יום שישי, 25 בדצמבר 2020

ויגש (י' בטבת) תשפ"א

 בס"ד


מוזר לצום ביום שישי. יום של בית. לכל אחד יש את מנהג יום השישי שלו. אצלי זו ארוחת בוקר שקטה ודי קבועה. יושב עם נעמה, על הפיתות המיוחדות שמגיעות טריות בשישי. שקט של לפני הסערה.. ארוחת צהריים של יום שישי - בין "פיתות עם חומוס וצאו לי מהמטבח" לבין טיגונים וטעימות מהאוכל של שבת (אצלנו השני כמעט תמיד). בקיץ מילק שייק לפני שבת ותמיד תמיד (בוודאי ניחשתם) כוס קפה ופיסת שוקולד לפני קבלת שבת.


ובכלל, אין צום אחר ביום שישי. נכון, הסיבה הרשמית היא דיוק מהפסוקים, אבל למה דווקא על הצום הזה נאמר "היום". יום תחילת המצור. יום של אבל על הסגירה בגטו וההשמדה. בימים אלו של קורונה יש לנו איזה מושג קלוש מהו מצור. גם אם לא נחוש באמת את הרעב שהיה בירושלים לפני החורבן, גם אם לא נדע מהו טעמה של קליפת תפוח אדמה, יש לנו, בסגר קורונה דור 3.0 כבר מושג על תחושה של סגר. על הגבלה, על אנשים שנשארים לבד. לבד בבית. לבד בנשמה. ואי וודאות אחת גדולה של מתי כל זה ייגמר. עם כל הטכנולוגיה והרשתות החברתיות, עם כל ההתקדמות הברוכה בהעברת מידע וקידום הלמידה העצמית, כבר מובן, שלהתכתב זה לא לדבר, תמונה בזום זה לא לראות.


יצאנו ממצרים. עברנו את פרעה. עלינו מהאפר שהשארנו באירופה. למדנו כבר כמה שיעורים בגאולה. אנחנו יודעים לעשות טעויות, אבל כבר למדנו איך להגאל. איך להפוך מצור של רעב ושל ניתוק לברכה גדולה. איך לשמור על צלם האדם והאחווה גם כשהכל בוער מסביב. אז נצום היום. נזכור. ובעיקר ננסה כל הזמן לשבור את המצור, להבקיע את החומות המפרידות אותנו האחד מהשני ולתת כל אחד מברכתו לאחר.


במדרש אנכי ארד עמך כו' אעלך כו' ועל מנת ויוסף ישית ידו כו'. פשוט הפי' שגאולה תלויה בשנמצא כחו של יוסף בכלל ישראל. אמנם יש לומר כי קאי גם על הגלות. כי באמת לא נזכר תנאי בכתוב. רק מכלל שאמר הקב"ה כל אלה הדברים נמצא תלוין זה בזה. וא"כ גם אנכי ארד עמך כו' קאי על זה התנאי כי שורש הגלות הוא הגאולה ואין קיום לגלות רק בכח הגאולה ונמצא הגאולה חיות הגלות. והבטיחו הקב"ה שלעולם יהי' הרפואה קודם למכה [...] והוא ענין למחיה שלחני אלהים לפניכם פי' שהוא הי' הנותן להם חיות בגלות לכן כל זמן שכוחו של יוסף קיים לא התחיל הגלות עד שכתוב לא ידע את יוסף כו' [שפת אמת, תרל"ז]:


יעקב מקבל את הבשורה הטובה בחייו. אבל יש בה גם סוג של, אולי, כשלון. הבטחת הזרע נראית חזרה כמושלמת, אבל איפה ברכת הארץ שקיבלו סבו, אביו וגם הוא בעצמו. הוא כבר יודע שהוא לא יזכה לראות שוב את הארץ, בוודאי לא את בניו נוחלים אותה. והמחיר יהיה כבד. מסתבר, שבניו הם אלו שנאמר עליהם בנבואה לאברהם "ועבדום ועינו אותם". הוא יזכה לברך את נכדיו שלא זכה להיות בלידתם, אבל השואה כבר בפתח.


אבל, מבטיח הקב"ה ליעקב, השורש לתרופה נמצאת כבר בתחילתה של המחלה. הגאולה טבועה בעצם הגלות. גם אני, הקב"ה, אהיה יחד עם בני ישראל במצרים (ומכאן גם עוצמתה), שורש הסגולה לא ישתנה ולא יימחה. וגם יוסף. הדמות שהתחילה בפירוד, היא זו שתאחד את העם והאחדות הזאת היא זאת שתהיה שורש הגאולה, לא מצד הסגולה, אלא, מצד הפעולה. יוסף, שידע לשמור על עצמיותו בזמנים הכי קשים במצרים, ילמד את עם ישראל שבזכות הסגולה ובזכות מה שאנחנו נעשה "אם עברנו את פרעה - נעבור גם את זה".


שבת שלום,

איתן.


אהוביה. כנראה חלקנו על דרך הפעולה. אבל את אש האכפתיות והזעקה על הרע, את העשייה, גם כשידעת שאתה עלול לשלם מחיר אישי כבד, אני מקווה לגדל בי.


יום שישי, 18 בדצמבר 2020

מקץ תשפ"א

 בס"ד


פרדיגמה. מערך הכולל של עמדות, תפיסות, שיטות וערכים. אם נשתמש בשפה פשוטה יותר, נוכל לדבר על פרדיגמה כמבנה בעל גבולות. לפעמים ברורים יותר לפעמים ברורים פחות, אבל יש עולם תָּחוּם שחי בתוך עצמו. יש לו שפה, תפיסות וערכים ויש קושי להכיר את מה שמעבר. שינוי של פרדיגמה, כך על פי פילוסוף המדע תומס קון, זו כבר "מהפכה".


הפרדיגמה חשובה לתיאור ברור ושיטתי של העולם, אחדוּת של מושגים. בלי פרדיגמות נחיה כמו במגדל בבל לאחר בלבול השפות, זה יבקש לבנה וזה יביא לו טיט. אני חושב שהרבה מאוד מהויכוחים הערכיים והפוליטיים נובעים משיח חרשים - מגדל בבל כזה, כאשר כל אחד חי בעולם עם פרדיגמה שונה (מהו "שלום", מהי "דמוקרטיה", מהם אנשים "חפים מפשע"...) ולא מבין איך לא מבינים אותו…


עם כל נוחיותה של הפרדיגמה, יש בה משהו שמעכב התפתחות. אדם ששבוי בתוך עולם מושגים אחד ולא יכול לראות מעבר לו, הוא אדם שלא יכול להתקדם. הוא אדם ממוחזר. אדם ילדותי במובן של עולם מושגים ראשוני, לא בשל. איך יוצאים מגבולות הפרדיגמה? - חולמים. החלום, הן זה הלילי והן זה שבהקיץ. אדם שחולם, ששואף להתקדם, שמאמין בכך שהוא יכול לצאת מהגבולות של היכולות העכשוויות שלו, יכול גם לעשות "מהפכה", לצאת מגבולות הפרדיגמה שלו, לעדכן אותה, ולרענן את עולם המושגים, הערכים והתפיסות שלו.


תחשבו למשל על המושג "אמונה", מי שלא יחלום להתקדם, עלול להשאר עם המושג הזה כפי שהוא תפס אותו בגן. אמונה כזאת לא תחזיק מעמד בעולמו כמתבגר ותביא אותו לבלבול. אולי זה משמעותו של גיל הנעורים (שחל בגיל העֶשְרֵה, אבל צריך לשמור ממנו קצת בכל גיל), הזמן לנער את המושגים, את הפרדיגמות, זה זמן למהפיכה (תמיד זה קצת כואב, אבל הכרחי). אדם שחולם להיות אדם שלם יותר, מלא יותר יכול לגדול ולהניע את עצמו ואת אחרים לתיקון עולם.


