יום שישי, 27 במרץ 2020

ויקרא תש"ף

בס"ד


אחרי שתי שבתות ב"ארצות הקורונה", שבתות של עבודה בלי סוף ומצבים הזויים / מצחיקים / משוגעים כמו קידוש בבית של מטופלת, סעודת שבת רק בעשר בלילה וזמן הרוגע הקבוע של סעודה שלישית ואני עטוף בחליפת מיגון בטירוף של תל השומר וגם, מסתבר, שענן של כלור הוא אחלה בשמים להבדלה… אחרי שתי שבתות כאלה, אני בבית. זמן של שקט, זמן של מחשבות.

וכשאני מגיע לבית ה"שקט" (שקט כן - בכל זאת חמישה ילדים, הכנות לפסח, הגינה שמתעוררת), כשאני עוצר את הטירוף, אני גם מבין שהעיסוק בעבודה האינטנסיבית יש בו גם משהו טוב, חזק ואפילו, לפעמים, יותר קל מהשגרה של הבית. כשאתה נמצא בעבודה אינטנסיבית, במיוחד עבודה עם משמעות, הזמן עובר "מהר", הזמן עובר עם תחושות לא פשוטות מצד אחד, אך יש מְלֵאוּת מצד שני. ואני חושב שהקושי הגדול שיכול להיות לי הוא העצירה מהעשייה (מסיים מילואים ביום שלישי, אם לא תהיה קטסטרופה). אז לא ממש עצירה, כן, יש לי המון מה לעשות בבית עם המשפחה וגם עם העבודה הוירטואלית מול התלמידות ובכל משימות ניהול האולפנה, אבל אצטרך להתרגל לאופן השונה של העבודה. מול המשפחה זו הזדמנות אדירה של מפגש פנים אל פנים שביום - יום הרגיל הוא חסר, מול התלמידות החוסר של המפגש הזה יורגש חזק.

ואני חושב על אנשים שהחיי העשייה שלהם באמת נעצרו. אנשים, במיוחד אלו מעל גיל 60 ומתחת לגיל 18, שרגע לפני כן היו בעשייה, בפעילות, במשמעות ובבת אחת הכל נעצר. זה יהיה אתגר גדול למצוא את הדרך לעשות מחדש, לגלות את הרצון. אני בטוח שהנוער המדהים שלנו היה מתפוצץ מעשייה של טוב אילו רק היה יכול לצאת מהבית. אבל זה האתגר עכשיו, זה הניסיון. איך להמשיך ולעשות, איך להמשיך ולהיות ביחד, גם בעת הזאת, גם במצב הזה שנכפה על כולנו. זמין לרעיונות, זמין לכם.


יקריב אותו לרצונו מלמד שכופין אותו [עד שיאמר רוצה אני] כו'. פירוש מי שרוצה על כל פנים להיות תחת עול מלכותו יתברך. יכול לפעול גם כן שיכופו אותו מן השמים גם כן אם רוצה בזה. כי הכל לפי רצון האדם. [שפת אמת, ויקרא, תרל"ב]:

קורבן עולה הוא קורבן חובה. אז למה נאמר "לרצונו" של האדם? חובה או רשות? מכריחים אותי או שאני צריך לגלות את רצוני? ה'שפת אמת' מביא את הכלל המובא בהלכות שונות של "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני". הפירוש הרגיל הוא להכריח את האדם לגלות את רצונו הפנימי ובעצם לעזור לו להתגבר על הקשיים הפנימיים שלו [הכלל הזה תופס אפילו בהוצאת גט מאדם].

