יום שישי, 26 במרץ 2021

צו - הגדול - פסח תשפ"א

 בס"ד


ערב פסח, חג הולדת העם שיצא יחד ממצרים והפערים נראים כהולכים ומעמיקים. תתי מפלגות זוכות לעדנה ואל בית הנבחרים נכנסים אנשים קיצוניים יותר מבעבר. עוד לא כל כך ברור מה הם יעשו שם חוץ מלריב, כי איך שהדברים נראים עכשיו, אין כמעט יכולת לממשלה ולכנסת לתפקד. אחוזי ההצבעה הנמוכים מראים על ירידה באכפתיות של הציבור וזה כבר החטא של המצביעים. בדרך כלל הפוליטיקאים מזהים את הלך רוח העם ורוכבים עליו, משמיעים לעם את מה שהוא רוצה לשמוע ולכן, בדיוק כמו בשמירה על דרכי ההתנהגות והזהירות מול הקורונה, גם כאן, אחריות לא מעטה היא על כתפי האזרחים להוביל את הכיוון הרצוי.


אז מה, עוד חודשים של שיתוק? הקצנה שתלך ותחריף? או, שאולי, יש כאן גם הזדמנות. אם יצליחו הפוליטיקאים (בעידוד הציבור! על זה צריך לצאת ולהפגין יחד!) להתגבר על מכשולי האגו תוכל להיות כאן ממשלה רחבה הבנויה על קווי יסוד, שאם תבדקו במצע של רוב המפלגות השונות, יש הרבה כאלה. כן, חייבים להיות קווים אדומים, תמיד טוב שיש על מה לריב, זה מוסיף בירור, אבל מבחינתי הקו האדום הבולט ביותר הוא הקו שלא מאפשרים לי לחיות בתוך מדינה מתפקדת. ההשפעות של חוסר התפקדות הזה  לא רחוקות מאיתנו. המיליארדים שהולכים לפח וחוסר היכולת להניע תהליכים משפיעים על כולנו גם בלי שנשים לב.


עוד הזדמנות. ערביי ישראל. לממשלה רחבה יש כתפיים מספיק רחבות  וחזקות כדי לשלב את המפלגות הערביות בלקיחת האחריות על הנעשה במדינה בכלל ובמגזר הערבי בפרט. זה הזמן לשים גם אותם במקום שבו "דברים שרואים מכאן לא רואים משם". כשאתה בעמדת החלטה, אתה כבר לא יכול סתם לזרוק סיסמאות לאוויר, אתה צריך להתמודד עם המציאות. חינוך, שירותים חברתיים, פשיעה, הגיע הזמן שמנהיגי הציבור הערבי ייקחו אחריות. נושאי תפקידים הצריכים להתמודד עם השטח, תמיד נהיים קיצוניים פחות. תחשבו על ממשלה עם בן גביר ואיימן עודא. כן, יהיו שם זיקוקים, אבל יהיה גם איזה ריסון הדדי שיחייב את כולם לעסוק בעשייה רחבה.


רק נתניהו יכול להוביל מהלך כזה. האחריות של נתניהו להוביל מהלך כזה. נכון, רוצחים לו את האופי, רומסים את כבודו ובכך גם רומסים את כבוד המדינה. נתניהו הוכיח מצד אחד שיש לו עור של פיל אל מול הביקורת ומצד שני, חולשתו הגדולה היא ביחסי האנוש עם אנשים חזקים הנמצאים לידו והיכולת שלו לתת להם לגדול ולהשפיע. זה האפיקומן שאני מבקש ממנו, תעשה הכל כדי שאותם מנהיגים יוכלו לתפקד לידך, עם הציבור עליו הם אחראים. וכמו הילד הקטן המחזיק את שברי המצה עד שאבא יבטיח לו מתנה, כך עלינו, האזרחים, לא להרפות מכל המנהיגים עד שיכוננו כאן שלטון יציב ומועיל.


