בשלח - ט"ו בשבט

 בס"ד

יצאתי צהוב. במסגרת טקס סיום מחצית א' השמיניסטיות העבירו שאלון "איזה מורה הכי…" ויצאתי המורה הצהוב. המורעל. המתלהב. על האולפנה. לא על המדעים, לא על הביולוגיה ולא על הרפואה. על האולפנה. וזה היה לי מחמיא. וזה היה לי מעניין. איך זכיתי דווקא בתואר הזה?

יש לי נטייה לחזור על רעיונות ועקרונות שוב ושוב, אפשר להשלים לי משפטים, אפשר לדמיין מה אני אגיד. אני לא רואה בזה סימן להיותי צפוי ובנאלי, אלא, לעובדה שאני משתדל להעביר את הרעיונות שאני מאמין בהם בצורה ברורה ויציבה שיוכלו לשמש, למי שיחפוץ בכך, נקודה למחשבה, עוגן ואפילו משהו להתעמת מולו. "מי שחוזר על עצמו זה סימן שיש לו מה להגיד" היא אימרה ששמעתי לא פעם מהרב שרקי. מעניין שדווקא את המסר של "צהוב על האולפנה" אני כמעט ולא מתמלל. מסתבר שהמסר עובר מצוין (כי אני באמת צהוב על האולפנה) דווקא דרך הפעולות הבלתי מילוליות.

הרי יש לנו רצון ללמד, לשכנע, להסביר, לדבר את עצמנו. לא רק אנחנו המורים שמקבלים על זה שכר, אלא, כל הורה שמרגיש שהוא חייב להעביר את המסרים והעצות מאוד "ברור" וכך כל אדם משוכנע בצדקת דרכו וש"אם רק אסביר לו, הוא יבין / ישתכנע" (ועוד מעט שוב בחירות ודיבורים בלי סוף…), אז אני אגיד את זה שוב ושוב. וזה בדרך כלל לא עובד. מה שאתה אומר, גם אם הוא מאוד הגיוני, הוא נכון לך. מי אמר שהוא נכון לי? אתה מדבר על עצמך, על עולם הערכים שלך. העצות שלך מצוינות, אני מבין את זה בשכל שלי, אבל, אני לא אצליח, אני אדם אחר, אתה בעצם נותן עצות לעצמך. אני בדרך כלל שומע אותך, אבל לא ממש מקשיב.

סוקרטס, מגדולי הפילוסופים, הגדיר את המורה / החונך כ"מיילדת" שתפקידו להוציא מתוך התלמיד שלו את התוצר, את "העובר". החכם הוא זה שמבין, הוא זה שמורה, הוא זה שמחליט. לעומת זאת, חכם ביהדות נקרא "תלמיד חכם", הגדולה של התלמיד בהיותו הוא המיילדת (שיכול אותיות) של רבו. בפילוסופיה שואלים "כמה תלמידים יש לך? וכמה מאמרים פרסמת?" כעדות לגדולתו של המורה, בעוד שביהדות שואלים "אצל מי למדת?", מי אִפְשֵר לך ככה להתפתח.

"הנה ימים באים… ולא ילמדו עוד איש את רעהו… כי כולם ידעו אותי" (ירמיהו ל"א). אנחנו חיים על זמן שאול במקצוע ההוראה. הנה הימים כבר ממש באים. מה שנדבר, מה שנלמד, הרצאות, עצות והטפות שניתן יהיו (הם כבר) דיבורים פורחים באוויר, עושים לנו 'כן' עם הראש וממשיכים הלאה. מה שנעשֵה, מה שניצור, מה שנזמין, מה שנאפשר, יוכל להיות כר פורה ללמידה אישית, אוטונומית ומשמעותית. מה שנקרין, מה שנהיה, מי שנהיה, איך שניתן, אלו יהיו העצות החינוכיות הטובות ביותר שייספגו במי שירצה בכך.

