בס"ד
"אם זה היה אונס היא הייתה צועקת 'הצילו', אבל היא לא צעקה". את המשפט הבלתי נתפס הזה אמרה עורכת הדין המייצגת את החשוד הראשי באונס השבוע באילת. השהיה לעיכול המשפט…
כמה חוסר הבנה של נפש האדם יש במשפט הזה (בהנחה שבאמת מדובר בחוסר הבנה ולא ברשעות..). קשה לתפוס איך זה להיות במעמקי הגיהנום מבלי יכולת לצעוק, קיפאון של הנשמה שיכול להמשך גם שנים בהם הצעקה תקועה עמוק מתחת לגרון, או אולי אפילו עמוק בתוך המודעות כמנגנון הגנה שברירי שיכול להתנפץ גם אחרי שנים. ואולי אפילו מבלי רצון לצעוק כדי לגמור עם הסיוט הזה כמה שיותר מהר או כדי לחוות פחות אלימות.
מה היה שם באילת? מה קורה שם יום יום ברחבי העולם? מה כמות הנזק שאלימות בכלל ואלימות מינית בפרט גורמת ומשחיתה נפשות לכל חייהם? אנחנו אפילו לא יכולים להעלות בדעתינו. אבל עלינו לעשות. קודם כל לדבר ברור. לדבר בקול צלול וברור, כבר מגיל קטן, על הטוב שיש באהבה ובאינטימיות המינית. ובאותה נשימה עלינו לדבר גם כנגד המתירנות המינית (מה אנחנו רואים, איך מתלבשים, איך מתנהגים) המבלבלת אהבה ותאווה, מבלי לפחד שנשמע כמו מצדיקי אונס. כי לא. ברגע שהגבול של הרצון המשותף נחצה, אתה לא יכול להמשיך. גם אם בהתחלה היא רצתה ואפילו ביקשה ואפילו התלבשה…
לדבר ברור. לדבר על גבולות החוק, אבל גם על גבולות המוסר וההתנהגות כפי שאנחנו מאמינים. לא, אין שום הצדקה לכל סוג של אלימות ואונס, אבל זה לא פוטר אף אחד ואף אחת מהתנהגות בה יש שמירה על הגבולות ועל הערכים. הנבון לא מכניס את עצמו למצבים שהחכם יכול אולי לצאת מהם.
לא פשוט בעולם פופוליסטי כמו שלנו לדבר ברור בשני קולות מבלי שידביקו עלייך תווית כלשהיא (מצדיק אונס או פמיניסט..) ויסתמו את האזניים, אבל דווקא בעולם כזה, על כולנו כהורים, מחנכים וכן, גם ובעיקר חברים וחברות, לדבר ברור באותם שני קולות (שהם שניים רק לכאורה). האחד הוא לא לקבל בשום פנים ואופן הצדקה לאלימות כל שהיא ואם היא קרתה עלינו להלחם בה בזמן אמת כפי שנאמר בפרשת השבוע על אונס "כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה" וכזה מתרחש עלינו למנוע זאת בכל מחיר בדיוק כמו שצריך למנוע רצח וכן לדרוש ממערכת המשפט ענישה קשה ובלתי מתפשרת (ובתחום הזה המצב פשוט מזעזע..).
ועם זאת, השני הוא, לא לפחד לדבר המוסר, על ההתנהגות, על צניעות, על מצבים בהם טשטוש הגבולות מוביל לסכנה ומי שנכנס למקום הסכנה לוקח על עצמו גם אחריות לכך. לחנך לסולידריות, לשמירה הדדית. בדיוק כמו שאחד צריך להשאר פיקח כדי לנהוג בחזרה, כך על אחד להשאר פיקח כדי לשמור שאני כגבר / כאשה שומר על הגבולות שלי, שומר על מי שאני.
בפסוק צעקה הנערה כו' מוכח שכל שיכול להנצל ע"י צעקה מיחשב רצון והקב"ה שומע תפלת כל פה. ואף שנראה לפעמים שאין יכול לצעוק. מכל מקום אם האדם מוכן לצעוק בכל לבו, על זה נאמר טרם יקראו כו'. ואדרבא צעקה זו נשמעת יותר. וחז"ל אמרו שקול פרידת הנשמה מגוף הולכת מסוף העולם כו'. והטעם נראה כיוון שממאן בזה בכל כחו ורוצה לצעוק ואינו יכול. עי"ז הצעקה הולכת בכל מקום. כי כשיכול לצעוק הקול פוסק. אבל הצעקה שהוא בכח ולא נכנס בפועל. נשמעת בכל מקום. כי הרצון לצעוק בכל מקום. וכן כתוב אבן מקיר תזעק כו' אף שלא שייך צעקה מכל זה נשמע כי המיאון בדבר הוא נחשב לצעקה כנ"ל... [שפת אמת, כי תצא, תרל"ד]:
אני בדרך כלל לא מסתכל מה כתבתי בשנים הקודמות. הפעם הצצתי. ובאמת הבאתי בדיוק את אותו שפת אמת. אבל זה היה בהקשר אחר של צעקה אישית שרוצה לפעמים לבקוע ולא יכולה. אבל השנה, אי אפשר שלא להתייחס לפסוקים הקשים שצריך להעמיק בהם כי לפעמים בקריאה ראשונית מאוד לא פשוט לנו איתם.
התורה מבדילה בין עיר לשדה. הנערה המאורשה לא צועקת בעיר ולכן דינה כדין הגבר ואילו בשדה היא לא צועקת כי היא בטוחה שגם ככה אף אחד לא ישמע ולכן רק הגבר אשם. נראה, שהתורה לא מדברת על עניין טכני כמו מיקום, אלא, על מהות שונה בין אי-הצעקה בכל אחד מהמצבים. ב"עיר" יחסי המין מתקיימים אמנם בהסכמה, אבל איזו עיר זאת, איזו תרבות זאת שמביאה פריצות כזאת. כבר אין מקום לצעוק. שניהם אמנם אשמים, ועם זאת, התורה שמה על הגבר את האות של "עינה את אשת רעהו", מה אתה בכלל מתקרב לנערה מאורשה.
בשדה מדובר על אונס. ולא משנה אם הוא מתקיים ממש בשדה או בחדר סגור בעיר. אין יכולת לצעוק. אין יכולת נפשית לצעוק. או שסביבי אין אנשים שמסוגלים לשמוע קול צעקה של מצוקה.
האחריות האישית והציבורית היא ליצור ערים, ליצור חברה המושתת על עקרונות של מוסר. ליצור חברה המסוגלת לשמוע את כל קולות הצעקה של היחידים, את כל המצוקות שלהם. בשביל זה צריך לפתח עיניים שרואות מצוקה ולא מתעלמות ממנה ואזניים רגישות לשמוע קול צעקה דוממת.
שבת שלום,
איתן
