תרמה תש"ף

בס"ד

אם להיות רגע אחד כזה שרואה הכל דרך משקפיים ורודות, אפשר לומר כי הבחירות הקרובות, ממש בעוד יומיים, עוסקות בדמות המנהיג. האם הוא יכול להיות תחת חקירות, האם הוא יכול להיות חשוד, מגמגם, חסר ניסיון, חלש… לא רק אלו העומדים בראש המחנות. נדמה שגורל העם צריך להקבע על ידי האופי של חברי הכנסת והשרים. לכאורה, באמת דיון ראוי וערכי. חובה למנות מנהיגים ערכיים, חסרי דופי ובטח שלא בעלי רקע פלילי ("ושמת עליהם אנשי אמת, שונאי בצע…").

אלא, שלצערי, נראה שהדיון המתנהל כיום הוא כמעט אך ורק דיון לעומתי. "אני לא אשב איתו". למה? כי הוא כזה וכזה, או כי הוא אומר ככה וככה. ורק אנחנו אלה שנביא שגשוג, אחווה, ביטחון ושלום. כמעט ואין דיון על המהות. עכשיו, אם זה היה רק לפני הבחירות, ניחא, נגיד שזה המשחק, אבל הבעיה שהדיון הזה גולש גם מעבר. מעבר לפסילה האישית, יש כאן בעצם פסילה של כל הציבור שעומד מאחורי אותו אדם ופה זה נהיה כבר מסוכן (ולדעתי, גם טעות טקטית פוליטית).

"נרד" אל החיים שלנו, האנשים הפשוטים. בהחלט יותר קל וגם הגיוני ללכת עם הדומים לי. אני מרגיש נוח יותר, קל לי להסתדר ואולי גם יהיה לי יותר קל להצליח. אבל רגע המבחן מגיע כשיש בסביבתי גם כאלו שפחות דומים לי ואיתם אני צריך לעבוד. ועכשיו אני בצומת. האם מה שמנחה אותי הוא רק טובת עצמי או שאני יודע להסתכל גם הצידה. לאפשר לעוד אנשים לגדול בסביבה שלי. לתת מקום. יש אנשים שאי אפשר להתקרב אליהם, כי המרחב שלהם מלא מעצמם. ויש אנשים, שדווקא הצפיפות סביבם, מאפשר רוחב מקום לאנשים שלידם. יש שם איזה פלא. לתת מקום לאחר, נותן לי בחזרה מקום רחב יותר.

אא"ז מו"ר ז"ל הגיד על חודש אדר ע"ש המדרש הנ"ל ואדור ביניכם. ורק בתנאי לידע כי הכל ממנו יתברך כמה שכתוב בגסות אין אני והוא יכולין לדור כו'... ועי"ז נדבק ביחידו של עולם כו'. כי הכלל בכל דבר יש נקודה חיות ממנו ית'. כמ"ש אין לך דבר שאין לו מקום. והקב"ה נקרא מקומו של עולם. ואין עולמו מקומו. וכפי מה שיודעין שאין מקום לשום דבר רק ממנו ית'. כפי"ז נתגלה הפנימיות כנ"ל. והוא מקומו ש"ע. לפי מה שאין ההעלם והסתר מקום בפ"ע. כמ"ש אשכון את דכא כנ"ל [שפת אמת, תרומה, תרל"ב]:

קושיה פילוסופית ידועה על נוכחות האלוהים היא שלא ייתכן שיהיה גם אלוהים וגם עולם. אם אלוהים בהגדרתו כאין סופיות, קיים, הרי שלא יכול להיות עולם שיהיה מחוץ לאלוהים. ואם יש עולם כזה והוא אמיתי, הרי שבהגדרה לא יכול להיות אלוהים אין סופי.

פלא גדול, המכונה בעולם הקבלה "סוד הצמצום", איך אלוהים האין סופי החליט לצמצם את עצמו ולתת לעולם שלנו מקום. והוא עשה את זה אמיתי, לא משחק דטרמיניסטי של כאילו. והחיים שלנו הם כל הזמן במנעד הזה שבין החירות שלנו לבחור לבין ההבנה שבבסיס הכל מגיע ממנו.

פעולת הצמצום, אינה פעולה של בריחה והסרת אחריות. ולכן קבע איתנו הקב"ה מפגש. ישנם מפגשים תלויי זמן (שבתות וחגים), מפגשים תלויי אדם (הנשמה) ומפגשים תלויי מקום (המשכן והמקדש). דווקא אותו צמצום מאפשר את ההרחבה של בחירת האדם. דווקא בחירת האדם מאפשרת קשר עמוק יותר עם הקב"ה ולא ניתוק ממנו. 

