תצווה - פורים תשפ"א

 בס"ד

מכריי יודעים שפורים הוא לא בדיוק החג שלי. כל המסכות האלה, אלו ששמים על הפנים ואלו של ההתנהגות. הסתרה. כיסוי. בלוף. ואני מבקש לראות ולהראות. אני מבקש לשמוע ולהשמיע. עד עומק הנפש. זה לא אומר להיות כבד, לא אומר להיות יבש. ההיפך, הומור משובח מתובל בקורטוב שטות מאפשר את הפתיחות. יודעים מה, אפילו יותר מקורטוב שטות… אבל נדמה לי שהרבה פעמים דווקא ההומור והכאילו פתיחות שיש בפורים, כפי שאנשים חוגגים אותו, דווקא מביא לעוד יותר כיסוי. במקום שהיין ישחרר, הוא מכסה. במקום להיות אותנטיים, אנשים נכנסים לתפקידים הקבועים שלהם ואין חידוש. והכי גרוע, אחרי פורים, לא נשאר מזה כלום.

אני מחפש, לפעמים גם מוצא, איפה המסכה דווקא עוזרת להסיר את הכיסוי. מנסה גם להסיר את שלי, למי שמוכן לראות, למי שמוכן לשמוע. מחפש לראות מבעד למסכות. זה חיפוש מרתק. פורים הוא רק יום אחד בשנה, אני משתדל להוריד תחפושת, לחפש, כל השנה.

בפסוק ורבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד היהודים עליהם. ולכאורה קשה כי לא באו בני ישראל להלחם רק עם הקמים עליהם לרעה ומה פחד הי' להם להתגייר עי"ז. ויתכן לפרש כי עליהם חוזר על עמלקים. כת המן הרשע. שהם המכסים את הפנים ולכן הם מונעים לבני עולם להתגייר ולכנוס תחת כנפי השכינה. וכיון שנפל פחד היהודים עליהם. ניתוספו גרים בישראל כנ"ל. ועם זה מיושב מה שדקדקו המפרשים למה קיבלו גרים מבני עמלק עיין בס' מנות הלוי ולפמ"ש עמי הארץ לא קאי על העמלקים [שפת אמת, תרמ"ג]:

יש כוח של כיסוי בעולם, של הסתרה. בעולם הרוחני קוראים לו 'עמלק'. זו דרך הפעולה שלו, מלחמה לא ישירה, מזנב בחלשים. גורם לעבדות של הגוף והנפש, נותן להם מזון מפתה. בתקופה הזאת אלו הטלוויזיה ובילויים מצד אחד ופילוסופיה אקדמית מערבית מצד שני, בתקופות אחרות פיתויים אחרים, אבל העיקרון דומה, העסקת הגוף והנפש בפעולות אינסופיות של חושים ועבודה, אינספור לבנים בבניה נצחית של מגדל בבל.

שואל ה'שפת אמת', מה גרם לעמי הארץ להתגייר, לאלו שלא היו במלחמה עם ישראל, שלא היו צריכים לחשוש. אומר ה'שפת אמת, שלפתע נפקחו עיניהם, הכיסוי העמלקי הוסר. לרגע אחד, לתקופה אחת, אפשר היה להרים את הראש מפיתויי אחשוורוש האינסופיים, לראות את העולם בלי המסכה העמלקית הטוענת שהכל מקרי בעולם, הגרלה, פור, שאין כיוון, שאין מקור. ברגע שהוסר הכיסוי הזה, רבים מעמי הארץ מתייהדים, נפלה עליהם יראה, ה'סתירת לחי' שלפעמים אנחנו מקבלים בחיים אחרי שנופלת עלינו הבנה שהיינו עד עכשיו בחושך.

מול החוש הזה, שמן זית זך, מנורה, להעלות נר. תמיד.

שבת שלום ופורים שמח,

איתן.

תרומה - זכור תשפ"א

 בס"ד

עיר מיוחדת טבריה ואנשיה מיוחדים. זה לא תמיד קל לפגוש אותם במצבי הקצה. הם מדהימים אותך בחיוּת שלהם, בחום. והם מרגיזים אותך בהתעקשות שלהם להישאר בעולמם. אדיש אי אפשר להישאר לידם. אני אוהב אותם. 

