בס"ד

יום טוב שני של פסח ושבת אחרי מות תשע"ו

יש זמנים ונדמה כי אנחנו חיים בתוך גלגל המסתובב את אותם הסיבובים שוב ושוב, יום רודף יום, אותם לימודים, אותם חברים, אותם מורים, אותה עבודה... כמה אפשר למצוא משמעות שוב ושוב באותם הדברים? איך אפשר לשמור על חיים במגמת עלייה והתקדמות ולא בתבנית מעגלית שאין לה דרך מוצא?

בדיחות רבות נכתבו על בן המשפחה שאומר על שולחן הסדר את אותם "החידושים" כל שנה וכולם מתאפקים, או שלא, להימנע מצחוק... או לחילופין, נזכרים באותם בדיחות / אמירות / חידושים בערגה ובגעגועים כשאותו בן המשפחה נפטר, כך אצלנו עם סבי ז"ל אשר היה מדגיש כל שנה בהגדה "ואת הגוי... דן אנוכי.." כשמו השני, דן (יש דברים שנאמרים רק אחרי המוות "וידבר ה' אל משה – אחרי מות...) ועוד ועוד.. אך מעבר לאותם רגעי קוריוז וגעגוע, האם הסדר שלנו נראה "העתק – הדבק" של הסדר משנה שעברה? שאלה שכמובן ניתן לשאול אותה על כל מעגל השנה היהודי לכל נקודותיו, האם אני חווה אותו כמעגל החוזר על עצמו שוב ושוב או כספירלה עולה?

למרות חששו של משה בדבר אמונת העם בשליחותו, העם מאמין בקב"ה ובשלוחו משה כבר עם הגעתו למצרים "ויאמן העם" (שמות ד', ל"א), אם כך מהו אותו מצב אחר של אמונה בעקבות קריעת הים "ויאמינו בה' ובמשה עבדו"? מה קרה באמצע?

במדרש רבה על שמות (כ"ג, ב') – "אע"פ שהאמינו חזרו ולא האמינו", משמע, לכאורה, כי בחול המועד פסח הייתה ירידה באמונה. הייתכן? מדוע? ה"שפת אמת" מסביר כי לא מדובר בחוסר אמונה, אלא, באמונה יחסית, משמע מעמד קריעת ים סוף נתן לבני ישראל מדריגה נוספת באמונה בקב"ה ובמשה כשלוחו (מדריגה נוספת תגיע, כאשר ישמעו את הדיברות מפי הקב"ה והוא יעיד למשה "וגם בך יאמינו לעולם"), אינה דומה האמונה בקב"ה מתוך עבדות, אולי היה נוח להאמין העיקר להגאל, אמונה בסיסית ללא לימוד, רק מחוויה ראשונית של אותות – ניסים, לבין אמונה מתוך חירות ומתוך הבנה גבוהה יותר ואלו הם השינויים העיקריים בין שני מעמדי אמונה אלו. אין סוף ליכולת להתקדם באמונה כמקבילה ליכולת לדעת את ה' (עוד ננסה להרחיב על כך מתי שהוא ב"ה מהו מושג זה ואיך תופס אותו הרמב"ם לעומת עולם הקבלה), מעבר לאלמנט החרות, הדרך להגיע למדרגה גבוהה היא הלימוד על ידי השכל, בשיר השירים "תשורי מראש אמנה" – הרי אמנה הגבוהים בלבנון (יותר גבוהים מהחרמון עד כי לחרמון יש כינוי קטן לעומתם – "הר מול הלבנון"...) יש להגיע לאמונה גבוהה מתוך בירור וזהו עוד תהליך אותו עברו בני ישראל בימים אלו.

