יתרו תשע"ט

בס"ד

יתרו תשע"ט

רציתי לכתוב על מפגשים, על האפשרות להציץ אל עולמו הפנימי של האחר. וממש לפני ההקלדה הראשונה - הודעה. אמא של… נפטרה. אשה מבוגרת ושבעת ימים, אבל המשפחה יושבת שבעה כבר בפעם השלישית בתוך שנה. אז המוח, או הלב, משנים כיוון. אבל אולי זה יתחבר גם לכוונה הראשונית. עוד נראה…

בדיחה מפורסמת שואלת מהם הדברים הבטוחים בחיים - מס הכנסה והמוות. אי אפשר להתחמק. הם ימצאו אותך בשלב כזה או אחר. אפשר לנסות להעלים קצת מיסים, אפשר להאריך במעט את החיים, אבל הם יבואו. נשים בצד את המיסים. המוחלטות הזאת של המוות מרעידה את נפשנו מרגע שאנחנו מתחילים להבין אותו. הוא מטלטל. העיסוק המחשבתי בו נעור עם גיל הנעורים, יחד עם עוצמת החיים הגדולה, יחד עם השאלות הגדולות. המוות אפילו עולה כאופציה (גם אם מאוד ערטילאית) לחלק מהנערים והנערות. כמשהו שהבנו שבולע הכל, חזק כל כך, אז אולי… ונראה שהעיסוק הפנימי הזה נעלם לאיזו תקופה וחוזר שוב עם הירידה במצב הגופני, פטירת קרובים וכד'.

הקדמונים כבר זיהו שהמוות מנצח כל יצור חי. שהוא אינסופי. ומה שמנצח את כולם, משהו שהוא אינסופי, הוא אל. והפולחן לאל הזה היה נפוץ בדתות רבות. גם פרויד (לקחתי מספרו של הרב אילעאי עופרן גם את המושגים וגם את הרעיון) זיהה את הכוח הזה בנפש האדם וקרא לו תנטוס. כוח בעל תוקפנות שמטרתו להגיע למצב של איזון, שקט, העדר פעולה. אַיִן. כן, קיים גם כוח שני, הארוס, כוח החיים, המניע את האדם דרך יצר המין ודרך הרצון להתקדם ולפעול. הם מתנגשים בעוצמות שונות כל החיים, אבל הקרב הוכרע עוד לפני שהתחיל, כך פרויד, כך הטבע. התנטוס לעולם ינצח.

אל מול כל זה ואל מול הדתות האחרות בהן התנטוס שולט, אם זה ברצינות ודיכוי יצר המין בנצרות ואם זה ברצון להכניע את העולם ואת האדם באסלם, נצבת לבדה תורת ישראל. המפגש עם האלוהים אין פירושו מוות. אפשר לשמוע את קולו ולהמשיך לחיות. לשמוע את קולו ולהחיות.

והמצווה היא לבחור בחיים. כי זה לא מובן מאליו. ואחד מיסודות האמונה הוא להאמין כי המוות סופו להפסיד והמתים סופם להחיות. איך זה יקרה? אומר הרמב"ם, כי לא נדע עד שזה יגיע. אבל זה לא משנה. משנה העובדה שהמוות אינו אינסופי. 

ולא משנה העובדה שארבעים יום אחרי המפגש, אחרי ששמעו מפי אלוהים בעצמו "לא יהיה לך", עבדו לעגל. כן, יש משברים. אבל נמשיך לחוג את חג מתן תורה דווקא ביום בו נודע לכל העולם כי המפגש עם האינסוף מייצר חיים ולא מוות. נמשיך, כל עוד נשמה באפינו, לפעול, ליצור, לייצר חיים ביולוגיים ולהפיח חיים בנפש. לראות את נפשו של האחר. לבקש ולהציץ פנימה. לאפשר הצצה לנפשנו. להפגש.

והנה, הגעתי אל המפגשים. אני מאמין גדול במפגשים. גם הקטנים ביותר. שיחת מסדרון. מבט. חיוך. זה מחייה.

שבת שלום,

איתן.

בשלח תשע"ט

בס"ד

פרשת בשלח תשע"ט

אני הולך להסתכל במראה. לא בטוח מה אני אראה שם. חשבתי, התכוננתי, בניתי… ועכשיו מביאים אלי את המראה. האם הצלחתי לחזק את מה שצריך ואת מה שצריך לשנות, או שמא, הכל יהיה אותו הדבר? קשה לאנשים כשצופים בהם, בודקים אותם. ולפני הקבלה של המשוב יש מתח. גם לאנשים מנוסים. איך אני נראה?