 

הֲיִקְבַּ֨ע אָדָ֜ם אֱלֹהִ֗ים כִּ֤י אַתֶּם֙ קֹבְעִ֣ים אֹתִ֔י וַאֲמַרְתֶּ֖ם בַּמֶּ֣ה קְבַעֲנ֑וּךָ הַֽמַּעֲשֵׂ֖ר וְהַתְּרוּמָֽה׃

בַּמְּאֵרָה֙ אַתֶּ֣ם נֵֽאָרִ֔ים וְאֹתִ֖י אַתֶּ֣ם קֹבְעִ֑ים הַגּ֖וֹי כֻּלּֽוֹ׃

הָבִ֨יאוּ אֶת־כָּל־הַֽמַּעֲשֵׂ֜ר אֶל־בֵּ֣ית הָאוֹצָ֗ר וִיהִ֥י טֶ֙רֶף֙ בְּבֵיתִ֔י וּבְחָנ֤וּנִי נָא֙ בָּזֹ֔את אָמַ֖ר יְהוָ֣ה צְבָא֑וֹת אִם־לֹ֧א אֶפְתַּ֣ח לָכֶ֗ם אֵ֚ת אֲרֻבּ֣וֹת הַשָּׁמַ֔יִם וַהֲרִיקֹתִ֥י לָכֶ֛ם בְּרָכָ֖ה עַד־בְּלִי־דָֽי׃

...

כִּֽי־הִנֵּ֤ה הַיּוֹם֙ בָּ֔א בֹּעֵ֖ר כַּתַּנּ֑וּר וְהָי֨וּ כָל־זֵדִ֜ים וְכָל־עֹשֵׂ֤ה רִשְׁעָה֙ קַ֔שׁ וְלִהַ֨ט אֹתָ֜ם הַיּ֣וֹם הַבָּ֗א אָמַר֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת אֲשֶׁ֛ר לֹא־יַעֲזֹ֥ב לָהֶ֖ם שֹׁ֥רֶשׁ וְעָנָֽף׃

וְזָרְחָ֨ה לָכֶ֜ם יִרְאֵ֤י שְׁמִי֙ שֶׁ֣מֶשׁ צְדָקָ֔ה וּמַרְפֵּ֖א בִּכְנָפֶ֑יהָ וִֽיצָאתֶ֥ם וּפִשְׁתֶּ֖ם כְּעֶגְלֵ֥י מַרְבֵּֽק׃

...

זִכְר֕וּ תּוֹרַ֖ת מֹשֶׁ֣ה עַבְדִּ֑י אֲשֶׁר֩ צִוִּ֨יתִי אוֹת֤וֹ בְחֹרֵב֙ עַל־כָּל־יִשְׂרָאֵ֔ל חֻקִּ֖ים וּמִשְׁפָּטִֽים׃

הִנֵּ֤ה אָֽנֹכִי֙ שֹׁלֵ֣חַ לָכֶ֔ם אֵ֖ת אֵלִיָּ֣ה הַנָּבִ֑יא לִפְנֵ֗י בּ֚וֹא י֣וֹם יְהוָ֔ה הַגָּד֖וֹל וְהַנּוֹרָֽא׃

וְהֵשִׁ֤יב לֵב־אָבוֹת֙ עַל־בָּנִ֔ים וְלֵ֥ב בָּנִ֖ים עַל־אֲבוֹתָ֑ם פֶּן־אָב֕וֹא וְהִכֵּיתִ֥י אֶת־הָאָ֖רֶץ חֵֽרֶם׃

[מלאכי, פרק ג', בדילוגים]


ההפטרה אותה נקראה השבת מביאה את המילים האחרונות המועברות ישירות מהקב"ה לפני אלפי שנות ההפסקה בתקשורת הנבואית הישירה. מסר אחרון. השכינה כאילו לוקחת צעד אחד לאחור ועל האדם לקחת צעד אחד קדימה. ויבואו ימים "בוערים כתנור". ימים קשים. גם אם בסופו של דבר הרשעים יישרפו מהאש הזאת, גם הצדיקים ייפגעו. אבל יש גם מרפא. חום השמש השורף, התהליכים הלא פשוטים העוברים על העולם בכלל ועל עם ישראל בפרט, יכולים גם להביא מרפא.