אם כי כאן גם טמונה מלכודת, הרי שיאמר אדם – מוחי ועוצם שכלי עשה לי את האמונה הזאת, לא. זכה האדם לקצת השגה באלוהות, עליו להתנהג בענווה, להבין שהתקדמותו היא פסיק בסולם, רק כך הוא מפנה בנפשו מקום להשגות נוספות, מי שמרגיש מלא, ממילא, אין לו יותר מקום לקבל שפע מהקב"ה. בני ישראל בעמדם מול הים נצלו מאותו הדין אשר היה עליהם בשמיים (ילקוט ראובני בשלח סי' פב, פט( "אלו [המצריים] עובדי עבודה זרה ואלו [בני ישראל] עובדי עבודה זרה" – לא היה הבדל גדול בין העמים באותו זמן, אז מדוע, שואל הקטגור, לשנות סדרי בראשית ולגאול דווקא אותם? אלא, שהשגות אלו על חסדי הקב"ה, ההבנה כי הקב"ה הוא מנהיג העולם, עמדו להם לישראל כדי להגאל. ומתוך שתלו בקב"ה, תלה בהם בחזרה וחזר שוב על תפקיד האדם בעולם – לעבוד! "... מה תצעק אלי? דבר אל בני ישראל וייסעו!" (שמות י"ד, ט"ו), נחשון נכנס והים נבקע.

כל מה שנכתב בתורה, אינו בא לספר על אותו הדור בלבד, אלא, רלוונטי לעד, סולם האמונה, סולם ההתקדמות האישי וסולמות רבים אחרים, הם אינסופיים כמעט, על אף הרגש המגיע לפעמים בו נראה כי הכל חוזר והכל נראה אותו דבר, מגיעה שירת הים ללמד, כי לא כך, בכל פעם ניתן לעלות שלב נוסף בסולם, עלייה הבנויה מאמונה, לימוד, ענווה ופעולה.

ימי ספירת העומר הם בדיוק כאלו במקורם - ימי שמחה – ימי ההתקדמות ההדרגתית והעקבית עד למתן תורה, על משמעותם אכתוב ב"ה בפעמים הבאות.

אתמול נפגשתי עם כמה בוגרות מהאולפנה והיה כיף לפגוש אותן ברמה האישית וגם חוויה מרוממת לראות אותן עולות בסולמות של ההתקדמות האישית, של הבנת העולם והמשך דרכם בכבישת דרכן שלהן בעולמו של הקב"ה.

חג שמח ושבת שלום,

איתן

פסח תשע"ו

בס"ד

פסח...

זה חג של עוצמות, עצמת הטבע, עצמת חירות האדם, עצמת לידת העם... ועצמת האקונומיקה...

כל פעם מחדש ישנה האמירה של "לחג הזה אני מגיע מוכן..." וענייני החיים לוקחים אותך אל מצב בו הבית נקי והאוכל מוכן... ואני? מוכן?

ועכשיו החלטתי לשאול את עצמי לא אם אני מוכן כי "הכנתי דבר תורה לחג", אלא, במבט לאחור, האם אני חי את חיי כמצוות החג? כמה שהחג הזה בא ללמד אותי:

האם אני בן חורין? האם אני משלב את עבודת האדם בטבע - "דבר אל בני ישראל וייסעו" עם הניסים הגדולים? האם אני יכול לשיר את שיר השירים ולחוש את עצמת האהבה לאלוהים? לבריאה?

טוב, תשובות אני עונה לי בפרטי.. :)

ולכולם - על ארבעה בנים ולא רק...

"כנגד ארבעה בנים דיברה תורה" ??/ פסח תשע"ו

נהוג לומר כי בליל הסדר בולט מאוד השימוש בכפולות של ארבע; קושיות, כוסות, בנים, לשונות גאולה. אבל, אם נסתכל קצת לעומק מדובר בכפולות של חמש דווקא:

1. הקושיות – בדרך כלל מזמרים ארבעה בתים, אך, ב"ה עם הקרבת קורבן הפסח ישנה קושיה חמישית – "שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי, שלוק [בישול במים רותחים] ומבושל, הלילה הזה כולו צלי?" [רק המנגינה לא כל כך זורמת...].
2. לשונות הגאולה – לשונות הגאולה מובאים בפסוקים מספר שמות (ו, ז-ח): "לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'". – הרי חמש לשונות גאולה.
3. כוסות – אנחנו אמנם שותים ארבע כוסות, אך קיימת גם כוס חמישית – הכוס לאליהו הנביא.
4. בנים – אהה, לכאורה היה רעיון יפה, עד שהגיע לבנים, הרי לא מוזכר שום בן חמישי!