בפרשת המן הנני ממטיר כו' למען אנסנו הילך בתורתי. כי היה אכילת המן הקדמה לקבלת התורה. וזה הי' התרוממות גופם של בנ"י עד שאכלו לחם שמלאכי השרת אוכלין. א"כ הי' גופם מזוכך מן הגשמיות [...] ורמז לעניין המן דאיתא במשנה אם אין קמח אין תורה ואם אין תורה אין קמח. והמן הי' קמח שקודם התורה. אח"כ הכניסה לא"י ואכלת ושבעת כו'. בחי' לחם מן הארץ. הי' הקמח שאחר התורה. כי יש לחם ויש לחם. ולחם מן השמים הוא שורש המזון קודם שבא לעוה"ז. כמ"ש במ"א פי' דבר יום ביומו שהוא ההנהגה בשורשה העליון. ולכן כ' ראו כי ה' נתן לכם השבת. כי היו דבקים בשורש העליון. וראו בעין בחי' השבת. לכן ניתן להם ביוה"ש לחם יומים. כי בהטבע אין ניכר הפרש בין ימי המעשה ליום השבת. אבל לאשר המן הי' למעלה מהתחלקות השפע לעולמות הנפרדים. לכן ניכר שם השינוי ולא ירד המן בשבת [שפת אמת, בשלח, תרמ"א]:

המן, כך כותב ה'שפת אמת' היה הניסיון לבני ישראל טרם מתן תורה. ונראה שהיה שם כישלון גדול. כל מה שמשה מצווה עליו בני ישראל עושים ההפך. אל תלקטו יותר מדי - והם מרבים, אל תשאירו ממנו - והם משאירים, אל תצאו ללקוט בשבת - והם יוצאים. אפילו את הציווי ללקוט מנה כפולה ביום שישי הם לא שמעו ממשה ועשו בכל זאת, עד שזקני העדה הלכו והתלוננו למשה שהנה, שוב העם מפר את ההנחיה.

בני ישראל עוברים עוד שלב בהפיכתם מעם של עבדים לעם של בני חורין. הם קצת מורדים במה שהמורה אומר להם והם גם רוצים לעשות את מה שהם מרגישים. וביום שישי, בלי שמשה מגלה להם את הציווי לאסוף מנה כפולה, הם אוספים. אחרי השבת הראשונה שעשו במרה כמה ימים קודם, הם כבר מרגישים בעצמם שזה יום, שאמנם נראה בטבע כמו כל יום אחר, אבל כזה  שדורש הכנה מיוחדת, האיסוף לפני השבת נובע מתוכם. הם לא סובלים שיום השבת ייראה כמו יום אחר. הם לא צריכים בשביל זה את משה המורה, הם מרגישים את זה לבד. והמורה נותן להם על זה ציון 100 - כיוונתם במדויק לדעת הקב"ה.

מי לא היה רוצה לאכול מן? לא צריך לעבוד, טבעי, מזין ומגיע בכל הטעמים, נבלע היטב בגוף ולא מצריך התעסקויות בשירותים. אבל עוד נראה את בני ישראל מקטרים על המן. אפשר לפטור את זה כעוד אחת מהתלונות הלא מוצדקות של בני ישראל, אבל אפשר לראות כאן שוב את אותו העיקרון. זה לא לחם שלנו, לא עבדנו בשבילו, אפילו האוכל הגרוע שאכלנו במצרים טוב לנו ממנו. ובאמת המן הוא רק צורך לשעה קלה. רק איזה 'סטרטר' כדי לקבל את התורה - כי אם אין קמח, אין תורה. כדי לקבל את התורה צריכים בשלב הראשון למאכל מיוחד, מאכל שמגלה מי אתה, האם אתה מסוגל לזהות שבת.

ואם אין תורה - אין קמח. התורה מורה לנו כיצד לאכול. כיצד להפנים את הערכים בעולם הזה. כיצד ליישם אותם. הלחם מתנובת הארץ, מיגיע כפינו, הוא הלחם של העולם הזה. עולם בו הקדושה מופיעה בטבע, עולם בו הלחם שלך הוא מה שאתה עשית בשבילו. 

