יום שישי, 28 בדצמבר 2018

שמות תשע"ט

בס"ד

שמות תשע"ט

צריך לחזק אותם. אנשים שלמרות כל התנאים שמסביב ממשיכים לגור שם. הם נאלצים להאבק להגיע כל בוקר לעבודה מדירתם הקטנה ולהיות חשופים לפגעי מזג האוויר הקשה. אחרי שהייתי אתכם ארבעה ימים אני רוצה להודות לכם על ההקרבה. תודה לכם אנשי גוש דן. אתם מוכנים לגור בצפיפות, במחנק, בפקקים, בזיהום האוויר, מבלי לראות כל יום את הירוק והמים המדהימים האלה בגולן וכל זה רק כדי ליישב את הארץ - מתנחלים אמיתיים ייקרא לכם!

ארבעה ימים הייתי השבוע במרכז הארץ במסגרת אימון לפרמדיקים במילואים. בבקרים לימוד ובערבים ובלילות מסתובב עם האמבולנס ברחבי הגוש הזה. אמרו לי שהייתי ברמת גן, אבל אחרי פנייה או שתיים זה כבר היה גבעתיים, בני ברק, תל אביב, מי יודע… בעשרות חולים טיפלתי בימים האלה, ובמילים אחרות קיבלתי את המנת רפואה שלי בצורה מרוכזת ישירות לוריד.

וכשמזריקים יש לוריד, תחושת העונג באה מיד. להיות פרמדיק טבוע חזק באישיות שלי. אני גם, לדעתי, ממש טוב בזה. במכלול ההיבטים של המקצוע המדהים הזה (הטיפול הרפואי, היחס הבין אישי, חניכה של הצוות ועוד…). וגם, חייב להודות קצת יצאה לי קנאה באנשי המרכז שזוכים לטפל בכל כך הרבה חולים ופצועים (הם מצידם שחוקים, אבל זה כבר דיון אחר). 

ושוב צפה ועולה אצלי שאלת הזהות. מה אני יותר, מורה או פרמדיק? האם עזבתי את העבודה במד"א לטובת ההוראה בגלל הדברים הנכונים? האם אני נשאר בהוראה בגלל מתוך החלטה מושכלת ולא מתוך נוחות, או תחושת אין ברירה? שלא לדבר על חלום לימודי הרפואה שיושב לו אי שם עמוק ונשכח..

הפסיכולוג ג'יימס מרסיה תיאר את תהליך גיבוש הזהות העצמית כרצף של יכולות והתנסויות מעברו של האדם המתגבשות יחד ליצירת "עצמי" שלם. התוצאה הסופית של הזהות, האם היא התגבשה לידי זהות יציבה, או שמא הזהות מעורפלת או מעוכבת תלויה, לפי מרסיה, בשתי תנועות נפש; האם האדם חקר את זהותו והאם הוא מתחייב לזהות זו. רק אדם שחקר ובדק את הזהות שלו והחליט להתחייב לה יגבש זהות יציבה. זהות זו, כך לפי מחקרים רבים, קשורה להערכה עצמית גבוהה, לרמות נמוכות של חרדה, לרמת מכוונות גבוהה כלפי מטרות, לנטילת אחריות ואף ליכולות קוגנטיביות גבוהות יותר.

את עצמי אני חוקר ללא סוף. ואני ממשיך בגיבוש הזהות שלי. זהות שיכולה להיות מורכבת משני מקצועות אלו (אליהם נכנסים גם שלל מרכיבי האישיות האחרים). לא רק בחלוקת השעות השבועית בין העבודה באולפנה לבין המשמרות במד"א, אלא, ליצירה של תמהיל, של תרכובת אחידה וצלולה הבאה לידי ביטוי בכל מה שאני עושה.

זה אני. מי אתם? יודעים?


התורה מתארת את בירור זהותו של משה רבינו. משה מעם העברים ומשבט לוי. משה יודע שהוא בן עמרם, אבל הוא גם גדל אצל בת פרעה עד כדי "ויהי לה כבן..". המצרים משעבדים את עם ישראל ולמשה יש מן הסתם תפקיד בשלטון זה. למשה יש גם פוטנציאל להיות הפרעה הבא. הזהויות של משה מתרוצצות בקרבו והוא יוצא לחקור.

וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו.

ויצא אל אחיו - גם העברים וגם המצרים עונים להגדרה זו. אבל משה מגלה שהמצרים מתנהגים בחוסר מוסריות ולכן בוחר בעברים כאחיו ולכן החזרה שוב על המילה "מאחיו". אלא, שביום השני הוא מגלה משהו אחר.

וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ.

גם העברים מתנהגים בחוסר מוסריות ולכן, משה המבולבל והנרדף בורח למדין. מדין מצאצאי אברהם, אולי שם ימצא משה את זהותו. עשרות שנים משה עושה במצרים, מתחתן, מוליד ילדים ולומד אצל הכהן הגדול. נראה שאולי אפשר כבר להתיישב. אבל אז מגיע הסנה.

ההתגלות בסנה קורעת את משה מביתו הבטוח של יתרו ומעבירה אותו מסע של גיבוש הזהות ובעיקר ההתחייבות לזהות זו. ברית המילה הדחויה של בנו, הקשר עם אהרון ובני ישראל ובעיקר העמידה המתריסה והלעומתית מול פרעה שהיה לו כמו אבא ולהעביר אותו עשר מכות.

אצל משה התגבשה הזהות הישראלית. משה היה מחויב לה כל כך עד שנאמר שמשה הוא ישראל וישראל הם משה. אבל הייחודיות של משה באה גם משנותיו בבית פרעה שם הוא גיבש את היכולות המדיניות שלו, את היכולת להנהיג ולהוביל את העם ארבעים שנה עם כל הנסיונות, הקשיים וההצלחות.

שבת שלום,

איתן.



יום שישי, 21 בדצמבר 2018

ויחי תשע"ט

בס"ד

פרשת ויחי תשע"ט

בכל מקום שאליו הסתכלתי היה פאר והדר. עמודי שיש ענקיים, אש דולקת במנורות של זהב. מבני ענק מפוארים מצופים בשיש ועוד זהב. הרבה שיש. הרבה זהב. וברקע המולת אנשים נפעמים, מתפללים ומוזיקה. לא, לא דמיינתי. ולא נסעתי לחו"ל. זה גם לא תאור של מישהו מהעת העתיקה. באמת ראיתי את זה.

בית המקדש השני. במלוא הדרו ותפארתו. משקפי התלת - מימד הם הדבר אולי הכי קרוב שאנחנו יכולים להגיע אליו היום בחווית המקדש מבחינת היכולת לראות בעיניים ממש. יום אחר כך, באולפנה, הטקס של עשרה בטבת ניסה לגעת בממשק הזה של בית המקדש וההווה ואיפה (והאם?) זה תופס אותנו.

אבל אני רוצה לדבר על דבר אחד שהיה חסר לי בסרט המפואר הזה במשקפת התלת מימד. עוד לא ראיתי דם. רצפת בית המקדש בהקה מלובן, המזבח היה מצוחצח והכהנים והעם היו בעמדת תפילה או שירה. ככה לא נראה בית המקדש באמת בזמן העבודה. בעלי חיים, געיות ופעיות. תורים ובני יונה. ודם. הרבה דם. לא באמת היה חשוב לי לראות את הדם. מה שהפריעה לי היא התפיסה שלנו היום את עבודת ה' כמשהו סטרילי. שיא עבודת ה' היא התפילה. בתוך בית כנסת. שלא אמורים לדבר בו דברי חול ולא לאכול. חזנות, שירה ותפילה שקטה. בית המדרש, ספר פתוח, נעימות של קושיות ותרוצים.

