שבת ויום הכיפוריםתשע"ח

בס"ד

שבת ויום הכיפורים

סתיו יהודי

אריק איינשטיין

מילים: אברהם חלפי

לחן: יוני רכטר

סתיו יהודי בארץ אבותי

שולח בי

רמזי אלול.

כבר משתגעות בי קצת

הציפורים הקטנטנות שורקות העצב

של יום הכיפורים.

אז יתקע בשופרות לפתוח שערי שמיים.

ופנים יהודיות מן הגולה

באפרפר נוגה

ירחפו לפני כסא אדון עולם.

ובקשות ותחנונים וניצוצות הרבה

בעומק עיניהן.

הרבה רגש יש בו ביום הכיפורים. הרבה שקט. הרבה להסתכל פנימה. ואמנם יש בי מתחושת העצב הנוגה, אך, יש בה גם מההשלמה עם עצמי, מהביטחון. ביטחון בעצמי שאני יכול. ביטחון בקב"ה שימחול. כי פתח התשובה הפתוח תמיד פתוח עכשיו מעט יותר. כמו במנהרת הזמן אני חוזר לעבר, אל "חטא שחטאנו לפניך ועוד חטא שחטאנו לפניך…" ובדרך נס העבר משתנה וחטאים שעשיתי בעבר הופכים לזכויות. "כל נדרי ואסרי… מיום כיפורים שעבר עד יום כיפורים זה…". הנה נס. זה לא טבעי. איך אפשר להפר את מה שכבר נדרתי? את מה שכבר עשיתי? אבל הנה, "כולהון יהון שרן" כולם מותרים, כולם מחולים. כשהאדם משתחרר מהנדרים, ממה שהתרגל, ממה שהשתעבד, הוא מגלה למפרע מי הוא באמת, הוא מגלה כי גם שם, בעבר, רצונו הפנימי היה רק טוב.

ולנדרים יש גם צד שני. צד טוב. אדם נודר כאשר הוא רואה או עובר עליו משהו שמזעזע אותו, הוא נודר. "הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין" (בבלי, סוטה ב.). ומצד שני גם כשהוא רואה טוב בעולם, כשניצל מצרה אדם נודר קרבן. הנדר הוא הספונטניות שבעבודת ה', הכנסת החיים האישיים שלי לתוך המסגרות הקבועות של מצוות ותפילות. אדם נודר הוא אדם שחי את החיים שלו בהתלהבות, זה אדם לא אדיש למה שקורה סביבו. אבל, בתחילת יום הכיפורים אנחנו מוותרים על זה לרג, מוותרים על הייחוד שלנו. ברגע הזה של כניסת היום הקדוש אנחנו כולנו אחד. "על דעת המקום ועל דעת הקהל… להתפלל עם העבריינים…" על אף השוני שלנו בתפיסת החיים, כאן, ברגע הזה אנחנו מעידים לפני הקב"ה על האחדות שלנו, המעידה על האחדות הכללית שבבריאה.

שמעתי שהביאו משמו של הרב ליכטינשטיין ז"ל פירוש - על חטא שחטאתי "בבלי דעת", לא השקעתי מספיק דעת בבניית החיים הרוחניים, לא נתתי מספיק את דעתי לעצמי, לסובבים אותי.הדעת הזאת, פקיחת העיניים ולטובה, תאפשר לנו מצד אחד לנדור את הנדרים שלנו, אך מבלי לאבד את האחד שבחברינו.

שבת שלום,

גמר חתימה טובה,

איתן

האזינו (שובה) תשע"ז

בס"ד

פרשת האזינו (שובה) תשע"ז

ריק

ערך זה עוסק במונח בפיזיקה. אם התכוונתם לסוג של תוף, ראו תוף מרים.

בפיזיקה, ריק (או בשמו הלועזי ואקום) הוא החוסר של חומר בנפח של חלל. ריק חלקי מבוטא על ידי יחידות של לחץ….