שבת שלום,

איתן.

בתמונה - תעודת ה"זכייה"

בא תשפ"א

 בס"ד

"אין ילד רע, יש ילד שרע לו בחייו, והוא מוציא תסכולו כלפי חוץ" אמר הירש גולדשמידט, הידוע יותר בשמו יאנוש קורצ'אק [אל תפספסו. לחצו על הקישור. תקראו עליו. מפליא וקצת מביך איך עוד לא הגענו ליישומים שלו]. כבר תקופה ארוכה שבא לי לכתוב על יאנוש קורצ'אק, תקופה ארוכה שבא לי לזעוק את שמו. יש לי כרגע עוד כמה מניעות שחוסמות אותי, אולי אחרי הקורונה, אולי אז יהיו יותר אזניים של מורים שיוכלו לשמוע את שמו מבלי לעשות השוואות, סך הכל הוא לא היה בקורונה…

מאיפה הרעיון הזה "אין ילד רע"? הרי כולם יודעים שהילדים יכולים להיות הרעים, המתעללים והמחרימים מכולם. איך במוח המתפתח במהירות שיא שלהם, הם יזהו את נקודת החולשה של החבר ולא יהססו לתקוף. מי מוציא ככה את "תסכולו כלפי חוץ"??

יאנוש, מאיפה הרעיון הזה, המסקנה החבויה במשפט, שאם רק תעשה לו טוב, הוא כבר לא יעשה רע, יהפוך את עורו ויהיה שה תמים? על כפיות טובה של ילדים שמעת? זה משפט להגיד בקורס מבוא לפסיכולוגיה שנה א' בהוראה של מרצה מנותק. כנס, כנס לכיתה ותראה ילדים רעים.

צריך להיות תמים כדי לקבל את המשפט הזה. זה חוסר אמונה שלא לקבל את המשפט הזה. מי שייצא מאותו קורס מבוא לפסיכולוגיה שנה א' בהוראה (או בהורות, או ב…) ויחשוב שהמשפט הזה נכון והנה הוא ידבר עם הילד, יסביר לו שהוא טוב, אפילו באמת ישקיע בו וייתן לו מזמנו, מרצו וכספו, עלול לא פעם להכשל כישלון חרוץ. אל תהיו סתם תמימים, תאמינו במשפט הזה. מחנך דגול כמו קורצ'אק היה כל כך קרוב אל הילדים האלה, כל כך האמין בהם, ידע להסתכל להם בעיניים, מגובה העיניים, שהוא יכול היה לראות את אותו סכר, אותה חסימה התקועה בנפשו של הילד, שלא מאפשרת לו זרימה, שיוצאת בשצף כתסכול. הוא באמת ראה את זה. 

לפעמים רע להם, לילדים. האדם המוכשר אפילו יוכל לנתח ולזהות את הקושי ולדעת לתת רשימת פתרונות מצוינים. רשימת פתרונות עוזרת לעיתים רחוקות. המחנך המוכשר יבין את הקושי של הילד, יידע קודם כול להיות איתו שם, ברע הזה שלו, ואז, משם, יידע גם לתת לילד את התחושה של השייכות אל הטוב ואת המרחק הגדול שלו מהרע. ואז קורה הנס. הילד הרע הופך לטוב, ככה, ב"רגע".

דור גלות מצרים נראה שהיו אנשים גדולים. כאשר ראינו שבשעה קלה נהפכו כמ"ש חז"ל שהיו שטופין בע"ז כו'. ומיד איתא וגם צידה לא עשו כו' שהאמינו. כי מצדם היו באמת גדולים שהיו קרובים אל האבות. ורק מצד הגלות שהי' שולט עליהם סט"א. ולכן ברגע זו שיצאו נהפכו תיכף. וזה מ"ש כשלחו כלה גרש יגרש כו'. שברגע יתברר כי אין להם שום שייכות לרשעים הללו אם היותם עד עתה כ"כ תחת ידם….[שפת אמת, בא, תרל"ז]:

מ"ט שערי טומאה, עוד רגע והכל אבוד, 210 שנים של ירידה וסבל. במין תסמונת שטוקהולם, נרקמת הזדהות בין המשעבד למשועבד, ההבדלים מצטמצמים. המלאכים מתבלבלים "אלו עובדי עבודה זרה ואלו עובדי עבודה זרה". ילדים רעים.