א  אַשְׁרֵי הָאִישׁ--    אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ, בַּעֲצַת רְשָׁעִים;
וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים, לֹא עָמָד,    וּבְמוֹשַׁב לֵצִים, לֹא יָשָׁב.
ב  כִּי אִם בְּתוֹרַת יְהוָה, חֶפְצוֹ;    וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה, יוֹמָם וָלָיְלָה.
ג  וְהָיָה--    כְּעֵץ, שָׁתוּל עַל-פַּלְגֵי-מָיִם:
אֲשֶׁר פִּרְיוֹ, יִתֵּן בְּעִתּוֹ--וְעָלֵהוּ לֹא-יִבּוֹל;    וְכֹל אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ.
ד  לֹא-כֵן הָרְשָׁעִים:    כִּי אִם-כַּמֹּץ, אֲשֶׁר-תִּדְּפֶנּוּ רוּחַ.
ה  עַל-כֵּן, לֹא-יָקֻמוּ רְשָׁעִים--בַּמִּשְׁפָּט;    וְחַטָּאִים, בַּעֲדַת צַדִּיקִים.
ו  כִּי-יוֹדֵעַ יְהוָה, דֶּרֶךְ צַדִּיקִים;    וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תֹּאבֵד.

זהו הפרק הפותח את ספר תהילים, דוד המלך משבח את האיש אשר לא הלך בעקבות שלושה סוגי אנשים, רשעים, חטאים ולצים ונשאר צדיק. לכן, הוא גם יזכה לטובה ולא ייענש כדרך שנענשו הרשעים, החטאים וה... מה עם הלצים? מדוע לא נזכר עונשם?

מי זה בכלל הלץ? הלץ, להבדיל מזה שיש לו חוש הומור, צוחק על הכל ומבטל את הכל, לשום דבר אין משמעות, עם אדם כזה אי אפשר לנהל שיח, הרשעים והחטאים אמנם טועים, אבל הם בתוכנו, גם אם בסוג של מלחמה, הלצים מוציאים עצמם מן הכלל ולכן, כתוצאה ישירה, אינם נכללים בכלל ועל כן הלץ, הבן החמישי אינו נמצא כלל ליד שולחן הסדר, להבדיל מארבעת אחיו שגם אם יש להם בעיות כאלו ואחרות, הם עדיין בתוכנו:

1. החכם – רוצה ללמוד ולהשכיל, אך יצר הרע מושך את שכלו להרהר אחר החוקים [מצוות ללא הסבר שכלי] שביהדות – והתשובה: "אין מפטירין.." נשאר עם טעם מצה יבשה בסוף הסדר, למה? ככה הקב"ה ציווה ואני עושה את רצון ה'!
2. הרשע – פורק העול, "מה העבודה?" – מהי היכולת של בשר ודם בכלל להתקרב לקב"ה ולעובדו? ואם אין יכולת כזו, אולי בכלל אין השגחה? והתשובה: נכון, למרות שאין לנו יכולת השגה באלוהות כמו למלאכים, דווקא בשל כך "בעבור זה" חשוב לפניו עבודת האדם יותר מעבודת המלאכים.
3. תם – לרוב נדמה שתם מלשום תמים, אך ניתן לפרש גם מלשום מיתמם, עושה עצמו תם, מתחכם, "מה זאת"? למה צריך את כל הסדר הזה, שרדנו ונצחנו ב"כוחי ועוצם ידי" והתשובה: "בחוזק יד.." לא עשינו כלום, חסד עליון עשה לנו הקב"ה וגאלנו.
4. אינו יודע לשאול – חושך הגלות כבר גורם לאטימות הלב שלא נותן אפילו לשאול, כי הקשר כמעט ונותק, "את פתח לו" – למשוך אותו פנימה.

כל מוטיב של כל אחד מהארבעה מצוי בכל אחד, הרהורים על המצוות שכבר "לא רלוונטיות", חוסר היכולת להתחבר עם מציאות עליונה, התנשאות וגאווה וחושך ובורות... ובכל זאת, השורה לפני סיפור ארבעת הבנים בהגדרה היא שבח – "ברוך המקום.." מהו השבח בחבורת ה"בעייתיים האלו"? השבח הוא שכולם "בנים", לכולם יש תיקון, ישראל גם כשחוטאים נקראים בנים.