לאדם יש כוח גדול מאוד "לקבוע אלוהים", כביכול להכריח את האלוהים להביא ברכה. "במה קבענוך?" אתם שואלים? "המעשר והתרומה". היכולת להסתכל על עושר הדעות שלי, על עושר היכולות שלי ועל העושר הכלכלי שלי ולתת ממנו לאחרים, היא היכולת כביכול (או לא כביכול) להכריח את הקב"ה לתת לנו "ברכה עד בלי די".


הקב"ה נותן לנו גם רמז נוסף לפני היציאה הגדולה לגלות וסיומה של תקופת הנבואה. תהיו אליהו הנביא. תהיו בעלי יכולת "להשיב לב אבות על בנים". תהיו מסוגלים לקבל גם את הבן החמישי שלא יושב על שולחן ליל הסדר, שנראה לנו שהוא כל כך "מהמחנה השני" עד שאין לו מקום איתנו. וכשנפתח את הדלת לאליהו הנביא בכבוד הראוי לו ונראה את הבן החמישי איתו, את זה שעד עכשיו ממש לא יכולנו לסבול, נפנה את המבט מאליהו הנביא אל אחינו השונה ואליו נכוון את המילים "ברוך הבא".


שבת שלום וחג שמח,

איתן.













יום שישי, 19 במרץ 2021

ויקרא תשפ"א

 בס"ד


לא מעט אני כותב ומדבר על עניין העשייה. על החשיבות של לקום. ולעשות. למען אחר, וגם לא מעט למען עצמי. דיבורים שכאלה יכולים (וכך אני מקווה שקורה) להותיר רושם בנפש השומע. להאיר אצלו משהו מזה. אבל החיים, אתם יודעים, קצת יותר מורכבים. המעבר מהבנה והזדהות לעשייה של ממש, לא תמיד באה חלק. לא תמיד מצליח. אז שמעתי שיחה טובה, קראתי מאמר, התרשמתי עמוקות מאדם מסוים שנתן לי דוגמה ובוודאי שיום אחד גם אני אעשה… 


יותר מזה, לפעמים יש לאותן שיחות / מאמרים / דוגמה אישית, השפעה הפוכה. אדם מסר את חייו בקרב, חזר בתשובה ממצולות הקיום האנושי, מנהל מפעלי חסד גדולים או בכלל עסוק כל היום באינסוף דברים - אז טוב, זה הוא שמסוגל לכך, זו היא שמזיזה עולמות, אבל אני? אני יכול להתרשם מהם עמוקות, להעריך אותם מאוד, עברתי שיעור חינוך מעניין, ומיד אני חוזר לעניינים שלי, כי הנפש, אולי, מזהה את הדברים הגדולים האלה כמשהו שהוא מחוץ ממני, גדול עלי, איך אני יכול בכלל להגיע למדרגתם?


זהו, שלא צריך. אני צריך לעשות את מה שאני יכול ואותו לעשות הכי טוב. אפשר וחשוב לשאוב השראה מאחרים, אבל כשאני ניגש למשימה, מבחינתי היא חזות הכל. בבית, בעבודה ובחסד. אז יצאנו מהאולפנה ועזרנו לנקות בית אחד, סידרנו גינה אחת ואחר כך עוד אחת ועוד אחת. לא שינינו בהכרח חיים שלמים, אבל הוספנו עוד כמה חיוכים לפני החג.


