צו - הגדול תשפ"ג

 בס"ד

המחשבות פורצות גבולות, אין מה שיעצור אותן. הדרשות, המילים עולות גבוה, רעיונות, אידאלים, תובנות… המעשים, כך נדמה, ברובם, בנאליים. מנותקים מאותן מחשבות. רחוקים מהמילים שיצאו מהפה, שנכנסו אל האוזן, שעוררו את הלב. כן, יש גם מעשים גדולים. כאלו שראוי שיספרו עליהם. כאלו שזוכרים. אבל אי אפשר ככה כל יום, צריך לחיות, נו. 

יש את אלו, שאצלם, כך נראה, המעשים, גם הם, מיוחדים. נראה שהם חיים עם אש תמידית. בוערים. לא נמצאים במקום אחד. בולטים תמיד ראש אחד מעל כולם. המעשים שלהם, כמו הרעיונות, נראים גדולים, מיוחדים, כאילו הם חיים במציאות חיים אחרת. מה שאני יכול רק לחשוב עליו, הם עושים.

כך, אני חושב, בנוי עולם המושגים של רובנו. העולמות שסביבנו מלאים סיפורים על גיבורים, על מלאכים. בתרבות, בחדשות, אנחנו נחשפים בעיקר למיוחד, לבולט, לדמות הגיבור שלא נח, שלא שוטף כלים. בונה עולמות או מחריבם.

אני חושב שהראייה הזאת עושה עוול. מזיקה. גם המעשים הגדולים של הגיבור נבנו מאלפי מעשים קטנים. גם אינספור מעשים 'קטנים' שלא זוכים לאור הפרסום, או להכרה, משנים עולמות. גם בשקט יש טירוף של עשייה. בעולם שמכיר ומוקיר גיבורים שדרך כוכבם באחת, אני מבקש להכיר בדרך הארוכה. במעשים הקטנים. בלמידה ובשינון. בהכנה, בתרגול, באימון, ובעשייה יום יומית. להיות גיבור על, לנצח, לכבוש, להציל את העולם, זה טוב לחלומות. אני חושב שצריך לקום בבוקר, ללמוד, לעשות את אינספור המעשים הכאילו בנאליים. לעשות אותם טוב. לעשות אותם למען מישהו, למען משהו ופשוט להיות גיבור על.

שני יסודות

מילים: זלדה 

הלהבה אומרת לברוש

כאשר אני רואה

כמה אתה שאנן

כמה עוטה גאון

משהו בתוכי משתולל

איך אפשר לעבור את החיים

הנוראים האלה

בלי שמץ של טירוף

בלי שמץ של רוחניות

בלי שמץ של דמיון

בלי שמץ של חירות

בגאווה עתיקה וקודרת

לו יכולתי הייתי שורפת

את הממסד

ששמו תקופות השנה

ואת התלות הארורה שלך

באדמה, באוויר, בשמש, במטר ובטל

הברוש שותק,

הוא יודע שיש בו טירוף

שיש בו חירות

שיש בו דימיון

שיש בו רוחניות,

אך השלהבת לא תבין

השלהבת לא תאמין

ב"ה צו שבת הגדול צו את אהרן כו'. כל לשון צו בקרבנות כי זה עיקר בחינת המצות בעובדא [במעשה]. וזה מדת אהרן הכהן העובד במקדש. דאיתא פולחנא דבעי למיפלח קמי קוב"ה במילולא ובעובדא. ומשה רבינו ע"ה הוא תורה אור ואהרן הוא נר מצוה. ואיתא משה שושבינא דמלכא שהוריד התורה לבנ"י להורות דרך ה'. ואהרן שושבינא דמטרוניתא הוא החלק שיש לבנ"י במעשיהם ולכן נשתתף אהרן במצוה ראשונה דהחדש הזה לכם. וע"פ רוב קורין פ' צו בשבת הגדול שהוא שורש המצות וגדול כחן של מצות בעשי' שע"י המצות מתברר הנפש והגוף. ולכן אמרו חז"ל בודקין החמץ לאור הנר שיכול להכניסו לחורין ולסדקין. לאור הנר הוא בחי' אהרן. וגם רמז לדבר כי י"ב נשיאים הקריבו בניסן. ובי"ג חנוכת אהרן בהעלותך. ובאור לי"ד בודקין החמץ לאור הנר כמ"ש במ"א [כמו שכתוב במקום אחר] כי מדאורייתא בביטול בעלמא סגי [מספיק] הוא בחינת מרע"ה [משה רבינו עליו השלום] שהיצה"ר [שהיצר הרע] בטל ממנו כמ"ש [כמו שכתוב] בעצרת שניתן בו תורה אית ביטול ביטול יצה"ר [יצר הרע]. אבל בכח אור הנר בודקין. והוא כמ"ש מה ה' אלהיך שואל מעמך דייקא ליראה ולאהבה והוא שורש המצות עשה ול"ת [ולא תעשה] שעל ידיהן באים ליראה ואהבה בשלימות. אבל לגבי משה הוא מילתא זוטרתא [דבר קטן] כמ"ש חז"ל [שפת אמת, צו - הגדול, תרנ"ב]:

