בס"ד
ויקהל פקודי תשע"ח
"...הַמְּבֻגָּרִים יָעֲצוּ לִי לֹא לְבַזְבֵּז אֶת הַזְּמַן עַל צִיּוּרֵי נְחָשִׁים ־ מִבַּחוּץ אוֹ מִבִּפְנִים, וּבִמְקוֹם זֶה, לְהִתְעַנְיֵן בְּגֵאוֹגְרַפְיָה, בְּהִיסְטוֹרְיָה, בְּחֶשְׁבּוֹן וּבְדִקְדּוּק. וְלָכֵן כְּבָר בְּגִיל שֵׁשׁ וִתַּרְתִּי עַל עָתִיד מַזְהִיר שֶׁל צַיָּר. אִבַּדְתִּי אֶת הַבִּטָּחוֹן אַחֲרֵי הַכִּשָּׁלוֹן הַצּוֹרֵב שֶׁל צִיּוּרִים מס' 1 וּמס' 2 שֶׁלִּי. הַמְּבֻגָּרִים אַף פַּעַם לֹא מְבִינִים בְּעַצְמָם שׁוּם דָּבָר, וְזֶה מַמָּשׁ מְעַיֵּף אֶת הַיְּלָדִים לְהַסְבִּיר לָהֶם הַכּוׁל שׁוּב וָשׁוּב…"
המפגש בין עולם הילדים - נוער לעולם המבוגרים מביא איתו פעמים רבות מתח. חוסר הבנה. מפגש שיכול להסתיים גם התנגשות. מנקודת המבט של הנוער עולם המבוגרים יכול להיתפס כעולם סגור, לא מתקדם, העסוק בפעילות סיזיפית של עבודה וגידול ילדים, עולם שבו הבחירה כבר הצטמצמה והימים עוברים באותם מעגלים החוזרים על עצמם שוב ושוב [אם כי, לרוב, הם רוצים כבר לגדול…].
מצד שני עולם הנוער יכול להיתפס, בעיני המבוגרים, כעולם לא יציב, נתון להשפעה הורמונלית בלתי נשלטת, לא מנוסה ושכדאי להשגיח עליו מקרוב [אם כי, לרוב, הם רוצים לחזור להיות ילדים…].
מבחינות מסוימות, גם אלו וגם אלו צודקים. מי לא מרגיש מאיתנו, המבוגרים, כי לפעמים הימים חוזרים על עצמם "במין דיוק מרגיז" החל מהקימה בבוקר, שגרת ההתנהלות של הבוקר, עבודה, ילדים, ניקיונות, קניות ופעולת הכביסה שהיא ממש סמל לאינסופיות של הפעולות היומיומיות הסיזיפיות שחוזרות על עצמן שוב ושוב ושוב… ומאידך לא זוכר את עצמו כנער, שלפעמים מבולבל, לא מבין, נתון למצבי רוח ואת כל הדברים שהייתי מאוד רוצה לעשות אחרת… בכלל, מפגשים בין אנשים שונים יכולים לצור את התחושה של "אם רק הוא היה מקשיב, אם רק היה עושה מה שאני אומר…" וגם "אם רק הוא היה מבין מה עובר עלי באמת…"
השאלה יכולה להישאל במיוחד על המבוגרים. הרי אתם הייתם נוער, גם אם בדור אחר. אז איך אתם לא מבינים אותנו? לא מכילים את מה שעובר עלינו? התשובה, נוער יקר, טמונה בניסיון, אבל, יש להודות, גם בפחדים. וכשאני אומר ניסיון, אני מתכוון בעיקר לנפילות. לקשיים. התנסינו בקשיים, התנסינו בנפילות וגם בעליות מהן, כך שיש לנו מושג מה אתם עוברים ויש לנו מושג גם בנפילות. יש מקומות שאנחנו לא רוצים שתגיעו אליהם. משתדלים לא לחנך מתוך פחד, שלא תהיו סגורים מפני העולם. שתתמודדו, שתחוו ותתנסו. אבל גם שתגיעו להתמודדויות שלכם עם כמה שיותר כלים לעמוד בהם. לצאת מהם גאים ומחוזקים.
תרומה - תצווה. היה ארוך, היה מלא פרטים, אבל בסדר. משכן צריך לדעת לבנות. כי תשא עם חטא העגל ואז ויקהל ופקודי. ושוב, ארוך ומלא פרטים… ומילא אם היה שינוי, אבל 18 (!) פעמים מוזכר "כאשר צווה ה' את משה", אז מדוע אי אפשר היה לכתוב פעם אחת שהמשכן נבנה כאשר ציווה ה' ודי!? החטא שבאמצע הוא ההבדל הגדול. בניית המשכן לאחר הנפילה. לאחר קבלת הלוחות השניים ששרדו לאחר שבירת הראשונים. ההתנסות הקשה בחטא, בנפילה ובעלייה ממנו יוצרת משכן אחר. משכן שתנועת הנפש הלא מוגבלת של הנתינה מפרשת תרומה, מאוזנת עם תנועת נפש המכירה במגבלות הציווי. "לא תבערו אש… ביום השבת…" מלאכת ההבערה, המסמלת את פעולת האדם במציאות, ההמצאה, הטכנולוגיה מובלטת יחד עם עשיית המשכן. על האדם לקדם, לפעול, ליזום, אך גם להכיר את הכיוון והעצמה של האש.
לשתי תנועות הנפש האלה יש מקום. אש הנעורים הגלויה, הלא מתפשרת, אך הליפעמים שורפת, עם תנועת הנפש הבוגרת יותר, זאת שלעיתים קצת נסתרת, קצת חבויה מאחורי כללים וסדר שלפעמים נדמה שכיבו אותה.
אבל אל תטעו בנו. היא שם והיא בוערת לא פחות.
שבת שלום,
איתן