לא ככה חוו אבותינו את עבודה ה'. היא ליוותה אותם ברצף מרגע הקימה ועד השינה. הם לא חיו את חייהם, עצרו אותם שלוש פעמים ביום ואחר כך המשיכו. הם חוו את הנוכחות האלוהית בכל דבר שעשו. לכן, גם כשאיבדו אתונות הם הלכו לנביא לשאול מה עלה בגורלם.

חורבן הבית והגלות הפסיקו את כל זה. וכדי לשרוד בגלות חכמינו העבירו את עבודת ה' למצב של שימור. עולם הרוח כאילו התנתק מעולם החומר והיווה בעצמו את עבודת ה' כמעט לבדו. עם זאת, גדולי האומה שחיו בגלות ידעו תמיד לאן נכון לחזור. ידעו שהגאולה עוברת דרך ארץ ישראל אבניה ורגבי אדמתה. דרך הפוליטיקה ודרך המלחמות וכמובן שדרך עבודת האדמה. הגאולה הם אמרו וכתבו, היא לא רק התפילה ובית הכנסת. היא הוצאת כלל כוחות החיים החבויים בנו. אפילו שאנחנו עוד לא מצליחים לכוון שהעבודה היא לצורך עבודת ה' וכו', עצם הגילוי של הכוחות שיש בי, עצם היכולת שלי להתחדש, הפלא הזה שיש בכל אחד "פשוט" להתפרנס, היא כבר ההודאה, כבר ההוכחה שיש מנהיג לעולם. שיש בעולם אחדות.

בואו תראו מה יש לכם בדם.

במדרש על פסוק הרועה אותי... הגואל אותי.. הקיש פרנסה לגאולה מה פרנסה בכל יום כן גאולה. ומה גאולה פלאים כן פרנסה פלאים. כנראה שזה יסוד הגאולה לידע כי יש התחדשות בכל יום גם תוך הטבע כמו שכתוב מחדש בכל יום מעשה בראשית וגם הפרנסה שאדם טורח ומוציא הכל פלאים. רק שיש נפלאות מגולים ויש נסתרים תוך הטבע.... (שפת אמת ויחי, תרמ"ב).


אומר יעקב, הקב"ה שנתן לי פרנסתי הוא אותו האלוהים הגואל אותי מכל רע. הפרנסה היא הגאולה. היכולת להתחדש כאדם ולמצוא פרנסה שתספק את צורכי חיי, היכולת להשתמש בכוחות חיי בעבודה היא, אומר השפת אמת, גאולה. הצלחתי להתפרנס ולשרוד בתנאים קשים ומתוך זה הרגשתי את האלוהים הרועה אותי..

האם יהיו קורבנות של בעלי חיים בבית המקדש השלישי? זו כבר מחלוקת שלא כאן המקום להרחיבה. אבל הדם הוא הנפש. ואת הנפש שלנו אנו נדרשים למסור. כל יום. בכל מצב. בבית, בעבודה, בחסד וגם במנוחה.

שבת שלום,
איתן

יום שישי, 14 בדצמבר 2018

ויגש תשע"ט

בס"ד

פרשת ויגש תשע"ט


ראש הממשלה בנימין נתניהו הוא בימים האלה גם שר הביטחון בנימין נתניהו (והבריאות והתקשורת…) ואני מרגיש כי שני התפקידים הבכירים האלה מסמלים באופן חד את מה שקרה השבוע. 

זה לא התחיל השבוע. תחושת הביטחון הכללית אל מול האויב במגמת ירידה. אמנם הצלחה גדולה לצה"ל בצפון באיתור וחיסור מנהרות החיזבאללה, אבל התחושה שהתגובות שמאפשר הדרג הפוליטי לצה"ל לפעול הן מוגבלות ביותר. חיסול מחבל והריסת הבית שלו (אם בג"ץ יאשר אחרי כמה חודשים) או הרס של מפקדות ותחנות רדיו לא נראה כי עומדים בהלימה לאינספור אירועי הטרור (שעל רובם לא מדווחים) ובעיקר לא כאשר רואים גופת תינוק בן ארבעה ימים עטופה בטלית קטנה מובלת לקבורה.

זה לא התחיל השבוע. טענות על מנהיגותו הנהנתנית של ראש הממשלה והחשדות בדבר מתן / קבלת שוחד מלווים אותנו בשנים האחרונות. אני נתקל בפוסטים תוקפניים ביותר נגד ראש הממשלה, אשתו ובנו (אבל זו כמובן לא הסתה..). אני לא רוצה לדבר על הפרטים, כי אני לא בקיא בהם ולא רוצה לדבר על האיש, בית המשפט יאמר את דברו, אך אני רוצה לדבר על מנהיגות. 

על מי אנחנו סומכים? במי אנחנו מאמינים שיוביל אותנו? היהודים ידעו באלפי השנים האחרונות סבל רב ונראה לי כי אחד הדברים שאפשרו לנו לעבור את הסבל הזה, מחרפת רעב ועד מלחמות והשמדה היו המנהיגים. כאשר יש על מי לסמוך, כאשר יש מי שנותן כיוון, כאשר אתה בטוח שיש מישהו שדואג לך, היום יום יותר קל לעיכול. גם כשיש טרור, או פוגרומים. כשאתה מאמין באמת ובתמים שיש מנהיג, שיש אל מי לשאת עיניים, שיש מישהו שעושה הכל כדי להוציא אותך משם, אתה יכול לא להתפרק, לנשוך שפתיים ולהמשיך.

תכונה מוערכת אצלנו אצל מנהיג הוא זה הצועק "אחריי!" ומסתער קדימה. אבל מה יגרום לציבור להסתער אחריו? איך לא יקרה שהמנהיג יסתכל אחורה ויראה שהוא מסתער לבד? הציבור ירוץ אחרי זה שצועק 'אחריי!', רק אם הוא קודם צעק 'לפניי!'. רק אם הוא כיוון את מנהיגותו לפי הציבור אותו הוא מנהיג. מכיר את הציבור, מכיר את רחשי ליבו, משאלותיו, תכונותיו. רק אם הוא קושר את גורלו עם גורל הציבור, לא רק יודע את נפשם, אלא, שותף לשמחתם ולצערם. מוביל אותם לכיוון שהם צריכים ורוצים על פי עצמיותם ולא רק על פי מה שהוא החליט ביושבו במגדל השן מנותק מהעם.

מנהיגות היא לא רק ראש ממשלה או מלך. אני מנהיג בראש ובראשונה את עצמי. ומשם מתפשטים מעגלי הנהגה שונים באופים ובגודלם. המשותף לכולם הוא תחושת האחווה והתלות ההדדית. אני, למשל, כבר לא תלמיד בתיכון. כבר לא ילד, כבר לא נער (לפחות לא בגופי..). אבל כדי להנהיג את ילדיי ותלמידיי אני מנסה לקשור את גורלי בגורלם. להרגיש את הקשיים, לשמוח בהצלחות. כשהם נופלים זה כואב לי, כשהם מצליחים אני מאושר. ובעיקר אני מנסה לראות לאן הם רוצים בעצמם ללכת, לאן הם שואפים, באילו כוחות הם משתמשים, אילו כוחות מקדמים אותם בצורה הטובה ביותר.


"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי.

וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם.

אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ"

"ויֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל אֶחָיו מַה מַּעֲשֵׂיכֶם וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה רֹעֵה צֹאן עֲבָדֶיךָ גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבוֹתֵינוּ."

"רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לֹא קָנָה כִּי חֹק לַכֹּהֲנִים מֵאֵת פַּרְעֹה וְאָכְלוּ אֶת חֻקָּם אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם פַּרְעֹה עַל כֵּן לֹא מָכְרוּ אֶת אַדְמָתָם."


הקב"ה מלמד את מודל המנהיגות. הקב"ה אומר ליעקב כי הוא יירד איתו מצרימה. גם השכינה בגלות. וכשתעלו ממנה, אומר הקב"ה אני אהיה אתכם שם. מנהיגי האומה הגדולים, האבות, משה, דוד המלך, רבי עקיבא למדו את מלאכת ההנהגה בהיותם רועי צאן. בציורים רועה הצאן הולך לפניהם עם המקל והחליל, אך מי שיראה בעיניו את הרועים הבדואים ומי שיבדוק בפסוקי המקרא יראה שמנהיג הצאן הולך מאחוריו (שליחי יעקב לעשיו ההולכים אחר העדרים, ומשה הרועה את הצאן אחר המדבר). 

הרועה המקצועי הולך מאחוריו. רואה את מגמתו של הצאן, רואה את הכוחות הגנוזים בו, יודע מי היא הכבשה המובילה (משכוכית בעברית צחה) שדרכה אפשר לכוון את הצאן כולו (כמשל לאדם בתוך החברה, או תכונה מובילה באדם), מאמין בצאן והולך יחד איתו לאותם המקומות, לאותו הגורל.

מנהיגי מצרים, הכהנים, קיבלו לחמם מאת המלך שקיבל את שכרו מהעם. גם בזמן הרעב הגדול ביותר, פרעה וכהניו היו שֹבעים. לא יכלו בכלל לדמיין מה עובר על העם שלהם, הם מעולם לא הלכו לישון רעבים. הם לא היו צריכים לחשוש לאדמתם ואחוזותיהם.

לעומתם, כוהני בני ישראל מקבלים את לחמם מהעם. באחוזים. ככל שיהיה לעם יותר, יהיה יותר גם לכהנים. אם העם ירעב, הכהנים ירעבו ביחד איתו. לכהנים אין אחוזה בכלל. ה' הוא נחלתם. התפקיד החינוכי הוא אחוזתם. בשבוע הבא נקרא על שבט לוי "אפיצם ביעקב, אחלקם בישראל". בתוך העם הם יושבים. אחרי מנהיגים כאלה הולכים בעיניים עצומות. 

את הרעיון למדתי מספרו של הרב אילעאי עופרן "תורה של הנפש" (אני מניח שרעיונותיו עוד יובאו כאן גם להבא). הוא מדגים שם דרך השאלה מדוע אנחנו סומכים יותר על טייסים (אין לנו מושג מי הטייס) יותר מאשר על רופאים (יודעים מי הוא, הולכים לחוות דעת שנייה, בודקים באינטרנט..)? ותשובתו היא פשוטה. אם אנחנו לא נבריא, זה לא ישפיע על בריאותו של הרופא. אם הטייס ייכשל בהנחתת המטוס, גם הטייס בעצמו..

זאת התאוריה במשפט אחד. איפה זה פוגש אתכם ביום יום?

שבת שלום,
איתן

יום שישי, 7 בדצמבר 2018

מקץ תשע"ט

בס"ד
מקץ תשע"ט

חופש חנוכה וכל הצפוניים ואנחנו בתוכם יורדים דרומה. שעה לשבת,בלי מחשב (לכן אולי העריכה תצא קצת אחרת) וחשבתי כבר "לצאת לחופש" לשבוע, אבל בכל זאת כמה מילים ומחשבות שמסתובבות אצלי.
"מתייונים" הם קוראים לנו, והאמת שלפעמים אנחנו גם מרגישים ככה. כציבור דתי לאומי, אנחנו פתוחים לכולם. מתפללים כמו החרדים, אך חיי היום יום שלנו דומים יותר לאלה של הציבור הכללי. אנחנו מכירים את ההבדלים ונזהה דתי ממרחק, אבל האם באמת ההבדלים כל כך ניכרים? הלבוש? הסמרטפון? חיי הפנאי?
אני חושב שלרוב אנחנו בטוחים בדרכנו, אבל לפעמים, כשאנחנו עומדים מול המראה, אנחנו קצת לא מאמינים לעצמנו. חושדים שבחרנו בדרך הקלה. אולי אפילו לא הנכונה. אולי נכון יותר להיות כמה שיותר לכיוון החרדי. להתכנס. להתכנס במוסדות החינוך, להתכנס בלבוש, להתכנס בעבודה, להתכנס ולהתבדל.

המתייונים צדקו. בנקודה הפנימית של התרבות הכללית, במיוחד זאת השולטת, מצוי גרעין של אמת. לא סתם תרבות מובילה. צודקים הרומאים בטענתם (לא זוכר כרגע את המקור) שבלי התרבות הרומית ישראל לא היו יכולים ללמוד תורה.

המתייונים טעו. התרבות הכללית לא עושה אלא לעצמה. "שוטים", עונה הקב"ה לרומאים (אבל לא שקרנים), אתם בניתם הכל בשבילכם ועל הדרך תיקנתם את העולם. התרבות המובילה שלנו, העיקרית, היא זו הישראלית, הנסמכת על פיתוחי התרבות.

צדק יוסף. נכון היה להפיץ את מוסר ודרך יעקב דרך התרבות המצרית.

טעה יוסף. אי אפשר לעשות את זה במצרים, שם שולטת התרבות המצרית.


יוסף חזר בתשובה (והעליתם את עצמותיי). יהודה עלה מחטאו. ודרך שניהם תתעלה ותתוקן דרך המשיחים. זה בנו של יוסף וזה בנו של דוד.
ואנחנו, נמשיך ב"ה. עם מה שצריך לתקן בעצמנו. עם מה שצריך ונכון לקחת מהעולם, דרך הלאומיות והפוליטיקה, כי אנחנו מאמינים באחדות.

שבת שלום, 
איתן.

יום שישי, 30 בנובמבר 2018

וישב תשע"ט

בס"ד

פרשת וישב תשע"ט

"סך הכל אני בסדר". כה אמר בילי. בילי, פסיכולוג קליני ומרצה לפסיכולוגיה במכללות לחינוך, מגדיר בארבע מילים אלו מהי בריאות נפשית. אם אדם חושב על עצמו שהוא סך הכל בסדר, לא טוב בהכרח, בטח לא מצוין, מספיק שהוא, ככה בסיכום הכללי בסדר, כדי להמצא איפה שהוא בטווח הנורמאלי של הבריאות הנפשית.

קחו דקה ותחליטו אם אתם ממשיכים לקרוא או נוסעים לאשפוז.

חזרתם? מצוין! אז סך הכל אתם בסדר! ואני מאחל לכם המשך בריאות נפשית איתנה…

אבל, גם בעבודתי החינוכית וגם בעבודה הפנימית שלי עם עצמי, אני נתקל בכמויות נכבדות של ביקורת עצמית. כמה אני לא בסדר. כשאדם מרגיש שהוא לא בסדר זה מפני שהוא משווה את עצמו אל מול אידאולוגיה כל שהיא. אל מול נורמות חברתיות, אל מול כללים. וכשהאדם מרגיש שהוא לא עומד בסטנדרטים האלה, עולים רגשי האשמה ומציפים אותו. עומד האדם ומרגיש שונה. מרגיש בושה אל מול הכללים האלה. או מרגיש מורד. עוזב את הכללים האלה שהוא לא יכול לעמוד בהם.