ומה לגבי העולם הדתי? ממה הוא עשוי? תורה ועבודה (לא במובן של בני עקיבא, אלא, תורה של לימוד מול העבודה בעשיית המצוות, במקור, הביטוי מכוון לעבודת בית המקדש). בשניהם יש שלהבת ויש ברוש. במבט שטחי ניתן לחלק את העולם הזה כך שהמעשים, המצוות, הם נר. אור קטן. חזרה אינסופית על אותם הטקסים, על אותם המעשים, מובנים יותר או מובנים פחות. מין פטיש שנועד, כך נדמה, לדפוק עלינו מכל הצדדים, להשאיר אותנו במסלול (ויש משהו מעין זה בריבוי המצוות בעידן הפוסט נבואי..). ויש את התורה, אור גדול, רעיונות, דרשות שנישאות מעל בימת בית הכנסת לעורר את השכל והלב, לימוד שאין לו גבול, ים שאין לו סוף.

ב'חתונה הגדולה' בין הקב"ה לכנסת ישראל, משה מצד ה'חתן'. מוציא, מושיע, מלמד, עושה ניסים, מביא לעולם את האור הגדול, קורן עור פניו. לעומתו, אהרון, מלווה את ה'כלה'. קם כל בוקר ומדליק את הנרות. מוביל את עבודת המשכן, ריטואל שחוזר על עצמו מדי יום כמעט באופן קבוע. האור הגדול שהביא לנו משה הוא הפלא הגדול שזכינו לקבל, שזכינו להיות חלק ממנו, שממנו הכל ואליו הכל הולך. 

אבל, יש דברים שאפשר לעשות רק עם נר קטן. קודם כל, להיות שותף. אי אפשר לעמוד מול האור הגדול, בטח לא כל יום, את זה חווים פעם אחת במהלך החיים של העם ובטח של היחיד, מן מעמד הר סיני כזה. אבל לקחת נר, זה כל אחד יכול. לעשות מעשים קטנים, אין אחד שלא מְצוּוֵה. המִצְוָוה של חודש ניסן, של שינוי הלוח העברי, של קביעת המועדים על ידי בני ישראל היא הדוגמה האולטימטיבית, היא ההוכחה ליכולת של שותפות האדם בניהול העולם. 

לא רק שותפות. גם בדיקת חמץ. חיפוש בסדקים ובחורים. גילוי של אור בפינות אפילות. היכולת להבדיל בין טוב לרע, ובכלל לראות את המיוחד בכל דבר ובכל אחד, גם את זה, אי אפשר עם אור גדול שצובע הכל באותו גוון מסנוור. גם לזה, אנחנו צריך נר. אור קטן, מדויק, שמאפשר לנו לראות את מה שמולנו, את מי שמולנו. לקיים עוד מצווה, לעשות עוד צעד קטן לאדם. להעמיק שורשים ולהרגיש שגם בזה יש אש של טירוף (טירוף בקטע טוב, כן? 🙂).

שבת שלום,

איתן.

ויקרא תשפ"ג

 בס"ד

שינוי סטטוס. 

#אבאלחייל.

ורציתי לכתוב משהו כמו "דווקא עכשיו! אל מול הסרבנות! אל מול ההשמצות! הבן שלי מתגייס ב"ה לשירות קרבי מלא!!". להצהיר. הנה תראו! להתריס מולם. מול אלו שמאבדים את זה. מול אלו שמוכנים לזרוק הכל. מול אלו שסופרים חיילים מול בני ישיבות, בלי להבין כמה יש גם וגם, חיילים, חיילות, משרתות ומשרתים בשירות לאומי שהם בוגרי ישיבות ומדרשות. מול אלו שמתקשים (או לא רוצים) להבין מורכבות, תרומה וערכים קצת שונים מהסטנדרט שהם גיבשו לעצמם (וגם בלי להבין בסטטיסטיקה…).