אלה בני אברהם, יצחק ויעקב, מלמד הקב"ה את משה. נתק אותם לרגע מהרע, תעשה הבדלה בזמן המכות בין בני ישראל למצרים ותראה מה יקרה. זו הבדלה שלא בהכרח נועדה רק להראות לפרעה מי כאן הבוס ומי הילד המועדף. ההבדלה היא גם תמונת מראה לבני ישראל. אתם. לא. עובדי. עבודה. זרה! אתם לא מצרים! תראו את ההבדל. ואז, בחצי הלילה, מכה אחרונה, שיא ההבדלה בין ישראל למצרים. זו הבדלה שיש בה כבר שותפות של בני ישראל, דם הפסח ודם המילה הנשפכים מהצד הישראלי עומדים כנגד הדם הנשפך מהצד המצרי.

עד אתמול בערב עבדנו עבודה זרה, הבוקר, אנחנו כל כך מלאי אמונה שאין לנו בעיה לשים קילו בצק על הגב ולצאת למדבר. אמונה מוחלטת, "זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותייך, לכתך אחריי במדבר בארץ לא זרועה" (ירמיהו, ב', ב') אמונה שעושה רושם עוד כל כך הרבה שנים קדימה. בוחן כליות ולב מכיר אותנו ומעניש אפילו את גדולי המנהיגים של האומה שמגלים חוסר אמונה כלפי העם. רק היה להם רע במצרים, כל העבודה זרה הזאת זה רק הוצאת תסכול.

שבת שלום,

איתן.

וארא תשפ"א

 בס"ד

למה זה קורה דווקא לי?

כי אתה יכול.

מה עשיתי שזה מגיע לי?

הוכחת שאתה מסוגל.

אבל, למה בצורה כזאת?

כדי שתגדל.

אם להיות נועז ולדמיין דו - שיח בין האדם לקב"ה, אולי כך הוא היה נשמע. בלי הצד של הקב"ה בשיחה כזאת נשאר רק הצד ששואל, שתוהה, שסובל ונשרף מבפנים. למה הצרות האלה נוחתות עלי, למה בי אין את הכוחות, למה, מכולם, זה היה חייב לקרות דווקא לי, מה כבר עשיתי?

על השאלות האלה אנחנו נדרשים לענות. קודם כל לעצמנו, אחר כך לחברים, למשפחה, לילדים, לתלמידים. שבוע שעבר כתבתי על ראיית האדם בהווה לאור העתיד, כראייה אמונית על כוחו של האדם. אני מבקש להרחיב את הנקודה הזאת ולומר, לא רק שיש באדם בהווה כוחות שיתפתחו בעתיד, ההווה, הוא עצמו, כאן ועכשיו, המפתח לגדילה בעתיד. לא רק "פוטנציאל לא ממומש, שבוודאי בעתיד יבוא לידי ביטוי" (בכל זאת, אני מורה שכותב עכשיו תעודות:), אלא, פוטנציאל שמתחיל להיות ממומש כבר עכשיו. החיכוך עם העולם, החברה, הגוף, הכאב, הקשיים והנפילות הוא זה שמכין אותנו לעתיד. בדרך כלל קשה לראות את זה, בדרך כלל קשה לנחם עם זה אדם שעכשיו סובל. לפעמים צריך רק לשתוק איתו. לשתוק ולחכות. לשתוק ולהאמין. לשתוק ולשדר לו שהוא טוב. וכשיגיע הרגע הנכון, לבוא ולחשוב איך ההתמודדות הזאת חיזקה אותי / אותו, איך היא פִּתְחָה ושכללה את הכוחות, איך עשתה אותנו אנשים טובים יותר. 