כתיב וישכרו עמו כו' אמרו חז"ל עד עתה לא שתו כו'. ולמה עתה שתו. משמע שהרגישו שנתקנו בשלימות הראוי בישיבתם עתה לפני יוסף כמה שכתוב ויתמהו כו'. וענין האבות הוא תיקון הראשון בלי שום חטא. ותיקון השבטים הוא אחר החטא. כמו שהי' חנוכת המזבח אחר חטא הידוע כמ"ש מזה לעיל. ומצינו שכתבו חז"ל בכ"מ שכ' יין עושה רושם. וכאן כתיב וישכרו עמו כו' ולא מצינו רושם. והתירוץ הוא הואיל והיה השתי' שלא בכוונה ובדעת שלימה כי בהכרח שתו. ואמינא לפי רמז המפרשים טבח והכן הוא חנוכה. אף אנו נאמר וישכרו הוא מרומז על פורים. כי חנוכה ופורים הם נסים האחרונים סמוכין לסוף תיקון הכולל שיהי' נגמר במהרה בימינו בעת ביאת הגואל. ופנימיות אלה הדברים יובנו למשכיל בכוונת חייב לבסומי בפוריא עד דלא ידע כו' [שפת אמת, מקץ, תרל"ט]:


כשקוראים את סיפור יוסף ואחיו בקריאה פשוטה, יש משהו שנראה כאילו "מחבר הסיפור" לא דייק בעלילה. איך החרטומים הגדולים, המדענים והחכמים הגדולים ביותר בעולם, לא יכלו להעלות על דעתם את רעיון פירוש חלום פרעה? איך האחים לא חשדו בכך שהאיש שעומד מולם הוא יוסף? הם מכרו אותו לשיירה היורדת למצרים, הם מכירים אותו כאחד שיודע להסתדר, למצוא חן ושוב ושוב הם תמהים. על הכסף המושב (איך לא בדקו בפעם השנייה??), על סדר הישיבה, על היחס המיוחד לו הם זוכים…


אפשר להגיד באופן שטחי כי הקב"ה סידר כך את הדמויות כדי לקדם את העלילה של ירידת בני ישראל למצרים באופן נוח. אבל זה קשה הן מבחינת הבחירה החופשית והן מבחינת רמת העלילה. נראה, כי ניתן לשייך את הקשיים האלה לפרדיגמות בהם היו נתונים המצרים ואחי יוסף. המצרים לא יכלו לחשוב על המושג "רעב". אל הנילוס שוצף וקבוע מאז ראשית ההיסטוריה, נותן מים ומאפשר הזנה קבועה. האחים לא יכלו לחשוב על יוסף כשליט. עולם המושגים של האחים והמצרים היה מצומצם בתחומים האלו. 


אבי המשפחה, יעקב, חולם. גם אם אתה עכשיו עני ומאויים על ידי המשפחה, אפשר לראות מלאכי אלוהים, עלייה בסולם. בנו, ממשיכו, חולם על עצמו כאח מוביל ולא כאחד האחרונים במשפחה. והוא "מדביק" את המצרים בחלומות וההיסטוריה מזנקת קדימה. החלום של יוסף כבר חדר למציאות וכשכל האחים יושבים יחד לשולחן, הם חשים עמוק בתוכם שמשהו השתנה, שאפשר עכשיו לשתות יין בחברת המצרי הזה אחרי שנים של התנזרות מתוך עצב. "יש שבר במצרים", משבר הלידה, אותו כלי העוזר בלידה, עם כל הכאב הכרוך בכך כבר מוכן להוליד את העם, אשר גם בזמן הגלות ישיר "את שיבת ציון - היינו כחולמים", זה עם שנבנה כדי לא להיות שבוי בתוך פרדיגמה של גלות, עניות, חוסר יכולת לגדול. זה מה שהניע את המכבים, את בר כוכבא, את המחתרות ואת הממשיכים לחלום ולבנות.


שבת שלום,

איתן.











יום שישי, 11 בדצמבר 2020

וישב תשפ"א

 בס"ד


באתי לכתוב על יום המורה ואז נשאלתי על ידי אחד הילדים אם הרשיתי משהו לילד אחר וזה זרק אותי ליוסף ואחיו. טוב, תמיד הכל מתחבר, אז נזרום, הורה, מורה.. לפעמים אתה רוצה להיות מורה לילדים שלך, לפעמים הורה לתלמידים שלך. המרחק הגדול יותר שבין מורה לתלמיד שלו מאפשר לו הרבה פעמים לראות אותו באור פשוט יותר, אפילו טוב יותר לפעמים, משהו יותר רך, יותר "נקי" מרעשי הרקע של כל החיכוכים הקטנים והגדולים שיש כשחיים יחד בבית משותף ותחושת כובד האחריות ההורית שלפעמים גורמת לנו לשגות מרוב אהבה. אבל קשר הורה וילד כל כך חזק שאתה כמורה יכול לפעמים רק להתקרב אליו במעט.


גם בסוגיית ההשוואה בין האחים אחד לשני וההשוואה שבין תלמידים יש בה מן הדמיון אצל ההורה והמורה. שניהם נדרשים להיות אחידים בתשדורת האהבה והקרבה מצד אחד ומן הצד השני לתת לכל אחד לפי צרכיו, רצונותיו וכשרונותיו.


ואנחנו גם רואים את חסרונם. והוא משפיע עלינו. עמוק בִּפְנים. ומה אנחנו עושים עם "הדיבה" הזו שאנו מקבלים עליהם, זה מה שקובע. כי ההתמודדות עם החסרונות והנפילות היא אולי אחת המשימות הקשות בתפקידם של ההורים והמורים, אנחנו מכירים את המקומות האלה, את הנפילות, והכי קשה לנו לראות אותם שם, למרות שאנחנו יודעים שלפעמים, גם הם צריכים לעבור את זה.


ה'שפת אמת' [וישב, תרל"ז] מדגיש כי האחים לא שנאו את יוסף בגלל שהביא את דיבתם רעה, אלא, בגלל האהבה היתרה של יעקב את יוסף. על זה גם מבקרים חז"ל את יעקב, על ההעדפה ברגשות האהבה. כי כוחה של האהבה גדול יותר מהמריבות, הויכוחים ויהיו אלו המרים ביותר. אם האהבה נִכֶּרֶת אפשר לעבור הכל. גם אם קשה לנו (כהורים, כמורים) עם ההתנהגות, עם ההתנהלות שלהם, התוכחה הנצרכת חייבת להיות מתוך זה שאכפת, מתוך אהבה.


שבת שלום וחג שמח,

איתן.



יום שישי, 4 בדצמבר 2020

וישלח תשפ"א

 בס"ד

בגן שיחקנו "מי אני ומה שמי?". אחד הילדים היה צריך לזהות את השני על פי המגע, על פי הקול, לנסות להצחיק אותו או לקבל רמז עבה מהילד שאף פעם לא יודע לסגור את הפה… בגן היה לנו ברור מי אנחנו וככל שהשכל מתפתח ועולה היכולת לחשיבה פילוסופית מופשטת, עולה השאלה הזאת. מי אני? גם אם לא במודע, יש עיסוק גדול בשאלה הזאת. יש לה הרבה השפעה. אני חושב שיש לשאלה הזאת השפעה על הרבה מהתחושות שנעות בין אי שקט וחוסר ביטחון ועד לדיכאון מצד אחד ומנגד לתחושות הסיפוק והערך העצמי.


אני חושב על כל המעברים שעשיתי בחיים, על כל השינויים. חלק מהמקומות שהייתי בהם רחוקים ממה שאני היום. נראה כאילו הייתי אז אדם אחר. אבל עם זאת, למרות שהחלפתי מאז את רוב תאי הגוף שלי (פילוסופיה ביולוגית) אני יכול לראות את הקו הפנימי שהוא "אני", גם בהצלחות וגם בכשלונות. אני חושב שגם השאיפות שלי נותרו באותו קו. נכון, חשבתי ללמוד רפואה וירדתי מזה, עברתי ממד"א להוראה, אבל אני חושב שלא שיניתי את השליחות שלי. החלפתי את תאי העור, החלפתי את הכיסוי, החלפתי את התפאורה, אבל לא שיניתי את שמי, את מטרתי.


תקופה לא פשוטה עכשיו, הרבה דיבור על קושי. הרבה פצועים מדממים שוכבים על "האלונקה" המפורסמת. אלו זקנים ששוכבים שם, ילדים, מובטלים… אז אולי קוראים לנו קצת אחרת, הגבינה זזה, אבל מי שהשם שלו מביא אותו להכנס מתחת לאלונקה, נכנס. לא מחכה שיגיע תורו בטור של המחליפים בנשיאה בנטל. כך במסעות בצבא וכך בחיים. יש כאלה שסוחבים יותר. איך לראות את הקושי הזה, את הנשיאה הזאת - זוהי כבר בחירה. אני חושב שהבחירה הזאת מעידה מי הייתה גם לפני הנשל האחרון שעברת.


