שמיני תשע"ט

בס"ד

ירדנו לאילת. קצת לפני סיפור של חוויה עם התובנה שבצידה, לא יכולתי שלא להשוות שני שירים מפורסמים על אילת (כל שיר מפורסם לשכבת גיל אחרת כנראה…:) לפניכם בית מכל שיר:

המסלולים בהרי אילת המיוחדים ורבי ההוד מאופיינים בעליות, מורדות ובסלעים קשים. לא הייתה לי ברירה ובתור החובש הייתי צריך ללכת אחרון (אחרת כמובן הייתי מדלג על ההרים). והמסלולים נראים כלא נגמרים. אחת התלמידות מציעה שאומר להן "משהו מעצבן" וכך נוכל להתווכח והזמן יעבור במהרה (היה גם זמן לדבר על היחסיות של הזמן..:).

אז אתגרתי אותן בהשוואה של נוער הגולן עם נוער המרכז (במקרה הייתה מאחורינו אולפנה מפתח תקווה). השאיפות, מימוש היכולות, תחרות מול פשטות... וכן של הנוער של היום ואתגריו מול הנוער שהתמודד עם הקמה של חבל ארץ ועם מאבקים על שלמותה. לי היה מרתק וחשוב. מעבר לדיבור המדהים עם התלמידות, יש לי עיסוק פנימי מתמיד עם ההשוואה הזו. לצד מה שנראה כחוסר עומק ועיסוק מוגבר ב"אני" בדור הזה (כפי שמתבטא בשיר העכשווי על אילת) לעומת מה שנראה שחיים מלאי משמעות עד שירידה לאילת היא לא פחות מההתגשמות חזון הנביאים (כפי שמתבטא בשיר הישן יותר) אני רואה את הדברים באור שונה. 

אני חושב וכך גם אמרתי להן, ההתמודדות של הדור הזה עם התרבות השטוחה שסביבם ועם הקלות הבלתי נסבלת לעיתים לתכנים הסובלים משלל בעיות, מעוררת אצלי לפעמים פחד כהורה, אבל גם הערכה רבה לדור הזה. כנראה שקל יותר להקים יישוב כשהאתוס החלוצי הוא השולט על תרבות השיח. קל יותר להתחבר לעבודת האדמה כשאתה נולד לתוך זה ואין הרבה אלטרנטיבות. קל יותר למלא את שעות הפנאי שלך עם חברים בחוץ ובתנועת הנוער כשאין לך פיתויים כל כך גדולים וזמינים. אני לא בטוח איך הייתי מתמודד.

ועם כל זה, הם רוצים גבוה. הם מתנדבים. חשוב להם להצליח. חשוב להם להיות משמעותיים. אני רואה בתפקיד המבוגרים לעזור להם ליצור את האתגרים ולתת להם את הכלים להתמודד. אני נפגש עם הכוחות הגדולים האלה יום יום ואני מאוד אופטימי כי השילוב בין הכוחות האלה לבין הפתיחות הגדולה יותר שיש בדור הזה תוביל את כולנו למקום טוב יותר.

אם מסתכלים גם על הצד האמוני - רוחני אפשר להבחין באותה התופעה. יש שיסתכלו על החיצוניות ויראו ירידה. יש שיראו את הפתיחות כהתרסה, כאיזה תנאי שאם אני לא מבין או לא מתחבר אני לא מקיים ואת התורה יש לקיים גם בלי שמבינים. אבל אפשר לראות גם את העומק. את הרצון ואפילו את הדרישה שמצוות התורה יהיו טובים בעיניהם. לא לקבל באופן אוטומטי פירושים ואמירות שנראים לא הגיוניים ואפילו לא מוסריים. הם רוצים את התורה, רוצים את הרוח. ושוב, תפקידנו הוא ללמד את התורה של הדור. לאפשר ולעודד את השאלות, גם שנראות מתריסות. לשהות בשאלות האלה, להבין אותן, דרך השאלות להבין גם אותם.