למה זה קורה דווקא לי?

כי אני יכול.

מה עשיתי שזה מגיע לי?

כנראה שאני מסוגל.

אבל, למה בצורה כזאת?

כדי שאגדל.

במדרש חייך שיש לך לידע שנא' טוב אחרית דבר מראשיתו כו'. דכתיב למה הרעותה כו' למה זה שלחתני. והענין הוא דכ' במשה כי טוב הוא. והי' זה תמיהת מרע"ה כיון שהוא השליח. לא הי' מקום להרע להם. אך הש"י הכין רפואה לדורות האחרונים. כדכתיב ביום טוב כו' וביום רעה ראה. שעיקר תיקון ימי הרעה הוא בימי הטובה. ולכן הוצרך לקשר כל הגאולות בזמן משה רבינו. ולכן סבלו הדור ההוא כל הרעות שלא הי' באפשרות בשום דור אחר לתקן הרע כמו הם. ולכן רמז כאן ד' גאולות כמה שכתוב במקום אחר [...] וכמו שהם סבלו היסורים בעבור דורות הבאים. כן קיבלו הם התורה וכמה מדרגות טובות בעבור דורות הבאים. וז"ש במד' אשר כבר עשוהו. כי הקב"ה הכין לכל דור מה שצריך לסבול גלות. וכמו כן התקונים ודברי תורה שצריך להתחדש בזה הדור כנ"ל [שפת אמת, וארא, תרמ"ד]:

על משה נכתב שהוא "טוב", אולי אפילו זה היה שמו העברי (טוביה?). משה, מאמין בכוח הטוב שבו, משתכנע ללכת ולהציל את עם ישראל ונראה שהוא גורם להם רעה. אם בחרת בי להיות השליח, טוען משה, על פי ה'שפת אמת', הייתי צריך להביא לטוב.

והקב"ה מגלה למשה את הסוד. אכן הבאת טוב. טוב שנמצא באותו הייאוש הגדול שהבאת. רק תחשבו איך זה אחרי 200 שנות שעבוד והשמדה לשמוע שיש תקווה, להתחיל לחשוב שיהיה טוב ואז נהיה רע יותר. הייאוש הזה הוא הרע האחרון לפני הגאולה, הוא גלולה מרה לרפואה הקרובה. אומר הקב"ה למשה, אני כל כך מאמין בגדלות הדור הזה, אפילו שהוא עובד עבודה זרה, שאני מאמין שבתוך הייאוש הזה הם יפתחו חוסן פנימי ואמונה ממנו ילמדו כל הדורות שאחריהם. כולם יראו ש"אם עברנו את פרעה - נעבור גם את זה". דור כזה, שיכול להאמין מתחתית הבור, יזכה לעמוד בתחתית הר סיני ולשמוע במו אוזניו את הנבואה הגדולה מכולם, עשרת הדברות הנאמרות לעם שלם. בהתגלות הזאת, הם אלו שיבססו את האמונה לכל הדורות הבאים.

שבת שלום,

איתן.

שמות תשפ"א

 בס"ד

ניתוח של מציאות עוסק בהווה, תוך ניסיון להבין את המצב העכשווי לאור העבר, על מנת לתקן את העתיד. ניתוחים אלו יכולים להיות בתחום הכלכלה, ההיסטוריה, הרפואה ועוד. בתחום החינוך מוכרות וידועות אותן ישיבות פדגוגיות הבאות לסכם תקופת לימוד. גם הן באות לראות היכן כל תלמיד נמצא, לנסות להבין מה הביא אותו למצב הנוכחי וכיצד ניתן לשפר את העתיד הקרוב והרחוק.

