הפרזים הקטנה שלנו, התעצב(נ)תי מאוד. קריאת מגילה לנשים על ידי נשים. מה שבציבור שלנו ברוב חלקי הארץ כבר נהיה כל כך פשוט, אצלנו, רוחות מלחמה. אישית. לוחצת. מרסקת. בפורים הזה, למרות הציווי, לא שמחתי. לא אכתוב את הפרטים, אלא, את המחשבות. אני רואה את עצמי נלחם, יום יום, בהיבטים הפריפריאליים המנמיכים את הנוער שלנו. בבית ובאולפנה. תפיסות עולם מיושנות ורדודות, חוסר מוטיבציה, שאיפות נמוכות ובעיקר הנטייה ללכת בעיניים עצומות אחרי אנשים או מחשבות לא מבוססות ולא להפעיל את המתנה הגדולה שקיבלנו מהקב"ה - השכל שלנו. בפורים הזה, הרגשתי את אחד ההפסדים הצורבים בקרב הזה.


כבר כשבע שנים אני לומד ומשתדל ללכת וללמד את תורתו של הרב אורי שרקי. לא מעט פעמים בשיעורים שלו הוא מדבר על ההסתגרות שלנו בעיירות פרזים קטנות, סגורות והומוגניות. שמעתי אותו, והדחקתי. נולדתי וגדלתי באחת כזאת. חזרתי אליה כדי לגדל בה את הילדים. באחורי ראשי ספרתי את המחירים לצד היתרונות. הפורים הזה עזר לי לחשוף עוד יותר, את מה שנמצא מאחורי המסכה. לאן יוליך אותי הציווי של הלב אחרי החג הזה? ימים יגידו..


מוקפין נראה שחשובין יותר. כי עיר המוקפת חומה בעת מלחמת יהושע. הי' תחת קליפה יתירה ממלכי כנען. וזה סימן שיש בה קדושה יתירה. לכן כשנכבשה הארץ הי' בעיר המוקפת חומה קדושה יתירה. כדאיתא עשר קדושות הן. ולכן כיון שניצולו היהודים המוקפין ולא נתעורר קליפת העיר ע"י המן וסייעתו הוא שמחה יתירה [שפת אמת, פורים, תרל"ה]:

 

בערים המוקפות חומה הקליפה קשה יותר. עבה יותר. סכנות מכל עבר. תרבות הגויים היא לא משהו שרואים רק בסרטים, היא נוכחת. הקליפה הזאת גרמה ליהודים רבים לעזוב את הערים ולחיות בערי הפרזות. לערי הפרזות אין, אמנם, חומה פיזית, אבל החומה המנטלית - תרבותית נבנתה עבה, שומרת, אוטמת.


קליפה יתרה מעידה על קדושה יתרה, מזכיר לנו ה'שפת אמת'. לנצח בערי הפרזות זה קל. להצליח לנצח את עמלק בערים המוקפות - זה ניצחון גדול. היהודים בערים המוקפות המשיכו לחיות לצד הגויים ותרבותם, לחיות גם לצד היהודים שאולי המשיכו להנות מסעודות אחשוורוש למיניהן. אבל הם ניצלו, הם ניצחו, הם בעצמם השפיעו על הגויים עד ש"נתייהדו" (זה לא בהכרח גיור מלא). אם תצליח לנצח שם, אומר ה'שפת אמת' , זהו המקור, לשמחה היתרה.


שבת שלום,

איתן. 









יום שישי, 11 במרץ 2022

ויקרא - זכור תשפ"ב

 בס"ד


תראה!

את אשר עשה לו.

העמלק.

בדרך הראשית, בים,

אל מול כולם.
תשמע,
בכל מהדורת חדשות.

איך ויזנב בו,
סתם כי הוא יכול

וְלַעוֹלָם - 

אין אלוהים.

דע,

שאתה,

הבא בתור.


אנחנו רק בתחילתה של המלחמה הזאת. היא יכולה להגמר תוך שבוע, היא גם יכולה, בלחיצת כפתור אחת, להפוך למלחמת עולם שלישית שעליה כתב אלברט איינשטיין משהו כמו "איני יודע באיזה נשק נשתמש במלחמת העולם השלישית, אך ברביעית נשתמש במקלות ואבנים״. מלחמה שעלולה לשנות סדרי עולם, מלחמה שעלולה להחזיר את האנושות מאות שנה לאחור. ככה צריך, לדעתי, להתייחס למלחמה הזאת.


