בס"ד
הזמן מרפא את הכל? הוא הרופא הטוב ביותר, כאותו ביטוי עממי?
מבלי להכנס לפילוסופיה על מהותו של הזמן, נראה שבחיי היום - יום, הקלישאה עובדת. מכה שקיבלנו בבוהן מלהתקע בזווית של המיטה מפציצה אותנו בכאב. שעובר. כך גם ברוב המצבים הכואבים ו/או הלא נעימים בחיים המשולים למכה בבוהן. זה כואב פצצות, נדמה שזה לא יעבור. והנה. עבר. (אפשר גם לשים פלסטר לזרז הליכים).
במחקרי חינוך, אחד המסיחים הגדולים הוא הזמן. כי מי יודע מה עשתה הפעילות החינוכית - פדגוגית שלי, אולי, הם פשוט, גדלו? במחקרים מדעיים הזמן הוא אינרטי, לא מגיב או משפיע, ממשיך בשלו מבלי להתערב בתהליכים הכימיים - ביולוגיים, רק מואיל בטובו לתת להם, אין איך לומר את זה אחרת, זמן…
אולי אחד המושגים הכי לא ממשיים - רוחניים, הזמן. וכמו במדע, גם בנפש, הוא נותן לנו מרחב לתהליכים שאמורים להתרחש בתוכנו. יש לנו זמן לעבוד, לשפר, לשקם. להצליח 'לארוז' את החוויות לכדי משהו שאפשר להמשיך לחיות איתו, משהו שאפשר גם להבנות ממנו ולגדול. האמונה באדם היא קודם כל לתת לו זמן.
עברנו את 'עשרת ימי תשועה'. אומרים שהם היו הקשים ביותר מקום המדינה. לאחד שנולד אחרי 1948 וגם אחרי 1973, כן. בוודאי. לא יכול להעיד על תושבי גוש עציון החרב בימי הזיכרון - עצמאות 1949 (רשמית יום הזיכרון התחיל ב-1951) ולא יודע איך הם נחוו ונחגגו ב-1974. האמת, גם לא יכול להיות לי מושג איך הם נחווים ונחגגים בשנים 'רגילות' אצל אלו שביקר אותם השכול. מה עושה להם הזמן? אני יכול רק ללקוט עדויות. רק להקשיב מקרוב - רחוק. הזמן והאירועים שבו, עוברים דרכנו, דרך מסננת הגוף - נפש - ערכים שבנו. מותחים (גם קרעים, שברים), מנפחים, מאפשרים, מזכים אותנו, מחייבים להשתנות, עם הצלקות, עם קמטי הצחוק.
לפני ה'שבת שלום' ולפני הרעיון לפרשה, מזמין אתכם לשני שירים שתפסו אותי בעניין הזה. מה עושה הזמן ומה לעשות איתו. מוזמנים להגיב.
שבת שלום ובשורות טובות,
איתן.
ברק פלדמן / צלקות
אוֹמְרִים שֶׁהַזְּמַן מְרַפֵּא אֶת הַכֹּל
אֲנִי חוֹשֶׁבֶת שֶׁזֶּה לֹא מְדֻיָּק
זְמַן לֹא יָכוֹל
לְהָבִין אֶת הַכֹּל
הוּא גַּם לֹא מְרַפֵּא, רַק כִּמְעַט
אוּלַי מִתְרַגְּלִים
לְחַיִּים אֲחֵרִים
לִכְאֵב שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַקְהוֹת
אוּלַי עִם הַזְּמַן
שׁוֹכְחִים
אֵיךְ נִרְאֵינוּ בְּלִי צַלָּקוֹת
אָדָם בְּחַיָּיו / יהודה עמיחי
אָדָם בְּחַיָּיו אֵין לוֹ זְמַן שֶׁיִּהְיֶה לוֹ
זְמַן לַכֹּל.