בגילאי 12-13 חוגגים נערי ונערות ישראל את הגעתם לגיל המצוות. אמנם מדין חינוך קיום המצוות מגיע קודם, אבל תחושת החובה, עם הבגרות הנפשית, השכלית והמינית מעמיד את הנוער הדתי פעמים רבות בהתנגשות חזיתית מול נורמות מקובלות, מול כללים של הבית והחברה ואפילו מול אידאולוגיות גדולות. התנגשות שייתכן והיא גדולה יותר מאשר אצל הנוער בחברה הכללית, הן בגלל שישנם יותר כללים ונהלים והן בגלל שמקור הכללים האלה הוא אלוהים בעצמו ואם אני לא עומד בהם, אז מה אני?? ואיך אפשר בכלל לכפר על הנפילות האלה??

מעבר לפער הזה שקיים גם אצלנו, מחנכים והורים, מול אותם נורמות, כללים וחובות, איך אנחנו צריכים גם לתפוס את הפער הזה של הילדים ולפעול בו? פער נוסף הוא בין תחושת החובה שלנו להנחיל עולם של התנהגות וערכים מאוד ברורים, אל מול העולם הנפשי, הפנימי של ילדינו ותלמידנו? איפה לשחרר את החבל? איפה לקצר אותו? האם חבל כזה המקשר בינינו הקושר אותנו בכלל צריך להתקיים?

אני חושב שכדי לענות על השאלות, כדי להתמודד עם המשברים, צריך לדבר על התשובה. ללמוד תשובה. עד כמה "ההמצאה" הזאת הייחודית לעם היהודי, היא גדולה ומשמעותית. עד כמה ניתן לשנות את העבר דרך מתן משמעות חדשה בהווה. עד כמה השינוי אפשרי. עד כמה צריך לראות את הילדים, את הנערים, את הבוגרים שלנו, עכשיו בהווה כמו שהם יהיו בעתיד. עד כמה צריך לראות את העתיד מושפע מההווה ולדאוג להם ולדחוף אותם כאן ועכשיו. כן, זה קצת מעשה לוליינות, אולי קצת קסם וקצת נס. אנחנו קוראים לזה חינוך.

ואולי, צריך לומר לנו / להם, שגם על בקשת הסליחה, על תחושת האשמה, צריך לבקש, מעצמך - סליחה..


בפסוק הילד איננו ואני אנה אני בא. איתא דראובן פתח בתשובה תחילה… כי זו תשובה שלימה שאינו מוצא לו שום מקום ומציאות בעולם ע"י החטא. ושמעתי מפי מו"ז ז"ל על ענין טעות... כי באמת בעל תשובה שיודע שעל ידי החטא אין לו מקום אז השי"ת נותן לו מקום כמו שכתוב ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה. וזה בצר ותוקף שניתן לבעל תשובה. אבל אם הוא סומך על זה זה נקרא בצרה. שסומך על זה המקום ואז אינו קולט כלל עכ"ד. ונראה רמז לזה בצר במדבר פי' אם הוא בעיניו כמדבר ואין לו מציאות. אז בצר וקליטה יש לו. והיא בחי' ראובן… (שפת אמת, וישב, תרס"ד).

הוידוי הוא חלק מהתשובה "חטאתי, עוויתי, פשעתי". הוידוי חייב להיות אותנטי ולא נסמך על "אחטא ואשוב, אחטא ואשוב.." תחושת האשמה בוידוי צריכה להיות כל כך אמיתית עד שכאילו החוטא צריך לחשוב שאין לו שום סיכוי. היכן היה ראובן במכירת יוסף? מלמדים חז"ל כי היה שרוי בשקו ותעניתו. ישב לבד והאשים את עצמו בחטאיו. גם במכירת יוסף האשים את עצמו עד כדי "עד אנא אני בא". אין לי מקום יותר לעולם, אין לי מקום יותר בעולם.

ומי שמגיע למקום האבוד הזה, מתחרט באמת, הקב"ה מסדר לו 'עיר מקלט אשר ינוס שמה'. עיר בצורה ושמורה לבעלי תשובה. עיר במדבר. עיר השמורה לאדם השם עצמו כמדבר. 

וצריך לאחז תמיד במדת התשובה, כי מי יאמר: "זכיתי לבי, טהרתי מחטאתי" (משלי כ ט), כי בשעה שאדם אומר: חטאתי, עויתי, פשעתי, אפלו זה אי אפשר לומר בבר לבב בלי פניה.... נמצא, שצריך לעשות תשובה על התשובה הראשונה, הינו על חטאתי, עויתי, פשעתי שאמר, כי עליו נאמר (ישעיהו כט ג): "בשפתיו כבדוני", כי על-ידי תשובה זוכה לכבוד ה', "ולבו רחק ממני" (ליקוטי מוהר"ן, תורה ו', פסקה ג').

וצריך לעשות תשובה על התשובה כותב רב נחמן. הוא מסביר בהמשך כי התשובה העלתה את האדם למדרגה גבוהה יותר, כך שהוא מבין שהוא לא הבין בפני מי הוא עושה תשובה ועכשיו שהוא מבין יותר הוא צריך לעשות תשובה על כך.

אבל אולי גם ניתן להבין, ולפחות זה מה שאני שומע מהפסקה הזאת, שהיכולת הזאת של התשובה המגלה שגם ההווה שנראה לנו פחות טוב הוא בעצמו הכנה וחלק ממש מהעתיד המתוקן שבו הופכות הזדונות לזכויות ומגלה לנו, רטרואקטיבית, את הטוב שיש באדם, שיש בנו, גם בכאן ועכשיו, עד שיש לחזור בתשובה שאמרנו על עצמנו "אשמנו, חטאנו".

שבת שלום,

איתן







יום שישי, 23 בנובמבר 2018

וישלח תשע"ט

בס"ד

פרשת וישלח תשע"ט

כמורה אני נשאל שאלות רבות מדי יום. ובעידן הוואצאפ השאלות לא מוגבלות לזמן הלימודים בלבד (מיתרונות הטכנולוגיה בעיניי). תוסיפו לזה את השאלות של הילדים ושאר האנשים שסביבי ותגיעו לעשרות שאלות ביום. דרך של שאלת שאלות היא אחת הדרכים הטובות ללמידה שעליה גם מושתת כל עולם המחקר. אני רואה חשיבות גדולה בלעודד ילדים ותלמידים לשאול ולשאול. השאלות מעידות על עניין ומפתחות סקרנות, יכולות לימוד ברמה גבוהה וקשר אישי [זה שאני שולח אותם לגוגל, זה כדי לפתח מיומנויות, לא להתחמק…]. "אני מטיל ספק, משמע אני קיים" כתב הפילוסוף רנה דקארט.

וגם אני שואל את עצמי שאלות. המון שאלות. כל היום. כל הזמן. ואני באמת משתדל גם לענות לעצמי. סך הכל זה אני. לא נעים. אם כי אי אפשר לשקר… נשים בצד את השאלות הטכניות ואשאל את עצמי, אילו שאלות אני שואל את עצמי?

שאלת ה"מי אני?". אני חושב שסך הכל די פתורה אצלי. זה לקח זמן, היו כאבים, אבל היה שווה. מי אני האישי, מה התכונות החזקות שלי, כאדם, כאבא, כבעל ואילו תכונות אני צריך לחזק ומי אני המקצועי (מורה באידאל, כבר לא רופא מתוסכל).

