לך לך תשפ"ד

 בס"ד

היום ה-21 למלחמה.

מחפשים סיבות. מחפשים הסברים. מחפשים אשמים. 

תגובה אנושית בסיסית לאירועים שלשכל קשה לתפוס, שלרגש קשה כל כך להכיל. המוח מבקש ליצור מסגרת מובנת, "לנרמל", באופן מסוים, לעצמו, את מה שהוא קולט, מידע קשה לעיכול בלי סוף. על הצבועים אוכלי הגופות, שמחפשים אשמים כדי להוכיח משהו, עליהם אני לא מדבר עכשיו. לצערי עוד נותנים להם במה ציבורית, לצערי, אני לא שומע אותם מפנים אצבע מאשימה אליהם פנימה.

השאלות הראשונות מתחילות בניסיון להבין את האירועים, את הכשלים וגם, אני מקווה שיותר, את סיפורי העוז והגבורה המדהימים ששמרו על קו ההגנה והצילו את המדינה, לא פחות. השאלות הבאות הן שאלות האמונה. איך הקב"ה נתן כח לְרֶשַׁע שכזה. איך עיוור את עינינו, איך זוועות כאלה עולות בכלל על לב בני אדם, איך הן מתאפשרות בעולם. יש תשובות. של בחירה, של ניסים גדולים. היום, אני עוד רוצה להשאר בשלב השאלות. 

השאלות, גם הכעס, הן קשר. כשאני עומד מול ראש הממשלה, הרמטכ"ל ולהבדיל, מול הקב"ה וצועק את השאלות מדם ליבי, אני מְתַקְשֵׁר. יש יחס ביני לבינו. יחסים שיכולים להיות קשים. קשר שצריך לפתור. אבל קשר. לא לפחד לשאול שאלות. הן צצות מתוכי פנימה. הן קול פנימי בריא. להפנות את המבט ישירות אליו, גם למעלה, ולשאול. לשאול, כי אני רוצה תשובות ממך. כי ממך, הקב"ה, הכל, ממך האפשרות לחטוא, ממך,גם, אני רוצה ישועה.

תקשו עלינו, ההורים, המחנכים. תנו לנו להיות איתכם בשאלות. נהיה אתכם גם בשאלות שלנו. נתנחם יחד גם בשאלות הלא פתורות, בעצם הקשר, נתחזק יחד בתשובות, גם החלקיות, שיכולות, במעט, או בהרבה, להביא נחמה. להביא עוצמה. יחד בשאלות, יחד בקושי, להרים את החוסן. למנוע את הבריחה למיטה, או לחוסר העשייה שהדחקת השאלות יכולה לגרום, שאנחנו יחד בשאלות, שאנחנו יחד אחראים גם לתת תשובות. על האחריות האישית שלנו, על הדרך שלנו לעשות תיקון גדול. מתוך השאלות האלו, נוכל גם להרים מבט, לראות את נוראות השעה, את גודלה, את המעשים הגדולים שעוד נעשה.

שבת שלום,

איתן.

ב"ה . ברש"י ומד' למה לא גילה לו מיד כו' פשוט כי זה עצמו בחי' א"י [ארץ ישראל]. להבטל בכל החושים והרצונות רק לרצון השי"ת כמ"ש לך לך מארצך כו'. דהיינו כל התדבקות חיצוניות להשליך הכל עבור לראות רצונו ית' ואז נתגלה רצונו להאדם. והכלל כי זה צריך להיות תמיד רצון האדם רק לשמוע ולקבל מה שא"י [אין יכול] שאין שיעור לידיעתו ית' כראוי להיות בטל יותר ויותר תמיד. וזהו שמעי בת וראי כו' שתמיד צריך להיות בבחי' ראי' והסתכלות והאזנה לקבל מה שלמעלה מהשגתו ע"י ביטול שכלו וידיעתו עתה [שפת אמת, לך לך, תרל"ב]:

אברהם אבינו ראה עיוותים גדולים בעולם. לא הסתפק במסורת שקיבל מאביו, תרח בונה הפסלים, יוצר אלוהים אחרים לכל דורש. אברהם שאל את השאלות האמוניות הכי גדולות שהיה אפשר לשאול באותה התקופה. אברהם היה האתאיסט הראשון בעולם מלא אמונה. כשכבר לא היה יכול, שבר, בשאלותיו, את האלוהים שבני האדם האמינו בהם, מבחינתו, אם זה לא נכון, שלא יהיה כלום.