ישבנו ארבעה מחוץ לתחנה. האחד מגדיר עצמו חילוני, אחד חוזר בתשובה, כיפה שחורה, כיפה סרוגה מטבריה, כיפה סרוגה מהגולן. ביציע שני נערים. רציתי לפתוח את הבלוג כפתיחה של בדיחה: חילוני, דתי לאומי ו… יושבים בכניסה לתחנה, אבל לא הצלחתי למצוא להם הגדרה. איך מגדירים את אנשי המעשה, בעלי אמונת חכמים בלתי מתפשרת, בעלי עומק של לימוד ותום לא יאומן. אני אפילו לא בטוח שההגדרה "חילוני" שאני גם ככה שונא, מתאימה במקרה הזה. 

שלא יווצר הרושם שאני בא לכתוב על איזו הרמוניה בין כל חלקי העם, אפילו לא בין כל חלקי האנשים המגדירים עצמם "דתיים". צעקנו. חָלַקְנוּ בנקודות יסוד של מהי היהדות בכלל והאם חלק מהאמונות והדעות שהובעו שם הם בכלל חלק מהיהדות או שייכות לאסלאם. עד כדי כך. על הקשר בין קדושה וטבע, האם הכל צפוי? האם הרשות נתונה? מה גורם לילדים למות? ועל רבנים שלוקחים לא מעט פעמים אחריות בלתי נתפסת ובלתי אחראית בעליל על חייהם של אנשים (חיסונים, הפלות, מניעת טיפול רפואי…) לטעמי מול האמונה הבלתי מתפשרת ברב גדול לדעת אחרים.

היה מעניין, היה מאתגר. לנסות להבין. לנסות להשפיע. להלחם על הדברים שמשפיעים כל כך על ההחלטות בחיים. והיה גם קצת צובט בלב, שהנערה ב"קהל" אומרת בגילוי לב אופייני (אוהב, אמרתי?) "אני שומעת אתכם ואני מרגישה כמו סתומה"... כמה עושר נחסך / נגזל ממנה. מה ההשפעה של החסך הזה בהווה ובעתיד. שאלות שנשארות..

אחרי שנרגעו הרוחות חשבתי איך כל אחד מאיתנו מחובר. למדינה, לעם, לאלוהים. מחובר קצת אחרת, דרך סגנון חיים אחר ואיך המדים של מד"א ואיך ה"מדים" היהודיים - ציוניים שלנו עושים אותנו כל כך דומים. בואו נזכור את זה, (עוד) בחירות מקטבות לפנינו. 

כתיב אשר שלט האדם באדם לרע לו. עיין זוה"ק פ' משפטים. ומה שיש לעמלק כח להחטיא את ישראל הכל לרעתו שעי"ז יבוא עלי' הקנאה ונקמה מהשי"ת עד שיהי' לעדי אובד. אך אם בנ"י שומרין את השנאה כראוי א"צ להיות חוטאים. וז"ש רגזו ואל תחטאו….[שפת אמת, זכור, תרל"ו]:

הכעס, השנאה, הרצון לעלות תוך רמיסת האחר, שורפת. הורסת. את כל הסביבה. כולל את השונא עצמו. זה כוח פועל, אין ספק, יש לו אפילו תוצאות, אבל המחיר לטווח הקצר ולטווח הארוך הוא איום. בתוך המשפחה, בין אנשים וגם בין אומות. הכיבוש משחית. כמו בכל כוח, גם בשנאה צריך לדעת להשתמש. ללא כעס, ללא חיוּת עם קצת אש ופלפל, מתקבלת אדישות שבסופו של דבר מאפשרת לרע בעולם להתקיים, זו אולי הרעה החולה ביותר של הפוסט מודרניזם, המטא - נרטיבים והפוליטיקלי קורקט (ועוד כל מיני מילים גבוהות). אי אפשר להילחם ברע.