הרבה מהשאלות האישיות הן שאלות על מה שעשיתי. אלו השאלות הנוקבות, המבררות. לא עושה עם עצמי הנחות, לא מקבל הקלות. מציק בלי סוף. למה עשית ככה? זה היה טוב? זה היה מדויק? אולי מישהו נפגע? אולי זו הייתה טעות אחת גדולה???

ויש גם את השאלות על העתיד. לאן אני הולך? לאן אני הולך כאדם, איך נכון להתפתח. לאן אני הולך כמורה. מה לעשות? אני יכול להמשיך ככה? מה נכון?

השאלות הללו גוררות גם ספקות גדולים שיכולים להביא לידי חולשה. השאלות האלו גוררות גם תשובות. והתשובות מזמנות מאבקים פנימיים. על מה טוב, על מה נכון. האם לעשות או לא לעשות. נראה לפעמים שגם את השאלות וגם את התשובות מוביל החלק בי שמושך למטה. שדרך שאלות ענייניות לכאורה הוא מוביל להתחמקות, לחוסר עשייה או לעשייה של דברים שאני לא באמת מאמין בהם.

שאלות הן דבר גדול. בלי שאלות פנימיות האדם הוא סתמי ובלי יכולת להתקדם. אבל צריך לאבחן היטב מה המניע של השאלות, מאיפה הן באות ולאן הן הולכות.




אא"ז מו"ר ז"ל פי' על פסוק ושאלך למי אתה כו'. כי גם היצה"ר שואל השלוש שאלות שבמשנה 'מאין באת, לאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון' כדי להביא דאגה ועצבות. וצריכין להתחזק ולהשיב אליו לעבדך ליעקב. ע"י הביטול לכלל ישראל שחביבין לפניו ית'. מנחה הוא המעט שבא במסירות נפש חשוב לפניו ית' כמה שכתוב מי דרכו להתנדב מנחה עני מעלה אני עליו כאלו הקריב נפשו. לאדוני לעשו ע"י עבודה רבה נגד היצה"ר חשוב לפניו ית' כל מה שבנ"י עושין אף מעט כמו הרבה עכ"ד. ויש להוסיף וגם הנה הוא אחרינו קאי על השי"ת שצריך האדם להתחזק בזה כי השי"ת מסייע לאדם...(שפת אמת, וישלח, תרל"ה):

אמר אמר קרא (בראשית לב, כו) בהאבקו עמו... רבי שמואל בר נחמני אמר כעובד כוכבים נדמה לו… רב שמואל בר אחא קמיה דרב פפא משמיה דרבא בר עולא אמר כת"ח נדמה לו… (בבלי, מסכת חולין, צא.).

עקביא בן מהללאל מדריך אותנו במסכת אבות (ג', א') לשאול את עצמנו כל הזמן שלוש שאלות יסוד. אם נקפיד לשאול אותם לא נבוא לידי חטא. מי אנחנו? מאיפה באנו? ולאן אנחנו הולכים? התשובות יובילו אותנו לידי ענווה ולידי יראה. מלמד ה'שפת אמת' כי יעקב שולח את המלאכים לפניו ומכין אותם לאותן שלוש שאלות בדיוק שיישאלו על ידי עשיו. אותן שאלות. אלא, שהדרך בה נשאלת השאלה והמטרה שלשמה היא נשאלה הם להביא לידי עצבות ויאוש. מי אתה בכלל? מאיפה באת לי פתאום? לאן נראה לך שאתה הולך???

אותן שאלות. שאלות נוקבות עד העצם. עד עצמיותו של האדם. וכיוונון הנפש של האדם, תנועת החיים שלו ייתנו תשובות שונות. ואולי אפילו את אותן תשובות ממש, אבל שיובילו לכיוונים אחרים לגמרי. לכיוון של יאוש ועזיבת הכל, כי מי אני בכלל? או לכיוון של עשיית הטוב כפי כוחי בלי חטא, כי לכך נבאתי וכך צוויתי ומי אני בכלל? 

מפרש הרב אשל"ג את הגמרא במסכת חולין כי השר של עשיו שנמצא בכל אחד מאיתנו יכול להגיע בתחפושות שונות. יכול להדמות כגוי שישאל את אותן השאלות ויגיע למסקנה שלא כדאי לעשות. שלא כדאי להתקדם. אבל הוא יכול גם להדמות כתלמיד חכם שהמסקנה שלו תהיה - תעשה רק את זה, תתמקד רק בדבר אחד. זה דבר נעלה והדבר שני לא וכך לפסול עשייה במקום אחר. במוקם פחות נוח, במקום פחות "קדוש"..

וצריך להאבק. כל הלילה. כל זמן שהוא לילה. צריך למסור את הנפש. אבל אתם לא לבד, אומר לנו יעקב. אני מאחוריכם "ואמרת לעבדך ליעקב". אני כבר לימדתי אתכם איך להאבק ולנצח. ומוסיף ה'שפת אמת' שכשמוסרים את הנפש, כשעושים, גם הקב"ה מגיע לסייע "והנה גם הוא אחרינו".

שבת שלום,
איתן

יום שישי, 16 בנובמבר 2018

ויצא תשע"ט

בס"ד

פרשת ויצא תשע"ט

רצף של עבודה, עשייה. כולי שקוע. עובר מכאן לשם. כאן מסדר, שם מילה. לפעמים אין מישהו אחר (כך לפחות אני מרגיש). אז עושה. בדרכי שלי. משתדל באמונה. מגייס את השכל, את המידות. מנסה הכל, מספיק מה שאפשר. אולי אפשר יותר. אני רוצה לפתוח אצלן פתח. בראש. בעיניים. להסיר מכשולים. שהן יסירו את המכשולים. בעצמן. יש איזו אבן. גדולה. משקולת כזאת שאם רק נסיר אותה. ללמוד איך להעביר אותה בכוחות משותפים. לפעמים אפשר וצריך לבד. כדי להשפיע, כדי לשנות, צריך לעשות. להעז גם לגעת במה שפחות נעים. להעז גם לטעות. צריך לשים לב מה עם אלו שלידך ואיך העשייה שלך משפיעה. אבל מה הגבול? אני עושה! אי אפשר להתחשב כל הזמן! סבלנות לאין קץ? בסדר, גם טועה לפעמים. אבל שימו לב, אני עושה. לעשות את הטוב נמצא לי כל הזמן מול העיניים. משתדל להזכיר לי כל הזמן. שסיבוכי היום יום לא ימסכו את המטרה. לא יפריעו לראות את מה שצריך. עיניים למעלה. כשהן למטה - להרים ראש. כל הזמן. לשמור אותן למעלה. לראות את העתיד כבר בהווה. לא להתרכז בו. אבל להיות בו עד הסוף. לא לוותר עליו. לבנות סולם. להיות סולם. שעולה. שמעלה. למעלה, למעלה. להיות סולם שגם יודע להוריד. למציאות. לא לחיות באוויר. עד שמגיעים חזרה לארץ. הביתה. ועם אהבה. זה יותר קל. ימים אחדים.