מתוך השאלות, מתוך הנבוכוּת הגדולה, אברהם זכה להתגלות. התגלות, שבלעדיה, לא היה מקבל תשובה לשאלת מקור העולם. ואז, דווקא כשכבר זכה לתשובות, שוב שאלות. למה לעזוב את בית אבא? לאן ללכת? לאיזו ארץ? לאיזה מקום? רק הפעם, השאלות הגיעו ממקום אחר. מתוך קשר לבורא שהתגלה אליו. אז, גם אם לאברהם היו השאלות הכי גדולות, הן כבר נבעו מתוך אותו הקשר ולכן הוא הלך. לכן הוא התקדם, גם כשלא היו לו תשובות. 

לא מתוך תמימות מטופשת. אומר ה'שפת אמת' ביטוי שנשמע פרדוקסלי, "רק לשמוע ולקבל מה שאין יכול, שאין שיעור לידיעתו…" ובהמשך מפרט, איך צריך להשתמש בכל החושים ובשכל דווקא כדי להיות מחובר אל "מה שלמעלה מהשגתו". היהדות לא מחנכת לציות עיוור מתוך בורות. לא מדכאת את השאלות הקשות ואת הניסיון לתת להן תשובות. אבל, יש לנו התגלות, יש לנו אמת. ומתוך האמת הזאת, ומתוך, שלפעמים, לא נבין למה ולאן, אנחנו שומעים את אחד הקולות שממשיכים ומהדהדים בעולם, "לך לך". אז אנחנו שואלים. אנחנו חורקים שיניים. אנחנו גם שמחים. ואנחנו, גם, ממשיכים ללכת…

יש מספר שירי "לך לך". אחד מהם, של יורם טהר לב, מקבל, שוב, עוד רובד של משמעות, עוד בית שראוי שנכתוב אותו יחד...

להיות יהודי

מילים: יורם טהרלב

לחן: משה וילנסקי

קיים ביצוע לשיר זה

להתחיל מארם נהריים

לעבור בכבשן האש

ולצאת למסע הנצח

עם מים ולחם יבש.

לעקוד את הבן, את הילד,

כמו לגדוע תקווה אחרונה

ולשלוח אליו מאכלת

שנה אחרי שנה.

ולשמוע מגבוה

את הקול ההולך:

לך לך, לך!

לך לך, לך!

אתה האחר,

אתה היחידי

לך לך!

"לך לך" פירושו להיות יהודי.

לרדת מפה למצרים

ולצאת ממצרים לפה

בלי לדעת אם בירושלים

יבוא המסע אל סופו.

להיות גם נגיד וגם מלך

ושר בחצרות ספרד

אך תמיד להרגיש מאכלת

מונחת עלי צווארך.

ולשמוע מגבוה...

תמיד לחכות שיגיע

הקול שיקרא גם לך

לדעת כי בית אביך

לעד לא יהיה ביתך.

ולנוע מארץ לארץ

אך לשאת כחותם ושבועה

את זכר אותה הארץ

אשר עמודיה שבעה.

נח תשפ"ד

 בס"ד

אדם בתוך עצמו הוא גָּר. שט בתיבה קטנה על פני המים. נולד לתוך תיבת משפחתית, מגזרית, לאומית. מוצא בה את מקומו, בונה תיבה משלו, מוצא את מקומו הנפרד שלו. יש, ומוכן הוא לעבור מים סוערים כדי לשוט בתיבה אחרת, יש ויישב באותה תיבה כל חייו. חיים בתיבה. קבועה, מזדמנת, גדולה, קטנה, סגורה או פתוחה, צוהר גדול, קטן, מדור עליון, מדור תחתון. 

המלחמה הביאה אותי לעשרה ימים בתיבה מיוחדת. צוות אט"ן המילואים שלי וכ-15 חיילים. מהם אנשי רפואה בתאג"ד, מהם אנשי רבנות של הגדוד. מסוג התיבות שאתה נזרק אליהם ומיד מרגיש בבית. מיד מרגיש קרוב. אחת מ"תופעות הלוואי" של מצב הַקְּרָב והסכנה.