בשם מו"ז ז"ל על חטא נדב ואביהוא אשר לא צוה אותם. ללמוד מזה קל וחומר לטובה מה אנשים קדושים כאלה שבוודאי דבר גדול עשו. אעפ"כ ע"י שלא צוה אותם נענשו… כי כח הציווי ממנו ית' הוא יותר מכל הטעמים כו'. וזה פרשנו טובים דודיך מיין. כי השגת הטעמים הוא יין. וזהו ענין אמרם ז"ל שתויי יין נכנסו למקדש כי הרי אמרו שהורו הלכה בפני רבן א"כ נראה שכוונו להלכה אמיתית. אבל ההלכה רק עפ"י התורה וציווי מרע"ה שר התורה כמ"ש בכ"מ הלכה למשה מסיני. והם כוונו הטעם וההלכה בלי הציווי ונחסר להם עיקר כח התקרבות שהוא בכח הבורא ית' שקדשנו במצותיו ע"י התורה. ולכן כתיב טובים דודיך שהוא דביקות והתקרבות הבורא ית' לבנ"י בעצם נפשותם יותר מהשגת הטעמים כנ"ל. [שפת אמת, שמיני, תרל"ט]

נדב ואביהו עושים דבר גדול. מתקרבים אל הקב"ה כפי שמעט מאוד בני אדם הצליחו. אבל לא על ידי הציווי. ועל כך שילמו בחייהם. לפני הפעולה של הקרבת האש הזרה, היה מתח גדול. מצד אחד ציווי של הקב"ה צריך לקיים בלי להבין. מצד שני הם הבינו את טעם המצווה, את העומק שלה וחשבו לקיים אותה על פי הבנתם. 

ומה שמדהים הוא שגם אחיהם אחר כך עושים דבר דומה. שורפים את החטאת במקום לאכול אותה. משה כועס. ובאמת לא מובן איך, אחרי שראיתם את אחיכם מתים על הפרת הציווי אתם עושים את אותו הדבר?? טוען אהרון בעיני משה - הציווי לא הגיוני. איך אפשר לאכול את החטאת בקדושה כשהבנים מתו לפני כמה דקות "הייטב בעיני ה'" ?? אהרון ובניו הנותרים עוברים על הציווי כי הם לא יכולים להסכים עם תורה כזאת. משה מקשיב ומסכים. כמה פרשות אחר כך גם הקב"ה יסכים ובזמן יום הכיפורים החטאת תשרף.

אז מה? אם ציווי לא מוצא חן בעינינו אפשר לעבור עליו??? יש לדייק. אהרון לא טוען שהציווי לא הגיוני בעיניו, אלא, אומר למשה שהציווי לא יכול להיות טוב בעיני הקב"ה! אהרון לא מסתכל על האבל הפרטי שלו, אלא, שופט את הציווי מהניסיון דרך ה"עיניים" של הקב"ה. 

כך, שחשוב לשאול שאלות, חשוב להקשות, לא לקבל. אבל לא מתוך הצורך האישי שלי, אלא, מתוך ראייה של מה טוב. מה מוסרי.

שבת שלום,

איתן

פרשת צו - פורים תשע"ט

בס"ד

בכל מערכת בחירות נראה שאנחנו, כעם, שוברים את השיאים של עצמנו עם הפלגנות והפירוד. תוסיפו לזה את השימוש הגובר במדיות החברתיות השונות ותקבלו בליל של מה שנראה כשנאה גדולה ועם שעומד להתפרק. הפייסבוק מלא בכיתובי נאצה נגד המתמודדים השונים. כיתובים שרק לעיתים רחוקות מסתתרים מאחורי איזה רעיון. גם האיחודים שנעשים משני צידי המתרס נראים רק כמשהו מלאכותי וטעון כמו חבית חומר נפץ שעוד תתפוצץ אחרי הבחירות. אין כמעט מקום לעיסוק בשאלות יסוד, בתכנים, בערכים וכך אנחנו מוצאים את עצמנו בוחרים שוב ושוב את האנשים שאנחנו רק יכולים לנחש שהם יקדמו את האידאולוגיה שלנו.

ובואו לא נאשים רק את הפוליטקאים והתקשורת, הרי הם מתנהגים כמו שממליצים להם היועצים שלהם שמכירים אותנו יותר טוב מעצמנו. הם יודעים את הלך הרוח שלנו ואומרים להם מה לעשות כדי לצוד את הקול שלנו, את האהדה שלנו. כך שאנחנו אשמים בתופעה הזאת לא פחות מהם. ומנגד, הרי החיים שלנו הרי נראים אחרת. אני אוהב ומכבד את חבריי שמשתפים פרסומי הסתה כנגד ראש הממשלה (וכשאחד מהם פרסם פוסט ענייני כנגד ראש הממשלה חיזקתי אותו על זה גם אם לא הסכמתי לחלוטין), הרי אני מכיר אותם, עבדתי איתם ובחיים זה לא כך. או שאני חי בסרט??