אבל לא. לאו דווקא עכשיו. לא אל מול הסרבנות, לא אל מול המשמיצים. זה הזמן. תמיד. לצאת לשליחות. לתת את הכל מעצמך, כי זה מה שלמדת מההורים, ולהיות גאה בילדים (שכבר מזמן לא ילדים) שגידלת ושהולכים אחריך. כי כשכלל הציבור צריך אותך, אף פעם זה לא הזמן להעמדת תנאים. כְּשֶקוֹל ישראל קורא ויש לך את האוזניים לשמוע, כשקול דמי אחיך זועקים אלייך, אתה לא בורר את התנאים, אתה קם והולך.

קוֹל קָרָא, וְהָלַכְתִּי,

הָלַכְתִּי, כִּי קָרָא הַקּוֹל.

הָלַכְתִּי לְבַל אֶפֹּל.

אַךְ עַל פָּרָשַׁת דְּרָכִים

סָתַמְתִּי אָזְנַי בַּלֹּבֶן הַקָּר

וּבָכִיתִי.

כִּי אִבַּדְתִּי דָבָר.

חנה סנש, קיסריה, 1942.

זה היה נכון לפני 80 שנה וזה היה נכון גם לפני 2,000 שנה ושום דבר מהותי לא השתנה גם היום. 'ארצי שינתה את פניה' אינספור פעמים, אבל הקול, הוא אותו הקול. פרשות דרכים יש לאין ספור, איבדנו ונאבד לא מעט דברים. נבכה. נשמח. נקום. נלך.

ובפן האישי גאווה גדולה (ועוד הרבה מחשבות ורגשות שלא כאן המקום לפורטן). כן, יש לחיילים היום תנאים יותר טובים. אני יכול להשוות כל דבר לזמן בו אני הייתי חייל סדיר ולהראות איך היה, לכאורה, יותר קשה. יש להם תנאים יותר טובים, כן. אבל, גם קשיים ולחצים אל מול נתינה לכלל, הרבה, הרבה יותר גדולים ומשמעותיים. אני חושב שהגבורה לה נדרשים היום בני הנוער גדולה יותר מהגבורה שאנחנו נדרשנו לה כאשר אנחנו היינו צריכים להתגייס. להתגייס לכל דבר. ואל מול העולם שקורא בקול גדול נגד שליחות, בוודאי נגד שליחות של מסירות הנפש ממש, הם קמים ומתגייסים לשירות צבאי, שירות לאומי ולעוד משימות לאומיות וחברתיות לרוב (ואולי דווקא בגלל זה הם מעוררים פחד וקנאה).

ילד שלי. לך לשלום, שוב לשלום. לך בכוחך זה והושיע את ישראל. ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם.

במד' ברכו ה' מלאכיו תחתונים שאינם יכולין לעמוד בתפקידיו כתיב מלאכיו כו'. כי באמת כל איש ישראל שנשתלח בעולם לעשות רצון אבינו שבשמים נקרא שליח ומלאך. אך כי המלאך אין לו שום דבר רק השליחות. [ולכך נקראים עומדים בלי השתנות מבחינת שליח ומלאך כנ"ל] וכשאדם שומר עצמו שלא להיות שום מעשה בלי קיום רצונו ית' שהרי ענין זה נמצא גם בתוך כל מעשה שיש בו ניצוץ קדוש והוא כח הפועל בנפעל וצריך להיות כל מעשה האדם רק כדי להיות נעשה רצון ומבוקש השי"ת. ואז נקרא באמת מלאך שהרי מוצא לעצמו בכל מעשה שליחות וקיום רצונו ית'. וזהו עושי דברו שעושין הדיבור ע"י הכנה בכל מעשה להיות רק לרצונו זוכין לשמוע בכל מעשה ממש מה שרצונו ית' בזה גופיה [עצמו]. וזהו גבורי כח שעיקר אחיזתם בכח שבכל דבר שהוא הפנימיות והוא רצונו ית' המחיה כל כנ"ל. וזהו שאמר ויקרא אל משה הפירוש שכן היה בחינת משה רבינו ע"ה שהיה מוכן תמיד לנבואה והיה שומע תמיד קול הקריאה כמו מלאך שעוסק תמיד בשליחותו ית' שאין לו דבר אחר בעולם כנ"ל [שפת אמת, ויקרא, תרל"א]:

פותחים את חומש ויקרא. חלקו הראשון של הספר נראה כעוסק בדברים הרחוקים מהכלל. רחוקים מעניינים ציבוריים, בטח רחוקים מהחיים שלנו היום. ודווקא החלק הזה בספר, פותח במילה הייחודית בכל הקשר בין הקב"ה למשה. במקום "וידבר" - "ויקרא".