ובשבת, התיבה שטה בנינוחות על הגלים. משה מצטרף לסבב דברי התורה. "וידעו כי עירומים הם" - פה החטא. ראיית העירום, החוסר, פה נפל אדם הראשון, פה נפלנו אנחנו... וממשיך לדבר, ובכל הזדמנות דוחף אותנו לשיר "אוחילה לאל" ואז, מבקש סליחה והולך להדליק סיגריה…

ואריה, בוגר תלמוד תורה. מאלו שממיינים גם לפי איך שמתלבשים בבית ואם יש טלוויזיה או לא. ויכוח מתלהט, על לאומיות מול שמירת מצוות, קבלה של הציבור המוגדר חילוני, כשרויות ודקדוקי הלכה, נדהם מדיעותיי בנושא..

חשבתי לעצמי, עד כמה החיבור עם משה טבעי לי. כמה קל לי לעכל דמות כזאת מסורתית, שורשית. כמה קל לגשר על ההבדלים באורח החיים בינינו שנראה, לכאורה, גדול יותר מההבדלים ביני לבין אריה החרד"לי. חשבתי לעצמי שזו המשימה של האחדות, להתקרב אל הרחוקים יותר, מתוך זה לקרב אותם. 

אחרי עוד קצת מחשבה, שזה נכון, אבל, הבנתי שעשיתי לי חיים קלים. שבחרתי לראות בהתמודדות עם משה משימה חשובה יותר. נכונה יותר. שאפילו קצת התגאיתי בעצמי על החיבור איתו. חשבתי אחר כך, שאם אני באמת חפץ אחדות, באמת מאמין בה, אני צריך להתמודד במקומות שקשים לי. ואם הציבור החרד"לי, השמרני, קשה לי יותר בשנים האחרונות, אז, גם באחריותי למצוא את הדרך לבניית הגשר. לתת לו מקום בתיבת הלב שלי. מקום של שותפות, מקום של קבלה, וגם, מקום של דרישה, של ציפייה. יותר קל לקבל את זה שאין לך הרבה ציפיות ממנו, "שרק תמשיך להיות מסורתי - ימני, לא אדקדק איתך מעבר לזה".

בחינוך, חייבת שתהיה ציפייה. גם דרישה. תמיד עוד מדרגה אחת למעלה. תמיד עוד קצת לאתגר. את עצמי, את מי שבתחום תפקידי ואחריותי. בחינוך, באנושיות, בטח בתקופה הזאת, אנחנו נדרשים עכשיו, ועוד נִדָּרֵשׁ לדבר כשזה עוד יהיה קשה יותר, לאתגר את עצמנו, למתוח לקצה את גבולות התיבה שלנו. תיבה שמתחילה מפתיחה של הלב, שיוצאת החוצה באמירות ברורות, שבאה לידי ביטוי במעשים. תיבה רחבה, צוהר גדול, הרבה אור.

שבת שלום,

איתן.

איתא בספרים כי תיבה שניצל בה נח היא כל תיבה ותיבה שבתורה ותפלה ושצריך אדם לבטל עצמו אל התיבה שמוציא בפיו. ובודאי אנשי כנה"ג [כנסת הגדולה] שתקנו לנו סדר תפלה אף כי פשוט נראה שכל א' יבקש הצריך לו וזה עיקר מצות תפלה. אך כי אותן התיבות והאותיות מסייעין לאדם להתדבק בו ית' וכ' הרב בסידור ע"פ בחרבי ובקשתי ותרגומו בצלותי ובעותי ופי' כי חרבי הוא אותיות ותיבות של התפלה ובקשתי הוא כח האדם שזה מועיל להעלות הדבורים כמו קשת כו'. אבל עיקר התפלה הם האותיות כנ"ל [שפת אמת, נח, תרל"ה]:

נח ניצל מהמבול כי הוא היה בתיבה. סגורה, אטומה, מזוודת ומאובזרת. נח הגיע מוכן לתיבה. נח בנה תיבה פיזית. נח, גם בנה תיבה של תורה, תפילה, מעשים, שלא הייתה מנותקת ממנו. "הוא היה אומר…" כתוב לא פעם בפרקי אבות. הוא היה, באישיות שלו, במעשיו, מה שהוא אומר. זו המשימה, מלמד אותנו ה'שפת אמת'. לדעת מי אתה, מה אתה צריך, לבנות את סדר תפילה משלך, מתאים לצרכים שלך, מתאים לאישיות שלך, לתפקיד, למה שאתה רוצה לעשות ולשנות בעולם.