תעודות. כתלמיד, ברור לך שאתה הולך לקבל משוב מהמורה, נראה שככה זה עבד תמיד. אבל יותר ויותר בתי ספר וביניהם אנחנו באולפנה מבקשים מהתלמידות לכתוב משוב אישי על תהליך הלמידה. איך אני לומדת? מה היה לי טוב? מה פחות? אנחנו רואים חשיבות בכתיבת המשוב הזה מהסיבות של הגדלת היכולת של ההתבוננות העצמית ושיפור הכתיבה הבהירה, אבל מעבר לכך, זו גם ההזדמנות בשבילנו לקבל משוב על התהליכים שאנחנו מנסים להוביל. התעודה היא גם בשבילנו.

אני מסתכל על המשובים של התלמידות. ומעבר לראייה השלמה יותר עליהן, אני מסתכל על עצמי. האם הצלחתי להעביר את המסרים העיקריים שלי? המסר הראשון החשוב הוא - יש לכן אחריות על הלמידה שלכן. והמסר השני הוא - יש לכן יכולות ללמוד, ליצור ולהתקדם בכוחות עצמכן. אני כאן כדי ללמד אתכן כלים ומיומנויות, אני כאן כדי להיות מבוגר משמעותי בשבילכן. אני רוצה להיות פחות מורה שידחוס לכן מידע למוח.

איך אסכם במילים שלי את מה שהן כתבו - איתן, יש לך פוטנציאל (: . אפילו התקדמת במחצית הזאת. עם זאת, יש לך עוד לאן להשתפר. עוד לא השתכנענו עד הסוף שאנחנו יכולות בעצמנו, אנחנו רוצות שתמשיך לדבר, אתה עושה את זה לא רע (די, תמשיכו..).

בסדר, הבנתי. עובד על זה. מקבל על עצמי להשתפר במחצית הבאה. וגם אתם שם, שסיימתם תיכון, כן, גם אתם - צאו לחופשי. תשתחררו מהתלות באחרים. לכו לחצוב לעצמכם את הידע. לכו תבנו איתו חיים.

דבר אל בנ"י וישובו כו'. יש לומר טעם הענין שיציאת מצרים היה' נס שלא בהדרגה. והיא לשעה. ורצה השם יתברך שישאר גאולה זו בעצמות ישראל[...] ולכך צוה שיחזרו ויעלו מעצמותם. ולכך ויצעקו. ולכאורה מאחר שראו נפלאותיו שאין להם שיעור למה יראו. אך כי ידעו שעתה צריכין לגבור מעצמם […] ואפשר זה שכתוב בנ"י טוב לנו עבוד כו'. פי' שחששו שלא יוכלו לגבור מעצמם [...] אך כי רצון הש"י הי' שהם בעצמם ממש יזכו ע"י נס הקדום כנ"ל [...] (שפת אמת, בשלח, תרל"א):

בפסוק ויאמרו איש אל אחיו מן הוא כי לא ידעו מה כו'. ויאמר משה אליהם הוא הלחם כו'. פי' זה עצמו שלא ידעו מה הוא. הוא הלחם אשר צוה ה'. כי תכלית הידיעה שלא נדע. שכך הי' כל תהלוכות בנ"י במדבר. לכתך אחרי כו' בארץ לא זרועה. וע"ז אמרו כבהמה נמשכנו אחריך. אדם ובהמה תושיע. דרשו חז"ל ערומין בדעת כאדם ומשימין עצמן כבהמה (שפת אמת, בשלח, תרס"ב):

מאות שנות שעבוד ונסיונות של השמדת הגוף והנפש. עשר מכות עד שזה קורה. יוצאים סוף סוף. מיליוני אנשים, נשים וטף. אדם ובהמה רבה. ואז מתקבלת ההוראה - לחזור אחורה לכיוון מצרים. אל פי החירות. מקום עבודה זרה של מצרים. משהו עוד חסר בגאולה הזאת. שמו של הקב"ה נודע ומתגדל בעולם בעשרת המכות. אבל איפה בני ישראל. מה הם עשו כדי לזכות. 