אני מקשיב כל בוקר לשיעורו של הרב שרקי ב'מאמרי הראי"ה' ונדהמתי כשלמדנו את המאמר 'עדלאידע' על פורים שנכתב על ידי הרב קוק לפני כ-90 שנה, אבל אם היו מראים לי אותו מבלי להסגיר את הכותב הייתי חושב שהוא נכתב היום (ההדגשות לא במקור). 

"בימי הפורים האלה, בשעות קשות הללו שיסורים מקיפים וממלאים את כלל ישראל הגוי כולו צרות רבות מבחוץ. ויותר גדולה היא הצרה מפני הצרות הפנימיות שלנו, מפני שנשבת שלום הבית אצלנו, שלום בית ישראל.

נזכר נא את הימים הללו ומאורעותיהם כמו שהם כתובים לפנינו במגילת אסתר, אשר ברוח הקודש נאמרה. ורוח הקודש עומד הוא ממעל לכל חליפות העתים ומלמעלה שלכל שינויי התכסיסים של הדורות. והאמרה הנצחית של "לך כנוס את כל היהודים" היא מוכרחת להחיות אותנו עוד הפעם, ולרוממנו מכל שפלותינו. 

אבל בודאי כאן ישאל מי שיודע לשאול, וגם מי שאינו יודע לשאול: היתכן, עכשו, אתה אומר "לך כנוס את כל היהודים"? כיצד תכניס בכפיפה אחת, במסגרת אחת את כולם, את כל סיעותיהם ואת כל מפלגותיהם, כיצד ישובו העצמות הפזורות על פני כל בקעת הגלות הרחבה, הגלות החמרית והגלות הרוחנית להתקרב אחד אל אחד, להיות לשיעור קומה אחד הנקרא כלל ישראל, העומד לדרוש את חסנו, את תחיתו ואת שיבת שבותו? …"

אז מה? לא התקדמנו כלום ב-90 שנה האלה?? אולי אפילו התדרדרנו??

ממשיך הרב קוק:

"אף אתה אמור לו שהפיזור הזה, גם החומרי וגם הרוחני יש לנו מקום אחד ששם איננו יכול לשלוט עלינו. וכי תאמר הרי אנחנו רואים בעינינו את הצרה הפנימית האיומה, איך שקמים יהודים כנגד יהודים, איך שאחים נהפכים זה נגד זה לזאבים ולנחשים, ואיך זה תאמר: "לך כנוס את כל היהודים"? אמנם כל האומר ששקר בדה המן הרשע באמרו "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד" אינו אלא טועה. באמת מפוזר ומפורד הוא העם האחד, אבל בכל זה עם אחד הוא. ושמא תאמר איך יתכן שיהיו שני הפכים בנושא אחד, עם אחד מצד אחד ומפוזר ומפורד מצד השני. אל תתמה על החפץ. ישנם פלאים בעולם. והעם הזה שכל עמידתו בעולם מרופדת היא בפלאי פלאות, הוא מראה בהוייתו גם כן את הפלא הזה, ובמהותו העצמית הרי הוא עם אחד, למרות מה שהוא מפוזר ומפורד…"

המן היה רשע, אבל לא שקרן. הוא הכיר את היהודים היטב, כמו שהשונאים שלנו היום מכירים אותנו. העם הזה מסוכן מבחינתו בגלל שהוא אחד. אבל יש לו חולשה שהוא מפוזר ומפורד. הפכים שלא הגיוניים שיתקיימו בעם אחד. פלא, אומר הרב קוק. העם היהודי הביא לעולם את בשורת האחדות וזו גם ההתמודדות הקשה שלו. איך לא להיות מפוזר ומפורד. איך לקיים בכל דור את "כנוס את כל היהודים". המפתח הוא להאמין לאבחנה של המן שאמר "ישנו עם אחד". ואכן אנחנו עם אחד ונהיה עם אחד גם אחרי הבחירות. ואת זה צריך לזכור גם בשעת המחלוקת.