אבל ה'שפת אמת' מוסיף, להבנתי, עוד נדבך. אתה, האדם, יכול לבחור להכנס לתוך מסגרת של הכרח. לתוך מסגרת שבה לא הכל תלוי בך, יש בה חוקים שלא אתה קבעת, אבל אתה מזדהה עם התוכן שלהם, עם העיקרון שלהם. והכניסה לאותה מסגרת, ההישארות באותה המסגרת וכלל הפעולות שבה - "הכל לפי רצון האדם", אתה תקבע איך תתמודד, התגובות שלך למצב הם בשליטתך המלאה. גם בזמנים בהם נראה שההכרח שולט, שיש כוח עליון שמפרק לך את החיים, שלכאורה מוביל אותך באף בדרך מסוימת, אומר לנו ה'שפת אמת', לא להתבלבל. 

הכל לפי רצון האדם.

שבת שלום,
איתן.





יום שישי, 20 במרץ 2020

ויקהל פקודי - החודש תש"ף

בס"ד

אנחנו עוד רחוקים מלסכם את התקופה המטריפה הזאת. כל כך הרבה דברים משמעותיים מתרחשים בכל כך הרבה גזרות שקשה לתפוס את הכל. אבל אם בכל זאת אני מנסה לחרוז את כל הדברים עם איזה חוט מקשר אחד - אני קורא לו "זמן ההזדמנויות". אין ספק שאנחנו נמצאים ב/עושים היסטוריה. וזו התחושה הראשונה, שלדעתי, אנחנו צריכים לחיות בה. היסטוריה של הזדמנויות. ההזדמנות המרכזית היא ההזדמנות לעצירה. עצירה ובחינה. אם תמיד אמרו לנו ששום קושי לא אמור לפגוע בשגרת החיים, כאן, בפעם הראשונה, אומרים לנו ההיפך. תעצרו את החיים למינימום האפשרי. כל מה שהכרתם - משתנה. דרכי העבודה, הרפואה, החינוך, הכלכלה, הפוליטיקה, תרבות הפנאי, השמחות והחגיגות. הכל משתנה. זה הזמן לראות מה נשאיר מהשינויים האלה גם בעתיד, איך נמנף את המצב לשינוי העתיד.

המיומנות הגדולה בעידן הזה, כך אומרים כל מומחי העתיד והחינוך, היא היכולת להגיב למציאות משתנה. אנשים שיהיו בעלי גמישות רגשית ומחשבתית לשינויים, הם אלו שיצליחו, הם אלו שיובילו. אנחנו נדרשים עכשיו לעצירה - לא לחוסר מעש. להשבתה - לא לרפיון. זה הזמן לראות מי אני, איזה אדם אני רוצה להיות בשעת משבר, מאיפה אני שואב את הכוחות שלי, לאיפה אני צריך, רוצה ויכול להפנות את הכוחות שלי. האם אני אדם מתלונן, רואה את הרע, נותן רק ביקורת שלילית, או שאני מבקר כדי לשנות, מבקר, אבל גם עושה. מתכנן, בונה, נותן כוחות לסובבים אותי. מחייך לעצמי גם כשקשה לי ואני מבודד, מחייך לסביבה שלי, הקרובה והרחוקה.

זכיתי ויש לי תפקיד לאומי במשבר הזה. אני מגיע לאנשים הביתה ברגעי המשבר כדי לתת טיפול רפואי ולא מעט גם כדי לתת להם מעבר נוח ונעים מהבית המוגן לבית החולים שההגעה אליו עכשיו מפחידה מאי פעם. לתת להם חיוך עם העיניים, כי את השפתיים (והשפם) לא רואים מבעד למסיכה… וכן, אני משלם על זה מחיר. רחוק מהמשפחה כשילד אחד מבודד, מפספס את ההזדמנות לזמן איכות איתם. פחות זמין לתלמידות ולקשר המיוחד איתן. אבל אני שלם. אני יודע מי אני. עצרתי. והחלטתי ככה להמשיך.