משה הוא השליח האולטימטיבי. השליח הנאמן. הוא כל הזמן נמצא בעמדת שמיעה, בדקת קריאה, כדי לשמוע את הקול. את קול הציווי. אין לו עניין אחר בעולם. הוא מחכה לצו הקריאה ומתייצב מייד לבצע את מלאכתו בלימוד והנהגת העם. כל חלקי העם. גם כשהעם משנה את פניו. ובזה משה דומה למדרגת מלאך העוסק תמיד בשליחותו. הקרבת הקורבנות היא המעשה שמעיד שבשביל להתקרב, צריך להקריב.

טוב, משה יש רק אחד. רחוק, לכאורה, מרובנו, שלא כל הזמן מוכנים לשליחות. איך גם נוכל לשים את כל החיים האישיים בצד ולהיות שליחים נאמנים? במקום אחר, נותן לנו ה'שפת אמת' את הנוסחה: 

רק העצה לבטל עצמו לכלל ישראל כמ"ש כי יקריב מכם כו' [תרל"ה]: 

כשאתה פועל מתוך כלל ישראל, אתה מתדמה למשה. אז, גם כשאתה עוסק בענייניך הפרטיים, אתה הופך אותם לחלק מהשליחות. השנים של שליחות בשירות לאומי וצבאי הם מסגרת כלל ישראלית אולטימטיבית. שליחות של מלאכים. עם זאת, הם רק הדוגמה, הזיקוק, לחיי שליחות ארוכים.

שבת שלום,

איתן.

ויקהל - פקודי - החודש תשפ"ג

 בס"ד

אני עובד בתוך המגזר הדתי - לאומי. עמוק בתוכו. מוסד חינוכי, במיוחד בגילאי התיכון, במיוחד במגזרים הדתיים השונים, הוא הכי קרוב שאפשר להומגניות. בעוד שבגנים וביסודי, עוד יש מקום לשילוב, עוד יש מוכנות של הורים (ואפילו העדפה לפעמים) לשלוח למוסדות דתיים, או למוסדות דתיים שלא מהזרם הספציפי שלהם, הרי ככל שעולים בגיל יש רצון לשלוח את הילדים למקומות שהם יותר מתאימים לדרך החינוך הנראית נכונה להורים (האם יש הלימה בין ציפיית ההורים למה שקורה, זה סיפור מעניין, אבל לא לכאן…).

הגיוני ומובן. אבל יש לזה מחיר. וכבר הזכרתי, כי 'חרדיות' היא תכונה שכבר מזמן לא לבושה רק בשחור ולבן. אפילו אלו המחזיקים בדגלים הצבעוניים ביותר, עם הסיסמאות של קבלת האחר והשונה, נוטים להתכנס ולהתחבר עם אותם 'אחרים' שמחזיקים בדיוק באותן הדיעות שלהם. שמתקשים לקבל את האחר האמיתי. וזה לא רק בין שמאל לימין, בין חילונים לחרדים, מתנגדי הרפורמה או אלו שבעדה. אנחנו מתקשים לקבל את השונות שבין תתי הקבוצות שבתוכנו. לפעמים הם אפילו קשים לנו יותר.