ונפש כי תקריב קרבן מנחה. מי דרכו להתנדב מנחה? עני. מעלה הכתוב כאלו הקריב נפשו. וכן במשנה. נאמר בעולת בהמה ריח ניחוח ובעוף ריח ניחוח ובמנחה ריח ניחוח ללמדך אחד המרבה כו'. ובוודאי אין הכוונה על הפרש שיווי של הקרבן. דכך לי דינר כך לי מאה מנה כלפי שמיא. ומאי קמ"ל בזה. אכן באמת כוונתם גם על הממעיט שאין לו דעת להעלות קרבן חשוב. כי בוודאי גדלה מעלת העולה על המנחה. שהוא העלאת החי וזה העלאת הצומח. אעפ"כ מי שמכיר את מקומו בוחר במעט אשר יהי' באמת. מלקפוץ למעלה ממדריגתו. כמ"ש במד' בפסוק טוב מלא כף נחת כו'. וכ"כ הט"ז באו"ח שהממעיט לשם שמים. היינו שאינו רוצה להרבות. ע"י שמבין שיעשה יותר בטוב. זה המעט. וזה הרצון אמת חשוב לפניו יותר כאלו הקריב נפשו שהוא מדבר למעלה ממדריגת החי כנ"ל [שפת אמת, ויקרא, תרמ"ב]:


לא כל הקורבנות שווים. לא כל המעשים. גם אם הכוונות טובות וכל קרבן / מעשה הוא "לשם שמיים" יש גדולים ומשפיעים יותר מאחרים. לא נכון להסתפק במעשים קטנים יותר כי "העיקר הכוונה". גם זו עצה רעה. עם זאת, יש מדרגות. אני צריך לשאול את עצמי, מה נכון עכשיו. מה ייעשה באופן הטוב ביותר. אם אני יכול להרבות ולעשות אותו כמו שצריך - מה טוב. ואם עכשיו, בתנאים הנוכחיים, במדרגה הנוכחית, אני מבין שאני יכול לעשות פחות - גם זה לשם שמיים ויש עוד עתיד לפניי. כי העניין הוא לא לחפש כותרת, לא לחפש שם גדול לפרויקט חסד. העניין הוא לעשות.


שבת שלום,

איתן.








יום שישי, 12 במרץ 2021

ויקהל פקודי - החודש תשפ"א

 בס"ד


אני כבר לא זוכר איך הנושא הזה עלה. באחד המפגשים האלה שאני אוהב, הלא רשמיים, בהפסקות, טענה אחת התלמידות (ייתכן ואני מעט מקצין לצורך חידוד הנקודה) כי בדור שלה כבר אין מה לעשות בעולם, אין מה לחדש. נלחמו כבר בבריטים, הקימו מדינה, ייבשו ביצות והסבים והסבתות שלהן הקימו מאפס יישובים בגולן ובשומרון ו"אנחנו כל היום עם הטלפון". מה נשאר?


אפשר לדחות את הטענה הזאת מהר מאוד ולהצביע בקלות על אלפי פעולות "הקמה" שעוד אפשר לעשות, להתנדב, לתרום וזה נכון… אבל, אני רוצה עוד רגע לשהות בשאלה משתי בחינות. קודם כל כי יש בה משהו. אני יכול בקלות להזדהות עם הרגש והמחשבה הזאת. תמיד הייתה לי הרגשה שנולדתי 20-40 שנה מאוחר מדי. "אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי", כבר אמר א' איינשטיין. היש משהו שישווה להקים חבל ארץ מאפס בעשר אצבעותיך? השמחה, הרעות וגם הכאב. וכדור השני, תמיד נשאר קצת הילדים, שבאנו למשהו מוכן, שלא הקמנו ואנחנו רק "חיים את חיינו". הבחינה השנייה שטמונה לדעתי באמירה הזאת היא הרצון העז לתת, לשנות, להשפיע ולהזיז מהלכים גדולים.