ויקהל משה כו'. למחרת יום הכיפורים כשירד מן ההר כמ"ש רש"י ז"ל. כי בני ישראל היו מתאבלים ועתה שחזרו בתשובה נתן להם הקב"ה ברחמיו מצות נדבת המשכן לשמחם. כי הנדבה בשמחה גדולה הביאו. ואיתא כל המצוות שקבלו עליהם בשמחה עדיין עושין בשמחה. לכן אחר שהתחילו מחדש לקבל עול תורה ומצות בשמחה נשאר קבוע לעולם. ויתכן לומר שעל ידי שהתנדבו בשמחה זכו לדורות ליתן להם ימי שמחה בסוכות. אחר יוה"כ שבנ"י המה בעלי תשובות ניתן להם שמחה בעבודת ימי החג כמ"ש ולקחתם לכם כו' ושמחתם לפני ה' כי מלאכת המשכן והסוכה הוא ענין אחד. ועיקר הכל ע"י השמחה שבעל תשובה שמח בהתקרבותו אליו ית' זוכה להשראת השכינה [שפת אמת, ויקהל, תרמ"ג]:

משבר גדול היה חטא העגל. מידת הדין רצתה להשמיד. מידת הרחמים נתנה הזדמנות. זו המהות שלה. לוחות שניים, שסותתו בידי אדם. שניתנו בשקט. תורה שהתקבלה אחרי צום יום הכיפורים. אחרי יום של יראה. ואחרי כל זה ניתנה ההזדמנות לנתינה. נתינה ועשייה בשמחה. להתנדב, לבנות, לעשות, לתקן - לייצר מקום פיזי, בעולם הזה, של קדושה - מקום של מפגש עם הבורא.

אבל רגע לפני שמתחילים את המשכן - רגע. לעצור. שבת. במעמד כלל ישראל, משה מצווה על ההתכנסות והעצירה. מלאכות המשכן ואיסורי שבת קשורים זה בזה. יש לכם כאן הזדמנות לבנייה ושמחה - שימו לב איך אתם מנצלים אותה. ובני ישראל לקחו את ההזדמנות בשתי ידיים. והתנדבו ובנו ועשו ושמחו. והשלימו את המשכן בר"ח ניסן. אביב ההזדמנויות. אביב שהוטבע בעולם ומכאן יש כוח לכל האביבים שבעולם.

נצלו את ההזדמנות.

שבת שלום,
איתן





יום שישי, 13 במרץ 2020

כי תשא תש"ף

בס"ד

שוב מצב חירום בעורף. שוב שבירה של השגרה. דומה אבל שונה. במקום טילים זה וירוס, במקום הדרום זה (בעיקר) במרכז הארץ, אבל ההשפעה חובקת עולם. שוב אנחנו אחרי תקופת בחירות רעה, שוב אותם טקסים בתקשורת ובפוליטיקה. דומה. הפעם יהיה שונה?

שוב אני נקרא למילואים. אף פעם לא ראיתי את הלבן בעין של האויב, תפקידי להֵרָאות חזק ובטוח בעין של האוהב. גם שם אני רואה את הדומה. חוסר הביטחון, הפגיעות, הצורך להתמגן, החרדה מהלא נודע. מתי זה ייגמר? זה בכלל ייגמר? הלילה, אי שם כבר לקראת דמדומי הבוקר מעביר למיון חולה עם קוצר נשימה, קיבל מכה בצלעות. אבל מספיק צמד המילים "קוצר נשימה" כמו הצמד המקביל "צבע אדום" כדי לעורר את כל הפחדים. אחות במיון, ותיקה ומנוסה, כבר בטח ראתה הכל, לא יכולה לעצור את הרעד והדמעות. החרדה וחוסר האונים מול האויב שאתה לא רואה, רק שם על עצמך "כיפת ברזל" ומקווה שעליך הוא לא ייפול.

וגם דומה. ההבנה המתגבשת, שרק ביחד אפשר. שרב הדומה על השונה. בינינו. רוח האדם שלפעמים צריכה איזו רוח שתלבה אותה כשכבר קשה לה מעצמה. איזה אתגר שיצית את המוחות היצירתיים במדע, בחינוך, בביטחון, ברווחה, שירומם את רוח האדם, שבאמת, רוצה לתת.


