כי תצא תשפ"ג

 בס"ד

נו, עוד נסיעת 'חארטא'. משמעות המילה במד"אית מדוברת היא "למה הזמנת אמבולנס ולא נשארת בבית? / למה הרופא שולח אותך לבית חולים על דבר כזה?? / איך עם כאב בטן בלבד אתה נמצא אצלי בניידת טיפול נמרץ???". יש גם את הגרסאות הבוטות יותר, אשאיר את זה לדמיון שלכם… וכן, הרבה תיקון צריך לעשות בנושא של רפואה דחופה בקהילה ובשטח. בטח בפריפריה. תיקון ברמה, בשירות, ברפואה המתגוננת ועוד, אבל, זה לפלטפורמה אחרת.

והנה, זו הסיטואציה. קרה המקרה ויצאת (אפילו) עם הניידת טיפול נמרץ לאותו חולה שהיה ראוי שיישאר בבית, בקופת חולים, או שייסע ברכב אחר לבית החולים. פחות או יותר 90% מהמקרים. אולי אפילו יותר. מי שלא מבין שעניינה של הרפואה, אפילו רפואת החירום, הוא העיסוק במכלול שנקרא 'אדם', טוב לכולם אם יחפש לו מקצוע אחר. הגוף והנפש. בין אם נקבל את הדיעה שמדובר בעצם בדבר אחד עם שני שמות, או בשני חלקים שונים, הרי ברור שכדי להגיע לבריאות יש לתת מזור והקלה לשני החלקים האלו. טיפול נכון, בעזרת המילים ועיניים טובות בלבד, יכול להוריד מתחים, לתת לחולה תחושה שהוא בידיים טובות, שיהיה בסדר, שהוא יעבור את זה. הגוף נרגע, גם נזקים גופניים ממש, נמנעים.

יותר מזה. גם אם באמת, אתה, במקרה הזה 'נהג מונית', אין שום עניין רפואי, רק העברה לבית החולים, אתה עדיין צבוע בצבעי הרפואה. עדיין מעביר אדם ולא חבילה. המוּסר מחייב אותך להתייחס לאדם כאדם. להתייחס בכבוד. להתייחס בחמלה. הקשבה. יש חולים שמעבירים את הנסיעה בשקט, מתכנסים בתוך עצמם. יש את אלו שמוצאים בך 'קהל שבוי' לסיפור חייהם הארוך והמפורט.... ויש את אלו שרק מחכים שתשאל. שתתעניין. ההקשבה היא חלק לא מבוטל גם ברפואת החירום. המידע הזה יכול להיות חשוב להעברה לבית החולים או לגורמי הרווחה, אבל לא פחות חשוב, להיות אוזן קשבת. היתרון בטיפול באמבולנס, שיש לך, בדרך כלל, רק חולה אחד שאליו אתה יכול להפנות את כל תשומת הלב שלך, או, לצערי, לבחור שלא..

עוד קומה. אם תפתח את האזניים, המוח, הלב, אתה תוכל לגלות, שאתה אמנם בריא, שולט בסיטואציה, נמצא באמבולנס מבחירה, לעומת החולה, הסובל, שממש לא רוצה להיות במצב הזה, אבל, דווקא מאותו חולה, אתה תוכל לקבל לא פחות ממה שהוא מקבל ממך. האדם, במיוחד המבוגר, הוא אוצר של ידע, ניסיון, חוכמה וחוכמת חיים. מי שמשכיל לחפש את המפגש הזה (ודווקא הסיטואציה הרפואית שיכולה להיות מביכה, שוברת לא פעם את המחיצות) עם האדם, יכול לגלות כמה הוא בעצמו למד. כמה המטפל בעצמו יכול לשאוב ידע, חכמה וכוחות לעצמו.