אבל אני חושב, שראיית ההווה לאור העבר בלבד לא מספיקה כאן. ראייה כזאת תשאר בהכרח מצומצמת מאוד. המטרות שייגזרו ממנה להמשך יהיו נמוכות יותר, כאלו שבאות לענות על רק הצורך הקטן והקרוב. אני מאמין, שצריך לראות את ההווה לאור העתיד שכבר גנוז בו. אני מאמין שצריך להסתכל על הילדים שלנו, על התלמידים והתלמידות שלנו כדמויות בעלות שיעור קומה אשר נמצאים עכשיו בתחנה מסוימת בדרך. זו יכולה להיות תחנה קשה, מקום נמוך וכואב. תחנה שיש בה עצבות רבה והתמודדויות לא פשוטות. אבל רק תחנה.

זה לא פשוט. ככל שאתה יותר קרוב אליהם, אתה רואה גם את הקשיים, ההתמודדויות והנפילות. אתה רואה את הנפילות שלהם ונזכר בשלך. חווה אותם שוב דרכך. אבל, אני חושב, שראיית העתיד היא הראייה החינוכית שתביא אותם לא רק לעתיד טוב יותר, אלא, גם להווה טוב יותר. גם הווה קשה שהוא חלק ממסלול שמתגבר, מתבגר ועולה, הוא חלק מהטוב. זו ראייה שצריך לפתח. במוּדָּעוּת מלאה. מתוך זה אני רואה גם את עצמי כאדם וכאיש חינוך בתחנה נוספת בה גם אני עולה למעלה.

משקפיים של עתיד הן ציוד חובה למנהיג, למחנך, למוביל. מתוך המשקפיים האלה אני בוחן לא רק את הילדים והתלמידות שלי, אלא, גם את עצמי. מה אני עושה בעצם. מה התפקיד שלי בנסיעה המשותפת שלנו בין התחנות של החיים. מהם הכלים העומדים לרשותי וכיצד אני מנצל אותם נכון כדי לנסוע כמה שיותר בבטחה וכמה שיותר גבוה אל התחנות הבאות. התכונות שלי, שהם חלק מכלי העבודה שלי מתבררות לי בתהליך הזה. כיצד המסגרת המשפחתית והלימודית על האירועים המתוכננים והמקריים שבהם, כל שיחה, כל שיעור, כל מפגש, ארוחה ומבט מהווים מנוף לנסיעה המשותפת הזאת. נסיעה שהיא נשיאה בעול, אבל המבט שנותן לראות את העתיד, כבר כאן, עכשיו, בהווה, מביא לשמחה ואופטימיות גדולה ובסוף הם גם מאמינים לך...

[פי' שם הויה הווה תמיד. כדכתיב אני ה' לא שניתי ותמיד ההארה נגלית גם בימות הגלות. לכך נקרא אספקלריא דנהרא. ואמונת משה רבינו עליו השלום היה שם. אבל בנ"י לא היו מאמינים בענין גבוה כזה רק בבחינת "כה" כו' שיש השתנות בגלות. וזה שם אהיה על אחר כן כמה שכתוב לעיל. ואח"כ כתיב ה' שמו. שאחר כל הגאולה באו לבחינת זה ושם כתיב ויאמינו בה' ובמשה כנ"ל [שפת אמת, שמות, תרל"א]:

כנסיך מצרי שיש לו הכל גדל משה בבית פרעה, רחוק משעבוד, רחוק מעבודה. חלק מהאצולה המצרית בה היו, מן הסתם, נסיכים ושרים, כהנים, חרטומים ופקידים לרוב. הם למדו לשלוט. ההיררכיה הייתה מאוד ברורה. עבד, לא היה בורח ממצרים. לעבד לא הייתה בכלל תודעה שזה אפשרי, שזה אפילו נכון לשנות כך את סדרי הבריאה.

משה גדל כדי לשלוט במצרים. כל השיעורים בבית הספר המצרי נועדו לכך. אבל משה נועד להנהיג את האומה הישראלית. לכן הוא ינק מאימו את השייכות לעם, קיבל כלים פוליטיים באקדמיה המצרית ואז נשלח לסטאז' של עשרות שנים ברדיפה ובדאגה לטלאים קטנים.