אם כך, מדוע הוצא הבן החמישי, הרי גם הוא ישראל שחטא? אכן, ישנם חטאים היכולים להוציא מכלל ישראל, אבל יש פתרון, הפתרון הוא בדמותו של אליהו הנביא שזה יהיה תפקידו "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם..", אליהו שהודח מתפקידו כנביא עקב התלונות על עם ישראל הוא זה שבתיקונו יעשה את החיבור מחדש לכל אותם בנים חמישיים ויחזירם אל חיק עם ישראל (לשון הגאולה - והבאתי), כך כשאנחנו פותחים את הדלת לאליהו, נשים לב גם לבן החמישי המתחבא בביישנות מאחורי גבו ונפתח לקבל כל אחד מעם ישראל.

שבת שלום וחג שמח,

איתן

פרשת מצורע תשע"ו - שבת הגדול

בס"ד

שלום לכולם,

מצורע תשע"ו - שבת הגדול

מה גדול בשבת זו. מהי הגדולה?

ה"שפת אמת" מביא את המדרש בבראשית רבה י"א ח' בשם רשב"י  - "אמרה שבת לכל העולם יש בן זוג ולי אין בן זוג, אמר לה הקב"ה... כנסת ישראל היא בן זוגך.."

מהו עניין הזוגיות? ישנו כח המכונה זכרי - המשפיע וכוח המכונה נקבי - המקבל והזוגיות הזו נמצאת בכל הבריאה.

כל הטבע נברא בשישה ימים לכן הכל (שהוא כינוי לטבע- "הכל בידי שמיים [הטבע] חוץ מיראת שמיים" [פעולת האדם]) שייך לשישה ימים ומושפע מהם, לעומת זאת השבת שבא הקב"ה נח, משמע לא ברא, לשבת  לא הייתה לה זוגיות כזו של משפיע - מקבל, שום דבר לא היה קשור אליה לכן לא מקבל ממנה ולא נותן לה, אך כאשר קיבלו בני את המצווה הראשונה " החודש"  התקבל- נברא -  משהו שלא היה בשישה ימים- עָם הקשור לקודש, משהו מעל הטבע ולכן ישנה התאמה בין עם ישראל שתהליך היווצרותו הוא בניסים על טבעיים לבין השבת. זוגיות זו אכן נחתמה לאחר כחודשיים לאחר מכן במתן תורה "זכור את יום השבת - לקדשו" (קידושין).

בקשר הזוגי הזה מי הזכר המשפיע ומי הנקבה המקבלת? לכאורה נראה בפשט כי השבת היא המשפיעה על ישראל, אך כמו בזוגיות בין בני אדם הזכרות והנקביות הן תכונות המתחלפות לפי הזמן והעניין, כאשר בזוגיות בריאה ההחלפה נעשית בהרמוניה, כך גם בזוגיות זו ישנה השפעה זכרית של השבת על עם ישראל (יותר משמרו בני ישראל את השבת, שמרה השבת על ישראל), אך גם להיפך בני ישראל שומרים את השבת ומגדלים אותה - נותנים לה את מקומה בעולם, ללא זוגיות זו אין לשבת מה ל"חפש" בעולם.

בני נצטוו במצרים "משכו וקחו לכן צאן… ועשו הפסח". משכו היא מילה שגם לכאורה מיותרת וגם לשון של משהו שלילי כמו שרוצים לומר "עזוב" אומרים "משוך ידך", אכן כאן קיבלו בני ישראל בחירה בין  הסור מרע = משכו ידיכם מעבודה זרה  ובחירה בטוב =  וקחו.

אך, בשלב הזה לפני הגאולה נוצר מצב בעייתי, כדי להיגאל יש לבחור ולעשות (זו מטרת העולם "אשר ברא אלוהים -  לעשות") ומצד שני כל עוד לא נגאלו מעבדותם הרוחנית כיצד יוכלו לקבל עול מצוות?

הפתרון בא בדמות לקיחת השה, ההכנה הנפשית לחג, ההשתוקקות של ארבע ימים לקיום המצווה הם אלו אשר אפשרו את הגאולה.

הזמנים היסטוריים שלנו מלמדים אותנו וגם חוזרים ומתקיימים בצורות שונות, כך אנו לפעמים מרגישים לפעמים את הפלונטר של אי היכולת להיגאל, כי זקוקים למשהו שיוציא אותנו ממשבר, אך אין בנו את הכוחות להתחיל את התהליך. הפתרון של ההשתוקקות וההכנה של בני ישראל במצרים דומה למה שלימד הרב קוק ב"אורות התשובה" הרעיון של הרהור תשובה ככזה שיכול לפעול כמניע תהליך התשובה גאולה, הרהור קטן המאפשר את השינוי, כאילו לאפשר לקב"ה לפעול.