השבוע נפטר ישראל לשם. אחד מיסודות קהילת רמת מגשימים, איש תורה ועבודה אמיתי, שאת כף ידו הכרתי היטב כשחילק לנו סוכריות בבית הכנסת, עם לחיצת יד אישית חזקה ו'שבת שלום' לכל ילד. בשבעה הזכירה לי אשתו את אחת הפעמים שפיניתי אותו לבית החולים. באמצע סעודת ערב שבת, לא בדיוק הזמן הכי נוח בשבוע. אירוע בו היה בהחלט צריך לפנות לבית חולים, אבל לא הצלת חיים גדולה. אדם שגדלתי לצידו כילד קטן ועכשיו, לכאורה, הסיטואציה הפוכה. אני המטפל. בסוף אותו פינוי, הבנתי, שהסיטואציה לא הייתה הפוכה בכלל. האדם ששכב בכאב על המיטה, שמה שהעסיק אותו היה ה'הטרדה' שלי בשבת, שניצל את הזמן, את הסיטואציה לדבר דברי רוח וקודש, לימד אותי שיעור גדול במה חשוב בחיים, ואיך הרוח גדולה מהחומר. שוב הייתי לידו ילד קטן שמושיט אליו יד, זכיתי, שוב, לקבל סוכריה.

בפסוק הקם תקים עמו. כפי מה שא' [אדם/אחד] עוזר לחבירו כענין אמרם הוי נושא בעול עם חבירך. כמו כן זוכה לתקן עצמו ליישר אורחותיו להיות לו תקומה. וזה הקם תקים עמו. והוא ענין יותר משבעה"ב עושה עם העני העני עושה עמו [שפת אמת, כי תצא, תרל"ו]:

הצו המוסרי אומר - תעזור לחבר. הצו האלוהי אומר - תעזור לחבר. יש צו. צריך לקיים. אם תעזור לחבר, אם תעזור לו לקום, באופן שהוא 'תקים עמו', מבטיחה לנו התורה שגם תקום עמו, שגם שאתה חושב שאתה מושיט יד כלפי מטה, היד שלך, במקביל ממש, מושטת כלפי מעלה. אתה מקים את העני, את החלש, שמקים אותך, שמאפשר לך 'ליישר אורחותיך', מאפשר לך תיקון. 

אפשר לראות בזה רק תוצאה של תיקון המידות, מה שמשאיר עדיין את החלש למטה, אבל, נראה לי שאם אתה מקים את החלש מתוך ענווה שיש מה גם לקום ממנו, זה מעשה מוסרי עוד יותר, המנתק עוד יותר את ההבחנה בין חזק לחלש. שיש כאן יותר מצדקה, יש כאן חבר, יש כאן אח.

שבת שלום,

איתן.

נ"ב

בחרתי היום לראות את הדברים דרך עיני הפרמדיק שלי. דרך עיני ההורה / מורה שלי הדברים נראים אותו הדבר.
"..והיינו דאמר רבי הרבה תורה למדתי מרבותי ומחבירי יותר מהם ומתלמידי יותר מכולן.." [בבלי, מכות, דף י' עמוד א']

שופטים תשפ"ג

 בס"ד

אני פוחד מעצמי. כועס על עצמי. מאוכזב מעצמי. הכי שמח מעצמי, אפילו די מרוצה מעצמי. הפילוסוף לייבניץ טבע את המושג מונאדה. יחידה ראשונית. סגורה. נפש האדם היא מונאדה טען לייבניץ. סגורה בעצמה, לא באמת מושפעת או מוּבֶנֶת על ידי המונאדות האחרות. בעל אופי דטרמיניסטי, קבוע, חסר בחירה אמיתית. האדם מתבשל במרק של עצמו.

אני מניח שיש אנשים שיזדהו מאוד עם ההגדרה הזאת. אני מרגיש אותה נפוצה מאוד בגיל הנעורים, החי, לא מעט פעמים, בתחושה הזאת, ש"אף אחד לא מבין אותי באמת". תחושה שקופצת עוד במהלך החיים. נראה לי שהתחושה הזאת, היא שלב חשוב בהתפתחות. הכרת ה"בֵּיצָה" והאני שבתוכה, לפני שאני בוקע לחיים של חברה וזוגיות. כמובן שזה תיאור סכימתי ומאז היציאה מהרחם יש תנועה פנימה והחוצה מהביצה, אני לומד להכיר את עצמי, במקביל להתנסויות עם החברה, אבל יש שלבים בחיים שההתכנסות פנימה דומיננטית יותר.