נשמע שזה גדול עלינו. מי אנחנו מול פוטין (בכל זאת חגורה שחורה בג'ודו) וביידן. במהלך הגלות התרגלנו להסתכל על עמלק, זכירתו ומחייתו, כסוג של משל ליצר הרע הפרטי שיש בכל אחד. לזכור כל הזמן, איך הוא מזנב, איך הוא יודע להכשיל, במקומות הנחשלים של הנפש. ההסתכלות הייתה עמוק פנימה. יש בהסתכלות הזאת, כמובן, אמת, אבל חלקית ביותר. הגאולה התחילה. חזרנו לארץ, נוספה לנו אחריות לאומית. לעמלק יש פנים, כבר לא צריך לחפש אותו במחשכים. אם נחבר בין העמלקים, אז, אולי, ניתן לומר כי העמלק שבפנים מאפשר לנו להיות אדישים כלפי העמלק שבחוץ. נותן לנו את הלגיטימיות להשאר בבית ולצקצק בלשון, מכורבלים מול הטלוויזיה.


איך עושים? מה עושים? כל מעשה קטן של מחאה. כל מעשה קטן של עזרה לפליטים, לעולים, לאלו שנמצאים תחת אש. בסדר, מנסים להשוות את אקיבוש (יצור הגורם לצרות) הישראלי לזה הרוסי ואת הפליטים הפלשתינאים לאוקראינים. אבל, זה בדיוק התפקיד של הזכירה בשבת הזאת ובכלל. לדעת להבדיל בין טוב לרע ולא לפחד להצביע על ההבדל הזה. בלי האבחנה הזאת אנחנו משותקים, הבלבול המוסרי הזה, הוא זה שמשתק את העולם המערבי גם מול פוטין וגם מול אירן והפלשתינאים.


וכמו תמיד, אתם כבר מכירים, האתגר הלאומי הוא משל לזה הפרטי והפרטי, לזה הלאומי. לא תוכל להתעלם. זכור. אל תשכח. תעשה.


בפסוק ונפש כי תחטא כו' והוא עד כו' במדרש מפרש על בנ"י שכל אחד מושבע מהר סיני וזה ושמעה קול אלה והוא עד כמ"ש אתם עדי. או ראה אתה הראת. או ידע וידעת היום כו'. פי' שבני ישראל נשלחו בעוה"ז לברר מלכותו ית' ויש לכל אחד מישראל השגה וידיעה בנקודת הלב להכיר כבוד מלכותו ית' וצריך למשוך הכל אחר זאת הידיעה. וזה אם לא יגיד הגדה לשון המשכה. כי תחטא יש לפרש ששליחת הנפש בעוה"ז הוא חסרון בגוף הנפש אך התיקון ע"י בירור כבודו ית' בעולם וז"ש הפסוק שזה תיקון הנפש בעולם. אך י"ל עוד שקאי אחר החטא ממש שאין צדיק בארץ כו'. ולמה כן. שע"י החטא אם יתחזק לשוב להשי"ת יוכל לתקן יותר ולהמשיך כל המעשים אחר הבורא ית'. וז"ש כי תחטא ואעפ"כ יש בו הידיעה כו' שהיא נפש הישראלי אם לא יגיד כו' שזה תיקון החטא כנ"ל [שפת אמת, תרל"ז]:


מהו מקור החטא? מסביר לנו ה'שפת אמת' כי זו הבגידה. אתה הרי יודע. שמעת. ראית. אז אם לא הגדת, אם לא עשית - "ונשא עוונו". כי לכל אחד מישראל, יש יכולת השגה וידיעה ב"נקודת הלב" להכיר את כבוד מלכותו, את הדרך באים לידי ביטוי הערכים שקיבלנו במסורת. אנחנו יודעים טוב מאוד מהו טוב ומהו רע. עם הידיעה הזאת אנחנו צריכים לפעול. ואם טעינו, אם סטינו מהדרך, יש לתקן עם קרבן. עם קרבה. רק אם נהיה קרובים אל הדברים, קרובים אל האנשים, נוכל לחזור ולפעול על פי מה ששמענו, מה שראינו, מה שאנחנו, בעצם, כבר יודעים.


שבת שלום,

איתן.








יום שישי, 4 במרץ 2022

פקודי תשפ"ב

 בס"ד


נזרקתי 25-30 שנה לאחור במנהרת הזמן. תקופת התיכון. שנותיי בצבא. בהצטרפות מקרים נדירה התקיימו אתמול בערב, שני אירועים במקביל. מפגש מחזור י' מהישיבה התיכונית בחספין לרגל 30 שנה לתחילת התיכון ומפגש פלוגת מרץ 97' לרגל 25 שנה לגיוס לצה"ל. למפגשים האלה קדמו כמובן קבוצות וואצאפ, זכרונות ותמונות שהעלו מנעד שלם של רגשות.