בפסוק וירא אלהים עוד אל יעקב כו' שמך יעקב כו' ישראל יהי' שמך. כי השם של האדם הוא מה שנברא לתקן אותו הענין שנקרא שמו עליו. ולכן הרשעים שוכחים את שמם בקבר. ויעקב לא זו שתיקן את שמו. אבל זכה עוד להיות נקרא שמו ישראל. כי כבר תיקן שם יעקב. זה שכתוב וירא עוד לשון תוספות שהי' התגלות הנבואה ביותר ששמו של יעקב קטן מהכיל רוב הקדושה ולכן נקרא שמו ישראל. לכן ויאבק איש עמו שהי' דומה למלאך כי המלאך עושה שליחותו בשלימות. ולכן בכל שליחות נשתנה שמו לשם אחר. והאדם כל ימי חייו עוסק בשליחות שלו עד שמתקן השליחות ומסתלק לעולם העליון. ויעקב שכבר תיקן שמו ניתן לו שם אחר. וזה עצמו בחי' נחלת יעקב. נחלה בלי מצרים. שזהו בחי' נשמה יתירה. וזהו פי' וירא אלהים עוד. כי מה שהאדם נברא עליו הוא במדה ושיעור מיוחד. אבל יעקב הכין בשביל בני ישראל בחי' נחלה בלי מצרים נשמה יתירה בלי גבול ושיעור ידוע. ומעין זה זוכין בני ישראל בשבת כמ"ש והאכלתיך נחלת יעקב [שפת אמת, וישלח, תרנ"ז]:


הוא נולד שני. אוחז בעקב אחיו הבכור. מנהיג המשפחה, כך נראה, אוהב אותו פחות. הוא נאלץ להשתמש ברמייה כדי לעקוב אחרי אחיו. פעמיים. והוא יוצא למסע, מנותק מהמשפחה, מאמו האוהבת, אפילו מהעושר המשפחתי ויוצא לגלות. החיים השתנו מהקצה אל הקצה. הדוד מרמה אותו ורוצה לשמור אותו קרוב אליו, לגרום לו להטמע בגלות, לשנות את שמו ואת שפתו.


אבל הוא נשאר נאמן לערכיו. ודווקא הנאמנות הזאת בכל אותם 20 שנה בהם לא נדדה שנתו מעיניו, דווקא השמירה על אותו הכיוון מוסיפה לו שם. מוסיפה לו מטרה. שלא כמו סבו, שגם לו הוחלף השם, הוא נשאר עם שמו הראשון המזכיר את כל פעולותיו לפני ההצלחה הגדולה, לפני השינוי. לשם הזה נוסף שם של גדולה, של תפקיד גדול בעולם הזה ובכך הוא מתקן את שמו הראשון. 


שבוע הבא הוא ינסה "לשבת", אבל לאנשים עם תפקיד משלו אין מנוחה. לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. זה לא תמיד נעים ברמה האישית, הוא גם לא תמיד מוערך על זה. אבל אותה האבן שהוא הפך למצבה, מזכירה לו כל הזמן איפה הוא נמצא. קרבת האלוהים מעבירה אותו את כל התחנות בגדולה פנימית וחיצונית. יש כאלו שכל יום נראה להם כשנה, לו יש ראייה גדולה, וכל הצרות, כל השנים הארוכות, נראים בעיניו כימים אחדים. כי הוא יודע. כי הוא אוהב.


שבת שלום,

איתן.






יום שישי, 27 בנובמבר 2020

ויצא תשפ"א

 בס"ד


קצת להשוויץ זה בסדר. קצת להתמלא גאווה. ובעיקר, להודות על הטוב. האולפנה בקצרין נבחרה כמועמדת לפרס החינוך. האמת, שעד עכשיו לא ממש ביררתי בדיוק מה זה הפרס הזה ועד כתיבת שורות אלה אני לא יודע אם גם נזכה. השבוע הגיעה ועדה לבחינת זכאותנו לפרס. עשרה מפקחים, אנשי משרד החינוך, אנשי רשות ומנהלים מכל המגזרים הגיעו כדי להתרשם מהאולפנה. אז עוד לפני כן, מתחנו קצת את פני האולפנה, התרעננו, צבענו, קנינו, ניקינו, ככה, ניצלנו את ההזדמנות לחדש קצת את המרחב החיצוני. אבל, את מה שקורה במרחב הפנימי הגדול של האולפנה הקטנה הזאת, את זה, אי אפשר להכין בחודש לביקור. 


ובאותו יום של הביקור, לא אמרתי כמעט מילה. רק לראות, רק לשמוע ואם לא תספרו לאף אחד, גם, ככה בפנים, קצת, לדמוע. לפעמים קשה לראות את נס נשמת החינוך, קשה להבחין בו צומח מתוך מערכת שעות, תקציב, שיעורי ZOOM, מבחנים ומחשבים שלא הוחזרו למקום. לפעמים, רק מבט חיצוני, הארה מבחוץ, ככה מזכירה, קצת מנערת, מלבישה את היום - יום בהוד הראוי לו. הארה שמרימה אותי עוד קומה למעלה כדי לקום מחר בבוקר ולהצליח לראות בתוך כל סיבוכי ומסכי החיים את מה שחשוב באמת, את האדם.


וַיִּיקַ֣ץ יַעֲקֹב֮ מִשְּׁנָתוֹ֒ וַיֹּ֕אמֶר אָכֵן֙ יֵ֣שׁ יְהֹוָ֔ה בַּמָּק֖וֹם הַזֶּ֑ה וְאָנֹכִ֖י לֹ֥א יָדָֽעְתִּי׃  וַיִּירָא֙ וַיֹּאמַ֔ר מַה־נּוֹרָ֖א הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֑ה אֵ֣ין זֶ֗ה כִּ֚י אִם־בֵּ֣ית אֱלֹהִ֔ים וְזֶ֖ה שַׁ֥עַר הַשָּׁמָֽיִם׃


אכן יש ה' כו' ואנכי לא ידעתי ברש"י אם ידעתי לא ישנתי כו' [...] לא ידעתי מלשון דביקות שלא הרגיש בעצמו. ונתוסף לו עוד יראה ע"י החלום. וזה הכלל שכל הארה צריכה להביא יראה לאדם וזה התכלית שלה ובלי זה אינו כלום..[שפת אמת, ויצא, תרל"ב]:


אם הייתי יודע ש"יש ה' במקום הזה", אומר יעקב, לא הייתי ישן. אם הייתי מכיר בערך המקום, בערך הזמן, בערך המעשה, בערך האדם, אפילו בערך עצמי, לא הייתי נרדם. לא הייתי יכול להרדם. לא הייתי מסב את תשומת ליבי. הייתי מגיע ליראת רוממות, ליראה של כבוד. הארה חד פעמית, מביאה לפקיחת העיניים, להתעוררות, לתשומת לב, לראות את הדרך הפשוטה, את האבן עליה מניחים את הראש, כחלק ממהלך גדול יותר.


אבל, אומר ה'שפת אמת', הארה חד פעמית לא שווה כלום אם היא לא מביאה ליראה. אם היא לא משנה משהו עמוק בנפש, אם היא לא מביאה לעליית מדרגה. אם אתה לא לוקח את האבן שמצאת זרוקה בשדה והופך אותה למצבה, אם אתה לא מכיר שאתה הולך בעולם הזה בתוך בית אלהים, זה אינו כלום.


אני עובד בבית האלהים ועוד משלמים לי על זה...

שבת שלום,

איתן.




יום שישי, 20 בנובמבר 2020

תולדות תשפ"א

 בס"ד


אין, אין על התירוץ הזה - "קורונה". לעיתים זו אפילו סיבה טובה. כמה פעמים חשבתי עמוק עמוק בלב "בא לי בזמן הקורונה הזאת", גם ככה לא הייתי עושה, "אבל הקורונה… מה לעשות…". בכדורסל מסתובבת קלישאה ידועה שלא מצאתי את מקורה - "אין יום רע בהגנה". מקובל שיש משחקים ש"הכדור פשוט לא נכנס / היד לא מאופסת / הסל במשחק חוץ קשה..", אבל לא מקובל לומר "פשוט היה לי יום רע בהגנה". הגנה בכדורסל קשורה לנשמה שלך כשחקן, קשורה למאמץ, לנכונות, לעזרה לחבר, להביא את הלב. זה נכון תמיד, אבל באותם המשחקים בהם "הכדור לא נכנס" הלב צריך להיות על המגרש בהגנה.


במה "אין יום רע" מחוץ למגרש הכדורסל? איפה המקומות שבהם אין תירוצים? יש לא מעט, שכל אחד יחשוב מה זה אצלו. אני חושב שזה קשור בנתינה. תמיד. אבל בימים אלה, ש'מכריחים' אותך להכנס פנימה, להשתבלל בקונכיה, ריחוק, ריחוק, ריחוק. כאן ה'מאמן' יודע שהוא צריך להעלות למגרש את שחקני ההגנה. מבט החוצה. לקרוב ולרחוק. לחשוב על האחר, להיות יצירתי, אם לי קשה במקומות מסוימים, בוודאי יש כאלה שיכולים להתמודד עם זה פחות טוב. 