שלב הילדות שלכם כעם נגמר, עכשיו מתחילה ההתבגרות. העצמאות. עכשיו תהיו פעילים. חלק מהגאולה. אם תזכו תקבלו גם ניסים. אבל קודם תזכו בעצמכם. קחו איתי ביחד, אומר להם הקב"ה, אחריות על העולם. תגלו שיש חירות בעולם.

זה לא יהיה קל. לפעמים לא ברור. אפילו השם של האוכל במדבר הוא "מן" - מן הוא? מה זה? לא ברור. שמישהו יסביר לנו, שמישהו יראה לנו. הקב"ה מלמד את בני ישראל שני דברים עם האוכל המופלא הזה. לא תמיד הכל ברור, לא תמיד הכל ידוע. ואתם, בני ישראל, צריכים לפתח במקביל שתי תנועות נפש שאינן סותרות. האחת, "ערומין בדעת" - משהו לא ידוע, קדימה, תחשבו, תצרו, תגלו. והשנייה "משימים עצמן כבהמה" - הולכים אחרי הרועה באמונה. אמונה מתוך שימוש בכוח השכל ובשאר כוחות האדם. שימוש בשכל ובשאר הכוחו מתוך אמונה. כי זה כל האדם.

שבת שלום,

איתן

בא תשע"ט

בס"ד

פרשת בא תשע"ט

אחד הדברים הקשים לי בתור הורה ומורה הוא לראות שמשהו עובר על הילדים - תלמידים שלך מבלי שיש לך (לכאורה) את היכולת להשפיע ולשנות. להסיט את המהלך. היחיד, עם ההתמודדויות האישיות שלו, הקשיים, הדוגמות שבהן הוא שבוי. רואה את העולם ככה ולך תשכנע אותו שיש עוד כיוון, שיש גם משקפיים אחרות להסתכל דרכן. וגם הקבוצה, העדר. לראות איך כוחות חיצוניים מושכים אותם (אותנו) והם נמשכים אחריהם, כאשר הקריאות שאני מנסה לקרוא אחריהם, נדמה כי מתעופפות ברוח.

שלא יהיה ספק. יש לי בהם אמונה גדולה מאוד. אני רואה את הכוחות. אולי זה גם מה שמקשה עלי. אולי גם אני מכניס את עצמי לעניין. אני רוצה לראות את השינוי, את הגדילה והבגרות. אני רוצה שזה יקרה עכשיו. כשהם עוד כאן. לידי.

זכיתי לעשות את השבת האחרונה עם רכזי הרמב"ם היומי ולשמוע דברים מפיו של הרב חיים סבתו. מעורר השראה. הצליח לעורר בי עוד דחף ללמוד, עוד דחף ללמד. להכניס לכל לימוד גם רוח. ובשבוע האחרון שאלתי את התלמידות, אם בטרמפ מזדמן ואם בכיתה, ככה קצת יותר מבדרך כלל, על העיסוק שלהן בשאלות אמונה, על הרצון שלהן להתפתח מבחינה רוחנית - ערכית, על הרצון שלהן ללמוד ולקחת חלק גדול יותר בדעת תורה ובכלל בעיסוק של מעבר לשכבת חיי היום יום הכוללת לימודים, חברים וכדומה.

התשובות שקיבלתי השבוע (ובכלל ממה שאני רואה וחווה בשנים האחרונות) עוררו בי דאגה גדולה, אבל גם שמחה ותקווה עצומה. מצד אחד עצבות לראות את העבדות לתרבות זרה שמשטיחה את המחשבה והופכת אותה לרדודה. יותר מזה, עבדות כזאת שגורמת לעיניים להשאר למטה, שמקשה על הרמת הראש וזה אפילו לא כואב וזה אפילו לא מורגש ואולי אפילו נעים.

מצד שני, כוחות פנימיים עצומים. אני לא חושב שהיו לי כאלה בגיל הזה. נהר של לבה פנימי שהיה רוצה מאוד לפרוץ. שאם רק נעזור להן לפתוח את הפתח הקטן הר הגעש יתפרץ ומגדל שראשו בשמיים יוכל להבנות. אני מאמין שהפתח הזה מורכב קודם כל מההזדמנות שנשים בפניהם לשאול וללמוד. ההזדמנות הזאת תלויה בזמינות האמיתית שלנו שלא נמדדת בשעות, אלא, בפניות הלב. הם מזהים את הפניות הזאת. לא ניתן לזייף אותה. נפתח בפניהם את הדלת לקבל מאיתנו את מה שיש לנו לתת. 