מביא ה'שפת אמת' את האמרה של הקב"ה כלפי גסי הלב "אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת". אדם שמרחיב את עצמו לכאורה מסלק ממנו את הקב"ה. והקב"ה דווקא רוצה לדור איתנו. אדר מלשון דירה. דווקא באותו חודש ללא חג מהתורה, דווקא באותה מגילה שבה שם ה' לא נזכר ונראה שהכל בעצם פוליטיקה, "אסתר מן התורה מניין? ואנכי הסתר אסתיר פני..". הקב"ה מצמצם עצמו וכמה מרחב שזה נותן…

שבת שלום,

איתן

משפטים תש"ף

בס"ד

אהבתי. 

את אדוני.

ברחתי - 

לא אצא חופשי.

בחרתי -

לא אצא חופשי.

לא שמעתי, לא אשמע,

רק במשוך היובל -

אל ההר,

אל ההר.

לא תמיד הולך. לא תמיד מצליח. יש נפילות. נפילה קטנה, נפילה גדולה. לוקח זמן עד שאתה מבין שאתה בתוך הבור. בחושך. וכאן, יכול להיות שתתמכר. כן, אפשר להתמכר גם לבור, גם לחושך, גם לתחושה שאין מה לעשות, החיים דטרמינסטיים או נשלטים על ידי כוחות גדולים ממני. האמת, גם יותר קל ככה. פחות בחירה. פחות אחריות. מעביר כרטיס בכניסה של היום, עושה מה שאומרים לי, מה שהוכתב לי, מעביר כרטיס בסוף היום והולך לישון.

אשליה. זו בריחה. יש בחירה. מעידות קורות לכולם, לפעמים צרות נחתות עלינו מבלי שבחרנו בהן ומבלי שהייתה לנו שליטה על כך. עכשיו השאלה מה עושים עם זה. מתמכרים לתחושה שדפקו אותי ואין לי ברירה, או שנאבקים לקום ולהתחיל מחדש. קל זה לא. זה בטוח. רק לא להשלות את עצמנו שאין לנו בחירה. לקום.

טעם הנרצע אחר שש אוזן ששמעה עבדי הם כו'. ולא בשעת המכירה. כי סבור הי' שיכול לקבל העבדות שלא ינתק עי"ז מעבדות של הקב"ה. ואחר שידע טעם עבדות בשר ודם שעל ידי זה פורק עול מלכות שמיים. אין לו לומר אהבתי כו'. אף כי לעיני בשר נראה להקל חומר העבירה ע"י ההרגל שדש בה. אבל באמת צריך להיות שונא יותר מי שיודע ומרגיש גודל החטא. וגם כי המוכר עצמו מפני דוחקו אין עליו חטא רק אם אינו רוצה אח"כ לצאת אף שנתנה לו תורה מקום לצאת בשש. נראה כי התחלת המכירה לא הי' באמת מתוך הדוחק ולכן נענש על התחלת המכירה [שפת אמת, משפטים, תרל"ה]:

אם יש בעיה עם העבדות לבשר ודם, מדוע לא נרצעת האוזן ששמעה בהר סיני "כי לי בני ישראל עבדים" ולא עבדים לעבדים, מיד עם המכירה? למה רק בסוף שש שנות העבדות הראשונות? עונה ה'שפת אמת' כי בתחילת המכירה העבד לא הכיר עדיין בעוצמת העבדות, עוצמת המשיכה להיות עבד התלוי באדונו, חסר אחריות בעצמו לקיים את העולם, לעבוד ולפעול בו - להיות חסר עול מלכות שמיים.

אחרי שש שנים של אין ברירה, מגיעה הנקודה בה ייבחן העבד העברי מי הוא באמת. האם הוא בן חורין שנקלע לסיטואציה קשה (החליט לגנוב או נאלץ למכור את עצמו בגלל עוני) או שהוא עבד במהותו. אם הוא בוחר בעבדות, בוחר בהסרת יכולת הבחירה, או אז, הוא צריך להרצע. ועל האדון להמשיך בחינוך עד עולם. עד עולמו של היובל. כי אין ביהדות עבדות לנצח.

שבת שלום,

איתן

יתרו תש"ף

בס"ד

בור ללא תכלית.

זרוק אבן - אם יהיה קול.

אם תשמע.

נו, תעשה!

ותשמע.