"מה אומר להם כדי שיאמינו לי?" שואל משה את הקב"ה. קבעתי איתם שיחה לפני התעודה, אבל מה אגיד להם כדי שהם יאמינו בכוחות שלהם להגאל, כדי שיאמינו בתקווה? "אהיה אשר אהיה… אהיה שלחני אליכם". אל תדבר איתם על ההווה הקשה, תראה להם את העתיד. תראה להם שהם נמצאים רק בתחנה אחת ברצף שבין הבטחת האבות בעבר לקיום שלה בארץ ישראל בעתיד. כן, תחנה קשה מאוד, על גבול ההשמדה הפיזית והרוחנית. תאמין אתה, משה, שאותם עבדים שאתה רואה מול העיניים הם אלו שיקבלו את התורה וייכנסו לארץ כדי להגשים את מטרת בריאת העולם.

משה, לאורך כל 40 שנות ההנהגה שלו, ברגעי השיא וברגעי המשבר, בנפילה של חטא העגל, בהחמצה הגדולה של חטא המרגלים, מסתכל על עבדים מרופטים, על אספסוף, על ערב רב ורואה בהם בני אברהם, יצחק ויעקב. הוא רואה אותם, כבר בהווה, בגדולתם לאור העתיד. וכשהוא רואה אותם כך, הוא יכול לסבול איתם הכל וביודעו שהוא זכה להנהיג אנשים גדולים אלו, התוצאה המתבקשת היא היותו העניו מכל האדם אשר על פני האדמה. בני ישראל רואים מה משה רואה בהם ומאמינים בו.

שבת שלום,

איתן.

ויחי תשפ"א

 בס"ד

אחרי שאיחלתי לכם שבת שלום בשבוע שעבר, הוספתי עוד משפט על אהוביה סנדק, "נער הגבעות" שנהרג לאחר מרדף משטרתי בהתהפכות המכונית בה נסע. אהוביה וחבריו נחשדו בזריקת אבנים על פלסטינאים ובעקבות כך רדפו אחריהם בלשים ממרחב יהודה ושומרון. מוות עצוב ומיותר.

אני לא בטוח כמה הורים היו רוצים שבנם ייצא לפעילות של זריקת אבנים על פלסטינאים. אני בוודאי שלא. נוח לנו, מהמרחק הגיאוגרפי של הגולן, להיות מנותקים מההוויה של המאבק היום - יומי ביהודה ושומרון. לנו "יש" סורים. הם שוכנים להם אי שם מעבר לגדר. ההתקלות האחרונה שהייתה לי עם סורים התרחשה בתוך אמבולנס צבאי. שלנו. מתוך חוזק. אפילו אזעקות של חשד לחדירה, כבר לא נשמעות כמו בילדותי (טוב, אולי המערכות האלקטרוניות פשוט מזהות טוב יותר שסתם מדובר בחזיר או שועל שנוגעים בגדר..). המרחק הזה, שלנו ושל הילדים שלנו, לא מספיק מעורר אותנו אחרי אירוע כזה.

עוני. סמים. חיי דלות. פשע. גם אותם אנחנו כמעט ולא רואים. הרי הגולן נשאים והירדן והכנרת מפרידים בינינו לבין מקומות בהם התופעות האלה הם חלק חזק יותר בנוף. ולא, אני לא חי בסרט שסמים לא מסתובבים פה ביישובים אצל "טובי בנינו ובנותינו", שאין כאן פשע ואלימות וייאוש והתאבדויות. יש. אני אפילו נתקל בהם, אבל זה לא אותו דבר, זה לא חי סביבנו, זה כמעט תמיד לא השכן ממול, אלו כמה משפחות "שם" שכמעט ולא רואים. או לא רוצים לראות.