שנזכה להכין את עצמנו לחג - לחרות.

שבת שלום,

איתן

בס"ד

פרשת "תזריע" - "החודש" תשע"ו

אתן כבר מספיק בוגרות ואפשר לומר לכן את האמת בפרצוף, נשים מופלות לרעה כבר מהלידה, בפרשת השבוע, תזריע, רק האמא צריכה להביא קורבנות לבית המקדש והאבא לא. אם נולד זכר יש טומאה קצרה של שבוע ואם נולדת נקבה – שבועיים, איך שנולד הבן מתחילים לחגוג – שלום זכר ושנולדת בת... אהה לא נורא.. הבת מגיעה לחיוב מצוות שנה קודם וגם אז אומרים לה – לא הכל, לא מצוות התלויות בזמן, את זה תשאירו לגברים...

אבל האמת היא שהכל תלוי בהסתכלות, בהסתכלות הפנימית יותר אנו יודעים שטומאה מגיעה כאשר יש מימד של איבוד חיים (לכן הטומאה החמורה ביותר היא טומאת מת שם ה"איבוד של החיים" הוא מילולי ומוחלט), סוג של מוות, לכן האשה מביאה קורבן כי בזמן ההיריון החיים היו אצלה ממש בגופה ועכשיו כשהם יצאו ממנה זה סוג של איבוד חיים ולכן טומאה, הטומאה ארוכה יותר בלידת נקבה כי האשה, בלידת הבת, מאבדת יותר חיים, יצא ממנה יצור שיכול גם הוא להביא חיים חדשים. את הבאת הקורבן יש לראות כך שהאשה זוכה להביא קורבן ולהתקרב את הקודש כתוצאה מהלידה לעומת הגבר שלא.

נחזור אחורה בהסטוריה אל גן עדן, הקב"ה (בניגוד לעמדת הגננת) מצווה לא לאכול מן העץ עצמו, האשה אכן לא אוכלת מהעץ, אלא מהפרי, אך גורמת לאדם והוא זה שאוכל מן העץ, שימו לב לפסוקים:

" מִכֹּל עֵץ-הַגָּן, אָכֹל תֹּאכֵל.  יז וּמֵעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע--לֹא תֹאכַל, מִמֶּנּוּ:  כִּי, בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ--מוֹת תָּמוּת וַיֹּאמֶר, הָאָדָם:  הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי, הִוא נָתְנָה-לִּי מִן-הָעֵץ וָאֹכֵל.."

"וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה-הוּא לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ, וַתֹּאכַל; וַתִּתֵּן גַּם-לְאִישָׁהּ עִמָּהּ, וַיֹּאכַל"

הציווי לא לאכול מהעץ, האשה אוכלת מהפרי והאדם בגללה אוכל מהעץ.

שימו לב מה קורה אחר כך, אדם וחווה מתקללים, הוא בעבודת האדמה והיא בעצב הלידה ובנוסף - גזירת הגירוש:

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים, הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ, לָדַעַת, טוֹב וָרָע; וְעַתָּה פֶּן-יִשְׁלַח יָדוֹ, וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים, וְאָכַל, וָחַי לְעֹלָם.  כג וַיְשַׁלְּחֵהוּ יְהוָה אֱלֹהִים, מִגַּן-עֵדֶן--לַעֲבֹד, אֶת-הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר לֻקַּח, מִשָּׁם.  כד וַיְגָרֶשׁ, אֶת-הָאָדָם

מדוע לא נאמר כי השליחה מגן עדן היא ללדת בעצב בנים כמו לעבוד את האדמה?