אני מאמין בשותפות גורל יום יומית. להשתדל שהחינוך יהיה משותף, ללמוד יחד, לעבוד יחד, להוביל יחד מהלכים חינוכיים וערכיים. להיות מאוחדים בגורל של שותפות כמו שירות לאומי וקידום התחומים של הפרט והכלל וגם הובלה פוליטית משותפת.

ומתוך המעמד של "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", תבא הכרה עליונה למצא את היהודי הבלתי ידוע שבתוכנו, ואח אל אח יתודע, ויד ליד תנתן, וקול גדול ישמע: קומו ונעלה ציון אל בית אלהינו, וכבימי מור והדס יאמר גם היום ישנו עם אחד מאוגד וגבוש עומד בחסנו, לבנות את כל הריסותיו מאוצרו הפנימי הסמוי מן העין אשר בו גנוזה היא הברכה של "לך כנוס את כל היהודים"

ממשיך הרב קוק וכותב שאנחנו צריכים להיות קצת שיכורים. בשגרה אנחנו נוטים לעשות אבחנות וחילוקים - זה "ארור המן" וזה "ברוך מרדכי". זה ערך טוב וזה ערך רע. אלו משלנו ואלו לא. ביום הפורים, בזמן שכרות קלה, ההבדלים האלו מתטשטשים. ושוב עולה המכנה המשותף - "ישנו עם אחד".

השבת והחגים נועדו כדי להזכיר לנו עקרונות יסוד שאנחנו צריכים לקחת לכל ימות השנה. נקח גם את המסר הזה של חג הפורים ואז באמת אפשר יהיה לשיר "מדוע לא יבוא פורים פעמיים בשבוע?"..

שבת שלום,

איתן.

ויקרא תשע"ט

בס"ד

סקופ!! אתם תהיו הראשונים לדעת! (טוב, חוץ מהצוות). לאחר שאני חולם על זה כבר מספר שנים, סוף סוף בשלו התנאים והתקבלו האישורים וב"ה נפתח מגמת נוספת באולפנה - מגמת רפואה (!). מגמה טכנולוגית, מגמה ברמה גבוהה שיש בה פוטנציאל גדול להעמקה בידע וביכולות של התלמידות.

האחריות שלי היא לבנות את התשתית לצמיחה בעצם פתיחת המגמה (כסמל לשאר הדברים שכבר נעשים). האחריות שלי היא לדחוף מעבר לגבולות. תמיד להציב את הרף קצת יותר גבוה. שתמיד יהיה קצת קשה. כמו תמיד, קודם כל כלפי עצמי. לשים לעצמי רף ועוד רף, אפילו אם ההגבהה היא קטנה כל פעם. וגם כלפי הסביבה, זאת שיש לי אחריות ישירה כלפיה - ילדים ותלמידים. ואני חושב שלכולנו יש גם אחריות כלפי הסביבה. כשאני מעמיד לעצמי רף גבוה, עומד בו ומצפה גם מסביבתי הקרובה לעשות כן, מעגלי ההשפעה יכולים להתרחב. מצד אחד לשמור על הצניעות ולא לייצר דחייה, אבל לא לוותר על הדרישה.

ומעבר לרצון שלי לעסוק ברפואה גם בתוך עבודת ההוראה ומעבר לרצון שלי להמשיך ולהגביה את הרף לשם המשיכה כלפי מעלה, עומד גם הרצון שלי לחנך להשתלבות של אנשי אמונה בעולם המעשה. לא רק כדי להתפרנס. כי שם נמצא מעשה בראשית, כי שם נמצא עם ישראל. אני חושב שזה נכון גם ברמה האישית וגם ברמה הלאומית - פוליטית. אם אתה רוצה להוביל, אם אתה רוצה להנהיג, אתה לא יכול להתבדל. כמה שלא תגיד שאתה "כלל ישראלי" ותדבר גבוהה גבוהה בנושא, אם לא תחיה בשותפות אמיתית, בהובלה משותפת, זה תמיד יהיה "לדבר על" ולא "לעשות את"...

תגידו שזה מסוכן. וזה נכון. בעולם המעשה המעורב בכל הגוונים מצויות סכנות ומשיכות מסוגים שונים. אבל הם חלק מהעולם, כוחות בעולם ואין לך דבר שאין לו מקום ואין לך דבר שאין לו שעה. בכל חלק של עולם המעשה ובטח בחלקים השונים בעם יש כוחות ואידאלים שצריך לשלב, שצריך לפעמים להעלות.