הבנתם מה זה ריק? הנה, ויקיפדיה חדשו לי גם שריק זה תוף מרים. בכל אופן ריק הוא חוסר. ריקנות. וריקנות היא אחת התחושות הקשות ביותר שאני מכיר. היא יכולה לבוא מסיבות רבות ומגוונות, אבל כשאתה חש שאין בך כלום, שאין לך בשביל מה או מי לפעול, אז גם במילא עולה גם השאלה, אז בשביל מה לחיות. ברוב הפעמים האדם מוצא סיבה שבשבילה כדאי לחיות ויוצא מהמשברים האלה, אך לפעמים הוא גם נותר ללא תשובה. בספרו "האדם מחפש משמעות" מתאר המחבר ויקטור פרנקל כיצד הסיבה הקטנה ביותר לחיות הייתה ההבדל בין לשרוד את מחנות ההשמדה בשואה לבין לקרוס את תוך עצמך ולמות.

בתהליך התשובה אדם יכול להגיע לעמדה של שיפוט עצמי חמור, להרגיש שהוא רע מוחלט, שמה שהוא עשה כבר לא ניתן לתקן (במיוחד בסוגים שונים של עבירות עליהן יש מאמרים מפחידים), שהוא ריק. מהכל. הוא כבר לא יכול להיזכר בדבר טוב או מצווה שעשה. אני רע, אני מושחת, אני אפס. זו לא תשובה, זו לא התשובה.

ריקנות היא תחושה קשה, אבל היא גם הזדמנות גדולה, כי ריק אפשר למלא. כשאני לא מחזיק מעצמי, אני מאפשר לדבר גדול יותר להיכנס אלי פנימה. אני מוריד את המחיצות של החשיבות העצמית, מנמיך קצת את האישיות שלי ומפנה מקום. החוש הטוב ביותר לכך הוא השמיעה. חוש הראיה הוא חוש משתלט, אני רואה, אני רוצה, אני לוקח "ולא תסורו.. אחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם…" לעומת השמיעה שהיא חיבור למישהו אחר, אני נותן למשהו אחר להיכנס אלי, למשהו שלא יכול לחדור אלי ביום יום המלא שלי. האזינו אומר משה, שמע ישראל הוא מלמד. אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לשמוע קול שופר, להיות קצת ריקים מעצמנו כדי לשמוע את הקול שקורא כל הדורות מאדם הראשון. קול שקורא ה' מלך, קול שקורא ל(כל) אדם "אייכה?".

עשרת הימים הקרובים הם הזמן להנמיך את החומות של העולם הזה ולתת למשהו גדול יותר לחדור. אבל ההצלחה שלנו תהיה שגם נדע להמשיך איתו גם אחר כך לכל השנה.

ויֹּ֗אמֶר אַסְתִּ֤ירָה פָנַי֙ מֵהֶ֔ם אֶרְאֶ֖ה מָ֣ה אַחֲרִיתָ֑ם כִּ֣י ד֤וֹר תַּהְפֻּכֹת֙ הֵ֔מָּה בָּנִ֖ים לֹא־אֵמֻ֥ן בָּֽם׃

הֵ֚ם קִנְא֣וּנִי בְלֹא־אֵ֔ל כִּעֲס֖וּנִי בְּהַבְלֵיהֶ֑ם וַאֲנִי֙ אַקְנִיאֵ֣ם בְּלֹא־עָ֔ם בְּג֥וֹי נָבָ֖ל אַכְעִיסֵֽם׃

ריק תמיד מתמלא. לא תעשה משהו, מישהו אחר יעשה את זה, פספסת את ההזדמנות. לא תקח הנהגה,לא תקח אחריות כשאתה יכול ומתאים, מישהו אחר ייקח את זה ויוביל את זה בדרכו.אם  לא נדע מי אנחנו ומה תפקידנו כעם, לא נדע מה זו ארץ ישראל, לא נדע מה זאת ירושלים - הריק הזה יתמלא. מישהו אחר ינסה להיות עם ישראל ולגנוב את זהותנו ותפקידנו, מישהו אחר יילחם כדי לזכות בחלקי הארץ ומישהו אחר ייאבק על ירושלים כדי שתהיה בירתו.

"הם קנאוני בלא אל" - כאשר עם ישראל עוזב את ה' לא בשביל עבודה זרה או דת אחרת, אלא, סתם לענייני החולין שלו, להבלים, לריק הזה, ייכנס "לא עם" - ציבור אנשים שלא היה מעולם עם, שלוקח את השם בו קראו ליהודים פעם, מראה רצון גדול לארץ ומוכן למסור את נפשו עליה ולבנות את בירתו בירושלים (כבר ניחשתם מי זה?).