עשיתי כמה ימי מילואים עם יחידת כפיר. ליחידת המילואים שלי הצטרפו לא מעט חרדים. ואפילו שאנחנו באותה 'קואליציה' ההבדלים קופצים. בעיקר הקפיצה אותי הכשרות. לא רק שההכשר של הרבנות הראשית הוא כלום בעיניהם ("תביא לי מהאוכל הכשר" אמר אחד והצביע על כשרות המהדרין), אלא, גם סוגים ותת סוגים של כשרות מהדרין טובה לאחד ולא טובה לשני. וזה לא בבית שלהם, זו יחידה צבאית. הלכות הכשרות נועדו לייצר קו אחיד כדי שנוכל לאכול אחד אצל השני, להיות יחד בשבתות, בחגים. בפועל, ודווקא בארץ ישראל, הלכות הכשרות (או, יותר נכון, הכשרויות השונות… וזו נקודה מרכזית לתשומת לב, על ההבדלים בין ההלכה לאיך שמפרשים או מיישמים אותה) מרחיקות אותנו האחד מהשני. וזו רק דוגמה אחת, ולאו דווקא הקיצונית ביותר, לפרשנויות הלכתיות המרחיקות אותנו האחד מהשני. 

מִי שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ שֶׁהוּא מֻחְזָק בְּכַשְׁרוּת, אָסוּר לִקְנוֹת מִמֶּנּוּ יַיִן אוֹ שְׁאָר דְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ לָחוּשׁ בָּהֶם לְאִסּוּר. מִיהוּ אִם נִתְאָרַח אֶצְלוֹ, אוֹכֵל עִמּוֹ כֹּל שֶׁלֹּא נוֹדַע לוֹ שֶׁהוּא חָשׁוּד (קיצור שולחן ערוך, מ"ו, כ"א).

אפילו מי שאסור לקנות ממנו, מותר להתארח אצלו! אז אפשר לומר שכולנו חשודים, אבל, שימו לב לאן זה מוביל אותנו…

אז כדי לחיות האחד עם השני צריך להתפשר ולהתגמש. באמת. אפשר לעשות את זה (וראוי לעשות את זה) אפילו על פי ההלכה. וזה עובד לשני הכיוונים. אם רוצים (באמת ולא בשביל להתנגח) חרדים בצבא, בעבודה, במרחב הציבורי, חובה לשמור גם על הזכות שלהם לנהל אורח חיים המוסכם עליהם גם אם הוא לא תואם את תפיסת עולמי הציונית, הארץ ישראלית. אי אפשר לזעוק 'זכויות אדם', לשפוט אותם לאור ערכי התרבות המערבית ולמנוע מהם בכך זכויות. 

צריך ללמוד. להתעמק בערכים כפי שאני תופס אותם. להיות בטוח בהם יותר, לדייק אותם, לא להרגיש נחות את מול האחר (הרי תמיד טוב להחמיר, לא?), אבל גם לא לחשוב שכל האמת נמצאת אצלי. לא לפחד להפגש. לחדד את ההבדלים, לעמוד על העקרונות, להתגמש בשוליים. ואין מה לעשות, אין מתכון ברור, אין קווים ברורים ל'עקרונות' או ל'שוליים'. המסר המרכזי שלי הוא ללמוד. הוא להעמיק, הוא לחקור. אני מאמין שמפה השכל האנושי והמוסר הבסיסי יעשו את שלהם.

פ' ויקהל פקודי ופ' החודש ובמדרש פקודי איש אמונות רב ברכות כו'. בא ליישב כי במנין אין הברכה שולט. והתירוץ כתוב ג"כ [גם כן] בזוה"ק [בזוהר הקדוש] שכיון שהי' ע"פ משה הי' ברכה במנין ג"כ. והענין כי כל ריבוי הוא למטה כמ"ש בס' הישר כי כל המתקרב להקדושה נתמעט ונעשה אחד ע"ש שער י"א. אך ע"י אמונה כראוי שפי' אמונה להיות נמשך אחר השורש מקום האחדות אף שהוא במקום הפירוד ממילא נמשך ההארה העליונה גם בתוך המנין והרבוי כנ"ל. וזהו כל ענין המשכן כנ"ל להמשיך הארה עליונה גם תוך עבודה ועשי' כנ"ל. ולכך הוקם ג"כ בר"ח ניסן כנ"ל החודש הזה לכם וע"י משה אספקלריא דנהרא בחי' החודש הזה כנ"ל [שפת אמת, ויקהל - פקודי - החודש, תרל"א]:

חמסה, חמסה. כמה פירוט על הזהב, על הכלים, על המשכן. והרי אין הברכה שורה, אלא, על הסמוי מן העין? עונה המדרש והזוהר בעקבותיו, אם המשכן הוא 'על פי משה' אין בעיה. הברכה תשרה. ה'שפת אמת' מסביר הן את הקושיה והן את התירוץ. ריבוי, שונות, אלו דברים שאנחנו רואים מנקודת מבט נמוכה, מצומצמת. כשאנחנו מסתכלים מלמעלה, מנקודת מבט קדושה יותר, אנחנו יכולים לראות יותר את המשותף, את המאחד. והלא, אם המשכן נועד לאחד, מדוע מופיע בו ריבוי?