אז הגעתי באסוציאציה פנימית מזה שצריך להעלות את הרף, לזה שצריך למשוך למעלה, להנהגה שיש בה את כלל ישראל ועולם המעשה. אולי כי שני אלו מעסיקים אותי הרבה ואולי גם בגלל הבחירות (ספוילר בסוף)..

ויקרא ופ' זכור במדרש ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו… פשוט כוונת המדרש שבני ישראל זכו במעשה המשכן לשמוע דבר ה'. כמאמר ויקרא כו' לציותן על מצות הקרבנות. וקודם החטא היו למעלה מבחינת עשיה. ממש כמלאכים עליונים… ואחר החטא היו צריכין למעשה בפועל. וזה דבר קשה ביותר. וכתיב והידים ידי עשו. ובמעשה יש רוב כח לסט"א להחטיא. ונקראו גבורי כח שע"י הגבורה שכובשין יצרם מושכין כח. כדכתיב כח מעשיו הגיד לעמו. וזה ההפרש בין עליונים שנקראו עומדים ותחתונים מהלכים. בבחי' רצוא ושוב. ע"י שכל הכח בא מהגבורה של כבישת היצר. לכן בהכרח להיות עולה ויורד תמיד. שמזה הירידה בא הכח. וז"ש גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו. שא"י עתה לבוא לבחי' קול יעקב עד שגוברין במעשה הידיים של עשו כאמור… (שפת אמת ויקרא - זכור, תרל"ה):

ויקרא אל משה. ורק אחר כך וידבר ה'...

לקריאה הזאת, קריאה כל כך עליונה עד שאפילו לא נכתב מי הקורא, יש כוח למשוך. למשוך את הדיבור ללמד את בני ישראל כיצד מקריבים קרבן, כיצד מתקרבים. אחרי ההתגלות בספר שמות, אחרי הניסים, כיוון של מלמעלה למטה, מגיע ספר ויקרא, הרף עולה, יש קריאה עליונה ואתה, האדם, צריך ללמוד כיצד עולים. מלמטה למעלה. כיצד אחרי הנפילה של החטא מתמודדים עם עולם העשייה. איך מתמודדים עם עמלק. כי כדי לגבור על העמלק, זה הפנימי וזה החיצוני צריך לדעת לעבוד בעולם המעשה. יעקב צריך לדעת לשלוט בכוחו של עשיו. כשיעקב מקבל את כוחו של עשיו, הוא כבר לא יעקב, הוא כבר (מדינת) ישראל.

שבת שלום,

איתן

רק מניח כאן ציטוט - הרב יהודה לאון אשכנזי ("מניטו") 'מספד למשיח' עמ' 67:

"כאשר צד אחד טוען "ישראל הוא דת ובית כנסת" והשני טוען "ישראל 

הוא אומה ומדינה" לא תיתכן הבנה הדדית. כאשר נגיע לתקופה שבה 

תתאפשר הופעה של מפלגה אחת, שיהיו בה גם דתיים כדתיים וגם 

חילונים כחילונים זאת תהיה התחלת התקווה של האיחוד בין יוסף 

ויהודה."

פקודי תשע"ט

בס"ד

אווזים / אגי משעול

אפשטיין, המורה שלי למתמטיקה

אהב להוציא אותי ללוח

אמר שהראש שלי מתאים רק לכובע.

אמר שציפור עם שכל כמו שלי

היתה עפה אחורה.

שלח אותי לרעות אווזים.

עכשיו, במרחק שנים מן המשפט הזה,

כשאני יושבת תחת הדקל

עם שלושת האווזים היפים שלי

אני חושבת שאולי הרחיק אז לראות,

המורה שלי למתמטיקה,

והצדק היה עימו.

כי אין מה שמשמח אותי יותר

מאשר לראות אותם כעת

עטים על הלחם המתפורר,

מכשכשים בזנבם השמח,

קופאים רגע דום

מתחת לרסיסי המים

שאני מתיזה עליהם מן הצינור,

זוקפים את ראשם

וגופם נמתח אז

כזוכר אגמים רחוקים.

מאז מת כבר המורה שלי למתמטיקה

ומתו גם בעיותיו שאף פעם לא עלה בידי לפתור.