למרות תחושת ה'מונאדה' החזקה בגיל הנעורים (ואם לא עבר לך, כדאי לבדוק את זה…) נראה לי שיהיה קשה למצוא אדם שמאמין בזה בכל לבו וחי את חייו לאור האמונה שכך הם פני הדברים. רוב האנשים יגידו שיש תנועה בין מי שהם לחברה שמבחוץ. שיש הפריה, שיש גם הפרעה. זה יכול להיות אפילו אדם אחד שיכול לראות אותי עמוק ורחב (מזל טוב לנו ליום הנישואים ה-22..:)... 

שלב הביצה הוא שלב חשוב. אני שופט את הדברים דרך הפריזמה של האישיות, הערכים והתפיסות שלי. השלב שבו אני מכיר את העולם שמבחוץ חשוב, לדעת שאני מושפע. לדעת שאני יכול להשפיע. מתפקידי ההורה, המדריך, המורה, לאפשר לך להביט פנימה - החוצה. להבין מהם הכוחות הפנימיים ומהם הכוחות שעומדים ממול, המשאבים, הלחצים, כדי לאפשר לאדם לחיות בתוך מרחב כללי, מתוך היכולת לבחור להיות מושפע מבחוץ, מתוך בחירה להשפיע.

בניגוד גמור לתחושת הבדידות של האדם, אנחנו עדים לתנועות עֶדְרִיּוּת גדולות בחברות בכלל, במדינה בפרט, כמו הצד הקיצוני השני, רע לא פחות. יש כח לציבור, לקהילה, להיטיב. להרע. המונאדות מתחברות לגוף תודעתי אחד שעובר בו היום בעיקר פחד, גירוי רגשי חזק, המדלג על אזורי ההכרה במוח, יש להפעלת הגוף כבמצב סכנה. אלו כבר לא הפחדים והרעיונות של היחיד, אלא, של מן גוף גדול ומפלצתי. אולי לכמה אנשים נדמה שהם שולטים במפלצת, מסוגלים לנווט אותה. אבל הם איבדו את זה מזמן. והיא רעבה. היא כבר שולטת בהם, שולטת בנו. נדמה לנו שאנחנו רק מגיבים לרע שעושים לנו, לא אנחנו מפיצים את הפחד, אבל, בהתכנסות לתוך המונאדה הקבוצתית שלנו, שהעידן הטכנולוגי מעצים, אנחנו מאכילים את המפלצת לא פחות מאלו שאנחנו מאשימים…

אני חושב שכדי להרעיב את המפלצת, כדי לעצור, או להאט את כדור השלג של הקוטביות והפחדים, אולי צריך לחזור קצת לביצה האישית שלי. להתנתק קצת. להיות קצת בן 16 שלא רוצה שיגידו לי מה לעשות, שרק אני יודע. לעמוד מול המראה, מול הערכים, תפיסות, מחשבות. לעשות בהן סדר, לחקור אותן, לבדוק את עצמי לאורן. אולי נגלה שלא כל כך מפחיד מחוץ לביצה, שאפשר לחיות לבד, וביחד…

בפסוק הירא ורך הלבב דרשו חז"ל מעבירות שבידו. כי לא הי' שום פחד לבנ"י במלחמה אם לא היה עבירה בידם. כי כל אנשי מלחמה היו קדושים וכשהי' הירהור חטא בא' מהם כתיב ולא ימס כו' לבב אחיו פי' שהי' מביא הירהור גם בלבם. ורך הלבב הוא כל שלא ניתקן ב' היצרים כמ"ש בכל לבבך ואם לא נתהפך ב' הלבבות נאמר ילך וישוב לביתו פי' שעדיין יש לו מלחמה בנפשו כנ"ל [שפת אמת, שופטים, תרמ"ז-תרמ"ט]:

הפחדים נובעים מהאדם. האדם יודע בדיוק מהן העבירות שבידו, הכשלונות, הנפילות. העבירות האלה, מייצרים את הפחדים שלו. הפחדים שלו מייצרים את העבירות. אם אתה רואה את העולם באופן ישר, לא תפחד. לא שאין חששות, לא שצריך לרוץ את הסכנה, יש יראה מהמלחמה, אבל לא פחד משתק, לא רציונלי. האדם ללא 'עבירות' יוכל לנתח את הסכנות שבמלחמה, בהתמודדות שנצבת מולו באופן רציונלי, ערכי ומוסרי. אם יילחם מתוך פחד, הכל יכול לקרות. השכל והערכים ייעלמו, גם אצל החכמים ביותר.

אל תהיה איתנו במלחמה אם יש לך עבירות. פחד זה דבר מדבק. אנחנו מושפעים אחד מהשני ופחדים יודעים לעבור בדיפוזיה (או, יותר חמור, בהעברה פעילה). לטפטף באיטיות ולהמס את לבב כלל הלוחמים. 'יילך וישוב לביתו'. לך תסגר על עצמך. לך תבין למה אתה נלחם, תתגבר על העבירות והפחדים שלך ואז תחזור. אם עדיין רך הלבב שלך. כרמז לפסוק 'בכל לבבך', בשני יצריך, אם עדיין לא למדת איך עובדים הכוחות שלך, אם אתה מושפע מפחדים של אחרים, אל תהיה איתנו בחזית. תחזור הביתה. תתאפס על עצמך, תגדל, ואז תחזור להלחם איתנו.

מי שרואה את עצמו נקי מעבירות, מפחדים. יודע יותר, מבין יותר, מנהיג יותר, צריך לעמוד בראש הכוח הלוחם במלחמת המוסר והדיעות. בגלות היינו עוצרים כאן, מדברים רק על כוחות נפש ומלחמות המתקיימות בעולם הנפש - תקשורת. שבת הבאה נדרוש על 'כי תצא למלחמה על אויבך' - זהו יצר הרע… אבל, עברנו את שלב הגאולה הראשוני. יש לנו עם, ארץ, צבא. מי שמגדיר את עצמו כנקי יותר מעבירות, צריך להיות גם ראשון בחזית הכוח הלוחם. כן, זה עם הנשק והקסדה. מי שחושב שהוא טוב יותר להתמודד עם היצר, אומרת התורה, מתאים להיות גם בחזית מול חמאס וחיזבאללה…

שבת שלום,

איתן.

ראה תשפ"ג

 בס"ד

קשה להיות רחוק. תשאלו כל אחד שגר בפריפריה (ולא, רחובות וקריית גת, אתם לא פריפריה…) שצריך לבחור בין נסיעה ארוכה למשפחה / חברים / אירוע לבין פשוט להשאר בבית…

קשה להיות רחוק. תשאלו כל אדם במערכת זוגית. שגם אם לרוב קרוב, יש פעמים שהמרחק גדל ואיך עוצרים את התארכות הפער…

קשה להיות רחוק. תשאלו כל הורה. שילדיו גדלים. ואפילו עוד לפני שעוזבים ממש את הקן, יש לפעמים מרחק קשה של הדור, שפה, תקשורת…

קשה להיות רחוק. תשאלו כל מורה. איך זה כשנקודת המוטיבציה חומקת. לא נוגעת, ניסית לתפוס את תשומת הלב, את הקשב. רצית לבנות איתם מגדלים ולא נפגשו הלב, העיניים…

קשה להיות רחוק. תשאלו כל ילד. משהו קורה שם בחברה. מעגל סגור. מנסה להתקרב, להצליח אולי לפרוץ, ונדמה שהוא רק מתרחק…

קשה להיות רחוק. תשאלו את עצמכם. שבאמת רציתם. שהבנתם שצריך. ובין ההבנה לפעולה, להגשמה, משהו קרה בדרך. ואיפה אני ואיפה מה שרציתי להיות…