ברע יש להילחם. קורטוב שנאה, קורט כעס ואמונה גדולה בצדקת הדרך, מאפשרים להילחם באויב מבלי שהכיבוש ישחית, אפילו, שהכיבוש ייטיב. לא סתם צה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם. בלימת השנאה מצד אחד, עם יד "שמאל" ואמונה בלתי מתפשרת בצורך להלחם בו ולנצח עם יד "ימין", מביאה את ישראל להישגים גדולים במלחמה, תוך שמירה על צלם האלוהים שבאדם הישראלי ובאויב.

במדרש לקח טוב נתתי כו' תורתי אל תעזובו אל תעזובו את המקח כו'. בכל מקום שתלך קיטון אחד עשה לי כו'. הענין הוא דמקודם כ' ויהי שם עם ה' מ' יום ומ' לילה. שמרע"ה נעשה כולו תורה. אך איתא הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידן רק כמדת ר' ישמעאל הנהג בהם מנהג דרך ארץ היינו כמ"ש בכל דרכיך דעהו. ובזוה"ק ודברת בם בשבתך כו'. להיות מנהיג כל המעשים עפ"י התורה. וכן הי' בכלל ישראל כי לא היו יכולין להימשך אחר מדריגת מרע"ה. רק עכ"פ אל תעזובו כמ"ש עץ חיים היא למחזיקים בה. וקיטון א' עשה לי להיות עכ"פ איזה הארה מן התורה בכל המעשים. שלא להיות נפרש מן התורה. ואז יש לכל ישראל דביקות במדריגת מרע"ה. והכתוב מדמי להדדי דכתיב ועשו לי מקדש כו' ככל אשר אני מראה אותך. פי' הגם שהמשכן הוא מדריגה שלמטה ממדריגת מראות משה בהר. אעפ"כ ושכנתי כו' ככל אשר אני מראה אותך. וב' מדריגות אלו הם בחי' השבת וימי המעשה. שבת יעשה כולו תורה. ומתגלה מדריגת מרע"ה. ובימי המעשה קיטון אחד עשה לי כנ"ל [שפת אמת, תרומה, תרס"א]:

המשכן, עם כל יופיו והדרו והשראת השכינה, לא מתקרב לחוויה של הר סיני. לא לחוויה של משה ולא לחוויה של העם. הלוואי עלינו היום החוויה של מקדש והשראת שכינה, אבל נבואה לכל העם יחד, 40 יום בעולם אחר על ההר, את זה לא ניתן לתאר או לשחזר.

גם אי אפשר לחיות בהר יותר מארבעים יום. מסוכן אפילו לכהן הגדול להתפלל בקודש הקודשים יותר מתפילה קצרה. הסכנה היא להישאר שם, בעולם שכולו טוב. צריך לבנות מקדש של מטה המכוון כנגד מקדש של מעלה. להשאיר חוט של קשר יום יומי לחווית ההתגלות, למדרגת משה רבנו. במהרה בימינו ייבנה המקדש. עד אז, 'בלבבי משכן אבנה' חוט קטן, כל אחד שיבחר לו צבע אחר של חוט,מרקם אחר. יום יומי, 10 דקות בלו"ז הצפוף של היום לעצור ולחשוב, לפתוח ספר וללמוד, כדי לשמור על הקשר, כדי להאיר מתוכו את עולם המעשה. 

וכמובן השבת…

שבת שלום,

איתן.

יתרו

 בס"ד

אתמול ראיתי עבד. חצי אדם. בחר את גורלו. וגורלו נגזר. סמים ואלכוהול ואישיות - כמעט ואין. אפילו לא הצליח למלא את רצונו לקום ולצאת מהאמבולנס, לברוח ממני. נתן לי להוביל אותו לבית החולים שפוף ומובס. אתמול ראיתי עבד. כולנו, לפעמים, עבדים אפילו שיש לנו. והעבדות הזאת קשה לי ומי ייתן ואצליח לשחרר עצמי ואחרים ממנה. אבל דיברתי עליה בשנה שעברה. השנה אני מבקש לדבר על אנשי האלוהים, אנשי המשפט, האם גם הם, עבדים?