בסדר [פרשת] ויצא לא נמצא שום פרשה פתוחה וסתומה… כי לא יש סדר כזה בתורה זולת ויצא. ונראה דהרמז שלא פסק אבינו יעקב ולא הוסח דעתו מיציאתו לחו"ל עד שחזר ויפגעו בו מלאכי כו'. וזה שכתוב וישבת עמו ימים אחדים שהיו כל הימים באחדות ודביקות בשרשו. [ויתכן ג"כ כי זה פי' הפסוק ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה כי ע"י אהבה זו הי' דבוק באחדות.. (שפת אמת, ויצא, תר"נ).

פרשת ויצא כתובה אחרת מכל הפרשיות בתורה. אין הפסקות בכתיב. ישנן שתי הפסקות אפשריות בכתיב של התורה. "פרשה סתומה" - משמע באמצע שורה יש מרווח של הפסקה בו נשאר מקום ריק (הרבה לחיצות על מקש הרווח) ולאחריו הכתיב ממשיך עוד לפני שעוברים שורה. "פרשה פתוחה" - מסתיים פסוק באמצע שורה ועוברים לשורה הבא - כמו לחיצה על אנטר במקלדת. בפרשת 'ויצא' אין הפסקות לא של פרשה סתומה ולא של פרשה פתוחה.

יעקב יוצא לגלות. ממש רגע לפני היציאה הוא כאילו לוקח הרבה אוויר לריאות, אוויר של ארץ ישראל, של בית ההורים, של בית המדרש של שם ועבר - וצולל. לגלות. ובתוך כל הסיבוכים בבית לבן "שביקש לעקור את הכל" - להרוג את כולם אם יעקב לא יישאר בגלות, הוא עוד מחזיק בריאות את האוויר מהבית. הוא לא מאבד את הדרך, לא מאבד את הכיוון, לא מתבולל ולא ממיר את אמונתו. לכן הפרשה כתובה ללא הפסקה. יעקב לא נושם את הגלות.

בכל הגלות הארוכה והסיבוכים שלה, יעקב כאילו משנן לעצמו מנטרות כדי לא לאבד את הקשר שלו עם בית אבא ואמא וכל מה שהבית הזה מכיל. אפשר לדמיין שכל יום מתחיל בכך שיעקב שואל את עצמו - למה אני פה? ועם השאלה הזו הוא גם הולך לישון. את השאלה הזו הוא שואל כל פעם שלבן מאתגר אותו בעוד שקר. וזו גם הבקשה שלו מהקב"ה לפני היציאה לגלות "ושבתי בשלום אל בית אבי". 

יעקב למד מאבא שלו להיות סולם לשמיים. לחיות בשמיים. לראות איך בכל דבר, בכל עבודה קשה ופשוטה יש שמיים. יעקב גם למד מסבא שלו איך להיות סולם לארץ. להביא לעולם הזה את השמיים.

ויעקב גם אוהב. את רחל. את לאה. ילדים. וגם את הצאן - את מי שהוא מוביל, את מה שהוא עושה בעולם כאן ועכשיו. 

וכשעושים מאהבה - הכל קטן. וגם שבע שנים, גם עשרים וגם כל הקשיים יכולים להיות בעינינו כימים אחדים.

שבת שלום,

איתן


יום שישי, 9 בנובמבר 2018

תולדות תשע"ט

בס"ד

תולדות תשע"ט

אני מוצא כי בהתנהלות של אנשים בתחום העשייה שלהם ישנן שתי תנועות נפש עיקריות (וכולנו איפה שהוא על הסקאלה). אני קורא להם ה"מדברים" וה"חופרים". תנועת הנפש שקראתי לה "דיבור" היא זאת של עשיית הדבר כי צריך. כי יש צורך פיזיולוגי, כי יש הבנה חברתית או כי משלמים לי לעשות את זה, אז אני עושה. ה"חפירה" היא תנועת נפש לא מתפשרת. לא מספיק שיהיה בור נחמד באדמה, צריך להמשיך לחפור. זה בכלל לא משנה אם משלמים לי על זה או לא, אין חשבונות של זמן. העיניים כל הזמן פתוחות, האזניים כל הזמן כרויות כדי לחפש איפה אני יכול לעשות. אין להחמיץ הזדמנות לעשות עוד, לתקן, לשפר. חשבונות הזמן והכסף מתגמדים לעומת הצורך. 

יש את אלו שחפירה יוצאת להם בטבעיות. ויש את אלו שצריכים להתאמץ יותר לקנות את המידה הזאת. אני חושב שאחד הדברים שמקדמים את היכולת הזאת היא היכרות. היכרות עמוקה יותר של האנשים שסביבי, היכרות עם הצרכים שלהם או היכרות אפילו עם עצמי, עם מה שאני נותן לעולם. קשה יותר להשאר אדיש כשאתה מכיר. קשה יותר להתעלם כשאתה רואה תמונה שלמה יותר של אדם.

כולנו עובדים עם אנשים. משפחה, חברים, קולגות ולפעמים גם העבודה שלנו היא אנשים. החשיפה לצדדים שונים של האדם לא מאפשרת להשאר אדיש. האנשים שנראים לך הכי רדודים, שהכי רחוקים מעולם הערכים שלך, בני נוער שנראים למבוגרים במבט שטחי כל כך ריקים, מבוגרים שנראים לבני נוער כל כך מיושנים ולא רלוונטיים - כל המחסומים האלו ייעלמו אם נשמע את הסיפור. היכרות מולידה אהבה. אהבה מולידה יראה, יראה של כבוד לאדם, יראה מלראות עוד אדם באופן שטחי. וכשהעיניים ככה פתוחות תהיה מוכן לעשות בשביל האחר, תרצה לעשות וגם תתמלא מזה.

טוב, די. חפרתי.


"אא"ז מו"ר ז"ל הגיד בענין הבארות שחפרו אבותינו להסיר החיצוניות למצוא הארה הגנוזה. שבכל מקום יש נקודה פנימיות.... וישב ויחפור כו'. בוודאי כן בכל איש ישראל שמקודם נוטל עצמו לעבודת הש"י על ידי אהבה וחשק להתדבק בהקב"ה. והוא בחי' אברהם אוהבי. ואח"כ נסתם זה הבאר ע"י אהבות גשמיות שמתערבין באדם. והתיקון ע"י בחינת יצחק והוא יראת שמים כמ"ש בספרים הקדושים שהסימן לאהבה אמיתית שנולד ממנו יראה. וז"ש אברהם הוליד את יצחק...:

האבות היו חפרנים. חפרו וחפרו. הרימו כל אבן, קיבלו כל איש כדי למצוא מה מאיר בטבע ומה מאיר באדם. כלי החפירה העיקרי של אברהם הייתה האהבה. אב המון גויים, אברהם אוהבי. אברהם שרצה לקבל את כל העולם. יש קושי בפסוק הראשון בפרשה "ואלה תולדות יצחק בן אברהם [מה הם?] אברהם הוליד את יצחק [נו, זה לא היה ברור מהתחלת הפסוק?]". אלא, מתוך זה שיצחק הוא בן אברהם שהביא את מידת האהבה והחסד באו לעולם תולדות יצחק שכלי החפירה העיקרי שלו היה יראת שמיים טהורה. יראה שמזקקת מתוך האהבה את החומר שנוטה להדבק אליה. וזה הסימן לאהבה אמיתית לא חולפת. אהבה שמולידה כבוד ויראה. אהבה נגועה בדבר חולפת ובעיקר לא מביאה איתה את הכבוד לאדם שממול.

ולכל החפרנים האמיתיים ולכל אלה שבדרך, אני מצרף את משל החפירה של הרב קוק במאמרו "להוסיף כוח" - את הנמשל בוודאי תבינו, אתם הרי חפרנים...