במדרש על פסוק לך רד. מלאכי אלהים עולים ויורדים בו כו' ע"ש. הענין הוא כי גם הירידה הוא לימוד מדריגה של הצדיקים שע"י שבירידת ישראל מורידין עצמם עמהם על ידי זה מעלין אחר כך הכל. הרי הוא אומר ואעשה אותך לגוי גדול. ומיאן משה רבינו עליו השלום בזה. ולכך שיבר הלוחות כמו שכתוב במקום אחר שע"י שלא רצה להפריש עצמו מכלל ישראל ומסר חלקו לצבור לכן היו אותיות פורחות כי בכלל הי' החטא ע"ש. וזה למד מרע"ה ממאמר לך רד הנ"ל וזכה וזיכה את הרבים והעלה כולם כמ"ש אח"ז לך עלה כו' אתה והעם כו' [שפת אמת, כי תשא, תרמ"א]:

סטירת. לחי. מצלצלת. כך אני מדמה את הרגע בו הקב"ה אומר למשה, הנמצא עכשיו במפגש הכי קרוב שאדם יכול להגיע אליו עם אלוהים, "לך רד כי שיחת עמך". מההשגה הכי רוחנית שאפשר, לרדת ולהתעסק בעבודה זרה. ומשה, קיבל אחר כך הזדמנות להגיע לעלייה גדולה מבלי הצורך לשאת עליו את העם החוטא. "ואעשה אותך לגוי גדול". ומשה סירב. והוא ירד. אל העם. והאותיות, בכתב ידו של הקב"ה (איך שלא ננסה להבין את זה) פרחו ממנו. הוא נכנס בשותפות עם בני ישראל במדריגת החטא. 

כנראה משה שמע את הביטוי "לך רד" אחרת מאיך שאנחנו קוראים. ה'שפת אמת' מתאר את האמירה הזו לא כנזיפה (כך על פי רש"י), אלא, כהנחייה למנהיג. עכשיו נכון לרדת. אתה רוצה להיות מנהיג אמיתי? הנה ההזדמנות! לך רד! אם לא תרד, תהיה לא רלוונטי, תהיה איזה גורו שאף אחד לא יכול להתקרב אליו. לך רד. תהיה איתם בבלבול האמוני שלהם, תהיה איתם בקושי ובמשבר, תראה להם את הלבן שבעיניים, תהיה גם אתה קצת שבור. "לך רד כי שיחת - עמך" אז הוא באמת יהיה העם שלך. ועכשיו - תוכל להתחיל לעלות, תוכל להתחיל להעלות.

שבת שלום,
איתן



יום שישי, 6 במרץ 2020

תצווה - זכור תש"ף

בס"ד

לפני מספר שנים פתחתי חשבון פייסבוק (סתם כדי לראות מה הזקנים האלה עושים שם..). במקור זה היה (ועדיין) לצורך קבוצת החלפת ידע בנושא רפואת חירום ללא חברים. בסוף נכנעתי ללחץ חיצוני ואישרתי את כל מי שאני מכיר, עכשיו כבר יש לי יותר מ-300 חברים, מה שגורם לי להרגיש מקובל מאוד (לא ג'סטין ביבר, אבל בכל זאת 300! ;). בשתי מערכות הבחירות האחרונות כבר לא יכולתי להתאפק ועניתי מספר פעמים על פוסטים שבעיניי היו מסיתים או מעוותים (אחת אפילו זכתה להיות הראשונה שגירשתי מהעולם הוירטואלי עקב תמונה של היטלר המושווה לראש הממשלה שאין לנקוב בשמו…).