חיים שלמים לדבר על המרחקים האלה. להתמודד עם המרחקים האלה כל החיים. לעבוד עליהם. ובכל זאת, להגיד שמשהו הוא גדול, רחב ועמוק, לא נותן פטור מהניסיון להתמודד איתו. אז, קצת מחשבות על הדרך לצמצם את המרחקים האלה. קצת להתקרב. משהו שיתאים, אולי, לכל המרחקים האלה, אפילו לזה הגיאוגרפי. אבני דרך לצעוד עליהם בעזרת אחרים, בכוחות עצמך.

אי אפשר, כמובן, להתחיל להתמודד בלי לעשות תהליך של הכרה במרחק. לפרש את כאבי הבטן. את התחושה הלא טובה. ממה אני רחוק, איפה אני עומד. לא תמיד קל להכיר לבד במרחק הזה. הכרת הבעיה, היא, כמו שאומרים, חצי מהפתרון.

ואז, רגע להסתכל רק על עצמי. מה המקום שבו הכי הייתי רוצה להיות. מהם מנועי המוטיבציה הפנימיים שלי, מה השאיפות הכי פנימיות שלי ואיך אני תופס את עצמי במנותק מההקשרים הסביבתיים שלי.

וכאן תתחיל העבודה של החיבורים, של ההתקרבות, של יצירת המערכים והפעולות לצמצם את המרחק. להקטין את הפער. צריך לתת צורה מדויקת של פעולות, של מעשים ברי השגה, שנמצאים תחת השגת ידי. העבודה כמעגל למידה. מחשבה, התנסות, בחינה, תיקון ולנסות שוב.

ולדעת גם לשחרר. לתת אמון. בעצמך, שיש לך כוח. במישהו, לרוץ איתו. שרוב המרחק הוא חיצוני למי שאתה. שזה אפשרי לצמצם אותו. שעשית את מה שיכולת, וסוף הטוב לבוא. 

יש משהו במרחק הגאוגרפי, להיות יותר פשוט, מחובר לטבע הגדול שעושה קצת שקט. זמן להסתכלות פנימה, לחשוב התחדשות, במרחק הזוגי. הזדמנות למחשבה נוספת על החינוך שלי את עצמי, על פיתוח היכולות שלי, במרחק ההורי, במרחק החינוכי. לחפש חבר לנפש במקום אחר, בריחוק חברתי. הזדמנות להתפתח בעוד קומה, כשאני קצת רחוק מעצמי…

כי ירחק כו' המקום כו' ונתת בכסף כו' והלכת כו' בכל אשר תאוה כו'. הכלל כי ע"י הרצון והחשק לדבוק בה' אחד יוכל להתדבק בכל מקום שהוא, כי מלכותו בכל משלה. אך שיש ריחוק והסתר ע"י החיצוניות. והעצה הרצון והתשוקה לקרב לה'. והכתוב מבטיחו כי יבא. וכסף לשק נכסוף נכספתי. וצרת פירוש להיות נחקק ומצויר היטב בלב שיהיה עיקר החיות בפנימיות לבבו רק להשם יתברך. ובידך הוא הכח ועיקר החיות כו'. ונתת הכסף כו'. פי' שלא לשכוח אהבת ה' ותשוקה הנ"ל אף בכל מעשיו וגם כפשוטו בכל אשר תאוה כו'. בקר צאן יין שכר. יהי' נזכר אהבה העיקרית לה' ואז אל המקום כו'. ואף שלא יוכל לבא בפועל מ"מ מחשבה טובה הקב"ה מצרפה. והשאר אונסא כמאן דעביד. ויוכל להאמין כי נדבק בשורש נפשו אף שאינו בפועל כנ"ל [שפת אמת, ראה, תרל"א]:

וְכִֽי־יִרְבֶּ֨ה מִמְּךָ֜ הַדֶּ֗רֶךְ כִּ֣י לֹ֣א תוּכַל֮ שְׂאֵתוֹ֒ כִּֽי־יִרְחַ֤ק מִמְּךָ֙ הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁ֤ר יִבְחַר֙ ה' אֱלֹהֶ֔יךָ לָשׂ֥וּם שְׁמ֖וֹ שָׁ֑ם כִּ֥י יְבָרֶכְךָ֖ ה' אֱלֹהֶֽיךָ׃ וְנָתַתָּ֖ה בַּכָּ֑סֶף וְצַרְתָּ֤ הַכֶּ֙סֶף֙ בְּיָ֣דְךָ֔ וְהָֽלַכְתָּ֙ אֶל־הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁ֥ר יִבְחַ֛ר ה' אֱלֹהֶ֖יךָ בּֽוֹ׃ 

וְנָתַתָּ֣ה הַכֶּ֡סֶף בְּכֹל֩ אֲשֶׁר־תְּאַוֶּ֨ה נַפְשְׁךָ֜ בַּבָּקָ֣ר וּבַצֹּ֗אן וּבַיַּ֙יִן֙ וּבַשֵּׁכָ֔ר וּבְכֹ֛ל אֲשֶׁ֥ר תִּֽשְׁאָלְךָ֖ נַפְשֶׁ֑ךָ וְאָכַ֣לְתָּ שָּׁ֗ם לִפְנֵי֙ ה' אֱלֹהֶ֔יךָ וְשָׂמַחְתָּ֖ אַתָּ֥ה וּבֵיתֶֽךָ׃ [דברים, י"ד, כ"ד - כ"ו].

בפשט, שלושת הפסוקים מדברים על מצב שבו חקלאי צובר הרבה תוצרת חקלאית שהופרשה כמעשר שני, אותו החקלאי צריך לאכול בעצמו בירושלים. ומאחר וטכנית זה בעייתי להסחב עם כל כך הרבה תוצרת, אפשר להמיר אותה בכסף ובירושלים שוב להמיר את הכסף באוכל ולאכול שם.

ה'שפת אמת' הופך את משמעות הפסוקים מפתרון טכני לבעיית חוסר במשאיות קירור ואכילה של טון ענבים, להתמודדות עם המרחק הנפשי, עם הקושי. כדאי לקרוא שוב את הפסוקים אחרי פירושו.

כשהדרך רבה. כשכבר אי אפשר לשאת. כשה'מקום' האידאלי, 'מקום' כשמו של הקב"ה, המקום של הרצון, נמצאים רחוק ונראים בלתי מושגים. אומרת התורה, ונתתה הכסף. תחשוב, למה אתה נכסף, מהם הרצונות הפנימיים האמיתיים שלך. איפה הנפש שלך רוצה להיות.

את ה'כסף', את הרצונות והמאויים האלה, שים בידך. קח אחריות, זה בידיים שלך, זה אפשרי. ותן לו צורה. אי אפשר להמיר את המעשר על חתיכת כסף, אפילו אם היא יקרה. צריך לעשות תכנית מסודרת, צריך להיות 'נחקק בלב' איפה אני באמת רוצה להיות. לגייס את כל כוחות הנפש שלך. איך תכיר אותם? 'בכל אשר תאווה נפשך', אל תחפש אידאלים של אחרים, מה אתה מתאווה להיות?

ואז 'ושמחת בכל הטוב'. שיבוא. ולא לך לבד. כי מעשר שני, עשירית מכל התוצרת החקלאית, אי אפשר לאכול ביום - יומיים בירושלים. אתה חייב להזמין אלייך אחרים לשולחן. חברים ונזקקים. כי כשלך טוב, אתה מעביר אותו הלאה..

הקב"ה 'לוקח על עצמו' את האחריות למרחק. כי ירחק ממך המקום. המקום הוא זה ש'התרחק'. הוא מאפשר לאדם את המרחק. שקצת יכאב לו החוסר, כדי שיוכל לבחור באמת, כדי שיוכל לגדול ולהתפתח. את המרחק שנשאר, את מה שלא הצלחנו, גם את המרחק הזה, אומר ה'שפת אמת', הקב"ה לוקח על עצמו. אם עשינו והשתדלנו, את המרחק שנשאר, הקב"ה ישלים במקומנו.