שבת שלום,

איתן.


כשבני אדם חופרים באר עמוקה, כדי להשיג מים חיים בארץ ציה וצחיחה, הכורים מתיגעים, בעמל רב עולה להם לבוא עד העומק המוכשר להנביע את המים. ולפעמים היאוש מתגנב בלב ואומר להם: "הלא כבר יגעתם כל כך הרבה וחרס עלה בידכם ומים לא מצאתם, על כן טוב יותר שתחדלו מעבודתכם, לכו איש לאהלו, ובקשו לכם ענינים קרובים יותר לשכר". רבים מעיפי הגוף וחלושי הנפש ודאי פורשים מן העבודה והולכים להם באשר ילכו.

אבל אלה הקשורים בקשרי נשמה עם החפץ של מגמת הבאר החיה שבעתיד, ביחוד אלה, שהאמונה חזקה היא בלבבם שהמים החיים מוכרחים סוף כל סוף להיות זורמים ממקום זהוהארץ צחיחת הצמא תהפך על ידם לגן עדן, להחיות עם רב, אלה לא יסוגו אחור מפני תולעת היאוש ובחרף נפש ימשיכו את עבודתם.

והנה אחרי שביעת די עמל והנה זרם מים פרץ והרי הוא עולה ושוטף, אבל המים דלוחים הם, מעורבים ברפש וחול, ולא יצלחו להרוות צמאון אדם ובהמה. אז שוב תתחלק המחנה העובדת לשנים. האחת אומרת: ראו נא הנה כל יגיעתנו בדי ריק, ומה בצע בעמלנו, אם אחרי עבודה כל כך מפרכת הגענו עד מעין נרפש אשר מימיו לא יצליחו לשתיה? והם הולכים עתה בדרך הנואשה של החלק הראשון, אשר מרפיון ידים פירש זה מכבר מעבודת הכריה והלך לו באשר מצא.

ואמנם זה החלק של העם, בריא הגו וחסון הנשמה, הוא יאמר להם: "ראו אחים כמה מסוכנת היא הטעות הגדולה שלכם, ויותר ממה שאנו מאשימים את הפורשים מהעבודה הקדושה והגדולה שלנו בראשונה, בעת אשר אחרי הטורח הגדול שעבר עליהם לא נראה רמז של מעין חיים, הננו מאשימים אתכם, אתם אשר יד ביד וכתף בכתף יחד עבדנו ועד כה באנו, עד אשר המים החיים התחילו לזרום, הנכם כעת, בעת אשר משאת הנפש שלנו הולכת ומתקרבת ושמש השאיפה הוא מחל להיות הולך וזורח, הנכם פורשים מן העבודה בשביל פחד השוא, של הרפש אשר נראה לכם בפרץ המים בראשית הגלותו. מדוע אינכם שמים על לב, כי רק מפני שעדיין לא באנו עד העומק הרצוי, עד המקום אשר שם המים הצחים משיבי הנפש זורמים. בשביל כך הננו רואים כעת עדיין מים דלוחים? על כן אחי, במרץ אדיר יותר בכחות כבירים יותר, נחדש את מפעלנו הגדול, ובוא נבוא עד התהום, עד מוצא המים הצלולים והזכים ואז הכל יראו וינהרו".

לשמע דברים ישרים כאלה ישוב המחנה הפורש, גם באחרונה וגם בראשונה ויצטרף להעבודה, ואז הברכה תופיע על ידם וכפי המדה של העמקת חפירתם כן יגדל הזרם של המים החיים, וכן יסופו כל הרפש והטיט, אשר במי הבאר ומים נוזלים, קרים, מתוקים ומרוים, צלולים ובהירים, יעלו הרים וירדו בקעות והיו לברכת גויו ואדם רב.


יום שישי, 2 בנובמבר 2018

חיי שרה תשע"ט

בס"ד

חיי שרה תשע"ט


מערכת בחירות כזאת לא ידע הגולן כבר 25 שנה. ואולי אפילו 50… היא עוד לא נגמרה, רק בעוד שבועיים נדע מי יישב על הכיסא. אז אולי דווקא עכשיו לפני שהראש מקבל פנים מסוימות כדאי לדבר על העיקרון. שמחתי שמערכת הבחירות הייתה נקייה יחסית (בטח אם משווים למקומות אחרים בארץ) ובעיקר שמחתי שלא חששתי שמתמודד כל שהוא יזכה, בעיניי הגולן יכול להרוויח מכל אחד מהם.

בפוליטיקה כולם מדברים על שליחות. כולם מדברים על לעשות טוב לאזרח. אבל אנחנו כבר ציניים. מתקשים להאמין ומחפשים איפה האינטרסים האישיים. מי הבטיח מה למי ואיזה שם משפחה יככב בתפקידים הבכירים. כבר ראינו הרבה פעמים איך השליחות היא בעצם שחיתות… אז אולי התקשורת מדגישה את המושחתים יותר מאשר אלו שעושים טוב ומקדמים את הערים שלהם (שחיתות נותנת יותר רייטינג), ושצריך לצרוך אותה בצורה נבונה, אבל גם אם אדם לא מושחת עולה השאלה - "האם הכל אידאלים?" האם באמת כל מה שמעניין את המועמד ואת העוזרים שלו היא טובת הכלל? באמת לא יוצא להם מזה שום דבר?

עקרונית אני משתדל שאת השאלות שאני מפנה כלפי אחרים להפנות קודם כל כלפי עצמי. אני חושב שהרבה מאוד מרכיבים בעבודה שלי הם נתינה. גם אופי העבודה וגם העשייה מעבר למינימום ההכרחי. אני גם מתנדב פה ושם. אז האם בעבודה שלי ובטח האם בהתנדבות שלי אני יכול לומר בלב שלם שאין לי אינטרס? שאין לי נגיעה בדבר? האם ההחלטות שאני מקבל יום יום מול תלמידות / הורים / מורים / משפחה מבוססות על שיקולים טהורים של עשיית טוב, או שיש בתוכם גם שיקולים של טובתי האישית? האם, למשל, כשתלמידה נמצאת בעימות מול מורה אני יכול לשפוט באמת באופן אובייקטיבי? או שאני שופט לפי הנוחות שלי?

אני מבקש להפריד בין שני דברים. הנותן, גם הנותן הגדול ביותר - צריך לקבל. הנותן האולטימטיבי הוא הקב"ה ואי אפשר כמובן להגיע לזה. צריך וחשוב לקבל. לקבל תמיכה, לקבל שמחה, לקבל סיפוק וגם לקבל הכרה על הטוב שאתה עושה. אפילו שכר. אבל המילוי העצמי הזה צריך לשרת את השליחות, אני מקבל כדי לתת. אני מקבל כדי לאפשר גם לאחרים לתת וכך להניע את המעגל של הנתינה והטוב.

הדבר השני הוא הביקורת העצמית המדודה. "כל מעשיך בספר נכתבים" (אבות, ב', א'). אתה (גם) צריך לכתוב את הספר הזה. לא ביקורת עצמית שהיא חיסול עצמי המביא לידי דיכאון וחוסר מעש, אלא, ביקורת שתזקק את הכוונה שמאחורי המעשים שתשאיר אותך על מסלול האמת. עד כמה שניתן, עד כמה שאפשר להיות אובייקטיבי כלפי עצמך. אחרי שעשינו את זה ודייקנו ככל יכולתנו וקיבלנו ונתנו, את השאר נשאיר בידי שמיים.

בהצלחה למתמודדים שנבחרו וייבחרו.