אם נשאיר את הריק הזה, אם לא נדע מי אנחנו, הוא יתמלא במשהו אחר. המשימה שלנו היא לדעת ומתוך הדעת לרצות להגשים את ייעודנו. זה הבסיס להצלחה. בחיי הפרט ובחיי הכלל.

שנה טובה ומתוקה,

שבת שלום,

איתן

נצבים - וילך תשע"ז

בס"ד

נצבים וילך תשע"ז

עוד שבוע משוגע - נפלא - עשייה - קשיים - פתרונות… עבר על כוחותינו. אני לוקח את עידו הקטן לגן והדבר שהכי מתחשק לי לעשות הוא להתיישב על אחד הכיסאות הקטנים האלה, להרכיב פאזל, להשחיל חרוזים או ללכת לשחק בפינת המטבח. ולא. לחשוב. על. כלום. חוץ מלהיות מרוכז במשחק הכי פשוט שאפשר ושכל שאר העולם יימחק לי מהתודעה לשעות הקרובות. המחשבות האלה מגיעות אלי לפעמים (במיוחד לאחר ימים מהסוג הזה) בווריאציות שונות; חושב על לעבוד בעבודה כזאת שבסופה מעבירים כרטיס ויכולים לשכוח ממנה עד למחרת, על עבודה עם פחות אחריות, פחות הכנה בבית, פחות כאב ראש...

ואז - זה עובר לי.

אני לא רוצה לחזור להיות ילד ללא כוח לשנות את העולם, וגם לא צעיר יותר ללא כל הניסיון והידע שצברתי,  לא רוצה לעבוד בעבודה שלא משנה את החיים, שלא נוגעת בחיים. עבודה שמשנה את החיים שלי ולפעמים משתלטת עליהם, לגעת בחיים של אנשים אחרים ואולי אפילו גם לתת להם איזה משהו שיעזור להם לשנות את החיים של עצמם ואת חייהם של אחרים. רוצה להיות בן חורין בקבלת החלטות וגם אם אצטרך לעמוד על כך למשפט. ואני עומד למשפט. בפני עצמי, בפני התלמידות והוריהם ובפני הקהילה. ואני עומד למשפט בפני האלוהים.

ולעמוד במשפט זו תחושה לא פשוטה. לעמוד במשפט זו יראה גדולה. אני חושש. אני גם יודע שיש סעיפים שאצא בהם אשם. אני מכיר טוב מכולם את הנפילות וההחמצות. אבל אני משתדל לעמוד במשפט, לעמוד זקוף כמה שאפשר ולהגיד שאני מנסה, שאני משתדל ושאני אמשיך לעשות כל עוד אוכל.

אני עומד למשפט - ואני שמח על כך.

הַעִידֹ֨תִי בָכֶ֣ם הַיּוֹם֮ אֶת־הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת־הָאָרֶץ֒ הַחַיִּ֤ים וְהַמָּ֙וֶת֙ נָתַ֣תִּי לְפָנֶ֔יךָ הַבְּרָכָ֖ה וְהַקְּלָלָ֑ה וּבָֽחַרְתָּ֙ בַּֽחַיִּ֔ים לְמַ֥עַן תִּחְיֶ֖ה אַתָּ֥ה וְזַרְעֶֽךָ׃

חג מוזר הוא ראש השנה. חג של דין. חג של אימת המלך - מלכויות, זכרונות, שופרות… אבל גם אחד החגים עם הכי הרבה שמחה, הכי הרבה אירוח ומשפחתיות, במיוחד עם החיבור לשבת (נסו לספור כמה תפילה - אוכל - תפילה יש בו…) שעות רבות אנחנו הולכים לבלות סביב שולחן של סעודות שמחה שונות. אז מי אתה בעצם ראש השנה? חג של פחד ודין או חג של שמחה? מה בכלל חוגגים ביום הזה?

במסכת ראש השנה מבואר שבראש השנה הפסיק השעבוד של בני ישראל במצרים, משמע התחלת החירות ולאחר חצי שנה - החירות השלמה שאיתה הגיעה גם האחריות של קיום המצוות וגם סכנת החיים מפני המצרים. לדעת רבי אליעזר גם בריאת האדם הייתה בראש השנה. אם כן רואים קשר בין העובדה שנבראתי - שאני קיים, לבין העובדה שאני בן חורין  ולבין העובדה שאני עומד למשפט. "יום הזיכרון" - זוכרים אותי, אני נחשב! אני נספר! הקב"ה רואה אותי! ומכאן השמחה! אבל אז אני גם נבדק. נבדק האם אני עומד בסטנדרטים של הבורא שברא אותי ואיתה גם החרדה המתלווה לכך.