אני זוכר שארכימדס היה תמיד אומר !dos moi pa sto, kai tan gan kinaso ולמי שמשום מה לא דובר לטינית שוטפת - "תנו לי נקודת משען ואזיז את העולם ממקומו". לכל אחד יש את נקודת החוזקה שלו, את נקודת הכוח הפנימית והיציבה שלה. למצוא אותה. להזיז את העולם.


ב"ה ויתן לך האלהים כו' במדרש יתן ויחזור ויתן. יתן לך אלהותו כו'. פי' זה דגם בעשו אמר משמני הארץ ומטל השמים. אך ההפרש הוא הנתינה שבירך ליעקב שיהי' לו דביקות בקבלת השפע מיד הנותן ב"ה וזאת עיקר הברכה. ז"ש יתן ויחזור ויתן פי' שתמיד יש לו דביקות בשורש השפע. ולעשו אמר שיהיה לו הצריך לו יהיה איך שיהיה. אבל ליעקב מסר כח השפע וזה עיקר הברכה [...] [שפת אמת, תולדות תרל"ט]:


את ברכת אברהם, את הקשר לאלוהים, יצחק תמיד ייעד ליעקב. כשהבין שגם את ברכת האחריות על העולם היה צריך לתת ליעקב ולאחר שעשיו "לחץ אותו אל הפינה" לקבל גם הוא ברכה הוא בירך אותו ברכה דומה, אבל התחיל אותה אחרת. לעשיו אמר "הנה משמני הארץ.." הנה, תקבל מה שאתה צריך, יהיה לך שפע. הברכה הראשונה, שמטרתה אחריות על העולם התחילה אחרת "ויתן לך האלוהים.." האות ו' הראשונה, הלכאורה מיותרת, הביאה את רש"י לפרש "יתן ויחזור ויתן". הקבלה של השפע האלוהי יש לה מטרה - לתת. ולחזור. ולתת. 


יש לך שפע? תשפיע! זו הדרך להנהיג את העולם "יעבדוך עמים" זה לא לקבל, זה לתת. כן, גם תקבל, אתה אדם, אתם אומה, וחייבים לקבל. אבל את השפע שלכם אתם תקבלו מהקב"ה, השאלה מה תעשו איתו. גם "כאשר תריד" גם בזמן צרות איומות שעברו על העם, תמיד הייתה נתינה, היה גמ"ח, הייתה צדקה, היה דיבוק חברים. אז לא הולך היום בהתקפה. לתת הכל בהגנה. ולחזור. ולתת.


שבת שלום,

איתן






יום שישי, 13 בנובמבר 2020

חיי שרה תשפ"א

 בס"ד


חילופי ממשל בארצות הברית. או שלא. בכל אופן, על אף שהתקשורת עושה כל מאמץ להמעיט בחשיבות של "הסכמי אברהם" ההיסטוריים, הסכמים שכנראה הביטוי השחוק והמעייף "מזרח תיכון חדש" מתאים להם יותר מאשר ההסכמים עליהם נאמר הביטוי במקור, נחתמו בזכות ממשל טראמפ ובזכות היכולות והקשרים של ראש הממשלה נתניהו בזירה הבין לאומית.


אולי אנחנו 'חיים בסרט' שהתקשורת לא משפיעה עלינו ושיש לנו עולם ערכים יציב וסדרי חשיבה מוצקים ואיתנים, אבל אין לי ספק שאנחנו לא עוסקים מספיק, גם בגלל שאין הד תקשורתי, בנושא היחס שבין ישראל לאומות העולם, הנוצרי, המוסלמי וכל עולם המזרח. בנוסף, עלינו להסתכל פנימה ולהכיר בכך שאנחנו שבויים גם בידי התפיסה הגלותית שטרם השתחררנו ממנה. עולם שבו היה הכרח זמני (וארוך) להקים חיץ מאוד מאוד ברור בינינו לבינם.


אני חושב שיש כאן הזדמנות כפולה. הזדמנות לאחדות אמיתית עם הצד "השמאלי" של המפה. צד שהדגל שלו צבעוני יותר בצבעי אומות העולם, ששֹם את האוניברסליות כערך חשוב במעלה. לקבל את העיקרון הזה ממנו ולהתפייס איתו. להשתחרר מאותה תפיסה גלותית של הצורך בהפרדה מוחלטת, אך עם זו לשמור על הלאומיות מתוך הכרה בהבדל שעדיין קיים. הזדמנות להגיע לתפיסה האמיתית של היהדות, התפיסה האחדותית. לקחת אחריות על הקשר בין העולם לקב"ה. 


אחריות על הקשר הזה היא תפקידנו בעולם ולשם כך עלינו להכיר את האומות, להכיר את הדתות ולהכיר להן את הקב"ה כפי שהוא מתגלה דרך האופי המיוחד של כל אומה. הגיע הזמן לצאת מהקונכייה הפרטית והלאומית. ללמוד ולעשות את המשימה הגדולה הזאת.


במדרש בני חת עשר פעמים על ידי שביררו מקחו של צדיק נגד עשרת הדברות. הוא רמז לבני ישראל שזוכין לברר מקחו של צדיק חי עולמים. שבנ"י מעידין בכל יום כי להשי"ת העולם ומלואו. והוא קונה הכל. וצריכין ללמוד מזה שהפסוק מאריך השדה וכל העץ אשר בשדה שצריך האדם להעיד על כל דבר פרטי שיש בעולם להתקשר הכל בהשי"ת [שפת אמת, חיי שרה, תרל"ד]:


אברהם נגש לבני חת ומכריז "גר ותושב אנכי עמכם". אני כמותם בדיוק. "גר" בעולם הזה. רק דייר זמני. "תושב" של קבע בעולמו הרוחני של הקב"ה. אברהם הוא אבי התפיסה האוניברסלית ביהדות. בהתחלה הוא חשב להיות "קוסמופוליטי", משמע, לכל בני האדם דרך אחת להגיע לקב"ה. כולם אותו דבר. "את הנפש אשר עשו בחרן" - הגיורים שעשו אברהם ושרה. "אב המון גויים". אבל, הקב"ה מעביר אותו כמה תחנות כדי לשנות את תפיסתו הקוסמופוליטית לתפיסה אוניברסלית. תפיסה שבה לכל העולם מטרה דומה, אך הדרך להשפיע על העולם ולהביא אותו למילוי המטרה, היא דווקא דרך בן אחד, יצחק, עם אחד ולא דרך ישמעאל ושאר האמות. דווקא דרך ארץ אחת ולא מתוך ישיבה בחרן, האמריקה של אז.


לא רק הקב"ה, גם בני חת הרואים את אברהם מהצד לא מסכימים עם הקביעה של "עמכם" ואומרים לו "נשיא אלוהים אתה בתוכנו". אתה אחר, אתה שונה, מצד הקשר שלך לאלוהים, אבל בתוכנו. דווקא מתוך השוני הזה נוכל גם אנחנו להיות קשורים וקרובים לאלוהים. ה'שפת אמת' מקביל את מספר הפעמים שנאמר "בני חת" לעשרת הדיברות. עשרת הדיברות הם עשרת הצינורות המחברים בין העולם הזה לבין הקב"ה, מאפשרים לו את ההתגלות. הבירור של קניין הארץ בידי אברהם מאת בני חת מקביל לבירור של קניין העולם בידי הקב"ה. קניין מערת המכפלה מידם, לא "פוגע בזכויות שלהם", אלא, מחבר אותם אל הנצח.


הבירור הזה יהיה שלם רק שנכיר בו ונקח עליו אחריות. הרב שרקי הקים את ארגון 'ברית עולם' העוסק בדיוק בקשר הזה שבין ישראל לעמים, קשר של לימוד ומעשה. מי שיכול לקחת חלק בדבר הזה יכול להיות שליח בשליחות הגדולה הזאת, להיות בן אברהם.


שבת שלום,

איתן.


יום חמישי, 5 בנובמבר 2020

וירא תשפ"א

 בס"ד


פחות שפע. פחות חו"ל, פחות מסעדות יוקרה, פחות חתונות ראוותניות, פחות מכל היותר הזה. כן, יש גם רעב ועוני וקשיים של ממש. אני מכיר. מקרוב. אבל על השפע הזה אני רוצה לכתוב. שפע היא לא מילה גסה. נוחות היא לא מילה גסה. ראוותנות כנראה שכן. כל עוד השפע והנוחות באים יד ביד עם הצדקה והחסד, הרי שהשפע יכול להיות מקור הברכה בעצמו.