תיבת נח הייתה מוגבלת. רק המשפחה. רק זוג או שביעייה של חיות מכל מין. אברהם, רצה לבנות תיבה ללא גבולות, לכל האנושות. אלוהים, כך נקרא בשבוע הבא, ציווה אותו לבנות תיבה מיוחדת, שאמנם לא תהיה פתוחה אוטומטית לכולם, אבל תיבה שתוביל את כל התיבות האחרות בדרך של צדקה, משפט ומוסר.

כל העולם מסתכל עליה עכשיו. הניווט עכשיו של המנהיגים, של כל אחד ואחד מאיתנו, יזכה להד גדול בעולם. באחריות כולנו לתפוס משוט ולחתור קדימה…

בראשית תשפ"ד

 בס"ד

יש לי המון מילים. 

יש חרדת קודש להוציא אותן.

אנסה לומר מעט המכיל, במרומז, את המרובה.

יש מילים שנשמור לסוף המלחמה.

יומיים באשקלון. ריח עשן ופצועים. אחרי פינוי עוצרים ברחוב, מתעמק בטלפון. דפיקה על החלון. צעיר מקומי עם חיוך מרוח על הפרצוף, "מה אתה דואג אחי? אל תהיה עצוב, אנחנו ננצח!".

חמישה ימים במטולה. אוויר נקי ושמש סתווית. יושבים עם התאג"ד ויחידת הרבנות, התראות, נפילות, הולך ומתקרב? הולך ומתרחק? 

חשד לחדירה. יושב במקלט מאחור, חיילים עם נשק בחזית. חושב על אלו שישבו בממ"דים בלי החיילים, עם קולות נפץ ויריות. על החיילים שהסתערו. המילה 'גבורה' כבר קטנה עליהם. וכמו שאמר אחד ממפקדי המשטרה, בשביל כמות המדליות והצל"שים צריך משאיות..

אז מה אנחנו אומרים לעצמנו? מה אומרים לילדים, לתלמידים. לאלה שחיים באזורי איום, לאלו שאחיהם, קרוביהם ושכניהם נחטפו או נפלו?

שבת שעברה דיברתי על נקודת משען, על ציר שמאפשר שינוי. הרמזים היו כבר באוויר, רוחות מלחמה פנימיות וחיצוניות. תחושות שתורגמו לזמני חורבן, או חבלי משיח, תלוי בעמדה הנפשית שלך.. קיבלנו סטירה מצלצלת. ולא סתם היא מזכירה מעשים מהשואה. 

ועכשיו, אחריה, שוב, עוד, תקומה!

וזה המסר שלי. זו נקודת המשען, תקומה. תקומה של המוסר והרוח. תקומה של החברה. תקומה של המדינה. הנה, ההזדמנות שלנו להקים מדינה. אנחנו שותפים. כאן ועכשיו.

לעסוק בשאלות הגדולות. מה אומר לי העם, על חלקיו השונים. כבר אי אפשר רק להפטיר את ההקשר לארבעת המינים ולהסתפק בזה. מה אומרת לי הארץ, מה הקשר אליה. מה אומרת לי היהדות, התורה, המסורת. אני מאמין? באמת? במה? מהו המוסר היהודי, מהו גורל יהודי.

לעסוק במעשים. הגדולים והקטנים. כולם באטרף של עשייה עכשיו. כל מי שעושה גיבור. ככל האפשר. לקום בבוקר. לעבוד. לתפקד. לעזור. לשמור על חוסן. שלנו. עין לחוסן של השכן, החבר. וכן, תלמידות יקרות, גם ללמוד. אפילו מרחוק. כן, אין לך ראש לזה עכשיו. אבל, זו המשימה. מקימים פה מדינה, זוכרת? אנחנו צריכים אותך חזקה, עם הכשרונות במצב מפותח, במצב הפעל.

וגיליתי, שאפילו החיוכים, שכבר נאמרו עליהם כל הקלישאות האפשריות, נראים עכשיו אחרת בינינו. אותו צעיר באשקלון, או, עובדת בשופרסל שכמעט נתקלתי בה עם העגלה. הם מכילים עכשיו גם שותפות גורל, יודע מה עובר עלייך אחי, נעבור את זה יחד. אנסה להתפייט ולומר אפילו, שאולי, יש בהם משהו מרוח הקודש.

חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוהינו.

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

בספר קול שמחה פי' והבל הביא גם הוא כי בקין כתיב מקץ הימים שע"י זכרון יום המיתה התעורר לשוב. אבל הבל הביא גם הוא בעודנו בחיים כו': וי"ל עוד כי עיקר הקרבן הוא שיסמוך האדם עצמו ע"ז הקרבן. ושעי"ז ידבק עצמו בהש"י כי אין הקרבן עיקר המכוון. רק שהוא גורם התדבקות לקונו. וכן בכל המצות צריך להיות המכוון להתדבק ע"ל ידו בהש"י. כי הם רק עצות כמש"כ בזוה"ק. וזש"כ הביא גם הוא. גם את עצמו עם הקרבן. ולכן נתקבל לפני הש"י כנ"ל [שפת אמת, בראשית, תרל"ה]:

ה'שפת אמת' מסביר מילים תמוהות בפסוקים. מדוע לפני הקורבן של קין נאמר "ויהי מקץ הימים". קין הבין שכדאי להביא קורבן לה'. הקב"ה שולט בעולם, שולט על החיים שלי, על רגעי המוות (קץ הימים) ומה שיבוא אחריו. או כמה שאמר הפילוסוף בלז פסקל במה שמתואר כ"ההימור של פסקל" בשאלה האם כדאי להיות דתי:

"אם אלוהים אינו קיים, אינך מפסיד דבר אם אתה מאמין בו, אך אם אלוהים קיים ואינך מאמין בו, אתה מפסיד הכול"

המילים הלא ברורות לגבי הבל הם, "והבל הביא גם הוא", מה האריכות? השוני במילים אלו מביא את ההבדל בין שני האחים ואת יחס הקב"ה לקורבנות שלהם. הבל הביא גם הוא. את עצמו. הוא הכניס את האישיות שלו, את הכוונות שלו בהקרבה לקב"ה. כל מה ששלי הגיע מהקב"ה, לכן, בעצם, צריך לתת לו הכל. 

הבל הביא גם הוא. את עצמו את הקורבן.

ויש עַם, שבנותיו ובניו, לא חושבים על זה. לא יוכלו, אולי, להסביר את זה, הם מרגישים את זה, חיים את זה. ומוכנים, ומביאים, גם את עצמם, קורבן.

שבת שמחת תורה תשפ"ד

בס"ד

הסוכה הצליחה לתת צל גם אחרי השקיעה. ניסיתי, עם מספר תלמידות (טוב, נו, בוגרות), לחשוב על החג הזה, על שמחה, על תורה. "חג של בנים" וגם "כמה שיותר לישון" היו שתי האמירות המסכמות את היחס של נערה (ואשה?) ממוצעת לחג הזה. האם הבעיה היא רק ב'סטינג' של החג, בדרך שבה הוא נחגג, בכך, שלפחות בפריפריה שלנו, כמעט ואין לבנות ולנשים חלק? או, אולי, צריך לבדוק גם מה קורה כל השנה? האם הן גְּדֵלוֹת בתורה, כדי לשמוח בה / בהן? כי אם לא, אז איך בכלל אפשר להכנס לחג הזה בשמחה? איך יבוא הרצון לגדול אחר כך… מעגל רֶשַׁע...

זה לא רק הן וזה לא רק שמחת תורה. כולנו מרוחקים ממשהו גדול, חשוב, אידאלי. אפילו מ'סתם' חלום. המרחק, כאילו לא מאפשר בכלל להתקרב, לא מאפשר חוויה שֶׁתְּקָרֵב, המרחק נראה יותר גדול ואנחנו כבר עוזבים את החלום, את מה שחשבנו שאנחנו יכולים ורוצים לעשות.

למדנו יחד קטע מה'שפת אמת' המופיע למטה. ה'שפת אמת' מציע לנצל את תקופת החגים בכלל ואת שמחת תורה בפרט, להסתכל בגודל של התורה, לשמוח בתורה, לשים אותה כהתחלה, כבסיס, לכל פעולות החיים ('לברך בתורה תחילה') ומתוך כך, גם בתקופת החורף, גם במרחק, גם כשיוצאים לעבודה השגרתית, רגש השמחה הגדולה, האור הגדול שתפסנו בשכל, יאירו על כל השנה להיות דבקים בתורה. מעגל הרשע יתהפך למעגל קסם והטוב יגביר את עצמו.