אני אוהבת כובעים,

ותמיד בערב

כשהציפורים חוזרות אל תוך העץ,

אני מחפשת את זו שעפה אחורה.

השיר הזה של אגי משעול הוא סילבוס חובה בלימודי הוראה. קריאה ראשונה בו מזעזעת בדרך כלל את פרחי ההוראה ומעלה קונוטציה של הימים בהם היו מחנכים עם סרגלים… אבל אם קוראים קריאה שנייה עם ראש פתוח כבר יכולה להשאל השאלה האם המורה אפשטיין צדק באבחנה ונתן לילדה הכוונה מדויקת מתוך הכרת כוחותיה, או שמא שלח אותה לרעות אווזים כנבואה שהגשימה את עצמה. [כמו תמיד אשמח לתגובתכם בבלוג, אם זה על פירוש של השיר או מחשבות שהוא מעורר בכם, חוויות וכד'].

בין אם ניתן את כל אחת מהפרשנויות לשיר, הרי שהדיון נסוב סביב הוראה וחינוך של הפרט בתוך הכלל. ישנם דיונים והצעות אינספור בנושא זה. להפריד קבוצות של תלמידים או דווקא לשלב, לפתוח בתי ספר שונים ומגוונים, להחזיר את החינוך המקצועי או לחשוש מהסללה, להוסיף קירות או דווקא לשבור אותם.

בין אם נדגול בגישה המפרידה בה יוצרים קבוצות עד כמה שאפשר הומוגניות או בגישה בה חושבים כיצד נכון למצוא את הייחודיות בקבוצה ההטרוגנית, בכל אחת מהן הבסיס הוא ראייה של הפרט גם כאשר המסגרת היא כמעט תמיד של כלל. הכלל יכול להיות תא משפחתי קטן, קבוצת לימוד, כיתה שלמה, בית ספר, יישוב, עיר או מדינה. אני לא נכנס כרגע לדיון מה עושים כאשר צרכי הפרט מתנגשים עם צורכי הכלל או האם נכון לשים באופן ערכי או מוסרי את הכלל לפני הפרט או להיפך. בין כך ובין כך, את הפרטים צריך, קודם כל, להכיר.

כאשר אתה חלק מקבוצה, ובוודאי כאשר אתה אמור להנהיג אותה, אתה צריך להכיר את הפרטים ובצורה כזו או אחרת להתייחס אליהם כפרטים. כאנשים שיש להם רגשות ומחשבות יחודיים, שדעתם צריכה להשמע ושהם יכולים לקחת אחריות על החיים שלהם. לפעמים אפילו עצם ההיכרות עצמה, עצם העובדה שהאדם שלידך מרגיש שרואים אותו כפי שהוא כבר מספיקה כדי להקל עליו עוד לפני ש"טיפלת" בו. לפעמים זה אפילו מספיק כדי שאותו אדם יוכל להמשיך ולגייס את כוחותיו בעצמו.

אני כל כך משתדל לראות, מקווה שאתם רואים…

במדרש איש אמונות רב ברכות כו' זה משה… כי קשה לו למה נמנו דברי המשכן. והברכה שולטת בדבר שאינו מנוי. והתשובה בזוה"ק ג"כ שכיון שהיה המנין ע"י משה רע"ה היה בו ברכה. וכלל הדברים מה שבמנין אין ברכה שולטת כיון שנפרד כל אחד בפני עצמו. ובלי מנין הוא בכלל ובכלל יש ברכה כי הכלל דבוק בשורש ומקור הברכה שמשם נמשך חיות לכל. ולכך מי שהוא איש אמונות פי' שנמשך אחר השורש ואף שעושה מעשים גשמיים בפעולת הטבע מ"מ יודע וזוכר שהכל מהשי"ת שורה ברכה במעשיו… (שפת אמת, פקודי, תרל"ב):

אנחנו בדרך כלל מחנכים לפי הביטוי "אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין". גם אם יש ריבוי, גם אם יש עושר, יש לנהוג בצניעות, לא לפרסם, לא לתאר לפרטי פרטים. הברכה שרויה בכלל ולא בפרט. ואילו בפרשת "פקודי" דווקא במקום שלכאורה אמור להיות מקום החיבור של כלל ישראל ואפילו של כלל העולם נמנית כל חתיכת זהב וכל חתיכת כסף ונחושת ומוצגת לראווה. 