אני מנסה לענות לעניין, לעורר שיח, שאלות ותשובות הדדיות, אבל לרוב אני נענה בהתקפה שאינה קשורה בכלל למה ששאלתי. אנשים ממש מתאמצים, נלחמים לעשות שינוי בהנהגת המדינה. גם אם אני רואה את זה באופן אישי כעיוורון וגם הגישה של "גם לי גם לך לא יהיה" היא מזעזעת בעיניי, יש משהו במסירות נפש הזאת, בכוח הזה של ההתנגדות לאחר, שבכל זאת אני שואב ממנו אופטימיות (מחלה כזאת שלי). כי אנחנו מתקדמים, הנקודה הלאומית - יהודית - ישראלית מתבררת, חוק הלאום, הצהרת טראמפ ועוד. וככל שהבירור מתקדם, ככל שסיסמאות העבר בנושאים האלה של לאומיות - ישראליות ויהדות כבר לא תופסות, צריך להגיע משהו חדש. על הבירור הזה (ללמוד), על המסר הזה (להעביר), אנחנו צריכים למסור את הנפש.

תמחה את זכר עמלק. הוא הבטחה גם כן שבני ישראל ימחו את שמו בלי ספק. אבל כפי מה שנתקיים והיה בהניח כו'. כך מתקיים מחיית עמלק […] פי' כי עמלק מסר נפשו לרעה. אף כי ידע שסופו לאיבוד. אבל רצה לערבב את בני ישראל. ולכן זה שכרו שלא יהי' לו חלק בקדושה. דהנה כל האומות יש להם קצת שורש בקדושה. וכ' אז אהפוך אל העמים שפה ברורה כו'. דלעתיד יתגדל שמו ית' וידעו כל העמים כי לה' המלוכה כמה שכתוב ישמחו וירננו לאומים כו'. אבל עמלק ימ"ש לא יהי' לו חלק בזה. כמ"ש ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד [...] ולכן כפי מה שמתקרבת הגאולה ומתברר כבודו ית' בעולם. כפי זה השיעור נמחה שמו של עמלק. וז"ש והי' בהניח כו' מכל אויביך מסביב. אז תמחה בוודאי זכר עמלק... [שפת אמת, זכור, תרל"ז]:


מדהים הסיפור הזה של עמלק. התאבדות של עם. עם שלם מחליט להקריב את עצמו על מזבח ההיסטוריה במטרה אחת בלבד - לערער את היציבות של עם ישראל. להכניס קצת טומאה. להוריד מהשלמות. הוא יודע שהוא ילך לאיבוד, אבל זה שווה לו כי עם ישראל ייפגע.

איזו מסירות נפש. לרעה. מסירות הנפש הזאת מנתקת אותו גם מהיכולת להצטרף לקדושה בעתיד. יש קשר, המובא גם ברש"י בין הופעת שם ה' בעולם ובין מחיית עמלק. וכמו שהופעת ה' היא וודאית כך גם מחיית עמלק. "תמחה" כהבטחה ולא כציווי, כך מפרש ה'שפת אמת'. 

עולם המדע התקדם משלב של תלות בדת, דרך כפירה ועד לאמונה המתחילה ומתגלה בו היום. היהדות עצמה יוצאת מהגלות של בית המדרש אל החיים עצמם והישראליות בפריחה עולמית מעם לפני השמדה ועד לאור לגויים ממש. כל בירור כזה הוא מחיית עמלק, הסרת המחיצות וההסתרות. בשבת נשמע כולם קריאת זכור. כווווולם מחויבים בה. כולנו מחויבים למצוא את הדרכים לגלות את הגודל שבמציאות, להסיר את המחיצות בינינו, את זה עמלק לא ישרוד…

שבת שלום,
איתן

אמור תשפ"ד

  בס"ד הזמן מרפא את הכל? הוא הרופא הטוב ביותר, כאותו ביטוי עממי? מבלי להכנס לפילוסופיה על מהותו של הזמן, נראה שבחיי היום - יום, הקלישאה...