שבת שלום,

איתן.

עקב תשפ"ג

 בס"ד

האופטימיים שבסלון יגידו שיש חוט. הפסימיים, טוענים מולם, שהוא מעולם לא היה קיים, יש רק גורל עיוור. הרוב חושבים שהוא אבד לבלי שוב, בקושי זוכרים איך הוא היה נראה. כולם עומדים בסלון ומתווכחים, מעט האורגים יושבים בצד וטווים אותו פיסה אחר פיסה.

קיים או לא קיים, זו השאלה. האם בשנת ה-75 למדינת ישראל ובכניסתה לרבעון הרביעי יתברר כי אכן ישנו חוט המחבר בין כל חלקי האומה (ובשאיפה גם לכלל האזרחים), האם ישנו סיפור משותף, אתוס משותף, גורל עתידי משותף, הבנוי על היסטוריה משותפת, שבסופו של דבר יהיה חזק יותר מכל המחלוקות וימנע פילוג שאין ממנו חזרה, או שהכל היה סיפור ילדים נאיבי של עם נרדף שמצא לרגע מנוחה. ואם אכן הפערים כה גדולים, הסיפור הזה יתפרק ותשאר פה מדינה שסועה ורקובה, שלא תהיה מסוגלת, בלי הסיפור המשותף המוסרי, לעמוד מול הכוחות הקוראים להשמדתה. 

אתה פותח את הדלת של הכיתה בהתרגשות. תלמידים חדשים. קבוצה חדשה. ללמד אותם זה רק חלק מהסיפור. ולא תמיד החלק הגדול. כדי להביא אותם ללמידה של ידע, מיומנויות, הרגלים לימודיים וחברתיים ולא פחות חשוב, ערכים, אתה נדרש להיות אורג מומחה. לטוות את החוטים הדקים יחד. שלא ידרכו אחת לשני על היבלות, על הקשיים, על החולשות. שייראה בחוט המשותף כל סיב עם הגוון שלו, שישלימו אחד את השני בפעילות הלימודית, החברתית, הערכית. לקבוצה יש כוח. אני מלמד כל שנה את אותם המקצועות, אבל בכל שנה יש דינמיקה אחרת בקבוצה שמשפיעה גם עלי וגם על הדרך שבה אני מלמד, שבה אני פוגש את הקבוצה. כשהחוט לא חזק, קשה מאוד להחזיק למידה משמעותית.

לא כולם מתעסקים בטווית החוטים. לא כולם מאמינים שזה בכלל התפקיד שלהם. פוליטיקאים, מנהיגים, אנשי ציבור, מורים… יש להם הסברים. מחויבות למגזר, לרעיון, לחומר לבגרות. בלי החוט, בלי הקבוצה זה לא יילך. זאת אומרת, תמיד יהיו אלו שאפילו ירוויחו רווח מסוים מפירוקה של הקבוצה. החזקים יותר. הם יחיו לפי הערכים שלהם בתוך השבט שלהם. יהיו להם המשאבים, הם אלו שגם לא צריכים ממש את המורים בשביל ציונים טובים. אבל, לאורך זמן, כולם יפסידו. בין סתם שנה מעייפת שאתה כבר רוצה שתגמר ובין מדינה קרועה, כאב אמיתי ושבירה של הערכים.

יצא לי השבוע לראות ולשמוע כמה פודקסטים. שיחות אחד על אחד. לא עם כל מה שנאמר אני מסכים או מבין. אבל המשותף לכולם היה האופן שבו מָסַכִּים שנראים ענקיים יכולים לרדת ולהביא להבנה, גם אם לא להסכמה. הבנה שאומרת, כל אחד מנסה ככל יכולתו, הבנתו ועקרונותיו לעשות טוב משותף. שלושה מהם הם פרקים של 'המנגנון' של שאול אמסטרדמסקי. בשלושת אלו ששמעתי הוא מדבר עם אנשים הרחוקים ממנו בתפיסת העולם. שיחה עם נעם ויימן, מנכ"ל חברת ענק של ייבוא / הפצה שאמסטרדמסקי נלחם מולה ויצא נגדה בתקשורת, שיחה עם שר האוצר בצלאל סמוטריץ' ועם אריה ארליך עורך עיתון חרדי שמול שניהם יש לו בעיות אידאולוגיות אחרות. 