שוב מערכת בחירות, שוב ארס, ומערכת המשפט במוקד העניינים. אלה יאמרו השופטים על המוקד ואלה יאמרו השופטים מעלים על המוקד. אלה רוצים להשתמש ב-D9, אותו כלי אימתני המשבר בתים ומשטח הרים ואלה חרדים חרדת קודש לכל שינוי ומאפשרים לבית המשפט לעשות כרצונו בלי קשר לדעת העם ומנהיגיו. אלו ואלו משברים, אלו ואלו מפלגים והורסים. מערכת המשפט היא אחת מארבע מערכות היסוד בעם היהודי המעמידה את חיי העם ואת חיי הקודש על תיקונם (משכ"ן - מלך, שופט, כהן, נביא). כן, היא רק אחת מארבע, אבל אנשיה נקראים "אלוהים". שינוי חייב לקרות במערכת המשפט. שינוי הקשור לניהול חיי האומה הלאומיים וגם לניהול חיי הפרט. תרבות "הכל שפיט" ותרבות הפוליטיקלי-קורקט יחד גורמים לעיוותים לאומיים רבים, החל מיכולתה של המדינה להכיל את ריבונותה ואת חוקיה ועד לקשירת ידיהם של נבחרי העם בחיקוק חוקים, להבדיל מהתפקיד המקורי של ריסון הכנסת. השינוי צריך לבוא עם נחישות, אבל מתוך המערכת הפוליטית - משפטית, מתוך דיבור מקצועי, מוסרי וענייני שיאפשר לנו לחיות פה יחד גם עם דעות שונות. (לא אדבר פוליטיקה ולא אגיד מי שרת המשפטים שעשתה בדיוק את זה בשנים האחרונות וחבל שהורסים את מה שבנתה. אני כמובן אצביע לה).

אבל אי אפשר להסתפק בהצבעה ולקוות שחברי הכנסת והשופטים יעשו את השינוי. השופט הוא אני. הרמב"ם, בהקדמות לפירוש המשנה, מסביר מדוע מסכת אבות העוסקת במוסר הבין - אישי הוכנסה על ידי רבי יהודה הנשיא בסדר נזיקין. על השופטים להיות מוסריים. נשאלת השאלה, הרי גם על הכהנים להיות מוסריים. גם החקלאים ובעצם כולם, אם כך, לפי ההגיון הזה צריך היה לסדר את מסכת אבות ראשונה, כהקדמה לכל המשניות. אלא, רומז הרמב"ם שאין כמעט מרחב שהוא רק אישי. אתה, היחיד, אתה השופט של עצמך, אתה אחראי לשים את עצמך במשפט, לדון ולגזור את הדין. כמו שופט, אתה, בהתנהגות הבין - אישית שלך שהיא עניינה של סדר נזיקין, משפיע על המרחב הציבורי. איך שאתה מדבר, מה שאתה אומר ומה שאתה עושה ייקבעו איך ייראה המרחב הציבורי. אתה לא עבד. אתה שופט.

וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים – כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר "אֵלֶּה" פָּסַל אֶת הָרִאשׁוֹנִים, "וְאֵלֶּה" מוֹסִיף עַל הָרִאשׁוֹנִים: מָה הָרִאשׁוֹנִים מִסִּינַי, אַף אֵלּוּ מִסִּינַי. וְלָמָּה נִסְמְכָה פָּרָשָׁת דִּינִין לְפָרָשָׁת מִזְבֵּחַ? לוֹמַר לְךָ שֶׁתָּשִׂים סַנְהֶדְרִין אֵצֶל הַמִּקְדָּשׁ (רש"י על פי שמות רבה ל,ג).

ו' מחברת בין פרשת יתרו למשפטים ויוצרת "סנדוויץ'". תיקון מערכת המשפט של יתרו מצד אחד, ההתגלות האלוהית המשמעותית ביותר בהיסטוריה באמצע ומערכת המשפט מצדו השני של ה"כריך". ברור אם כך מדוע נקראים השופטים אלוהים ומדוע הדרישות מהשופטים כפי שמציב יתרו הם כל כך גבוהות, מערכת המשפט היא זו שתיישם את המעמד החד פעמי והנורא - נפלא הזה בחיי היום יום, שתשמור עליו חי.