הפתח הזה גם מורכב מאמונה אמיתית שלנו בכוחות שלהם, גם אם הם בעצמם עוד לא מאמינים בזה. להעביר אליהם את האחריות. באמת. אחריות על הלמידה, אחריות על הערכים, אחריות על ההתפתחות האישית. נשחרר אותם מהתחושה שהם תלויים בנו, על ידי מתן של כלים ואחריות.

לפעמים נוח להיות עבד. לפעמים גם נוח ונעים לא לשחרר. נשתדל מאוד לא לוותר לכם. צאו ממצרים. הר סיני מחכה שתעלו בו.

במדרש על פסוק ולקחתם אגודת אזוב. פירוש שאע"פ שהם שפלים כמה שכתוב ואת ערום ועריה. מכל מקום ע"י שיתאספו להיות אגודה אחת. מתוך השפלות יבא להם עזר מקודש. כי ביציאת מצרים היה רק התחלה שיצאו לחירות מתחת יד פרעה להיות מוכן אח"כ לכנוס בכלל עבדי ה' בקבלת התורה. וזה הרמז בהזאה על המשקוף ומזוזות. לידע כי עדיין הוא רק התחלה. כמ"ש פתחי לי דרשו חז"ל כחודה של מחט ואפתח לכם כפתחו של היכל… (שפת אמת, בא, תרמ"א):

49 שערי טומאה. ערום ועריה מהמצוות. המדרשים מתארים את הסערה בשמיים. "אלו עובדי עבודה זרה ואלו עובדי עבודה זרה". למה תעדיף את אלו על אלו?? העבודה זרה של בני ישראל במצרים הייתה העבדות למצרים. התלות המוחלטת בהם. עבד לא ברח. עבד לא רצה לברוח. העיניים למטה. התרבות המצרית שולטת בעולם. טוב להיות חלק ממנה. אבל בפנים, הקב"ה יודע, שזה העם עוד ינהיג את העולם וישמש לו דוגמה ומופת. אבל אפילו הקב"ה בעצמו "אני ולא מלאך, אני ולא שרף" שהתגלה במצרים, לא יוציא את העם הזה לבד. הם יצטרכו לעשות גם משהו מעצמם. קטן בהתחלה. אגודת אזוב אחת. ויסמנו את פתח הבית. מהפתח הזה אנחנו יוצאים. עוד חוששים, עוד מפחדים, עוד לא בטוחים אולי שכדאי. אבל מסמנים את הצעד הראשון שלנו בעולם. כמו תינוק שנולד. פתאום קם העם בבוקר, מתחיל להאמין שהוא העם. ומתחיל ללכת.

שבת שלום,

איתן

וארא תשע"ט

בס"ד

וארא תשע"ט

אני חי את ארגון מגן דוד אדום בישראל כבר כ - 25 שנה. הייתי מתנדב נוער, אחר כך עובד בשכר ומזה כ-10 שנים מתנדב בשנית. עשיתי בארגון כמעט את כל תפקידי השטח האפשריים. לא סתם פתחתי במילים "חי" את הארגון. מעבר למשמרת השבועית והחיים בכוננות תמידית לצאת לאירוע, אני חושב הרבה על איך אפשר לשפר ולהעלות את המקצועיות של הארגון ושל האנשים העובדים והמתנדבים בו.

האתגרים שמזמן ארגון העוסק בתחלואי החברה האנושית הם לא פשוטים. לראות אנשים בשפל הפיזי שלהם, בשפל הנפשי שלהם וגם לפגוש את הצדדים האפלים יותר של החברה, העוני, השכרות, הסמים. והלחץ התמידי מהאחריות הרבה על חייהם של החולים והפצועים שנמצאים עכשיו תחת אחריותך. ואם זה לא מספיק, התרבות הארגונית בו לא פשוטה. הארגון היררכי מאוד, נוקשה מאד ואתה כעובד ומתנדב חי בסיר לחץ תמידי. לחיות בסיר לחץ עם אנשים אחרים יכול ליצור חברויות חזקות כמו בשירות צבאי, אבל גם יכול ליצור משקעים לא פשוטים. אני עצמי עברתי (ועדיין עובר, אפילו השבוע) חוויות מטלטלות ופוגעות מצד אנשים בארגון וגם חוויות חזקות ומעצימות של הטבת מצבם של מטופלים וחברויות שקשה למצוא במקום אחר.