בסופו של דבר, את שני המפגשים האלה חוויתי רק מרחוק. ודווקא החוויה הפנימית החזקה שלי הייתה מול החברים בצבא. אלה שהייתי איתם נטו 10 חודשים בלבד לפני שהתפצלה דרכנו בסוף מסלול ההכשרה ללוחמים. מעולם הישיבה התיכונית והישיבה הגבוהה, מהאנשים הדומים לי, נזרקתי באחת לתוך מסלול מלחיץ ומפרך עם חבורת אנשים שהיו כמעט הרחוקים ביותר מחברי הילדות. להיות באותו אוהל או עמדת שמירה עם אנשים שביניכם פעורה תהום של שפה ותרבות. שפה ותרבות של עולים מרוסיה שלא הכרתי אז ו"שפת רחוב" של נערים מהציבור החילוני שכמה חודשים קודם היו בכיתה י"ב והשירים של הפלוגה, היו, איך נאמר, לא לשולחן שבת…


השפשוף והשחיקה בצבא חושפים. חושפים גם את קצות העצבים וגם מקלפים את הקליפות החיצוניות ולאט לאט מתגלה התוך. לא אכתוב משהו אוטופי על הניצוץ שגיליתי בתוך כל אחד. לא תמיד היו לי הכוחות לגלות אותו. לא תמיד, לצערי, יכולתי לחשוף את שלי בתוך לחץ האימונים והלחימה. אבל, היו אנשים והיו פעמים שהצלחתי. הפעמים האלה היו, מבחינתי,  פסגת השירות הצבאי שלי (לוחם גדול לא הייתי..) הצלחתו של הצבא להיות "כור ההיתוך" הוא לא רק בגלל הנוקשות והאחידות שכאילו מכריחים את כולם לעשות את אותו הדבר, להיות אותו הדבר, למרות שהם עשויים מ"מתכות" שונות. לא רק עוצמת האש מחברת. לא רק אחידות המדים.


יש משהו, שלא תמיד ניתן לשים עליו את האצבע שחיבר את כולנו למשימה. גרעין מתכת של זהות לאומית, של תקומה. של ערכים ונתינה. בעיניי, רק בזכות ה"מתכת" הזאת, כור ההיתוך מצליח לחבר את המתכות השונות, את השפות השונות. כאז, גם היום, מלחמות הדיעות משתוללות. מחריפות. אפילו בתוך היישוב הדי הומוגני שלי. במקום העבודה שלי שרק ואן גוך יכול לעמוד על שינויי הגוון בין האנשים. יש עניין ללחום אותן, יש עניין לעשות בירור חריף, אסור לוותר בשם "ליברליות" מזויפת. אבל ה"איך" של המלחמות האלה חשוב לא פחות. וכדי לדייק אותו, צריך לזכור את המשותף עליו עומד כל הבניין, רק אם היסוד של הבית קיים, אפשר להתווכח באיזה צבע לצבוע את הקירות.


בפסוק מאת אדנים למאת הככר. ולכאורה איפכא הול"ל מאת הככר למאת אדנים. ונראה שכל הבנין למעלה הוא כפי הנדבה שנמצא בלבות בנ"י. ולפי שהי' מאת ככר לכך הי' המלאכה מאת אדנים. וכמו כן למטה נמצא כפי שהוא בשורש שזה ענין מחצית השקל כמ"ש במ"א. ולכן כתיב מאת אדנים כו' ואח"כ כתיב ככר לאדן [שפת אמת, פקודי, תרמ"ו]:


האם בכסף של מחצית השקל קנו את האדנים או שהאדנים קנו את מחצית השקל? לכאורה, מקשה ה'שפת אמת', הפסוק כתוב הפוך. אלא, שה'כיכר', הכסף, מייצג את הכוונה, את הלב של בני ישראל כשבאו לבנות את המשכן. לכן, בסיס המשכן, האדנים שמחזיקים את הקירות, תלויים בו, מכוונים כנגדו.


מחצית השקל היא התרומה האחידה. כולם נותנים את אותו הסכום. העשיר לא ירבה, הדל לא ימעיט. מהתרומה הזו בנו את האדנים. את היסוד. קל להסתנוור מהכסף והזהב. העיניים נוטות להסתכל למעלה. אבל, תמיד, ובמיוחד בזמנים של ערעור פנימי, כדאי להסתכל קצת למטה. לאדנים. הם אנחנו, הם של כולנו.


שבת שלום,

איתן.







אמור תשפ"ד

  בס"ד הזמן מרפא את הכל? הוא הרופא הטוב ביותר, כאותו ביטוי עממי? מבלי להכנס לפילוסופיה על מהותו של הזמן, נראה שבחיי היום - יום, הקלישאה...