ומעשה באחד שהיה מפנה אבנים משדהו וזורקן לרשות הרבים, אמר לו זקן אחד מפני מה אתה מפנה ממקום שאינו שלך למקום שלך, לגלג עליו אותו האיש, לימים הוצרך אותו האיש ומכר שדהו, וניתקל באותן האבנים, מיד זכר דברי החסיד, ואמר יפה אמר לי [מדרש לקח טוב, שמות כ"א].

לאורך הפרשה מודגשים ענייני הנזיקין שבין אדם לחברו, שגם הם התפרטות המשפט האלוהי. היהדות היא אומה ולכל יחיד יש את האחריות לבניינה של האומה, אף אחד לא פטור מלהיות שופט, מלהיות "אלוהים". מי שימשיך לבחור להיות עבד מתוך הנוחות שלו יקבל תזכורת פיזית לטעות הזאת.

בתמונה למטה - אחד מאנשי רפואת החירום הטובים שאני מכיר שעובד היום גם בבתי חולים, מראה את התוצאה של אנשים שבוחרים לא להיות שופטים, שבוחרים לזרוק את קוציהם ואבניהם לרשות הרבים.

שבת שלום,

איתן

שחור בריאות = אוויר, יותר מדי לבן = דלקת

יתרו תשפ"א

 בס"ד

זה פלא גדול. זה כלא גדול.

גם בלי הקורונה, העולם הטכנולוגי הוא עולם דינמי ויש שיאמרו תזזיתי. לאנשים "מחוברים" אין באמת רגע של ניתוק. אנחנו נושאים במכשיר הקטן שבכיס שלנו, דרך הרשתות החברתיות שלנו, את כל העולמות (אצל אנשים מסוימים מדובר בגלקסיות) שאנחנו שייכים אליהם. משפחה, חברים, תחומי עניין, עבודה, פוליטיקה… קבוצות וואצאפ של משפחה עם ההורים, רק האחים, רק בני דודים, חברים מהתיכון, הצבא, הלימודים, גברים עם יצורים ממאדים, נשים עם חייזריות מנגה…

כך מתאפשר מנוף עשייה עצום. אפשר להניע אנשים וחברות, לעשות חסד וצדק. לייצר קשר, משמעות וחינוך 24 שעות ביממה (אפשר גם רשע ותהומות של חושך ורוע, אבל זה לפעם אחרת). והקורונה, כפי שכבר כתבתי כמה פעמים, היא רק דלק לכל אותם תהליכים, רק מַגְבֵּר. העבודה מהבית רק הגדילה את טשטוש הגבולות בין עולם העבודה, המשפחה והפנאי שגם ככה טושטשו עם ההתפתחות הטכנולוגית.

אזור הגבול הוא אזור מסוכן, אבל הוא גם האזור של הסיכוי. בתקופה מורכבת זו (והקורונה היא רק…) דרושה עשייה חוצת גבולות. ככל שיכולת ההשפעה גדולה, כך גם עולה, בעיניי, התביעה המוסרית לעשות. אם אקח את עולמי, עולם החינוך, כדוגמה, המפגש הבא שלי עם התלמידות הוא לא רק בשיעור הבא ומבחינתי הוא לא נגמר בערב, בחופשים ואפילו לא בסיום שנות הלימודים שלהן. כלי התקופה ותרבות התקופה מאפשרים לי לייצר ולקיים עולם לימודי - חינוכי עם גבולות רחבים מאי פעם.

לוותר או לדעת לוותר.