אז דיברנו במפגש על אתגרי הדור השני והשלישי. שאולי פיזית הם קלים ובטוחים יותר, אבל הרבה יותר מורכבים. כְּדוֹר ראשון, קמת בבוקר, שתית קפה ויצאת לעבודה ובן רגע זוהי פעולה חלוצית המקיימת את התגשמות חזון הנביאים אחרי אלפיים שנות גולה. בדור השני, אתה כבר צריך להתאמץ הרבה יותר כדי להיות משמעותי, כדי להיות חלוץ. והדור השלישי, המוקף בכלא התרבות המערבית הקשה והחונקת, תרבות הפנאי, כל עידן ה"פוסט" הזה והקלות המדהימה והמזעזעת גם יחד של האפשרות לא לעשות כלום במשך שעות, כבר חייב כוחות גדולים הרבה יותר כדי להתנער ולעשות.


ולכן אני כל כך מאמין בגדלות הזאת של הדור הישראלי גרסה 3.0, דור שבעזרתנו, הגרסה המוקדמת 2.0 (שעל פי המפרט עדיין עובד לא רע למרות הוותק שכבר מצטבר), יכול לבצע שינויים בחיים של אנשים ואומה לא פחות מלהלחם במלחמות ולייבש ביצות. אלו מלחמות אחרות, יום יומיות, תובעניות, מלאות פרטים קטנים, האויב נסתר ועיקש. יש גם קרבות שהוא מנצח בהם. אבל כשאני רואה את הרצון לצאת לקרב על החיים, על המשמעות, את הניצחונות הקטנים והגדולים, מתחזקת אצלי האמונה שיהיה פה שמח גם אחרי שנולדתי ובגרתי.


מפ' ויקהל פקודי נשכח ממני רק המעט אשר נזכרתי משכן העדות. כי הוא באמת עדות נפלא במה שנגמר המשכן כרצונו ית' ע"י נדבת בנ"י. וכתיב אשר ידבנו לבו שכל אחד נתן כפי נדבה ורצון טוב שלו. והי' מכוון בנדבת כל בנ"י להיות בו צורך המלאכה שצוה ה'. והגם דכתיב והותר. כבר יש פירושים על זה. אבל אמת הדבר כמ"ש והמלאכה היתה דים כו'. וזה עדות ובירור שלעולם נמצא רצון בישראל שיש בו די להמשכות הקדושה והשראת השכינה. והבן [שפת אמת, ויקהל פקודי, תרל"ט]:


והמלאכה היתה "דים". היה מספיק. "והותר", יותר מדי. שתי מילים סמוכות הסותרות זו את זו. האם כל עבודת בני ישראל בהקמת המשכן היה בדיוק מה שהיה צריך, או שנתנו יותר, נתנו בעודף? אומר ה'שפת אמת' כי המשכן ניתן מנדבת הלב של בני ישראל. ומהרצון הזה יש מספיק, יש, באופן פלאי, די כדי שתשרה שכינה. אבל בסוף הקמת המשכן, זה לא נגמר, כי מה שנמצא די, אבל גם הותר, הוא הרצון. אותו רצון להמשכת הקדושה. חיבור עולם המעשה עם עולם הרוח, המשכת והגשמת האידאולוגיות שבטח נאמרו בטקס חנוכת המשכן ולתת את מה שאתה יכול כדי שזה יקרה, בלי חשבון. זה נמשך גם אחרי שהמשכן הוקם. הדור שהגיע אחרי בניית המשכן היה צריך להתאמץ לא פחות לרצות שהקדושה תמשיך, אי אפשר ואסור לעצור.


שבת שלום,

איתן.


נ"ב,

המעבר הבין דורי הזכיר לי בית מ"קום והתהלך בארץ" של יורם טהר לב.


וכרמי עצי הזית

ומסתור המעיין

עוד שומרים על חלומה

וחלומנו הישן.

