בס"ד
חיים ומוות ביד הלשון. הורגים אותנו כל יום. לכל אחד יש אקדח צמוד. נמצא בכל כיס. טעון בתחמושת של תעמולה, הסתה, שטיפת מוח, 'הנדסת תודעה'. נעלמה גם הבושה. נעלמה ההסתרה. אמנם הלשון חלקה, אבל המסר כבר לא מוסתר. מכונה משומנת שעובדת היטב, דף המסרים ברור. זו לא פרסומת לבושם. המלך באמת ערום.
מלחמת דיעות תמיד הייתה בעולם, תמיד הייתה בעם ישראל. תמיד, אפילו, הייתה חלק מלימוד התורה וניהול הקהילה, וכבר כתבתי בשבוע שעבר על המחלוקת. אבל, משהו השתנה בחצי שנה האחרונה מאז הוקמה ממשלת נתניהו הנוכחית (כמעט כתבתי האחרונה, אבל מי יודע…:) . אולי לא בדיוק השתנה, קשה לשים אצבע באופן מדויק על הזמן בו חל השינוי, הוא בטח לא קרה בְּיוֹם, נקרא לזה עליית מדרגה. פריצת גבולות.
יש את הרשעים, המשתמשים בשקרים מתוכננים היטב (מתובלים בקורטוב של אמת ליצירת אמינות, כמו שעשו המרגלים), בוחרים את המילים, את התמונות, קטעי סרטונים, כדי להשחיר ציבור שלם. כדי למחוק את הדיון. למחוק את הלגיטימיות של דיעות. מספיקה מילה אחת. להפוך התפרעות של נערים (גינוי, אסור, שייענשו, חילול ה'...) שפגעו ברכוש ל- 'פְּרָעוֹת'. הבדל מתוכנן של קופירייטרים. שתי אותיות שמבדילות בין נזק אלים לרכוש ל… זוכרים מה זה פְּרָעוֹת? החלקים שאמורים פחות לשכוח משיעורי היסטוריה, אבל הנה, נלך לויקיפדיה שתזכיר לנו את ההגדרה למילה פְּרָעוֹת / פוגרום, את קישינב (עשרות נטבחו..), תרפ"ט (מאות הרוגים ופצועים…), ת"ח ות"ת (אלפים נטבחו), טבח יהודי חברון (עשרות נהרגו, חלקם עונו…) ועוד ועוד…. לא 'לוחמים' מארגוני טרור, אלא, שכנים ומכרים של יהודים. אז מי הוסיף את שתי האותיות האלה והנחיל אותם לתקשורת שאנחנו צורכים (צורחים!)? ומי מכניס את זה לשיח הציבורי הלגיטימי, בשיא ה'פריים טיים' התקשורתי? ואיך אנחנו שומעים, בולעים, מפנימים, לא מודעים…
ויש את ה'בינוניים'. את אלה ש'רק' צורכים את המידע הזה. 'רק' משתכנעים ממנו. מאמינים שחלקנו דווקא היינו בסדר, עד שנהיינו כולנו קיצוניים כאלה, ככה פתאום בשנים האחרונות. אם נשאל אותם, הם ידקלמו ציונות ('נאמנים למגילת העצמאות'), ידקלמו ערכים בתום אמיתי, אבל משהו השתנה בנקודת המבט, פתאום היותנו סוג של אויב, חדר לתודעה, או יצא ממנה לחלק הקדמי של המוח, למודעות, להבנה שהם קיבלו בשבילה עכשיו את המילים המתאימות והתחושה לא להיות מובן, לא להיות נשמע, היא קשה מנשוא.
עין רעה. עין שרואה רק רע. מחסום פסיכולוגי עמוק. לגדול, לחיות בתחושה שרואים אותם ברע, היא תחושה מְאַיֶּנֶת (מלשון אין, חלל, ריק), כי אי אפשר להתמודד עם זה. שמו עלייך קללה, אות קין ואי אפשר להסביר, אי אפשר לפרוץ את המחסום, את תקרת הזכוכית. זה איום לגדול ככה כילד, כנער, כחבר בקהילה, כקבוצה בעם.
עין טובה. היא לא עין שרואה רק טוב. היא מבט קצת יותר מגבוה. רואה גם את הטוב וגם את הרע. עין ממש טובה, יכולה גם לראות איך הרע יכול להשתלב בתכנית להיטיב. איך אפשר להוציא מזה טוב. היא יודעת לברך. לקשר. לתת מקום. כל ילד צריך מבוגר אחד שיברך אותו. כל מבוגר צריך ברכה.
זה עושה טוב להיות בצד המברך. זו עבודה קשה. כי צריך לראות הכל, גם מה שקצת פחות… לשלוח את הילדים (כולל הביולוגים 🙂) עם ברכה לדרך,. להיות בצד שלא מפסיק להאמין באדם. בעם.
זה עושה טוב להיות בצד המתברך. לראות את עצמך משתקף בעיניים של מישהו אחר. מתנות קטנות - גדולות של מילים, של מחוות. לפעמים, גם בתוך הריב, זה מה שמספיק. 'תבלין' של ברכה בתוך מלחמת הדיעות והביקורת, משנה את כל התמונה, גם אם נאמרות בדיוק אותן המילים, אפילו מילים קשות.
בזוגיות לברך זה להתברך ולהיפך, אבל, זה כבר לסדנה אחרת…
בפסוק ידעתי כו' אשר תברך מבורך ואשר תאור יואר. בברכה לא כתיב יבורך. כי באמת אין לרשע זה כח לברך רק לקלל כי טוב עין הוא יבורך ולא רע עין אך מי שאין שולט בו קללותיו ומברכו הוא מבורך באמת והוא סימן שאינו יכול לקללו. אבל בקללה כתיב יואר כי יכול הוא בכח רע עין שלו לקלל ולא לברך כנ"ל [שפת אמת, בלק, תרל"ה]:
בלעם יודע רק לקלל, לא לברך. הוא מסווה את הפגם הזה בכישרון שלו בכך שהוא מברך את מי שכבר מבורך. יש בזה משהו מנחם. לראות את כל ה'בלעמים' מסביבנו, שמנסים לדייק רגע אחד שבו הקב"ה כועס, לדקדק ולמצוא בדיוק את הפגם, את המילה, את הדרך, את התמונה שבה אפשר להפיל את האחר. לראות את ה'בלקים' שסביבנו, אלו שנלחמים עם קצת יותר תמימות, מתוך פחד שאפשר לעבוד עליו. להבין שאם אתה מברך, אם אתה מבורך, אף אחד לא יכול לשנות את זה. כן, אפשר להפגע, בוודאי שיכאב, אבל הברכה שלי (ואולי גם הקללה) לא מגיעה לא מבלק ש'הזמין' אותה וגם לא מבלעם שאמר אותה. היא מגיעה מהקב"ה, היא כבר פנימית שלנו. שלי.
כל כניסה לבית הכנסת פותחת בפסוק שיצא מפי בלעם "מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל". אל תוך האוהל שלי, בלעם, לא יכול להכנס.
שבת שלום,
איתן.