והתשובה היא משה. איש האמונה. שיכול, בזכות אמונתו, להפוך את הדברים. לא להסתכל רק מלמעלה מנקודת מבט שהיא אולי מאחדת, אבל רחוקה מלפתור בעיות במציאות. היא אולי קדושה יותר, אבל זו לא קדושה שיכולה לבוא ביטוי בנפתולי החיים. עם משקפי אמונה, אפשר להנמיך מבט. אפשר לראות את השונות הגדולה, את ריבוי הפרטים האנושיים, התכנוניים, החומריים ודווקא מלמטה להאמין שלהכל יש שורש משותף. זו מדרגה גבוהה יותר, קדושה יותר, זה תפקיד המשכן. 'והיה המשכן אחד' (שמות כ"ו, ו') במובן של מְאָחֶד.

לא היה צריכה התורה להתחיל, אלא, מהחודש הזה לכם, שואל רש"י בפירושו הראשון לתורה. נקודת המוצא של השאלה היא שזו המצווה הראשונה שהצטוו עם ישראל כאומה. אומרת לנו התורה, באותו התאריך בו נהייתם לעם אחד, באותו התאריך קיבלתם משכן שבו תוכלו, שבו אתם חייבים, לקדש את כל הפרטים. זה תלוי בזה.

שבת שלום,

איתן.

כי תשא - פרה תשפ"ג

 בס"ד

אֵיךְ נִלְחָמִים בְּעֵגֶל.

יָפֶה. מֻזְהָב. אוֹר. יָקָר.

מְסַמֵּא.

עֵינַיִם וְלֵב.

אֵיךְ עוֹמְדִים מוּל עֵגֶל,

שֶׁאֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ?

יִשְׂרָאֵל!

סְלַח לִי, אֱלֹהִים. 

אֶשְׁבֹּר לוּחוֹת. מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ.

אֶהְיֶה כְּאַחַד מֵהֶם.

אֵלֵךְ וְאֶכְתֹּב, שׁוּב.

אַרְבָּעִים שָׁנָה וְעַד עוֹלָם,

אֶת לוּחוֹת לִבָּם.

התדהמה שמכה בי שוב ושוב עם גילויי השנאה והאלימות. על מה? מה כבר קרה שבשבילו מוכנים לשרוף את הכל, לשחוט את אחרונות הפרות הקדושות?  וברור שזה לא רק העניין המשפטי. ויותר מזה מטריד אותי, הוא מה שנמצא מאחורי הסימפטומים האלה. מה מפריד בינינו. מה הרחיק אותנו כל כך. ועלו לי הסברים, מחשבות על אינדיבידואליזם, פוסט מודרנה, פוסט ציונות, אמונה בזכות שלנו על פיסת האדמה הקדושה הזאת. אמונה בכלל.

וחשבתי על העגל. סגידה לעגל הזהב. בעיות אמונה של מיעוט, שבירת כל הכלים בבת אחת. עבודה זרה. זהב של מצרים, תרבות של מצרים, הרוצים להפוך אותו לאלוהי ישראל. על זה אני חושב שלושה ימים. והלכתי, בגאוותי, ל'שפת אמת' כבכל יום שישי, למצוא מקור לכעס שלי. להשוואה שלי. ואולי היא נכונה, אבל זה מה שמצאתי. והייתי אחר.