וטשטוש הגבולות יכול לרגש ולתת מוטיבציה. והוא גם יכול להפחיד ולאיים. בתגובה לרגשות האלה יש שיבחרו בתנועה של הידוק הגבולות מהחשש של השתלטות העבודה על המשפחה והפנאי ובצד השני של המטוטלת העשייה הזאת יכולה להשתלט ולפגוע בזמן האיכות עם המשפחה. הקצוות הם רעים, כותב הרמב"ם במבוא הפירוש שלו למסכת אבות ('שמונה פרקים'), אבל גם האמצע, כותב הרמב"ם אינו האמצע הגיאומטרי, יש לנטות מעט, להתרחק מהכיוון שמשאיר את האדם עם עצמו, להתרחק מהנטייה הטבעית של האדם לנוחות. אסור לוותר על ההזדמנות להשפיע בעוצמה, לעשות בגודל, לסגור את הדלתות בפני העולם והאדם שצריכים את הכוחות שלנו, זה הזמן לעשות! אך עם זאת, צריך גם לדעת לעשות עצירות, לשים קצת גבולות ובעיקר להאמין שהמלאכה שאתה עושה יכולה להסתיים היום, בעיקר בגלל שהיא תמשיך גם מחר.

בפסוק זכור את יום השבת כו' ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך. ובמכילתא וכי אפשר לאדם לעשות כל מלאכתו בשישה ימים אלא שבות כאילו כל מלאכתך עשויה. דבר אחר שבות מהירהור מלאכה. וכן הוא אומר אם תשיב משבת רגלך כו'. והאמת כי ע"י שביתה זו אם הוא באמת אצל האדם כאילו כל מלאכתו עשויה. יכולה היא שתרחם. וברגע אחד נגמר כל מלאכתו. כמ"ש חז"ל אילו שמרו ישראל שבת אחת כהילכתו מיד הם נגאלים. אם היו שומרי שבת לשם ה' ולשכוח מכל הדברים. היה מיד גאולה. וכן הוא בפרט כל אחד כפי השביתה [שפת אמת, יתרו, תרנ"ז]

החידוש היהודי של השבת הוא עצום ולא יהיה מוגזם לומר שהוא שינה את העולם מהקצה. עולם שבו עובדים 24/7/365 הוא עולם של עבדים. במהלך הדורות היו תקופות שראו את היהודים כעצלנים שמרשים לעצמם יום שלם לא לעבוד (!). והחידוש הוא שדווקא השבת משחררת. מאפשרת לעולם הרוח להתפתח ובאופן מפתיע, או שלא, גם את עולם העשייה שהיהודים, לאורך ההיסטוריה, היוו בו דמויות משמעותיות.

בעשרת הדיברות מופיע הציווי של שמירת השבת בהקשר של בריאת העולם, כמו שהקב"ה עבד שישה ימים וְשַבַת בשביעי, כך גם עלינו לעשות. עם זאת, בקידוש בערב שבת ישנה תוספת מוזרה, "זיכרון למעשה בראשית… זכר ליציאת מצרים". הקשר למעשה בראשית הוא קטן יותר, הוא רק זיכרון (סיומת *וֹן בעברית היא סיומת של הקטנה) לעומת הקשר ליציאת מצרים, זכר ליציאת מצרים.

מה הקשר בין יציאת מצרים לשבת? - השחרור מעבדות. היכולת לעצור את עולם העשייה ליום בשבוע מעידה על שחרור מהעבדות של העולם הזה, מאפשרת חדירה של עולם הרוח והנשמה. ואם ניתן להשתחרר, אפילו לרגע קצר מהעולם הטבעי, אז אין באמת עבדות בעולם.

צריך לעבוד שישה ימים. כמו שלמדנו מהקב"ה לשבות, כך עלינו ללמוד ממנו לעבוד. לייצר עולמות, לא פחות. ועם זאת, לדעת, להכיר בעצמנו שהשבוע סיימנו את המלאכה. לא רק בשביל להתרכז בשבת, אלא, באמת להאמין בעצמנו שעשינו והשתדלנו. להניח את הקשיים, את כל מה שחשבנו להספיק, את חוסר האמונה בעצמנו, את הביקורת העצמית ולהכנס לשבת. כפי השביתה, כותב ה'שפת אמת' תבוא גם הגאולה. כפי מה שנתנו לעצמנו להניח השבוע, נוכל להגאל ולגאול עולמות - בעשייה של השבוע הבא.

שבת שלום,

איתן.