אחת מהאפשרויות להבין את הפירוט הזה היא האבחנה שבין ספירה לבין פקידה (כך ראיתי בפירושו של הרב אייל ורד), או בשפתו של ה"שפת אמת" ההבדל בין משה רבינו לשאר האנשים. אדם שסופר או מונה שואל את עצמו - "כמה יש לי?" ולכן הפעולה של הספירה היא פעולה של פירוד, כל דבר נמדד בפני עצמו כדי שאקבל את התשובה הרצויה. במקרה כזה עדיף לא לפרסם את הפירוד שאין בו ברכה.

אבל משה "פוקד". פקידה היא פניה המכוונת אל האחר. מבליט אותו, מייחס אותו, קורא לו בשמו. מוציא אותו מן ההעלם אל הגילוי. מראה איך גם לפרט יש חלק אל הכלל. ואם זה כך הרי שהפקידה היא הבלטה של הכלל. כל חתיכת נחושת פשוטה הובלטה כחלק מהבניין הכללי.

הקב"ה פוקד את שרה ואת חנה העקרות ומכניסן אל שרשרת האומה. פקידה היא גם במשמעות של חיי אישות בהם החשיבות של הכרת הפרט היא כמובן גדולה ביותר. ספר במדבר הוא חומש הפקודים שמטרתו בדיקה חוזרת של הפרטים שאולי נפלו מן הכלל (רש"י). וכשדוד לא מגיע לשולחנו של שאול המלך לסעודת ראש חודש, מקומו נפקד, כמו במשמעות הצבאית של חייל שבורח מהיחידה. לא מוותרים על אף אחד, כולם חלק מהיחידה, חסרונו של כל אחד בולט, כי אין מישהו אחר כמוהו. כי אנחנו מאמינים שאין לאף אחד תחליף.

שבת שלום,

איתן

ויקהל - שקלים תשע"ט

בס"ד

שבוע מטורף עבר על כוחותינו (אני כותב את זה יותר מדי?), אבל קרו בו גם שני דברים מרגשים. אחד מהם עוד שמור בתנור, צריך עוד קצת להתבשל, מקווה להוציא אותו בשבוע - שבועיים הקרובים והשני קרה ביום רביעי. מתקשרים אלי ממכללת תל - חי מהחוג לתואר שני בחינוך ומבקשים לבוא לבקר באולפנה. "שמענו על האולפנה. שמענו שלומדים אצלכם קצת אחרת. שמענו שמשהו קורה". עד עכשיו זה היה ההיפך. יצאנו, נסענו, ביקרנו, חקרנו (ועוד נמשיך לעשות זאת) ועבדנו קשה כדי לנווט את הספינה שלנו למקום משמעותי יותר והנה זה יוצא החוצה. הנה, יש אנשים שרוצים לבוא לשמוע ולראות. אז הם באו. ראו. שאלו. ואנחנו הראנו, שמענו והשמענו. 

הביקור הזה נתן לנו קצת סיפוק. אפילו קצת גאווה פנימית על מה שעשינו. אבל מצד שני כשאתה נחשף, נחשפים גם הפגמים. נחשף גם הפער שעוד קיים (ולא החבאנו אותו) בין המצוי לרצוי. בסדר, יש תירוצים, דברים לוקחים זמן, עסוקים גם בדברים אחרים וכו' וכו', אבל החשיפה הזאת של הפער אצלנו בפנים היא מעוררת חשיבה לעשייה.

מתוך הנקודות של הפער, אני רוצה לכתוב על הציר של הענקה - דרישה. המתח הזה נכון בתחומי חיים רבים. הורים - ילדים, מחנכים - תלמידים, בין חברים, יחסי עבודה ועוד. דרישה גבוהה ללא הענקה מספקת תצור תחושות קשות של תסכול, של כעס, של ריחוק (כדוגמת החינוך הבריטי / סובייטי הקלאסי). עודף הענקה ללא דרישה מספקת תגרום לתופעה של זלזול. זלזול בכסף, זלזול בעבודה ואפילו, באופן פרדוקסלי לכאורה, זלזול גם באדם שהעניק (כדוגמת החינוך הפוסט מודרני שהתחיל בארה"ב וחדר עמוק מדי למחוזותינו). 