אבל, זאת כל הבעיה! הרי אם קיים המרחק הזה מהתורה, או מכל דבר אחר, לא נוכל לשמוח בו, להבין אותו וממילא הוא לא ירגש ולא יאיר ולא נבין… חזרנו למעגל הרשע…

"תנו לי נקודת משען ואזיז את העולם ממקומו" אמר ארכימדס בהקשר מתמטי וממשפט זה נטבע הביטוי 'נקודה ארכימדית', נקודה, מעשה, אדם, שאפשר לתפוס בה ולשנות את הכיוון של החיים. למצוא את הנקודה הזאת, היא קודם כל אחריותו של כל אחת ואחד. אם כבר זיהיתי שאני רחוק ממשהו גדול שאני רוצה בו, אם כבר זיהיתי שאני בנתיב עקום, באחריותי לחפש בעצמי מה יכול להזיז אותי, לקרב אותי, להכניס את ההתמודדות הזאת ללו"ז שלי. או לפחות להושיט יד, להשען על נקודה שמחוצה לי, על אדם, על תנועה, על רעיון.

בלא מעט מקומות כבר נעשים שינויים גדולים בתפיסה של המקום הנשי בתורה בכלל ובשמחת תורה בפרט. במקומות שעוד לא, זו אחריותה של הקהילה, של הנשים והבנות, האבות והגברים לאפשר את ההתפתחות של כולם (השוני בין גברים לנשים בולט, אבל יש עוד תתי 'קהילות' כמו ילדים ונוער, בעלי הפרעות קשב ועוד שראוי להכניס גם אותם למגוון השיקולים בבניית תכנית החגים, הלימוד וכד').

להיות פתוחים, להיות, באמת, זמינים, להיות נקודת משען. זה מזיז עולמות.

שבת שלום וחג שמח,

איתן.

שמחת תורה הוא הכנה על כל השנה להיות קבוע בתורה כמ"ש [כמו שכתבו] חז"ל על שלא ברכו בתורה תחלה*. ולכן בתחלת השנה יש שמחת תורה שיתבונן האדם גדלות התורה שהם דברי אלהים חיים. וע"י התשוקה והשמחה להתדבק בתורה נשאר אח"כ דביקות מעסק התורה. כמ"ש במדרש וזאת הברכה שיש ברכת התורה לפני' ולאחרי'. וכן אף אנשים סוחרים שבכל השנה אין עוסקים תמיד בתורה. מ"מ ע"י השמחה בתחלת השנה שקובע בלבו וקשה לו לפרוש מדברי תורה. מועיל לו שלא ישכח לגמרי אף שעוסק בדברים אחרים. וכתיב שמח זבולון בצאתך**. וקשה כי למה ישמח בחלק זה. רק שהוא עצה שע"י השמחה קודם שיצא לסחורה ע"י זה יהי' נשמר בצאתו. ולכן יש שמחת תורה בתחלת השנה כנ"ל [שפת אמת, סוכות, תרל"ד]:

הפעם, אני לא מרחיב. רק הדגשתי את הפעלים והתאורים השונים שמביא ה'שפת אמת' לדרך שבה התורה בכלל ושמחת תורה בפרט, תשמור על קביעות אש התורה כל השנה. תוכלו לנסות לחשוב איך כל אחד מהם בא בחיים שלכם…

הרחבה למובאות מה'שפת אמת':

*על פי הגמרא במסכת נדרים בסיבה לחורבן גם כאשר היו בעם תלמידי חכמים גדולים - "מפני שלא ברכו בתורה תחילה". אפשר להסביר מגוון הסברים, אבל בפשט, לא התורה היא זו שקבעה את סדר יומם הערכי והמוסרי, אלא, הייתה סוג של פולקלור, קישוט לחיים.

**על פי רש"י בראשית מ"ט, י"ג, על ההסכם שעשו ביניהם יששכר וזבולון. זבולון יעסוק במסחר ויפרנס את יששכר שיעסוק בתורה.