חברה מבוססת על תרבות של שפע היא חברה מסוכנת, היא חברה שהבלמים המוסריים שלה משוחררים קצת, יש סכנת התדרדרות גדולה יותר. חברה שגיבורי התרבות של הם "מצליחנים" במובן הכספי של המילה, שמה את השפע כמטרה ולא כאמצעי. וכאשר השפע נהיה לאידאל, או לפחות התחושה היא שאצלי טוב ומושלם, יותר קשה לראות את האחר, את החסר. לפעמים אפילו מופנה אליו כעס, איך יכול להיות שאתה חסר? מה עשית בשביל זה? אתה כנראה לא סתם במקום הזה…

הרבה אנשים פשוטים נפגעו מהירידה הזאת בתרבות השפע. חייבים לראות את זה מצד אחד. מצד שני, אני לא יכול לראות איזה איזון בתופעה הזו, איזה לימוד ששם לנו מראה מול העיניים ומבקש שנִלְמד אותו. אני מקווה שנשכיל להסתכל קדימה אל ההזדמנות ולא להסתכל לאחור. 


וַיִּשָּׂא־ל֣וֹט אֶת־עֵינָ֗יו וַיַּרְא֙ אֶת־כׇּל־כִּכַּ֣ר הַיַּרְדֵּ֔ן כִּ֥י כֻלָּ֖הּ מַשְׁקֶ֑ה לִפְנֵ֣י ׀ שַׁחֵ֣ת ה' אֶת־סְדֹם֙ וְאֶת־עֲמֹרָ֔ה כְּגַן־ה' כְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בֹּאֲכָ֖ה צֹֽעַר׃ וַיִּבְחַר־ל֣וֹ ל֗וֹט אֵ֚ת כׇּל־כִּכַּ֣ר הַיַּרְדֵּ֔ן וַיִּסַּ֥ע ל֖וֹט מִקֶּ֑דֶם וַיִּפָּ֣רְד֔וּ אִ֖ישׁ מֵעַ֥ל אָחִֽיו׃ אַבְרָ֖ם יָשַׁ֣ב בְּאֶֽרֶץ־כְּנָ֑עַן וְל֗וֹט יָשַׁב֙ בְּעָרֵ֣י הַכִּכָּ֔ר וַיֶּאֱהַ֖ל עַד־סְדֹֽם׃ וְאַנְשֵׁ֣י סְדֹ֔ם רָעִ֖ים וְחַטָּאִ֑ים לה' מְאֹֽד (בראשית י"ג)׃ 

וַיֹּ֣אמֶר ה' זַעֲקַ֛ת סְדֹ֥ם וַעֲמֹרָ֖ה כִּי־רָ֑בָּה וְחַ֨טָּאתָ֔ם כִּ֥י כָבְדָ֖ה מְאֹֽד׃ אֵֽרְדָה־נָּ֣א וְאֶרְאֶ֔ה הַכְּצַעֲקָתָ֛הּ הַבָּ֥אָה אֵלַ֖י עָשׂ֣וּ ׀ כָּלָ֑ה וְאִם־לֹ֖א אֵדָֽעָה (בראשית י"ח)׃ 


התורה מתארת את סדום בשני תאורים אופיניים. מתארת את העושר ומתארת את הרוע. קשה שלא לעשות את ההקשר. החברה הסדומית עשירה, שבעה, לא יודעת רעב וככה היא רוצה להשאר. לא רוצה לדעת בכלל על קיומו של העוני שקיים מעבר לגבולותיה. חושבת שהגיע לקץ הימים. זה אולי יהיה נכון בעתיד (ואכן דוד המלך יצא מצאצאי השורד הסדומי לוט), אבל כל עוד יש מקום לתת, אי אפשר לחיות בצורה כזאת.


גם יחסי המין בעיר הזאת עקרים ונועדו לצורך סיפוק צורך גופני. אין בהם נתינה. וכשאין נתינה אין הצדקה לקיום וכשמגיע אליהם הגילוי האלוהי ("ארדה נא ואראה") הם לא יכולים לעמוד בו. איך אומרים בחינוך, זה לא עונש, זו תוצאה. יש גרעין של אמת ברעיון של שפע, כפי שהזכרנו לעיל, אבל רק כשהעושר יהיה משותף לכולם. הגרעין הזה נישא דרך לוט, בתו, מואב, רות, דוד ועד מלך המשיח.


מי שמפנה את הגב לאחר ומסתובב רק כדי להיות מחובר לסדום, להיות מחובר רק לעצמו, נהפך לנציב מלח עקר ויבש.


שבת שלום,

איתן.








יום שישי, 30 באוקטובר 2020

לך לך תשפ"א

 בס"ד


הכי קשה זה לא לדעת. כך אומרות משפחות של נעדרים. העיקר לדעת, גם אם זה הקשה מכל. ולהבדיל אלפי הבדלות, כך גם הקושי לאנשים שלא יודעים איך ייראה סוף היום שלהם, בטח שלא המחר. מחלות, בעיות פרנסה ועוד שלל קשיים. יש פעמים שלנו זה נראה לא כזה דרמטי. "אז מחר היא כבר תדע אם יהיה זום או לא", "אעדכן אותך מחר אם אני בא"... 


ויש אנשים "זורמים" שכל זה בא להם בקלות, אפילו בענייני פרנסה הם לא מוטרדים מקשיי היום (כדוגמת אינספור סיפורי חסידים). ויש אנשים שזה יותר קשה להם. מטלטל אותם. זה לא שהם בהכרח פחות מאמינים (באלוהים, בעצמם, באדם), הנפש שלהם דורשת יותר וודאות.


הקורונה הביאה איתה גל של שינויים מהירים, גל של אי - וודאות. גל מציף, מטלטל ולפעמים גם מרסק. "מתווים" אינספור לכל דבר, משתנים ללא הרף, יוצאים לחל"ת, חוזרים מחל"ת, פתוח, סגור, פתוח.. ללמוד אחרת, ללמד אחרת, סבתא בזום, פיצה במייל. והקצוות, שמאל, ימין, שחור ולבן, כולם מתחדדים, דוקרים, פוצעים…


בזה הזמן החשיבות שלנו דווקא לעסוק במה שבפנים. יותר מאי פעם זו תקופה של חידוד ערכים, תקופה של הגדרת הכיוון. דווקא בזמן שבו יש כל כך הרבה התעסקות בפרטים ולחצים שמגיעים מכל כך הרבה חזיתות, עד שלמי יש זמן וכוח לפתוח ספר, לחשוב לעומק, להתכנס לחשיבה משותפת, דווקא עכשיו זה הזמן להעמיק שורשים. לייצר עמדה פנימית יציבה. חוט השדרה מחזיק את כל הגוף, עצמות הצוואר תומכות בראש הגדול והרחב מהם.


המנהיגים היום, המובילים, המשפיעים, המחזקים, צריכים להיות אלו שיודעים ללכת. קודם כל ללכת. גם אם לא יודעים עד הסוף לאן. אנשים של תנועה, ביטחון ואמונה. אנשים קשובים לשינויים, חווים אותם, כרויים לשמוע הן את הבעיות ולראות בכל דבר את ההזדמנויות שבו. לא אמונה עיוורת המטילה את האחריות על הקב"ה (ומשום מה זה נראה כאילו זו האמונה הנכונה), אלא, אמונה שבה האדם פתוח לקלוט את מה שמעבר לו, דווקא על ידי שימוש בשכלו ובכשרונו. כשהאדם פתוח הוא יכול לקבל את האחר, להבין אותו ולהתייצב יחד איתו למשימה. 


ברש"י ומד' למה לא גילה לו מיד כו' פשוט כי זה עצמו בחי' א"י. להבטל בכל החושים והרצונות רק לרצון השי"ת כמ"ש לך לך מארצך כו'. דהיינו כל התדבקות חיצוניות להשליך הכל עבור לראות רצונו ית' ואז נתגלה רצונו להאדם. והכלל כי זה צריך להיות תמיד רצון האדם רק לשמוע ולקבל מה שא"י שאין שיעור לידיעתו ית' כראוי להיות בטל יותר ויותר תמיד. וזהו שמעי בת וראי כו' שתמיד צריך להיות בבחי' ראי' והסתכלות והאזנה לקבל מה שלמעלה מהשגתו ע"י ביטול שכלו וידיעתו עתה [שפת אמת, לך לך, תרל"ב]:


אברהם אבינו היה מההולכים. היה מהחוקרים, חיפש את היד הנעלמה שמניעה את העולם. גם כשלא מצא בכוחות עצמו, השאיר בעצמו חלל פנוי, מוכן לקלוט, מוכן להקשיב. דווקא התכונה הזאת אפשרה לו לצאת למשימה אל הלא נודע, לחיות בארץ מוקף בבעיות ונסיונות ולדעת להתחבר ולנסות ולהציל גם את אלו שמבחינה מוסרית ועקרונית הוא היה רחוק מהם מרחק רב.