הרביעי הוא ריאיון של אורית נבון עם הרב סתיו שאחד המסרים ממנו הוא הצורך בלקחת אחריות ולעשות את המקסימום ולטוות את החוט הזה, מתוך אמונה שהוא קיים, שזה אפשרי. שנצטרך כולנו להתפשר ולהתגמש, לזוז קצת הצידה, לפנות מקום. לא מתוך חולשה, אלא, מתוך הצורך, מתוך האידאל לבנות אומה מכל שבטיה, כוחה של הקבוצה.

במדרש הלשון אדם מישראל שיש לו מנורה של פרקים כו'. כי בריאת האדם הי' לחבר ולקשר כ"ד לשורשו. שכל העולם יש לו חיבור ושייכות להקדושה. וזה המנורה של פרקים נר ה' נשמת האדם. ובשבת מתגלה הארה הפנימיות בכל דבר וא"צ רק הרצון לקבל ההארה [...] ואפשר לומר שגם זה הפי' שנותנין לכל אדם מישראל רצון ומשאלות לב לטובה. אמת גם ע"ז שייך משאלות לב לבקש רצון אמת [שפת אמת, עקב, תרל"ב]:

המדרש שה'שפת אמת' מביא את המשפט הראשון ממנו (דברים רבה ג', א') שואל שאלה בהלכות שבת. האם מנורה (כלי חרס בעל נפח לשמן ומקום לפתילה) העשויה פרקים פרקים (חלקים המורכבים אחד עם השני שניתן גם לפרק) מותרת לטלטול בשבת או לא. ההלכה היא שלא משום מלאכת בונה. בשבת לא מרכיבים מנורה ולכן גם לא מטלטלים אותה (בסוף המדרש מופיע גם הקשר לפרשת עקב, עיינו שם).

על המדרש הזה אומר ה'שפת אמת' שכל עוד מותר לנו לעבוד, שכל עוד בכוחנו לעבוד ולעשות תפקיד האדם כולו ולא רק של עם ישראל הוא לעסוק בחיבורים. המנורה של ישראל היא 'פרקים פרקים', חלקים, חלקים, שבטים, שבטים. שלכל אחד מהם חיבור לקדושה, גם לשבטים שחטאו אי אז בחטאים חמורים וגם לאלה שקשה להבין איך הדעות והמעשים שלהם קשורים לקודש. 

ויש שמנורה של פרקים היא דווקא 'מוקצה', לא שייכת, אסורה. ועל דרך החסידות המצב הזה קיים בעש"ן - עולם, שנה, נפש. העולם - המקום. בבית המקדש הייתה מנורה העשויה מקשה אחת. האחדות במקדש נראתה בבירור תגיעו כולכם שונים, אין בעיה, כאן תתברר האחדות. שנה - הזמן, שבת. זמן שמעיד על אחדות הבריאה בפני עצמו. אין בו מקום לפרקים פרקים, או, אולי, יהיה נכון יותר לומר, אי אפשר לראות בו הבדלים שמפרידים באמת, כוחות מנוגדים שלא מכוונים לאותה מטרה. אל תסתובבו עם מנורת פרקים בשבת. זה לא מתאים. ונפש, האדם. כאן זו כבר עבודה, כאן צריך להתאמץ, כאן צריך לעבוד קשה. אם נצליח, אולי ממילא, כבר נזכה לשבת אחרת, לרצון משותף להקים לעם הזה רעיון ומקום שיהיה פתוח לכולם, שכולם ירגישו רצון להכנס בו.

שבת שלום,

איתן.