אז מה עדיף? להיות נספר? להיות צריך לעמוד בסטנדרטים ולהישפט עליהם כחוט השערה? או אולי עדיף להוריד ראש, להנמיך ציפיות, להיות כעבד שלא עומד בדין? מבחינת כדאיות, נראה שכדאי להיות עבד, לקבל על עצמי כמה שפחות אחריות, לחיות את חיי ולא לעמוד למשפט.

העניין הוא, שאנשים אידאליים לא שואלים "האם כדאי?"

שבת שלום,

איתן

כי תבוא תשע"ז

בס"ד

פרשת כי תבוא תשע"ז

להתרגש. ריגושים. יש בזה משהו ממכר. אתה עולה לשיאים. אתה חזק, הכל הולך לך טוב ולא נראה כי משהו יכול לשבור אותך. זה הזמן שכל כך קל לראות את המציאות בצבע ורוד, להבחין ביופי של האנשים. ועם הכוחות האלו - אני יכול לשנות את העולם.

עד שהריגוש נגמר. עד שאתה עייף, עד שאתה מרגיש חלש, שאין סיכוי שבקרוב אני אצליח לטפס, האנשים סביבי מעצבנים כמעט בכל דבר שהם עושים ואני בקושי יכול לגייס כוחות להניע את עצמי, בטח לא שאני אמור עכשיו לארגן משהו, לטפל במישהו.

ריגושים זה לא בהכרח סמים או ספורט אתגרי, אלו גם לא בהכרח הצלחות גדולות, אלו גם זמנים ומקומות שבהם אני מצליח להתעלות, שהכל הולך לי, אני רואה כיצד אני מצליח עם החברים, המשפחה, בעבודה. אני עוסק בענייני חינוך שברומו של עולם, מדבר גבוה ואפילו מקשיבים לי. וגם הנפילות הן לא תמיד קשורות לאסונות גדולים או כישלונות צורמים. בדרך כלל ההתמודדות היא עם מה שנראה כשגרה קטנה. שוב לקום באותה שעה, לעשות את אותם הדברים, נופלים עלי דברים לטיפול שמצד אחד אני חייב לעשות אותם ומצד שני אני לא ממש מבין למה אני צריך להתעסק בזה. מה התלמידה לא רואה שאני רוצה שהיא תגדל ויהיה לה טוב? מה המורה באמת חושבת שאני צריך להתעסק עם זה? אני רוצה לעסוק רק במשהו גדול, איכותי ומשמעותי, למה עם כל הדברים הקטנים האלה – סדר לי כיתה שם, מחשבים פה, למה המערכת ככה, למה ואולי…

לפעמים העומס הרב אכן גורם לי קצת להתבלבל, קצת להיחלש. שבוע ראשון ללימודים, מה שבוע, יום ראשון ללימודים וכבר אני מוצא את עצמי מתעסק באיפוס מחשבים, תיקון דברים, פה חסר, שם חסר, מה עושים עם זאת ואיך מקדמים את ההיא. קשה לפעמים לראות את הגודל בתוך הדברים האלה. ואז, דווקא בלילה, עם כל העייפות, כשכל המשפחה כבר מזמן ישנים, אני מדבר אל עצמי (כי מי שלא מדבר לעצמו – כנראה יש לו בעיה עם עצמו...). מראה לעצמי את החשיבות של הדברים ה"קטנים" של השגרה. להיות האיש שעושה מעשה גדול או איזה שיעור מדהים, זה באמת נהדר, אבל רוב הזמן אנחנו בונים נדבך אחר נדבך, קומה אחר קומה, עושים את התיקונים הקטנים שלנו, עוד צעד קטן לעצמנו, עוד משהו שיעשה לאחר מעט יותר טוב. וכך צריך וכך נכון. לא בדיעבד. לא בגלל שרוב הזמן פשוט אין כוח או יכולת או הזדמנות לעשות מעשים גדולים. פשוט כי כך הכי נכון להתקדם ולקדם לאורך זמן. צעד צעד. בסיס איתן. לראות את הפסגה, לכוון אליה, ולהתקדם אליה נכון, להגיע אליה שלמים ובנויים היטב.

אני שמח להיות מכוון הברגים הקטנים.