אברהם אבינו. אנחנו בניו. הלוך ונלך. עם כולם.

שבת שלום,

איתן






יום שישי, 23 באוקטובר 2020

נח תשפ"א

 בס"ד


זה בקלות יכול להיות המבול. מוטציה אחת קטנה בגנום הפרימיטיבי של וירוס הקורונה (אבל הכל כך יעיל מבחינתו) יכול להפוך אותו לא רק למדבק - על, אלא, גם לקוטל - על. ההיסטוריה האנושית המתועדת כבר ידעה תקופות כאלה. כוחם של המיקרואורגניזמים כבר שינה את ההיסטוריה האנושית לא מעט פעמים, קטל מיליונים בהזדמנויות שונות והיווה את אחד הגורמים המרכזיים להשמדת העם האינדיאני על ידי האדם הלבן. הוליווד המחישה לנו את האפשרות ההיסטורית הזאת במספר סרטים המתארים כיצד עולם הטבע (עם או בלי הסיוע של האדם) מציב בפני האנושות 'מבול' של מגיפה או מזג אוויר המשאיר ניצולים מעטים לספר על זה.


האם גם במקרה של הקורונה מדובר ביד אנושית המחוללת את המחלה? האם הוירוס הונדס במרתפים של שירות הביטחון הסיני (מי שיכתוב על זה ספר שיוסיף שגם ה'מוסד' היה שותף, זה תמיד מוסיף אווירה..), או "רק" תקלה בטיחותית במעבדה, את זה אולי לעולם נדע, אבל מה שבטוח הוא שיד האדם נגועה עמוק בהתפשטות שלו.


עכשיו דמיינו הסצינה המתארת את העולם שאחרי 'מבול' אפשרי כזה של הקורונה. מספר מועט של אנשים שורד בעולם שחזר לתקופת האבן מלא גרוטאות מתכת משוכללות. לאחר הרפתקאות ותלאות רבות, לאחר כל כך הרבה מוות וחוסר יכולת של ילודה (אני ממליץ פה לבמאי להכניס את המוטיב הזה לסרט) בעקבות פגיעת הוירוס, קבוצת שורדים דואגת אחת לשנייה אפילו שהם לא מאותה המשפחה ומאותו צבע העור. אור דמדומים לפני הזריחה, צעקה של אשה, בכי של תינוק. הסוף.


מרגש, אין ספק. אבל את החמלה הזאת, את הדאגה הזאת צריך לעשות בזמן אמת. והזמן הוא אתמול והזמן הוא עכשיו. כבר כתבתי בעבר שלהבדיל מניהול מלחמה או כלכלה, עצירת המגפה תלויה בכל אחד ואחד מאיתנו, לא רק תלויה, אלא, גם באחריות של כל אחד. נכון, להנהגה יש אחריות כוללת ויש דברים שרק היא יכולה לעשות, אבל את הדיבר של 'לא תדביק' כולנו חייבים לקיים, את הדיבר של "ואהבת לרעך כמוך", פתיחת העיניים למצוקות הקטנות והגדולות של מי שסביבנו ולתת, לתת את מה שאפשר, אפילו לקבל בשביל לתת, זה בידיים שלנו.


תָּנוּ רַבָּנָן, מָה הֵשִׁיב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְנֹחַ, כְּשֶׁיָּצָא מִן הַתֵּיבָה וְרָאָה כָּל הָעוֹלָם חָרֵב, וְהִתְחִיל לִבְכּוֹת עָלָיו, וְאָמַר, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, נִקְרֵאתָ רַחוּם, הָיָה לְךָ לְרַחֵם עַל בְּרִיּוֹתֶיךָ!

הֱשִׁיבוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רוֹעֶה שׁוֹטֶה, כָּעֵת אָמַרְתָּ אֶת זֶה, וְלֹא בִּזְמַן שֶׁאָמַרְתִּי לְךְ בְּלָשׁוֹן רַכָּה, כִּי אֹתְךְ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה, וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל כוּ' לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר כוּ', עֲשֵׂה לְךְ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר. כָּל זֶה הִתְעַכַּבְתִּי עִמְּךְ, וְאָמַרְתִּי לְךְ כְּדֵי שֶׁתְּבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל הָעוֹלָם, וּמֵאָז שֶׁשָּׁמַעְתָּ שֶׁאַתָּה תִּנָּצֵל בַּתֵּבָה, לֹא נִכְנְסָה בְּלִבְּךְ רָעַת הָעוֹלָם, וְעָשִׂיתָ תֵּבָה וְנִצַּלְתָּ. וְכָעֵת שֶׁנֶּאֱבַד הָעוֹלָם, פָּתַחְתָּ פִּיךְ לְדַבֵּר לְפָנַי בַּקָּשׁוֹת וְתַחֲנוּנִים?! [זהר חדש לפרשת נח, מתורגם]


נח בא ומאשים את הקב"ה בחוסר לב. שנה שלמה נח מתנדנד על גבי המים, נחרד מהמבול, פרוש מאשתו, דואג ומרחם על כל בהמה, חיה ועוף. לומד להכיר את כל עולם החי, דואג להם כְּאַב. והפער הגדול שבין העולם החרב לבין המיני עולם שנמצא אצלו בתיבה, שוקק החיים, הפער הזה, מביא אותו לאותה האשמה כלפי הקב"ה.


עונה לו הקב"ה, בידך היה הדבר. כאשר ציוויתי עליך להציל את משפחתך בלבד עשית בדיוק כאשר צוּוֵיתָּ. אמרתי לך לבנות תיבה - בנית (ויעש נח ככל אשר…), אמרתי לך לסגור את הפתח, סגרת. 120 שנה של אותה מידת הרחמים, של זמן לתיקון הכלל - ולא תיקנת. עכשיו אתה בא בטענות??


הזמן לפעול הוא עכשיו. הוא בָּקוֹשי, גם עם אותם אנשים שהתורה עצמה כתבה עליהם "וכל יצר מחשבות ליבו רק רע כל היום", גם כשאתה עסוק בלבנות את תיבת הבידוד האישית - משפחתית שלך.

עשרה דורות אחר כך הגיע אברהם והתחיל למשוך את העולם קדימה, לא וויתר על סדום. יחלפו עוד כמה דורות והגלגול של נח יגיע לעולם (עיינו 'משה מן התורה מניין?'). גם אז יהיו גזרות קשות ועוול. גם הוא הוא ישוט בתיבה. אבל הוא יעמוד אל מול הרשע, הוא יושיע את ישראל והעולם.


שבת שלום,

איתן.







יום שישי, 16 באוקטובר 2020

בראשית תשפ"א

 בס"ד


כאילו,

עכשיו הזמן.

לעצור. 

את מה שאפשר, לא -

לעשות. 

לקצר. 

להרחיק.

להדחיק.

פנימה,

להתכנס, להתבצר, לדאוג, כל יֶצֶר הוֹרֶה 

שומר, מגונן, סוגר.


בראשית הזמן.

להמשיך, לעשות, לברוא

מְאַיִן

כל הכוחות.

הלכתי,

כי מגן האלוהים,

קרא לי קול.


לפעמים כשיש לי כל כך הרבה מה להגיד, כל כך הרבה רגש שממלא אותי בנושא מסוים, המילים לא מצליחות לצאת בצורה "הרגילה"... 

אין כמו העת הזאת, דווקא העת הזאת, למצוא את ה"איך",

ולעשות.