גם האשה יצאה מגן עדן (עולם רוחני בו לא היה גוף) אל העולם הזה (כגוף "כתנת עור"), אך היא לא גורשה לחלוטין כמו האדם, לכן לנשים יש שייכות גדולה יותר לעולם הרוחני העליון ופחות את העולם הזה, לכן אין צורך בשלום זכר, סוג של סעודת ניחומים לנשמה שירדה לעוה"ז, כי נשמת האשה לא ממש התנקתה משם ואין חיוב במצוות עשה שהזמן גרמא, כי הזמן נוצר עם העולם החומרי ושייך אליו. עם זאת, הניתוק הזה מגן עדן עלול ליצור איזה געגוע, איזו תחושה של בדידות בעולם, לכן נשים בדרך כלל סובלות יותר מלהיות לבד.

האם זה נשמע לכם כעוד תירוץ יפה לכך כדי לשמר את מעמד האשה במקומו ו"לנחם" אותן בענייני נשמות בעוד הגבר, השייך יותר לעולם הזה עובד ופועל?

אנחנו בדור הגאולה, דור בו הולכת ומתגלה הקדושה באותן המקומות שנראים לנו כחול, המדינה, האדמה, האנשים שנראים לנו רחוקים… גאולת הפסח, כחג בו זיכרון הזמן הוא אחד המוטיבים המרכזיים, שבת זו "שבת החודש" היא המצווה הראשונה לכלל העם, המצווה לקדש את הזמן, אך גאולת מצרים סופה להשכח לעתיד לבוא מפני הגאולה העתידית בה כולנו נהיה פחות שייכים לזמן החומרי.

זה גם הזמן לבעלות הנשמה המחוברת יותר למקום העליון לפעול בעולם הזה בכל תחומי החיים ולהעלות אותו בשיתוף העזר שכנגדן.

שבת שלום

איתן

בס"ד

פרשת שמיני (פרה) תשע"ו

שלום לכולם,

לכל אחת מארבעת הפרשיות ישנו טעם טכני הקשור לזמן בו קוראים אותה; שקלים - הזמן בו מתחילים לאסוף כסף לבית המקדש לקניית הקרבנות של השנה החדשה, זכור - מחיית עמלק לפני פורים, פרה - הטהרות מטומאת מת לקראת חג הפסח והקרבת קרבן הפסח ופרשת החודש - לפני (השנה ב) ר"ח ניסן.

אך, מה אומרות לנו פרשיות אלו בימינו, כאשר אין בית מקדש ואין ממש עמלק למחות? ה"שפת אמת" מבאר כי רצף פרשיות אלו בא ללמד אותנו סדר של התקדמות בקודש; יש לנו בחיים, לפעמים, הרגשה של התעוררות כל שהיא, איזו שהיא הארה, אנחנו מרגישים שאנחנו עושים משהו טוב, משהו נכון, מתקדמים [בפרשיות אלו נדיבות הלב למקדש והרצון לבער את עמלק].. ואז, בא היצר ו"מבאס", כן, נכון, שיש לך התקדמות, אבל זה לא מושלם, עוד יש לאן להתקדם, מעורב בזה רצונות אישיים וכד'.

מלמדת אותנו התורה, שרגשות אלו אסור להדחיק, אסור לתת ליצר הרע למנוע את ההתקדמות בטענה שזה לא מושלם, כך גם מלמד הרב קוק ב"אורות התשובה" - כל הרהור תשובה הוא גדול ומסוגל לשינוי, כך שאיך שהאדם מרגיש התקדמות, מרגיש הרהור תשובה עליו לנצל זאת כמקפצה להתקדמות ולא לחכות שיהיה  מושלם.

אבל, אחרי ההתלהבות, מלמדת אותנו פרה אדומה, יש לחזור צעד אחד אחורה ולתקן את אותם הליקויים שיצר הרע הראה לנו [והנה מצאנו לו תפקיד נוסף] ולטהר אותם, לתקן אותם ואז זוכה האדם להתחדשות ולהתקדמות כבר למדרגה גבוהה יותר, את שני השלבים האלו ה"שפת אמת" מוצא בפסוק "לב טהור ברא לי אלוקים [היכולת לטהר את הפרטים] ורוח נכון חדש בקרבי [מה שיביא את האדם להיות עם רוח חדשה]".

פרשת שמיני

שני עניינים מרכזיים בפרשה זו - חנוכת המקדש ומות נדב ואביהו ועניין מאכלות אסורות.