וְלֹֽא-נָתַן֩ יְהֹוָ֨ה לָכֶ֥ם לֵב֙ לָדַ֔עַת וְעֵינַ֥יִם לִרְא֖וֹת וְאָזְנַ֣יִם לִשְׁמֹ֑עַ עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה" (דברים כ"ט, ג').

"... בשם הרב הקדוש מפרשיסחא ז"ל... כי כל הניסים והנפלאות שעשה עמהם ה' יתברך, מכל מקום הואיל ולא היה לפי הטבע, היה רק לשעה. אבל אחר שגמר [לימד] ונעשה נכל ההתנהגות תורה, נעשה מזה בניין קבוע לדורות..." (שפת אמת, כי תבוא, תרל"ה).

אחד הדברים המפתיעים ואולי אפילו המרגיזים בקריאת עלילות בני ישראל במדבר, הן הנפילות הגדולות והחטאים הקשים דווקא מיד אחרי הניסים הכי גדולים וההתגלות הישירה של הקב"ה. הרי הנס הוא התפרצות של הקב"ה ממש אל תוך עולם הטבע. אני זוכר כמה פעמים רציתי כילד שהקב"ה ייתן כבר איזה נס אחד קטן אך ברור, כולם ייראו, כולם יבינו ויפסקו כבר המריבות והמחלוקות, סוף סוף יראו ש"אנחנו" צודקים…

והנה משה רבנו, על גבול הכניסה לארץ אומר להם "ולא נתן לכם ה' לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע עד היום הזה". – כל הניסים והנפלאות הם לא הדרך כדי שהאדם ילמד, הם לא הדרך לבנות את הקומה האנושית שלו, הם לא הדרך לחנך. עוצמות חד פעמיות הן חשובות ומשמעותיות, אבל נעלמות מהר. מה שמשמעותי יותר הוא השימוש בשכל האנושי במסגרת של חוקי הטבע לפתח כלים לקדם את עצמי ואת העולם. והיום, אומר להם משה, אחרי 40 שנה של לימוד תורה הגעתם למצב שאתם מסוגלים להיכנס לארץ הטבעית ובה לפעול את תפקידכם. יציאת מצרים הייתה, מהבחינה הזאת, בעייתית. 3,000 שנה עשה ים סוף את מה שהקדוש ברוך הוא גזר עליו, "רוקע הארץ על המים" והנה דווקא בעת הגאולה, נאמר לו "זוז הצידה", יש כאן נס שעובר. זו לא גאולה שלמה, לא הכל הצטרף אליה, הטבע נזנח. ברוך ה' שבימינו אין ניסים. יש תיקון. הגאולה מגיעה בדרך הטבע. מלחמות עולם, הצהרת בלפור, תנועה ציונית חילונית ברובה, הפרחת השממה, חקלאות, הכל הכל נכלל בגאולה.

וכמו בכלל, כך בפרט. אירועים גדולים, שיעורים גדולים, התרוממות רוח הם דברים חשובים, הם הפסגה שנותנת את הכיוון, אבל אי אפשר לקפוץ. צריך לשמור משהו מההארה של אותם הזמנים ולהתקדם בחיים צעד צעד, דרך הדברים הכי בנאליים, דרך היום יום שנראה הכי אפרורי. כך בונים בניין נפשי שיעמוד ולא ייפול.

שבת שלום,

איתן

כי תצא תשעז

בס"ד

פרשת כי תצא תשע"ז

השנה 1994 ואני בכיתה י"א. להקת "תסלם" שכבר התפרקה, יוצאת לסיבוב הופעות איחוד. אחת מהן בתל אביב. הופעה מחשמלת, אורות, רעש ועשן. אלפי אנשים לא מפסיקים לשיר ולרקוד. שיר ההדרן - "לראות אותה היום", כאשר יזהר אשדות מסיים את השיר בפניה לקהל "לראות אתכם היוםםםםםםםםם". טוב, נו, לא באמת הייתי שם, חנון וזה. וגם את הפרטים הנ"ל ליקטתי מויקיפדיה, או סתם המצאתי... אבל את שורת הסיום של השיר אכן שמעתי בהקלטה של אחת מההופעות וכשבאתי לכתוב השבוע, השורה הזאת פשוט קפצה לה אל ראשי להתנגן שם.