ברש"י עלה במחשבה לבראות במידת הדין וראה שאין העולם מתקיים שיתף מידת הרחמים. וחס וחלילה שיהיה חזרה באחרונה. רק שבוודאי כך צריך להיות גם למטה כי רצון האדם ומחשבתו צריך להיות לעשות ולקיים הכל ממש כדין וכרצון הבורא. ואם כי אינו יכול לגמור במעשה הכל כראוי. אח"כ שיתף מידת הרחמים. אבל הרצון צריך להיות כדין. ונודע כי מחשבת האדם נוגע בשורש המחשבה ומעשיו בשורש המעשה. ולכן עלה במחשבה במידת הדין שהרצון יהיה בדין כנ"ל. ואמת כי המעשה אינו נגמר רק בעזר הבורא כמ"ש לאל גומר עלי וזה הוא ברחמים כי במידת הדין צריך האדם לעשות כל המוטל עליו בעצמו. רק אם הרצון כראוי אז מסייעין אותו משמים וזה שיתף עמו מידת הרחמים [שפת אמת, בראשית, תרל"ז]:

"מידת הדין" נתפסת אצלנו כמשהו קשה, מאיים, פוגע, מפחיד ואולי אפילו רע. אבל האמת היא שמידה זו היא המידה שמעידה יותר מכל על הבחירה החופשית המוחלטת שנתן לנו הקב"ה בבריאה. באותו תהליך בו הקב"ה "סילק את עצמו" הצידה, כדי לאפשר לאדם לפעול באופן חופשי באמת. זו מידה חשובה ביותר להתפתחות של האנושות בכלל ושל כל אדם בפרט. עשית טוב, תקבל טוב בגלל מה שאתה עשית, בגלל שמגיע לך, בגלל שעמלת על זה ולא בחינם. כן, אם עשית רע, תקבל עונש, גם זה לא באופן שרירותי, אלא, בגלל הבחירה שלך.


זה הכי נכון, אבל העולם לא יכול להתקיים כך. האדם שנוטה לפול, פשוט לא ישרוד. ולכן שיתף הקב"ה בבריאת העולם את מידת הרחמים. לא את מידת החסד בה מקבלים משהו בחינם, אלא, רחמים, לתת זמן לתיקון, לחזרה בתשובה , מבלי לבטל את מידת הדין.


גם בתפיסה שלנו, אומר ה'שפת אמת', אסור לבטל את מידת הדין. הקב"ה לא "התחרט". על האדם לחיות בתודעה, ברצון פנימי, לפעול במידת הדין, בתחושה שהכל תלוי בי ומה שאעשה - זה מה שיהיה, לטוב ולרע ומתוך זה לפעול, לעשות ולשנות. את מידת הרחמים, את הסיוע של הקב"ה, אני מוציא מהחשבון, הוא כבר יעזור כרצונו.


שבת שלום וחורף טוב,

איתן.









יום שישי, 9 באוקטובר 2020

שבת שמחת תורה תשפ"א

 בס"ד


אולי השאלה הכי נפוצה אצל ילדים בימי קורונה (ובפרט בימי הסגר) היא: "איזה יום היום?". בשבוע האחרון זה גם "היום חג?" או בשפתו של ילד בן 5 - "היום מותר לחלל?". הימים עוברים עלינו דומים האחד למשנהו, מבודדים גם אם לא נחשפנו לחולה קורונה. אני נועל נעליים בערך פעמיים בשבוע ובשאר מתנהל בנעלי קרוקס ביתיות כאילו כל השבוע הוא איזה אחר הצהריים אחד ארוך שמסתיים לפתע בשבת או חג. אני אמנם עסוק מאוד, עובד, אפילו יוצר דברים חדשים ומחודשים, אבל הבידוד והריחוק נטלו ממני (באופן זמני יש לקוות) את המפגש עם התלמידות ועם הצוות שהוא חלק מאוד מהותי בעבודה השייך להגדרה העצמית שלי.


זה, כך אני חושב, אחד המשברים הגדולים שפוקדים את האנושות היום. הערעור על הקיום, לא במובן הסופני של העניין, אלא, במובן של ההגדרה העצמית. עד היום הייתי אדם ש… היום אני כבר לא. כי פוטרתי, יצאתי לחל"ת, המקצוע שלי לא רלוונטי, אני לא "חיוני", אני עסוק כל היום בבישול וכביסות... משבר כזה, הוא משבר עמוק ולא פחות חמור מהירידה בהכנסה והנזקים שלו יכולים להדהד עוד שנים ארוכות.


אחת מקוראות הבלוג הזה שלחה לי היום להתרשם משיר. "שיר עידוד" קוראים לו, כתב נעם חורב (מסתבר שאני בור בשירה חדשה, לא הכרתי…). השיר הזה, מבקש להפנות את נקודת המבט שלנו מייאוש להזדמנות, לשאול מחדש מה הזמן מסמן לי (נו, אני לא בור מוחלט…). נכון, רציתי משהו אחד, אבל מה הכי נכון לזמן הזה, מה אני בזמן הזה?


אוי כמה זה קשה. ההתכנסות הזאת פנימה. העצירה. וכן, אני יכול לתת הרצאה של שעה בנושא ההזדמנויות של הקורונה, אני באמת מאמין בזה ומנסה לחיות את זה, אבל אני רציתי להיות משהו אחר בזמן הזה. עכשיו אני צריך לקבל שזה הזמן למשהו אחר. ואולי, אולי אני לא צריך להשתנות, לא לוותר על מה שרציתי. אולי זה הזמן לחשוב מחדש, לגלות גמישות, להעמיק שורשים, לחפש מקורות אחרים למלא את הנפש ולפרוח מחדש (יש לקוות) באביב.


בענין מוריד הגשם בשמיני עצרת [...] הענין הוא כמו שסדר הטבע בימות הגשמים נעשה משמים פעולת הארץ ע"י הגשמים. ובימות הקיץ הקצירה והאסיפה להיות גמרו בידי אדם. כמו כן הוא בפנימיות שרוב עבודת בנ"י גם בזמן המקדש בג' רגלים בימות החמה. וכן שמעתי מפי מו"ז ז"ל שבימות החורף העסק בתורה בפרשיות יצ"מ וקבלת התורה המצוות שמקיימים בעובדא בימות החמה. ולכן בחג שנדונין על המים הוא השפעת הדעת בתורה לכל איש ישראל בכלל ובפרט. וזה רמז דשמחת תורה. וז"ש שבפסח אתם נועלין לפני דכתיב עצרת לה' אלהיך. שמתחיל להיות עיקר בעבודת התחתונים ע"י המצות. ובשמיני עצרת תהי' לכם. שמתחיל להיות עיקר בהשפעתו יתברך בתורה לכל העוסקים בה. וזהו הרמז שאמרו ז"ל גשמים סימן קללה בחג משל ששפך לו קיתון על פניו אי אפשי בשמושך ע"ש. והוא כנ"ל שמאחר שעדיין העיקר בעבודת התחתונים א"צ להיות ירידת הגשמים אז כמ"ש [שפת אמת, סוכות, תרמ"ט]:


שלמה המלך מתמודד בספר קהלת עם פילוסופיית האבסורד (כך לפי הרב יהודה ליאון אשכנזי), עם הטענה הפוסט מודרניסטית כי אין משמעות לשום דבר, הכל הבל [כלום, רוח]. אבל כבר בפרק ג' טמונה התשובה כנגד הזרם הישן - חדש הזה. "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמיים", לכל דבר יש את הזמן המיוחד לו ולפעמים צריך לעצור, להמנע, אפילו להרוס, ואפילו ללכת כנגד כל האינסטינקטים שלך, כמו שמדגים הפסוק "עת לחבוק ועת לרחוק מחבק" שהוא אולי הפסוק שנראה הכי אקטואלי השנה.


בשמיני עצרת, אנחנו מגיעים לשיא החגים. אחרי שיצאנו מעבדות לחרות, קיבלנו את התורה, עברנו את יום הדין, הובטחנו בסליחה ומחילה, קיבלנו לוחות שניים, זכינו לשבוע מתחת "סוכת האמונה" הגענו לחג שאפשר בו הכל (ע"פ הרב שרקי), לאכול הכל, להיות בבית ולא בחוץ ובלי פחד ואימה. נשארה רק השמחה.


ואז אומר ה'שפת אמת' מגיע החורף. ממש באותו היום המסמל את השמחה של תקופת העשייה של האדם, באותו היום ממש, מתחילים להזכיר את הגשם (בוא כבר!). הגשם מסמל את מה שמגיע מלמעלה. אנחנו יכולים להתפלל, יכולים לבקש, אבל זה לא בידיים שלנו. נעמוד ונקבל את מה שיהיה. זמן שמסמל את זה שיש גם קור, זמן להתכנסות פנימה, חשיבה, התמלאות ולימוד. באביב תתחיל שוב התקופה המסמלת את העשייה.


נקבל את תקופות החורף, נקבל את הקור ודווקא ממנו נשאב כוחות לגדול. דווקא הוא יביא אותנו אחר כך לעשייה גדולה.


שבת שלום וחג שמח,

איתן.