חיים טובים. באמת טובים. ופשוטים. "רצינו לחיות בשקט ובפשטות" אומרות המשפחות שבאות להגשים את חלום הגולן. ויש מחיר. פשוט הוא לפעמים רדוד. רדום. נמוך. קצת אטום וסתום למה שקורה סביבו. כהורים ומחנכים זו לפעמים נראית לנו הצלחה גדולה, השקט הזה. צלחנו את גיל הנעורים בלי טלטלות גדולות. לכאורה. חיים בסרט אתם. הרי הנפש ננערת בנעורים האלה - תפיסה עצמית, דימוי גוף, ערך עצמי, אהבות, שנאות, חלומות, התנסויות, משברים, להרגיש חי… ניעור גדול הוא מסוכן, מאיים ומשנה עולם באותה המידה. בואו לא נכבה אותו, בואו נכוון אותו - שיוכלו לצעוק את מה שבפנים, שיקומו, שיעשו, שיֵשָנוּ, שייפצעו, שילמדו להחלים.

"אני מדמיין לי כל הזמן המון ילדים קטנים משחקים איזה משחק בשדה גדול של שיפון וכל זה. אלפי ילדים קטנים, ואין שם אף אחד – אף אחד מבוגר, זאת אומרת – חוץ ממני.

ואני עומד על הקצה של איזה שהוא צוק כזה. ומה שאני צריך לעשות זה לתפוס כל אחד אם הוא הולך לעוף מהצוק – זאת אומרת, אם הוא רץ ולא רואה לאן הוא רץ, אני צריך לצאת מאיזה שהוא מקום ולתפוס אותו. זה כל מה שהייתי עושה כל היום. פשוט להיות התפסן בשדה השיפון וכל זה. אני יודע שזה שיגעוני. אבל זה הדבר היחידי שבאמת הייתי רוצה להיות".

(ג'יי די סאלינג'ר, התפסן בשדה השיפון)

יש צוקים של אבדון ויש צוקים של שממון. אל תזלזלו בנזק הנפש של זה האחרון.

ויברך את יוסף כו' המלאך כו' יברך כו' הנערים. ומקשין מה הברכה ליוסף. אבל הפירוש הוא שנתן ברכה להתפשטות כוחו של יוסף. והנערים הוא התעוררות החיות שבעולם. והכלל, כי שורש החיות בא מיוסף אבל כשבא השפע בעולמות שלמטה צריך שמירה. כי לכן בגלות ע"י שליטת הסט"א אי אפשר להתגלות הקדושה. כאשר חכמים הגידו בשנת רעבון אסור הזיווג. אך העצה בגלות ע"י התורה כמ"ש וידגו לרוב פרש"י כמו הדגים שהים מכסה עליהם שאין שולט בהם עה"ר כו'. כמו כן ע"י התורה שנמשלה למים יכול אדם להתכסות מסט"א. ואיתא במדרש כמו דגים שמצפים לטיפה מים כו' כן בנ"י מצפים לתורה. וכפי רוב השתוקקות. התורה מגין עליהם… [שפת אמת, ויחי, תרל"ז]:

יעקב מברך את יוסף דרך ברכת הנערים. פירוש המילה "ברכה" היא חיבור והמשכה. הנערים, בניו של יוסף הם אלו שיעוררו את כוחו ומורשתו של יוסף בעולם. העתיד שייך לצעירים. הם נמצאים בשיא כוחם הגופני והשכלי ויש בהם התעוררות לעשות ולשנות. 

יעקב מברך את הנערים דרך ברכת יוסף. כוחות הנערים הפועלים בזמנים של קושי. אישי. לאומי. צריכים שמירה מהסכנות הרבות שהעולם מעמיד בפניהם. כמו דגים הזקוקים למים. התורה נמשלה למים. ומחדד את ה'שפת אמת' בשם המדרש, לא רק לכסות במים רבים של תורה שתגן על הנערים, לא תמיד זו הדרך שתעזור, אלא, דרך חינוכית בה הדגים יצפו לטיפה של מים, רעבים לשמוע, ללמוד, לעשות. יצירת המוטיבציה בנערים היא זאת שתתן בהם את המיומנויות להצליח, לפעול בעולם ולהיות מוגנים.

שבת שלום,

איתן.