ביום ראשון ב"ה נראה אתכן שוב, תלמידות. ותמיד מחכה לראות אתכם שוב בוגרים / בוגרות /חברים / חברות. מדברים היום הרבה בעולם החינוך ובכלל על ההשפעה של התקשורת הבלתי אמצעית, על זאת שלא מצריכה מפגש פנים אל פנים. גם אני בעבודה השוטפת מנסה לסגור הרבה דברים באמצעות שליחת הודעות בדוא"ל, מסרונים, וואצאפ וכד'. התחושה הפנימית היא שזה פשוט יותר יעיל, קצר ונוח, מאשר אפילו להרים טלפון, שלא לדבר על מפגש. וכשיש ריבוי משימות, זו הרבה פעמים הדרך הנכונה. רק שהכל, כמו בכל דבר הוא שאלת הגבולות. מתי אני באמת שולח את ההודעה כי זה מה שנכון ויעיל ומתי אני מתחמק ממפגש. כי מפגש הוא מחייב. מחייב תשומת לב, מחייב הקשבה, מחייב להיות נוכח ממש (חוץ מאלו שנמצאים בנייד כשהם לכאורה נפגשים איתך...). כי במפגש משהו עובר. משהו שלא יכול לעבור בשיחת טלפון ובוודאי לא בהודעות. במפגש יש הזדמנות. כשאני נפגש כשאני רואה. וכשאני רואה יש לי אפשרות רק להביט מהצד, לתת לדברים לחלוף על פני, אולי אפילו להתבונן עליהם באופן אקדמי ולנסות להבין אותם מעמדה של זר. אבל יש לי גם את ההזדמנות למצוא את נקודת השייכות למה שאני רואה, לראות איך מה שאני רואה נמצא בי ואיך יש לי את האחריות גם לתקן, לשפר, להחיות.

אז כן, זה נפלא מבחינתי לכתוב לכם כל שבוע, אבל צריך להפגש…

"לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם – השב תשיבם לאחיך. יש לבאר שכל מי שרואה בחברו תועה מדרך הישר. ויש לומר שור מלשון הבטה... והעצה על ידי תשובה כמו שכתוב בספרים הקדושים כל מה שרואה האדם שייך לו וצריך לשוב על זה ועל ידי זה מביא הרהור תשובה גם בחברו וזה שכתוב השם תשיבם... לא תוכל להתעלם" (שפת אמת, כי תצא, תרל"ד).

השפת אמת דורש את המילה שוֹר הכתוב בתורה בחולם כ-שוּר לשון ראייה (שורו, הביטו וראו...) ובכך נותן משמעות חדשה לפשט הפסוק העוסק בלראות בצרת חברך. הפשט עוסק בסיוע לאחיך בצרה ממונית כי כל ישראל אחים, וכאן המשמעות היא הדרך שבה אתה רואה את אחיך. המשקפיים שאתה מרכיב כדי להסתכל על העולם, קודם כל מעידות עלייך, מעידות על עולמך הפנימי. כמו ש"כל הפוסל – במומו פוסל", הפגעים שאני רואה באחר, מפריעים לי כי אני בעצם רואה אותם בעצמי. ואז כשאני רואה את אחי "נדח" – תועה וטועה, מצווה עלי התורה להשיב. להשיב את אחי לדרך הישר ואף מזהירה – לא תוכל להתעלם! אבל איך לתקן? איך להעיר? אומר השפת אמת כי התורה מכוונת אותנו לראות איך הטעות הזאת שאני רואה בחברי נמצאת גם בי והדרך לתקן אותו היא בדרך של "השב תשיבם", כפילות. אני קודם משיב את עצמי ורק אחר כך משיב את חברי. ואין זו רק הכוונה מוסרית של קודם כל אתקן את עצמי ורק אחר כך תהיה לי זכות לתקן את חברי, אלא, זו הדרך ממש, עצם התיקון שלי, יביא את המפגש שלי עם החבר, את הראייה שלי אותו גם לתיקון שלו. אני לא יכול לחזור בתשובה בשביל מישהו אחר, תפקידי להיפגש ולנסות לעורר בו הרהורי תשובה.

מעגל מדהים המעיד על הקשר הנשמתי שיש בין כל אדם בישראל. אני נפגש עם החבר, רואה אותו, מזהה דרך החבר את הפגם שיש בי, מתקן את עצמי ומשפיע על תיקון חברי.

נראה אתכם...

שבת שלום,

איתן