יום שישי, 2 באוקטובר 2020

שבת וחג הסוכות

 בס"ד


"ונתתי שלום"(ויקרא כ"ו, ו') - שמא תאמרו, הרי מאכל הרי משתה! אם אין שלום - אין כלום! ת"ל אחר כל זאת, "ונתתי שלום בארץ". מכאן, שהשלום שקול כנגד הכל (ספרא, בחוקותי).


התכנסנו השבוע (בזום, כמובן) צוות האולפנה עם צוות בית ספר "נופי גולן" השייך לזרם הממלכתי הכללי למפגש לימוד לקראת סוכות בנושא "סוכת שלום". ניסינו לבנות לימוד משותף סביב הקשר בין סוכה לבין שלום. מפגש שידבר על הקיטוב שנראה וצובר תאוצה בעם, אבל מתוך שלום. לדבר על השלום והמאחד, אבל מבלי "למרוח" את הקטבים.


אחרי שיחות קצרות משני אנשים שהם "משני הקצוות" (אני שם מרכאות, כי הנחת היסוד הזאת טעונה בדיקה, אבל לפחות למראית עין…), פתחנו את חדרי הזום ללימוד משותף עם מקורות וניסינו לפתוח גם את חדרי הלב ולקשט לנו סוכה וירטואלית במסר האופטימי של השלום בעם, שלא מטאטא מתחת לשטיח גם את הקצוות הדוקרים.


אני לא אכנס לפירוט של תוכן המפגש והלימוד, אבל כל מי שקשוב לחדשות ולציבור החוץ-מגזרי, יכול לחוש שעוברים עליו ימים קשים. תחושות קשות. אין אונים. הם מרגישים אוויר, שהם לא נספרים, שנעשים בחסות החוק מעשים אלימים הרומסים את זכויותיהם. שמשתמשים בחוק, בצבא ובמשטרה נגדם, כך שאפילו הזכות לצעוק, למחות, זכות בסיס בחברה דמוקרטית, נלקחת מהם.


השכל שלי אומר "אתם מדברים שטויות", הבטן שלי שורפת שאני שומע את הטענות האלה, כך אמרתי לאחד ממשתתפי המפגש לאחר שכמעט כולם יצאו מהזום ונשארנו כמעט לבד. התחושות האלה שאתם חשים עכשיו הם כאין וכאפס למה שאנחנו מרגישים מאז הקמת המדינה (ויש שיגידו עוד קודם). כנער בן 18 אני זוכר את תחושת האין-אונים הזאת שאתה לא יכול לעשות כלום מול בולדוזר שבא להחריב חבל ארץ שלם. שהבטחת בחירות "לא יעלה על הדעת לרדת מרמת הגולן" הופכת ל"אתם פרופלורים". באמת ששקלתי אז להתחבא בנחלי הגולן ובטח שלא להתגייס. אז היה לנו את אסד שהציל אותנו (שוב תודה), מה שלא קרה ב-2005. 


ההתנתקות הפיזית מחבל גוש קטיף היוותה נקודת שבר בדמוקרטיה הישראלית והיוותה את שיא הניכור, סתימת הפיות, מעצרים מנהליים, עצירת הפגנות וסתימת פיות. יאיר גולן התראיין השבוע וקָבַל על שימוש בחיילים לפעילות שהיא, לשיטתו, נגד האזרחים בזמן הקורונה, בעוד שהוא לא רואה את הגיבנת של עצמו, כאשר הוא פיקד על פינוי עמונה.


זהו, הוצאתי (חלק) ממה שיש לי לומר על הצביעות. עכשיו אפשר לדבר על השלום. שלום אמת בעם, אני נשאר עם האמת שלי, אבל יודע שיש לאחר למקום. אני יכול להיות מלא כרימון (ויש עוד כל כך הרבה מה לכתוב בנושא) כנגד טענות השמאל, אבל עדיין יכול וחייב להיות קשוב באופן אמפתי לטענות. מי אם לא אנחנו יכולים להזדהות עם הרגשות האלה, מי אם לא אנחנו יכולים להגיד שאפשר להמשיך הלאה, להמשיך להאמין במדינת היהודים ולשרת בה ואותה.


הרבה אמונה צריך. להגיד כל יום "ה' אלוהינו ה' אחד". להאמין שהוא באמת אחד, מכיל את הכל. אין לך דבר שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום" (מסכת אבות, ד', ג'). הרבה אמונה צריך כדי להקשיב הקשבה אמיתית לכל חלקי העם, לא רק מתוך שלום מזויף של "הנה, הקשבתי, ועכשיו…", אלא, הקשבה חוקרת. הנה, יש כאן משהו שאין אצלי, בתוך כל מה שמפריע לי יש גם אמת שאני, המאמין באחדות, חייב למצוא אותה. אני לא אהיה שלם בלי זה.


הסוכה פתוחה לכולם, אנחנו ארעיים בעולם, גם אם עכשיו מה שיש לנו מעל הראש יכול לעוף ברוח, החוזק שלו הוא, שהוא יכול לכסות על כולם.



ואיני זוכר כסדר ענין סוכה כמו חופה שגומרת הקנין אשה לבעלה. בסוכות הושבתי. כי ביציאת מצרים נתקדשו בנ"י להשי"ת כמ"ש אני ה' מקדשכם המוציא אתכם כו'. ועל זה יש קטרוג שיהיו בנ"י מבוררין להיות קנין להשי"ת יותר מכל הברואים. וע"ז כתיב ולמקנהו עשה סוכות. וכ' הפורס סוכת שלום פריסה לשון פרס וחלק כמ"ש חלק ה' עמו שבחר לו השי"ת חלק מהנבראים. [כמ"ש בתנא דב"א עשיר ושמח בחלקו ע"ש ובפי' ישועת יעקב] והשי"ת לו השלימות ולמה בחר לו חצי דבר. אך כתיב אשכון את דכא כו' וכ' בזוה"ק כי זה השלימות מה שאדם נשבר לבו ע"ש פרשת אמור. ואדרבא זה שבחו ית' כי בכל מקום שהוא שורה הוא שלימות והוא עושה מחצי דבר דבר שלם. וזה הפורס סוכת שלום. כי באמת הנקודה פנימיות שבכל מקום הוא השלימות. וכן בנ"י מתוך כל הנבראים. והנה בסוכות ע' פרים נגד האומות. וניסוך המים כדאיתא בגמ' כי בנ"י צריכין לבקש שיתפשט מלכותו ית' על כל הבריאה. כענין שאמרו אל תהיו כעבדים ע"מ לקבל פרס. וע' מ"ש עוד לקמן [שפת אמת, סוכות, תרל"ד]:


יש קטרוג, יש תקלה לכאורה, אומר ה'שפת אמת', על הבחירה רק בעם ישראל. מה עם שאר העולם? למה הקב"ה המייצג את השלמות, בוחר לו רק חלק אחד ומשאיר בצד 70 חלקים אחרים? כי רק הקב"ה, ממשיך ה'שפת אמת' יודע להסתדר עם הפכים. הוא פורס = חותך, חוצה, סוכת שלום = שלם, אחד. 


החלק הקטן הזה 1/71 באומות קיבל תפקיד. להוביל את השלום, להוביל את האחדות. רק אומה שהיא קצת מחוץ לשאר האומות, אפילו ערבוב של כל האומות יחד, יכולה לבקש (לחפש, לגלות) את השלום. חג סוכות נועד להיות חג אוניברסלי, הקרבת קרבנות על כל האומות, בקשת פרנסה וגשם. לעתיד לבוא, כך נקרא בהפטרה, יבואו כולם אל בית ה' בחג הסוכות. הם לא יתגיירו, הם יביאו את הלאומיות המיוחדת שלהם ואיתה הם יעבדו את ה'.


ולקראת סוף הפסקה אני חש שה'שפת אמת' משגר לנו עקיצה. "על תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס" (אבות, א', ג'). אל תעבדו את הקב"ה כדי לקבל את החלק (פרס) שלכם. זו לא עבודת הקב"ה להשאר רק בעולם בית המדרש. אם לא מעניין אותך מה שקורה מחוץ לבית הכנסת, בעם, בעולם, אולי צריך משהו שיפקח את עיניך, משהו שיאחד אותך עם כל העולם ויגרום לך להתפלל מחוץ לבית הכנסת…


שבת שלום וחג שמח,

איתן.



אמור תשפ"ד

  בס"ד הזמן מרפא את הכל? הוא הרופא הטוב ביותר, כאותו ביטוי עממי? מבלי להכנס לפילוסופיה על מהותו של הזמן, נראה שבחיי היום - יום, הקלישאה...