וְאֵין לוֹ עֵת שֶׁתִּהְיֶה לוֹ עֵת
לְכָל חֵפֶץ. קֹהֶלֶת לֹא צָדַק כְּשֶׁאָמַר כָּךְ.
אָדָם צָרִיךְ לִשְׂנֹא וְלֶאֱהֹב בְּבַת אַחַת,
בְּאוֹתָן עֵינַיִם לִבְכּוֹת וּבְאוֹתָן עֵינַיִם לִצְחֹק
בְּאוֹתָן יָדַיִם לִזְרֹק אֲבָנִים
וּבְאוֹתָן יָדַיִם לֶאֱסֹף אוֹתָן,
לַעֲשׂוֹת אַהֲבָה בַּמִּלְחָמָה וּמִלְחָמָה בָּאַהֲבָה.
וְלִשְׂנֹא וְלִסְלֹחַ וְלִזְכֹּר וְלִשְׁכֹּחַ
וּלְסַדֵּר וּלְבַלְבֵּל וְלֶאֱכֹל וּלְעַכֵּל
אֶת מַה שֶּׁהִיסְטוֹרְיָה אֲרֻכָּה
עוֹשָׂה בְּשָׁנִים רַבּוֹת מְאוֹד.
אָדָם בְּחַיָּיו אֵין לוֹ זְמַן.
כְּשֶׁהוּא מְאַבֵּד הוּא מְחַפֵּשׂ
כְּשֶׁהוּא מוֹצֵא הוּא שׁוֹכֵחַ,
כְּשֶׁהוּא שׁוֹכֵחַ הוּא אוֹהֵב
וּכְשֶׁהוּא אוֹהֵב הוּא מַתְחִיל לִשְׁכֹּחַ.
וְנַפְשׁוֹ לְמוּדָה
וְנַפְשׁוֹ מִקְצוֹעִית מְאֹד
רַק גּוּפוֹ נִשְׁאַר חוֹבֵב
תָּמִיד. מְנַסֶּה וְטוֹעֶה
לֹא לוֹמֵד וּמִתְבַּלְבֵּל
שִׁכּוֹר וְעִוֵּר בְּתַעֲנוּגָיו וּבְמַכְאוֹבָיו.
מוֹת תְּאֵנִים יָמוּת בַּסְּתָו
מְצֻמָּק וּמְלֵא עַצְמוֹ וּמָתוֹק,
הֶעָלִים מִתְיַבְּשִׁים עַל הָאֲדָמָה,
וְהָעֲנָפִים הָעֲרֻמִּים כְּבָר מַצְבִּיעִים
אֶל הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ זְמַן לַכֹּל.
ימי הספירה מסייעין לאדם. שבאותן הימים נהפכו אבותינו משעבוד חומר ולבנים עד להיות מוכן לקבל התורה. ממילא גם עתה הזמן מסייע. וכן שמעתי ממו"ז ז"ל על הגמ' כולהו שקיינא מפסחא עד מעצרתא כו' [שפת אמת, אמור, תרל"ג]:
מימד הזמן ביהדות לא אינרטי בכלל. יצוקה בו קדושה. המקובלים הסבירו (לא שאני עוד מבין את הפרטים) שלכל יום בספירת העומר יש משמעות, נתנו בו שם. נתנו בו 'בחינה'. אבל, פשט התורה הוא שכל מה שצריך לעשות בימים האלה הוא לספור. לתת לזמן לעבור. לתת אפשרות לאדם לשהות. להבשיל לאט לפני ש'מפילים' עליו תורה, הר כגיגית.
וגם עתה, אומר ה'שפת אמת' הזמן בכלל, ימי הספירה בפרט מסייעים. קחו זמן לעכל את פסח, תנו לו לשקוע בתודעה. יש גם עזרה, 'כל המשקים טובים בימים האלה'. המסילה, אמנם, מובילה ישירות לשבועות, המסלול הזה נקבע מראש, יש גם דחיפה מלמעלה, אבל, יש אחריות לניצול הזמן, יש אחריות לפעול בו.