במדרש וישבר אותם כו'. כיון שראה מרע"ה [משה רבינו עליו השלום] שאין לישראל עמידה חבר עצמו עמהם הם חטאו ואני חטאתי כו' ע"ש [עיין שם]. ואין מובן. וגם קשה הא איתא [מובא] שראה אותיות פורחות באוויר לכן שיבר אותם כו'. ונראה ביאור הענין כי בוודאי התורה תלוי בהכנת בני ישראל שהם מקבלי התורה. וכתיב חרות על הלוחות חירות מיצה"ר [מיצר הרע]. ממלאך המות. ממיתה כו'. וקשה מה פירוש על הלוחות. רק כפי מה שנחקק ונחרת הארת התורה בלבות בני ישראל. כך נחקקו האותיות בלוחות ג"כ [גם כן]. שעיקר הכתיבה בלב כמ"ש [כמו שכתוב] כתבם על לוח לבך. ולכן כשחטאו בנ"י אותיות פורחות כו'. אמנם מרע"ה לא חטא באמת. והיה בכחו להחזיק התורה כמו שאמר לו הקב"ה ואעשה אותך לגוי גדול. אך כי מסר נפשו בעבור בנ"י. ולא רצה לפרוד עצמו מהם. ועי"ז שחבר עצמו עמהם ולא נפרש מהם. שהי' חביב אצלו כללות בנ"י מהלוחות. שהיה יודע רצון הבורא שכנס"י חביבין אליו מהכל. ועי"ז גופא היו האותיות פורחות כנ"ל. ולכן שיבר אותן כנ"ל. ובאמת עי"ז שחיבר עצמו לכללות בנ"י עי"ז תיקן אותם. כי כמו שהי' הוא עמהם באופן זה ההתכללות לא חטאו כי בשעת החטא לא הי' עמהם… [שפת אמת, כי תשא, תרל"ז]:

'אותיות פורחות באוויר'. משה נשאר עם שני לוחות אבן סתמיים. אז מה העניין הגדול בשבירה שלהם, שואל ה'שפת אמת'. האותיות, התורה, לא ממש ירדו מלמעלה למטה. הן נחרטו קודם בליבות בני ישראל, רק חריטה כזו, הכנה כזו, קבלה כזו, מאפשרת להן להיות כתובים על הלוחות, לרדת מלמעלה למטה. לא הפוך. 

משה היה יכול לשמור את הלוחות, להחזיק אותן לבד, אפילו לכתוב אותיות משל עצמו. להקים אומה חדשה, להפרד מהערב רב. אבל, הוא בוחר בעם לפני כל דבר אחר. הוא עוד לא בירר מה קרה שם למטה, עוד לא דיבר עם אהרון. על אף העדות מהקב"ה בעצמו שהעם חטא, הוא בוחר בנאמנות שלו לעם לפני הכל. זה כמובן לא מתנגד לרצון הקב"ה ומשה ידע את זה ועמד בניסיון. 

עוד יהיה זמן לשרוף את העגל, לכתות אותו, להתעמת עם העם (אפילו להרוג, מה שרק משה ורק במדבר אפשר היה ויהיה לעשות), אבל קודם האמירה העקרונית - אם אין עַם, אין לוחות, אם אין עַם, "מחני נא מספרך אשר כתבת". ואחרי פעולות החירום הנ"ל שהוא עושה הוא הולך לבנות אוהל הדברות, אוהל של לימוד, עוסק בחינוך. תיקון ארוך טווח.

למדתי את ה'שפת אמת' הזה ואווירת הכעס ירדה ממני בבת אחת. אני לא חושב שצריך לוותר, אני לא חושב שצריך לשנות את העקרונות. אבל רגע לפני מחשבה על האחר, רגע לפני תגובה בפייסבוק (כבר כמה ימים משתדל להמנע), אני חושב שצריך לזכור, ולהחליט - העם לפני הלוחות. בלי העם, האותיות, פורחות באוויר. ובמקביל למאבק, נמשיך להגיע לאוהל. לשמוע, לדבר, להסביר. שוב ושוב ושוב. מזה, על אף הקושי, לא להתייאש.

הרב שרקי תמיד מזכיר כי הזהב שהעגל נבנה ממנו, הוא מאותו מקור של זהב המשכן. הזהב, אידאולוגיות, רעיונות, מחשבות, זקוק לבירור בדור הזה, דור הגאולה, יותר מאי פעם. מה צריך לעשות והאם עשינו מספיק כדי שלא יבנו ממנו עגל? מה צריך לעשות והאם עשינו מספיק כדי שירצו לבנות ממנו משכן?

שבת שלום,

איתן.

תצווה - זכור תשפ"ג

 בס"ד

טרור בלתי נתפס. שוב. אתה יודע שזה לא ייגמר. זה כואב. אם להודות על האמת, הטרור הזה כבר ממוסגר במוח בתור "המערכה הכללית על הארץ" או משהו כזה. ואנחנו כואבים, המומים, בוכים, ממשיכים לחיות. יש ימי זיכרון. לא שוכחים, צלקת. קמים לעבודה. שמחים עם הילדים, מדחיקים חרדות.