וגגות אודמים על הר

וילדים על השבילים,

במקום שבו הלכנו

עם חגור ותרמילים.








יום שישי, 5 במרץ 2021

כי תשא - פרה תשפ"א

 בס"ד


אחת המיומנויות המרכזיות שאני משתדל להעביר לילדיי ותלמידותיי היא - כיצד לקבל החלטות. על סדר היום הלאומי שלנו בתקופה הזאת, ישנן שתי דוגמאות מרכזיות לחשיבות של המיומנות הזאת, האם להתחסן נגד וירוס הקורונה ולמי להצביע. אנחנו שומעים כל היום, דרך כל מדיה אפשרית מגוון אינסופי של קולות, שעלול להתערבב ולהתערבל אצלנו במוח לאיזו עיסה שכמעט ובלתי אפשרי להוציא ממנה איזה קול ברור אחד שלפיו אפשר לקבל החלטה. מעבר לריבוי הקולות, קשה לדלות את הקולות שבאמת משדרים אידאולוגיה ולא התנצחות פוגענית.


ישנם אנשים שבוחרים להוציא את עצמם באופן כמעט מוחלט מדרך קבלת ההחלטה ולסמוך באופן כמעט עיוור (או עיוור ממש) על אדם אחר - רב, הורה, רופא… אני חושב שמעטות השאלות שיש לנהוג באופן קיצוני כזה. אם נפלה טיפת חלב לסיר בשרי, או אם כדאי לקחת אקמול לכאב ראש, אלו יכולות להיות דוגמאות למצבים כאלה. כמעט בכל שאלה או סוגיה אחרת, אני מאמין כי על האדם לברר גם משהו בשכלו ובנפשו על השאלה ואני מאמין כי זה גם מה שהקב"ה התכוון שנעשה בבוראו את השכל האנושי.


אז נכון, אין ציפיה מאותם 50,000,000 אנשים שכבר התחסנו ברחבי העולם לדעת היטב על מנגנון הפעולה של ה- mRNA, או שכל אחד יידע כל קוצו של יוד בהלכה (התכוננו לדקדוקי פסח הבאים עלינו לטובה…) או לבצע ניתוח פוליטי של הגושים והמפלגות. אך, עם זאת, על האדם להיות בעל יכולת של ניתוח מקור של מידע, בעל יכולת לקרוא טקסטים מורכבים, להבין סטטיסטיקה בסיסית ובעיקר, על האדם לחקור את הערכים עליהם הוא משתית את חייו. סוגיית החיסונים, בעיניי, היא קודם כל שאלה של ערך חברתי -"ואהבת לרעך כמוך", חיים של פרט בתוך קהילה וערבות הדדית ורק אחר כך ניואנסים של מיקרוביולוגיה, אימונולוגיה, אפידמיולוגיה ועוד כמה מילים שנגמרות ב"לוגיה". לכו, תלמדו, תחקרו, השתמשו בשכל, השתמשו בלב ובעיקר, רק אל תשארו אדישים.