רק כשיצאתי ממעגל העובדים של מד"א יכולתי לראות עד כמה הארגון הזה שואב אותך אליו ולוחץ לך על הנפש בשתי הנקודות גם יחד. בנקודת מעגל הגמול במוח, מעגל ההתמכרות לטוב הזה שיש בלהיטיב לאנשים אחרים. וגם בנקודה של הלחץ והכניעה.

ואחרי הכל, אני ממשיך להתנדב שם, כי אני מאמין במטרות הארגון ובעבודה שלו. אני שולח את הבן שלי להתנדב בארגון ומשתדל לתמוך ולעודד גם את תלמידותיי לעשות כן (עם החשש). אבל, אני מקווה שאני מצליח גם לטעת בהם את ההסתכלות המבקרת, הקצת נפרדת, כדי שהלב לא ישתעבד למה שלא כדאי.

מד"א היא דוגמה טובה, אבל רק דוגמה. "התמכרויות" והפנמה מהסביבה החיצונית פנימה תרבויות והתנהגויות זרות המשעבדות אותנו נמצאות במקומות רבים. שמירה על יכולת של מבט חיצוני, על איזו שהיא נפרדות ויכולת בקרה יסייעו לנו לשמור על החירות האישית שלנו ועם זאת, לא לחיות במגדל השן, לא לחיות בהסתגרות, אלא, לתפקד גם בארגונים ובמצבים לא פשוטים מתוך עוצמה.

בפסוק והוצאתי כו' מתחת סבלות כו' והצלתי אתכם מעבודתם. ביאור הענין ב' חלוקות הללו. סבלות פרש"י טורח משא מצרים. כי הנה ידוע שכל עסק עשיות אדם בשום דבר גשמי. נדבק בנפשו קצת הרגש ממעשים אלו. והמעט רשימה שנדבק בעצמות האדם. בעל כורחו צריך הוא לתקנו… ונמצא כי בנ"י לבד שעבדו בפרך. לבד זה נדבק בהם רוב גשמיות מרוב עבודה. וזה טורח משא מצרים. ועל זה הושיע להם הבורא ית' בראשונה. שיוכלו לנקות את נפשותיהם להשליך מעליהם זוהמא זו שנדבק בנפשותם מרוב עבודה. ואח"כ ניצולו מגוף העבודה... ויש לומר שהכל אחד שבוודאי אם לא היה להם שום רצון במעשי מצרים. ממילא לא היה נדבק בנפשותם מעבודתם כלל. והכלל אם באמת לא סבלו ונמאס להם תועבות מצרים ממילא לא הוצרכו לסבול שם התדבקות חומריות המצרים והכל אחד (שפת אמת, וארא, תרל"ח):

לא מספיקה לשון הגאולה "והוצאתי". צריך גם "והצלתי". אפשר לצאת ממצרים, אבל צריך גם להוציא את מצרים מתוך בני ישראל. יותר ממאתיים שנה חיו בני ישראל במצרים, ואפילו שחיו בארץ גושן ואפילו ששמרו על מלבושם ולשונם דבקה בהם העבדות. הנפש היא כבר נפש של עבד.

עבדים לא ברחו ממצרים למרות שלא הייתה גדר אלקטרונית. עבדים לא הרגישו רצון לברוח, הם הרגישו עבדים, הרגישו תלות באדונים. יש צורך להוציא את בני ישראל מתחת "סבלות מצרים" מעצם העובדה שהמצרים הם הדבר שמוכר וידוע, משהו שכבר נסבל.

קשה מאוד להשתחרר מזה. בני ישראל לא יכלו לעשות שום דבר חוץ מלשנות בקצת את מצבם הנפשי. להיאנח. האנחה הפשוטה שאומרת "די, זה לא אני", לא מתאים, אני מישהו אחר, אני רוצה משהו אחר, אני רוצה להיות אני, אני רוצה להיות בן חורין.

וזה מספיק כדי להניע את התהליך הגדול של בחירת משה, שליחתו אל פרעה והוצאת העם ממצרים.

וזה מספיק כדי להניע גם בתוכנו שינוי.

שבת שלום,

איתן