רואה יותר מדי חדשות (טוב, יחסית). עובר על פוסטים בפייסבוק. מגיב. זה כבר לא יאומן. מכונה משומנת של רעל. אפשר, לכאורה, להסביר את ההגיון מאחורי הדברים, אפשר, לכאורה, להבין מה מי שמפעיל את המכונה רוצה. חלק ממלחמת הדיעות, מאבק איתנים על הגמוניה. אבל, אלו כבר לא רק כתבים ב'הארץ', אלו אנשים שאתה מכיר. מוקיר. תמיד ידעתי שאנחנו חלוקים, אבל, הפעם, יש משהו בסטירה הזאת, בהפניית העורף, שקצת לא נעים להודות, מטלטלת יותר מהפיגוע, בטח ברמה הלאומית. מנסה באמת להזדהות, להרגיש אמפתיה, הם מרגישים כמו שאני הרגשתי ב… אבל, מתקשה להכיל את עוצמת ההתנגדות, את הפניית הגב. לפעמים אני כועס יותר מאשר כעסתי בהפניית הגב בלא מעט פעמים אחרות. 

לא לוותר. על האחים. על הדרך. מחשבות אופטימיות. על אנשים. על חיבורים. תהליכים של גאולה, שגם אותם אני מנסה להבין. לנסות להביט מגבוה, מהעתיד, עוד התמודדות לבירור הערכים, נצא מזה ב"ה מגוונים ועם זאת, מחוזקים. 

וזוכר את עמלק. חמקמק, מסית, מסכסך. נמצא שם. בין האנשים. מבלבל. צריך לעבוד עם פינצטה. חדה. לא עם פטיש. להסיט רק אליו את המבט, את האש, להצליח לגלות אותו. להפריד אותו. קודם לעצמי. ואז, תראו! גם אתם. זה לא אנחנו, זה הוא. שבתוכנו.

כתיב אשר שלט האדם באדם לרע לו. עיין זוה"ק פ' משפטים. ומה שיש לעמלק כח להחטיא את ישראל הכל לרעתו שעי"ז יבוא עלי' הקנאה ונקמה מהשי"ת עד שיהי' לעדי אובד. אך אם בנ"י שומרין את השנאה כראוי א"צ להיות חוטאים. וז"ש רגזו ואל תחטאו. וז"ש במדרש לגבי חומר גביכם שע"י ששוכחין שנאת עמלק צריכין לעבוד בחומר ובלבנים ע"ש [שפת אמת, זכור, תרל"ו]:

טוב, עמלק יחטוף, יֹאבַד, זו נחמה שבאמונה. 'מלחמה לה' בעמלק מדור דור', הקב"ה לקח על עצמו את המלחמה הזאת. בינתיים, אסור להשלים איתו, או לחיות לצידו עד שייעלם. מידת הכעס היא נוראה, אבל, במידה הנכונה, 'רגזו ו(אז) אל תחטאו'. צריך לדייק עם הכעס, להפנות אותו למקומות הנכונים. איבוד הרצון לרגוז על הרע, אומר ה'שפת אמת' מביאה חזרה לעבדות. כניעה. אם לא תלחם בו, תהיה שלו. אי אפשר לעמוד ולחייך חיוך נייטרלי. 

בחשן ואפוד תפתח כו' שמות בני ישראל כו'. כי בודאי י"ב אבנים אלו הם שורש כל אבנים טובות. ולכן אבנים טובות תכשיטין הם בעולם ע"י שכל תכשיט הבריאה הם השבטים לפני הבורא ית'. וז"ש תפתח. כי השבטים הם שורש אלה האבנים. והעיקר זכרון הוא יוסף לכן באפוד היה רק שוהם אבנו של יוסף. ובאמצעיות אבנו של יוסף. כל הי"ב אבנים מתאחדין בשורשיהם[שפת אמת, תצוה, תר"מ]:

שבת של החושן. כל האבנים. כל השבטים. כולם אבנים טובות. תכשיטים. דורשים פיתוח של האבן. כתיבת השמות על האבנים, דרשה פיתוח, ביקוע, שבירה, כאב, גילוי. ומול זכרון העמלק, שתי אבני זכרון אחרות, אבני שוהם, יושבות על הכתפיים של הכהן הגדול. משא על המנהיג, גם עלינו, להחזיק יחד, את כל האבנים.

שבת שלום,

איתן.