אחותה של המרמרה משבוע שעבר היא תחושת חוסר התכלית (שם קצת ארוך לספינה, אבל…), ואולי זו האם המולידה שלה. היא שואבת אור באותה מידה. אני מרגיש שהתחושה הזאת היא המקור להרבה מהתופעות של חוסר שקט ותזזיתיות המתבטאות בצורות רבות ואפילו קשות, החל מחוסר קשב ומוטיבציה ועד לתופעות של אלימות קשה, חציית גבולות והתמכרויות שונות, לא פחות. כן, יש הרבה סיבות שמעודדות את התופעות האלה, אבל אם אני חושב על אחד מהשורשים שלהן, נראה לי שחוסר התכלית הוא מנוע חזק שדוחף לשם.

שבירת התכלית, או התהום שנפערת פתאום בתחום הזה בגיל ההתבגרות (גם אם המתבגרים לא מצליחים לתת לתחושות האלה שם) היא שלב נורמלי בהתפתחות וכמו כל שלב נורמלי היא אפילו בריאה ורצויה, אנחנו לא רוצים מתבגרים עם תכלית של ילדים בני 4 (זה כבר פחות חמוד…). אבל אם אין איסוף של מכלול ההתנהגויות הנובעות מכך (בין אם הן רועשות מאוד או שקטות מאוד), אם אין התקדמות לתכלית חדשה, הנוער יגדל ויהיה מבוגר "לא אפוי", מבוגר שלא יודע את מקומו בעולם, מתקשה לעבוד, מתקשה לשמור על יחסים קרובים, ומבוגרים קשה יותר לשנות.

אז מה עלינו לעשות, הורים, מחנכים ובני הנוער שבכל גיל? כמו שאמר אלכס אנסקי (ואת זה יזכרו בטח רק בני הנוער בגיל המבוגר יותר, להלן קישור נוסטלגי…) - "ובכן, מה לעשות? לעשות!". 

אז תגידו לי, אבל זו בדיוק הבעיה! חוסר התכלית מביאה לזה שאני לא מבין שצריך בכלל לעשות! שאין לי כח! אז מה אתה מדבר איתי עכשיו על עשייה?? אחרי שאני אבין, אחרי שתהיה לי תכלית, טוב, אז אני אעשה.. ואני אומר: "עד כאן דבריו של יצר הרע". מתוך אמונה באדם, בכל אדם, שרוצה להיטיב, שרוצה להיות משמעותי ומועיל, אני אומר, בוא תעשה. גם אם אתה לא מרגיש. בוא תהיה חלק ממשהו גדול יותר, בוא ותתן. העשייה, שהיא תכלית מעשינו כאן בעולם הזה, כך אני מאמין, תביא לכל אדם, בסופו של דבר, את ההבנה לגבי התכלית שלו, תפתח לו פתח להבין מהי הדרך הייחודית שלו בעולם.

גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו. שהקדימו נעשה לנשמע. אם כי בוודאי יש לבטוח ולהאמין כי לא יצוה הש"י רק אשר יהי' בכחם. אך כי קבלו על עצמם לזכות לשמוע ע"י המעשה. וזה הקדמת נעשה לנשמע. וזהו עושי דברו. כי הנה בכל מעשה יש כח דבר ה'. כמ"ש בדבר ה' שמים נעשו כו' כל צבאם. וכשעושין המעשים כראוי זוכין לשמוע הקול שהוא למעלה מהדיבור.... [שפת אמת, יתרו, תרל"ב]:

אחד הביטויים הידועים ביותר לגבי מתן תורה הוא "נעשה ונשמע" (אמנם לא כתוב במפורש בפרשה שלנו, אבל מסופר בהמשך על מעמד מתן תורה). יש לביטוי הזה פירוש עממי שנותן כבוד להליכה על עיוור. אני קודם אעשה כי אמרו לי, אחר כך אברר. איזה מאמין גדול אני... מה שיותר מתאים לנצרות. אמנם, כמובן, פה מדובר על שמיעה ישירה מהקב"ה, אבל הפירוש הזה לקח אנשים רחוק להתנהגות כזאת ששמה את השכל בצד כשמדובר גם באנשים גדולים שמדברים (מרבנים ועד פוליטיקאים).

