בס"ד
מוזר לצום ביום שישי. יום של בית. לכל אחד יש את מנהג יום השישי שלו. אצלי זו ארוחת בוקר שקטה ודי קבועה. יושב עם נעמה, על הפיתות המיוחדות שמגיעות טריות בשישי. שקט של לפני הסערה.. ארוחת צהריים של יום שישי - בין "פיתות עם חומוס וצאו לי מהמטבח" לבין טיגונים וטעימות מהאוכל של שבת (אצלנו השני כמעט תמיד). בקיץ מילק שייק לפני שבת ותמיד תמיד (בוודאי ניחשתם) כוס קפה ופיסת שוקולד לפני קבלת שבת.
ובכלל, אין צום אחר ביום שישי. נכון, הסיבה הרשמית היא דיוק מהפסוקים, אבל למה דווקא על הצום הזה נאמר "היום". יום תחילת המצור. יום של אבל על הסגירה בגטו וההשמדה. בימים אלו של קורונה יש לנו איזה מושג קלוש מהו מצור. גם אם לא נחוש באמת את הרעב שהיה בירושלים לפני החורבן, גם אם לא נדע מהו טעמה של קליפת תפוח אדמה, יש לנו, בסגר קורונה דור 3.0 כבר מושג על תחושה של סגר. על הגבלה, על אנשים שנשארים לבד. לבד בבית. לבד בנשמה. ואי וודאות אחת גדולה של מתי כל זה ייגמר. עם כל הטכנולוגיה והרשתות החברתיות, עם כל ההתקדמות הברוכה בהעברת מידע וקידום הלמידה העצמית, כבר מובן, שלהתכתב זה לא לדבר, תמונה בזום זה לא לראות.
יצאנו ממצרים. עברנו את פרעה. עלינו מהאפר שהשארנו באירופה. למדנו כבר כמה שיעורים בגאולה. אנחנו יודעים לעשות טעויות, אבל כבר למדנו איך להגאל. איך להפוך מצור של רעב ושל ניתוק לברכה גדולה. איך לשמור על צלם האדם והאחווה גם כשהכל בוער מסביב. אז נצום היום. נזכור. ובעיקר ננסה כל הזמן לשבור את המצור, להבקיע את החומות המפרידות אותנו האחד מהשני ולתת כל אחד מברכתו לאחר.
במדרש אנכי ארד עמך כו' אעלך כו' ועל מנת ויוסף ישית ידו כו'. פשוט הפי' שגאולה תלויה בשנמצא כחו של יוסף בכלל ישראל. אמנם יש לומר כי קאי גם על הגלות. כי באמת לא נזכר תנאי בכתוב. רק מכלל שאמר הקב"ה כל אלה הדברים נמצא תלוין זה בזה. וא"כ גם אנכי ארד עמך כו' קאי על זה התנאי כי שורש הגלות הוא הגאולה ואין קיום לגלות רק בכח הגאולה ונמצא הגאולה חיות הגלות. והבטיחו הקב"ה שלעולם יהי' הרפואה קודם למכה [...] והוא ענין למחיה שלחני אלהים לפניכם פי' שהוא הי' הנותן להם חיות בגלות לכן כל זמן שכוחו של יוסף קיים לא התחיל הגלות עד שכתוב לא ידע את יוסף כו' [שפת אמת, תרל"ז]:
יעקב מקבל את הבשורה הטובה בחייו. אבל יש בה גם סוג של, אולי, כשלון. הבטחת הזרע נראית חזרה כמושלמת, אבל איפה ברכת הארץ שקיבלו סבו, אביו וגם הוא בעצמו. הוא כבר יודע שהוא לא יזכה לראות שוב את הארץ, בוודאי לא את בניו נוחלים אותה. והמחיר יהיה כבד. מסתבר, שבניו הם אלו שנאמר עליהם בנבואה לאברהם "ועבדום ועינו אותם". הוא יזכה לברך את נכדיו שלא זכה להיות בלידתם, אבל השואה כבר בפתח.
אבל, מבטיח הקב"ה ליעקב, השורש לתרופה נמצאת כבר בתחילתה של המחלה. הגאולה טבועה בעצם הגלות. גם אני, הקב"ה, אהיה יחד עם בני ישראל במצרים (ומכאן גם עוצמתה), שורש הסגולה לא ישתנה ולא יימחה. וגם יוסף. הדמות שהתחילה בפירוד, היא זו שתאחד את העם והאחדות הזאת היא זאת שתהיה שורש הגאולה, לא מצד הסגולה, אלא, מצד הפעולה. יוסף, שידע לשמור על עצמיותו בזמנים הכי קשים במצרים, ילמד את עם ישראל שבזכות הסגולה ובזכות מה שאנחנו נעשה "אם עברנו את פרעה - נעבור גם את זה".
שבת שלום,
איתן.
אהוביה. כנראה חלקנו על דרך הפעולה. אבל את אש האכפתיות והזעקה על הרע, את העשייה, גם כשידעת שאתה עלול לשלם מחיר אישי כבד, אני מקווה לגדל בי.