אחרי הציוויים בפרשות הקודמות, על החיות אשר קרבות על המזבח, מונה התורה את החיות אשר עולות על המזבח האישי של האדם - שולחנו. המזבח מעלה את החיות ואת עבודת האדם בכך שנעשה בהם רצונו של הקב"ה וכך גם האוכל, [שהוא אחד מהיצרים הבסיסיים ביותר והנמוכים ביותר שיש לאדם, שהרי הוא משותף לאדם ולבעלי החיים כולם] על ידי העלאתו אל שולחן האדם ובזכותו יכול האדם לקיים חיים בעלי משמעות, עולה הוא מדרגה בקודש.

כאשר אנחנו מחפשים את טעם המצווה, אין הכוונה שנבין בהכרח את כל פרטיה [מחלוקות רבות הן האם לתת טעם למצוות ואם כן עד איזו רמה, דעת הרמב"ם היא שיש למצוא את הטעם הכללי, למשל של הקרבנות, אך אין בהכרח שיש טעם לפרטים של הקרבנות, כגון 7 פרים דווקא], אלא, כמו האופן המילולי "לטעום" אותה, לחוש מה הקב"ה רוצה מאיתנו או רומז לנו בה; הפרסה הסדוקה מבטאת חוסר אטימות מוחלטת של המציאות, ניתן למצוא בה "סדק" בעולם החומרי בה מתגלית הקדושה, אפשר לראות בה גם סדיקה של איבר הבעיטה של החיה, משהו ששובר את האלימות שבה. העלאת הגרה - משדרת סבלנות באכילה, באותו יצר בהמי, לעומת החיות הבולעות את המזון מהר, יש כאן אמירה על ריסון של היצר הבסיסי הזה. החזיר, כידוע, הוא סמל לטומאה, לחיה שיש לה סימן טהרה חיצוני, אך ישנה שחיתות פנימית, כמו אצל אנשים שונים / תרבויות שונות - כגון תרבות אֶדום - הנצרות, אשר מתהדרת בחיצוניות יפה, אך מושחתת ואלימה מבפנים, רואים זאת לאורך ההיסטוריה הישנה במסעות הצלב ובהתנהלות הפנימית של אנשי הדת, ראינו זאת לפני כשבעים שנה וממשיכים לראות זאת גם בימינו ש"אנשי תרבות" בעולם מאשימים את ישראל כשנער פלסטיני נפצע, אך לא פוצים פה כאשר 2 ק"מ מזרחה מאיתנו נהרגים ונפצעים במאות.. [ אם כי יש לציין זרמים שונים בנצרות המתחילים להכיר את תפקיד ישראל בעולם, עוד אחד מסימני הגאולה..].

התורה רומזת לנו על ההבדל בין החיה הטמאה "ההולכת על ארבע" לבין החגב הטהור "את זה תאכלו מכל..ההולך על ארבע אשר לו כרעים ממעל לרגליו לנתר בהן על הארץ", גם במצב "שרץ העוף", גם כשאתה במצב הכי נמוך, אתה יכול לבחור בין להשאר במצב הטומאה הנמוך הצמוד עם ארבע רגליים על הארץ או להתקדם למצב הטהור של לנתר מעל הארץ, מעל החומריות, מעל הקשיים..

כדי להתקדם בדרך הטהרה על האדם ללמוד לנוע, להתקדם, לא לפחד - להיות עם סנפיר, אך מצד שני עליו לדעת את הסכנות שבדרך ואת הדרכים להתמודד איתן - להיות עם קשקשים [וללמוד מסילת ישרים..:) ].

על השראת השכינה בפעם הראשונה במשכן ישנן שאלות רבות ורעיונות רבים שאולי נגיע אליהם פעם אחרת [או, לחלופין אם תעוררו], אזרוק כאן כמה נקודות:

1. השוו בין תיאור השראת השכינה בפשט הפסוקים [כך לומדים תנ"ך] לבין תיאורי המדרש בפירושו של רש"י.
2. האם בני אהרון חטאו? אם כן, מדוע זה לא כתוב? אם לא, מדוע הם מתו?
3. "בקרובי אקדש" - רש"י מצמרר - משה ידע שמישהו עומד למות! למה זה כך?
4. מה תפקידו של יין ושיכר ביהדות, מדוע הוא אסור במקדש ומדוע נאסר רק אחרי שמתו בני אהרון?

ועוד ועוד….

אשמח לתגובות ולדיון.

שבת שלום