אז אומרים בני ישראל, על פי ה'שפת אמת', אנחנו מקבלים על עצמנו את העשייה מתוך אמונה שדבר ה' אמת, אז אנחנו עכשיו נשמע מה לעשות ונעשה כדי להוסיף שמיעה, כדי להוסיף הבנה ובסופו של דבר גם כדי להוסיף אהבה. נשמע בפעם הראשונה כדי שתהיה לנו, בעזרת העשייה, שמיעה שנייה. אמיתית יותר, מובנת יותר, מחברת יותר. "קול גדול ולא יסף" - מתורגם על ידי אונקלוס "ולא פסק". קולו של הקב"ה ממשיך להדהד בעולם ועלינו להקשיב, לעשות, כדי לשמוע באמת.

שבת שלום,

איתן

בשלח (וטו בשבט) תשף

בס"ד

מרמרה. מאז אותה אניית מחבלים "זכינו" לשם קוד המתאר הלך נפש. מצב מרמרה, אופי של מרמרה… עשו שימוש חופשי בהטיות השונות. לראות אדם במצב מרמרה, אותי זה חוסם. לא רק אותי, אני רואה מחנכים שזה אחד המצבים הכי קשים להם בבואם לעבודת החינוך. המרמור מוריד את האדם, חוסם אותו ומקשה עליו מאוד לצאת מהמצב הזה, קשה לגעת באנשים במצב זה. כי כשמר לי בפה, לא משנה מה אני אוכל, הכל יהפוך למר. אתה מנסה לתת לו מתוק ולא מבין למה הוא לא מוכן לקבל אותו. גם המתוק - מר לו. "מרה שחורה" הוא ביטוי לדיכאון קשה. תהום שקשה מאוד לצאת ממנה.

האדם במצבו המריר כבוי וחסר כוח לפעולה. עם זאת, אני חושב, שזה בדיוק השלב הראשון שצריך לעזור לו לעשות. לעשות. לפעול. לקחת אחריות. המרמור הוא בדרך כלל השלכה כלפי חוץ. המצב רע בגלל… אין כאן שום דבר טוב… וכן הלאה. בדיוק כמו ההמלצות בהתמודדות עם שאר מצבי דחק נפשיים (מודל מעש"ה של ד"ר משה פרחי מתל חי), כך גם עם המרמור (בין זה הדכאוני ובין זה המזלזל בהכל). קודם כל אני איתך ומחויב אלייך אפילו במצב זה והשלב השני הוא העידוד לפעולה. ללקיחת אחריות. לניהול חיים מוחזקים ומסודרים. כשאדם לוקח אחריות על משהו הוא מבין מה זו עשייה וכל נקודת ההסתכלות שלו שונה, הוא לא יכול להיות מר. מקסימום מריר (60% ומעלה…:).

וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה.

וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה.

וַיִּצְעַק אֶל יְהוָה וַיּוֹרֵהוּ יְהוָה עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ. [שמות ט"ו, כ"ג - כ"ה]

אמר רבי לוי: למה כי מרים הם, הדור היה מר במעשיו [תנחומא ויקהל]

רבי שמעון בן יוחאי אומר: דבר מן התורה הראהו שנאמר ויורהו ה' עץ. ויראהו ה' עץ אינו אומר, אלא, ויורהו. [מכילתא דרבי ישמעאל].

בא וראה כמה מופרשין דרכי הקב"ה מדרכי בשר ודם, בשר ודם במתוק מרפא את המר, אבל הקב"ה מרפא את המר במר. הא כיצד? נותן דבר המחבל לתוך דבר המתחבל כדי לעשות בו נס. [מכילתא דרבי ישמעאל].

" שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ " (שמ' טו:כה): "שׁם שׂם לו – במרה נתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם, שבת ופרה אדומה ודינין.. [רש"י על המקום].

נראה כי רבי לוי הופך את הפשט (את הרעיון לקחתי מהרב בנימין לאו) בו נראה ש"מרים" מדובר על המים ו"מדביק" את המרות על עם ישראל. אבל עומק הפשט הוא כזה. עם ישראל אמנם עבד בפרך, אבל לא הייתה לו שום אחריות. כך הם עבדים. ומי שאין לו אחריות - מתלונן.

והקב"ה מלמד את משה איך להתנהג עם אנשים מרים, לא רק מראה לו עץ. קח עץ מר. תראה להם שאתה איתם גם במצב המר הזה. אבל, תוסיף מים. תשתול. תתחיל לייצר פעולה קטנה. זרע באדמה. תן להם חוקים של בני חורין, שיקחו אחריות. העשייה הזאת, גם כאשר חורף מסביב, תסלק את הטעם המר כשיגדלו הפירות המתוקים.

שבת שלום וט"ו בשבט שמח,

איתן