[טו] וַיִּ֜פֶן וַיֵּ֤רֶד מֹשֶׁה֙ מִן־הָהָ֔ר וּשְׁנֵ֛י לֻחֹ֥ת הָעֵדֻ֖ת בְּיָד֑וֹ לֻחֹ֗ת כְּתֻבִים֙ מִשְּׁנֵ֣י עֶבְרֵיהֶ֔ם מִזֶּ֥ה וּמִזֶּ֖ה הֵ֥ם כְּתֻבִֽים׃ [טז] וְהַ֨לֻּחֹ֔ת מַעֲשֵׂ֥ה אֱלֹהִ֖ים הֵ֑מָּה וְהַמִּכְתָּ֗ב מִכְתַּ֤ב אֱלֹהִים֙ ה֔וּא חָר֖וּת עַל־הַלֻּחֹֽת׃ [יז] וַיִּשְׁמַ֧ע יְהוֹשֻׁ֛עַ אֶת־ק֥וֹל הָעָ֖ם בְּרֵעֹ֑ה וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה ק֥וֹל מִלְחָמָ֖ה בַּֽמַּחֲנֶֽה׃ [יח] וַיֹּ֗אמֶר אֵ֥ין קוֹל֙ עֲנ֣וֹת גְּבוּרָ֔ה וְאֵ֥ין ק֖וֹל עֲנ֣וֹת חֲלוּשָׁ֑ה ק֣וֹל עַנּ֔וֹת אָנֹכִ֖י שֹׁמֵֽעַ׃ [יט] וַֽיְהִ֗י כַּאֲשֶׁ֤ר קָרַב֙ אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֔ה וַיַּ֥רְא אֶת־הָעֵ֖גֶל וּמְחֹלֹ֑ת וַיִּֽחַר־אַ֣ף מֹשֶׁ֗ה וַיַּשְׁלֵ֤ךְ מִיָּדָו֙ אֶת־הַלֻּחֹ֔ת וַיְשַׁבֵּ֥ר אֹתָ֖ם תַּ֥חַת הָהָֽר׃[שמות ל"ב]


הפסוקים מתארים את הירידה של משה מן ההר בניגוד ספרותי חד וכואב. איזה לוחות יכולנו לקבל… משה יורד מן ההר ופוגש את יהושע. למשה כבר יש מידע מוקדם מהקב"ה לגבי מה שקורה למרגלות ההר, בעוד שליהושע אין מושג והוא מפרש ואולי מקווה, כי הקולות שמגיעים למטה הם קולות מלחמה. אולי מלחמה עם אויב ואולי מערכת בחירות סוערת, אבל בכל אופן קְרב, שאפילו אם הוא קשה, הוא מושתת על אידאולוגיות. אבל משה אומר ליהושע כי לא מדובר בקול "עֲנוֹת", אלא, בקול "עִנּוֹת", לא קול שעונה, אלא, קול שגורם לעינוי. לא קול של צחצוחי לשון או צחצוח חרבות, אלא, "קול חירופין וגידופין המענין את הנפש" [רש"י], "קולות מעורבבים" [רס"ג].


יש בלאגן במחנה. חוסר המנהיגות וחוסר הבשלות של העם, יצר מערכת בחירות / מלחמה פנימית שמבוססת רק על התפרקות, רק על אגואיזם, מלחמה על הגדרה אישית והזכות לעשות "מה שבא לי". מתוך זה מגיעים לחטאים הגדולים ביותר של גילוי עריות, עבודה זרה ושפיכות דמים. מתוך זה עוזבים את הסולידריות המשפחתית והחברתית, מתוך זה הולכים אחרי כל אידאולוגיה שנוצצת בזהב, מבלי רגע לעצור, לחשוב ולשאול.


מתוך ערבוב הקולות, אנחנו צריכים לייצר לנו אזניים טובות לשמוע את הקול הנכון. את הקול שברא את העולם, התהלך בגן עדן, יוצא אלינו מבין שני כרובי הזהב שבמשכן, ממשיך להדהד בעולם ומצפה מאיתנו להקשיב ולעשות.

נעמי שמר, אחת שידעה לשמוע וגם היה לה הכישרון להשמיע באחד השירים הנצחיים "לו יהי".

...

מה קול ענות אני שומע

קול שופר וקול תופים

כל שנבקש לו יהי

לו תישמע בתוך כל אלה

גם תפילה אחת מפי

כל שנבקש לו יהי

...


שבת שלום,

איתן.






אמור תשפ"ד

  בס"ד הזמן מרפא את הכל? הוא הרופא הטוב ביותר, כאותו ביטוי עממי? מבלי להכנס לפילוסופיה על מהותו של הזמן, נראה שבחיי היום - יום, הקלישאה...