אני חושב שעודף הענקה מסוכן יותר. בעוד שעודף הדרישה אולי ייצור תחושות לא נעימות ואולי גם בריחה למחוזות אחרים של חינוך ושל התנהגות מסוכנת, אבל עודף הענקה עלול לייצר חולשה וחוסר ערך. תכונות אלו יכולות להיות הרסניות. הרסניות למערכות יחסים של זוגיות, משפחה וחברה, הרסניות ליחסי עבודה ובעיקר הרסניות ליכולת של הבאת הכוחות המיוחדים של האדם לפעול במציאות.

לא סתם אני משגע אתכם על הדברים הקטנים. לא סתם אני נלחם שתעשו בעצמכם. יש לי רצון גדול מאוד להעניק ולכן אני צריך גם להמנע מהענקה.

מפ' ויקהל פקודי נשכח ממני רק המעט אשר נזכרתי בפרשת ויקהל כו' אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות. אם כי השבת הוא השביתה ממלאכה. אעפ"כ הוא תיקון העשיה. כי ביטולו של דבר זה קיומו. ע"י שהמעשים מתבטלים בבוא יום השבת. עי"ז הוא דבר של קיימא. וז"ש רש"י שיהי' כאלו כל מלאכתך עשוי' כו'. שבאמת נעשה ונתקן ע"י השבת כל מה שנחסר ע"י מניעת המלאכה בשבת ויכולה שתרחם (שפת אמת, ויקהל, תרל"ט).

יקהל ופ' שקלים בפסוק מרבים העם להביא כו' ויצו משה כו' ויכלא העם מהביא. יש להבין מה זה האריכות בתורה בענין זה. ונראה כי ראו הצדיקים והחכמים כי נתפשט ההתנדבות יותר מהראוי. וחששו שלא יהי' עוד ברצון אמת לשם שמים. כי הכל הולך אחר הרצון לש"ש. ואיתא כי יש בכל דבר בחי' רצוא ושוב פי' עפ"י מ"ש בשם הבעש"ט לראות שמכל עבודה יקבל יראה ובושה כי כשגומר כל מעשיו בא לידי גבהות. אבל כשחוזר באמצע לאחוריו בחשבו לפני מי הוא עומד. זה עצמו תיקון המעשה כראוי… ושמעתי מאא"ז מו"ר ז"ל פי' הפסוק מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב ופי' כי נדיבות הרצון צריך מנעל ושמירה שלא יתפשט הרצון והחשק לדברים אחרים כו'. וזהו פי' המשנה משמיעין על השקלים ועל הכלאים שלא יתערבו רצונות אחרים לרצון הנדבה. וגם פי' כלאים כמו ויכלא העם כו' שהוא בחי' המניעה שיש ג"כ במצות הנדבה כנ"ל וז"ש העשיר לא ירבה כו' (שפת אמת, ויקהל, תרל"ה):

לפני שמתחילים לבנות בפועל את המשכן, צריך לעצור. שבת. תדעו, בני ישראל, יש גבול. אתם רוצים לתרום, רוצים לתת, רוצים לבנות ולעשות. יש שישה ימים של עבודה. המלאכה תעשה. אבל בשבת עוצרים. ולא רק בשביל לנוח, או לאגור כוחות. עצם השביתה, אומר ה'שפת אמת' מחזקת את העשייה. מקיימת אותה. נותנת לה ערך. בשבת צריך להיות בהלך נפש של "הכל גמור". עשיתי מה שאני יכול. לחשוב שאני יכול לסיים את המלאכה לבד זו גאווה. השבת מלמדת שלכל מה שעשיתי יש סיוע מלמעלה. 

משה ונשיאי העדה חוששים מעודף התרומה. כשיש עודף, יש זלזול. יש כבר רצונות אחרים שנכנסים. מחצית השקל השווה בין העניים והעשירים באה ללמד את הגבול הזה. אני צריך להעניק לצורך הנכון. אם זה לצורך המשכן ואם זה לצורך אדם. כשאני מעניק יותר מדי זה כבר מתחיל לעבור את הגבול בין הרצון שלי להעניק לאחר לבין הרצון שלי להעניק לעצמי. להעניק לעצמי כבוד ויוקרה ואפילו אם זו רק תחושה טובה וסיפוק.

והתורה מדייקת בשתי מילים שנראות סותרות. המלאכה הייתה דיים (מספיק) והותר (עודף). כשאתה מדייק את הנתינה, מתקבל רווח גדול.

שבת שלום,

איתן