אא"ז מו"ר ז"ל הגיד בשם הרב הקדוש מקאצק… ונראה שהחזירה תורה כל הפרשה [החזרה הכפולה על סיפור אליעזר] שעל זה אמרז"ל יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בני וכו'' שגם הוא ירא שמא יש לו איזה נגיעה ואולי יקלקל השליחות על ידו. כי ידע נאמנה כי רצון אברהם אבינו עליו השלום ימלא השי"ת. רק ירא שלא יגרום קלקול בשליחותו. וזה שכתוב מצליח דרכי כו' והחזיר לעצמו כל הענין והרגיש בנגיעתו. וכשנסתלק נגיעתו זכה להשלים השליחות כראוי.... וכן כל אדם צריך לידע כי הוא שליח השי"ת בעולם הזה. וכפי שיודע זאת וכל מעשיו על כונה זו..." (שפת אמת, חיי שרה, תרל"ב).

אליעזר יוצא לשליחות. אין ספק מבחינתו שהיא תצליח. אליעזר גדל בבית אברהם ויודע מהי גדולתו וברור לו שהקב"ה יסייע בידו. אבל הוא התפלל שהשליחות תצליח בידו. על ידו. העיכוב להצלחת השליחות על ידי אליעזר היא העובדה שלאליעזר יש אינטרס, יש נגיעה בדבר. חז"ל דורשים את הפסוק "אולי לא תאבה האישה ללכת אחרי..". המילה "אולי" כתובה בכתיב חסר "אֻלַי" במשמעות של אֵלָי. לאליעזר, כך במדרש, הייתה בת. אם רבקה לא הייתה רוצה להגיע לבית אברהם ולהנשא ליצחק, אליעזר היה נקי מהשבועה והיה יכול להשיאה לביתו.

אליעזר התפלל, אליעזר בדק את עצמו, אליעזר ניקה את האינטרסים האישיים שלו - ואז ניגש לשליחות. אליעזר מלמד אותנו להיות שליחים נאמנים. של עצמנו. של הציבור ושל הקב"ה בעולם. יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים.

שבת שלום,

איתן

יום שישי, 26 באוקטובר 2018

וירא תשע"ט

בס"ד

וירא תשע"ט

מדי פעם ב-25 שנים האחרונות מישהו לוקח אותי הצידה ומספר לי שאני ציני. לא יודע למה אבל מאז שאני עובד באולפנה אומרים לי את זה יותר… :) אני חושב שאני יכול להעיד על עצמי שתמיד ידעתי להצחיק. ובאמת מאז עמדתי על דעת הנעורים שבי חידדתי את יכולות הציניות. כלים חזקים מאוד. וכלי חזק מאוד + גיל התבגרות זה לפעמים מתכון, איך נגיד בעדינות, לשימוש לא הולם בכוח… ועם היכולת הזו ידעתי לצור אווירה טובה, ידעתי לתת מצב רוח טוב לחברים, אבל גם ידעתי לדקור, ידעתי גם לייבש/לבייש ולהעליב…

הצחוק (וגם ציניות במידה) מוריד מתחים. אל תהיה כזה רציני, אל תחשוב שזה סוף העולם, אל תחשוב שאתה באמת מבין את הדברים לעומקם (שמעתי שקבלה לומדים עם צחוק). אפשר להסתכל על הבעיות והמשברים מעמדה נינוחה יותר, רגועה יותר. צחוק יכול להיות דבק המחבר בני אדם, מוריד את המחסומים ביניהם.

אבל הצחוק והציניות יודעים גם להוריד את הערך של הדברים. זה לא באמת, מה שנאמר עכשיו מעומק הלב, זה לא באמת, זה בצחוק. צחוק אחד יכול להפיל מאמצים רבים לשינוי. המחסומים שיורדים "רק בצחוק" יכולים להביא לירידת מחסומים ומעצורים גם כשזה לא בצחוק. אם אפשר לרדת על מישהו "בצחוק", אז מתרגלים לפגוע. אם מפתחים התנהגויות סיכוניות של עישון, סמים, מיניות, נהיגה פרועה, רק בצחוק, רק בחבר'ה, אז הגבול כבר פרוץ. וכשהגבול פרוץ אז הוא נחצה בקלות רבה יותר.

נו, אז אני שואל את עצמי, אז למה אתה ציני?? אז אני מקווה שהצלחתי לעשות תשובה מציניות מושחזת ופוצעת לציניות שמביאה לפתיחות. ציניות המאפשרת להציץ מעבר למחסום של "מבוגר - נער" או אפילו "מורה - נערה" כדי להגיע אל הלב. הרושם הראשוני הוא הפוך. צחוק הוא שטחי, איך אפשר לדבר ברצינות? אבל אני מאמין בתהליך שתחילתו צחוק מזמן קשר, אחריו תגיע גם הרצינות ובסופו אפשר יהיה לצחוק יחד. מתוך ביטחון אמיתי.


בענין שמו של יצחק על שם הצחוק שמעתי מפי מו"ז ז"ל שכמו שנאמר על הרשע [ישמעאל] מצחק בעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים. והיינו שעונות חמורים כשחוק בעיניו... כן להיפוך בהצדיק יצחק אבינו ע"ה היה כל תחבולי היצר הרע כשחוק מה שלאדם אחר הר גבוה כי היה איש קדוש מרחם עכ"ד. ויתכן לומר כי אם שיצחק היה לו מדת היראה והפחד יוכל להיות שלא היה ניכר על פניו רק שמחה וחדוה כי באמת אין מי שישמח בעולם רק מי שהוא ירא ה' לאמיתו ואין לו שום פחד אחר… (שפת אמת, וירא, תרמ"ג).

ישמעאל נמצא בבית אברהם וכמובן שהוא לא רוצח, מגלה עריות ועובד עבודה זרה ברצינות. הכל בצחוק. כך מתאר המדרש את ישמעאל יורה חיצים ביצחק, רק בשביל המשחק כמובן. משחק מסוכן. וכשעוונות חמורים ומשחקים מסוכנים הם בעינייך צחוק, השלב הבא כבר לא יהיה מצחיק.

אבל גם יצחק צוחק. מה צוחק? זה השם שלו! שם שנתן לו הקב"ה ואם כך זוהי המהות שלו! יצחק כל כך רציני בתוכו, יצחק כל כך עליון. אברהם חזר מהעקדה "וישוב אברהם אל נעריו", יצחק נשאר בעליונים. הביטחון שלו, יראת האלוהים שלו, מאפשרים לו לצחוק על הקשיים, לראות מעבר אליהם ולהוות דמות שנותנת תקווה לעולם.

שבת שלום,
איתן

יום שישי, 19 באוקטובר 2018

לך לך תשע"ט

בס"ד

לך לך תשע"ט

איך הולכים. לאן הולכים. לשם מה הולכים. אני חושב שבעומקם של דברים אלו השאלות שיושבות לנו איפה שהוא בתת מודע ומציקות לנו כל החיים. וכשאין תשובה אין מרגוע. לפעמים אפשר לכסות אותן באבק ולהיות "בסדר", אבל זה בדרך כלל לא מחזיק מעמד לאורך זמן. לטובת הרגעת הנפש תרבות הפנאי המערבית מנסה בכל כוחה להסתיר את השאלות האלה ולהסיט את תשומת הלב שלנו למקומות אחרים. יכולה להיות לנו גם איזו השלמה עם השאלות האלה. איזו הישארות בנתיב אחד שכבר מסומן שסך הכל טוב לנו בו ויש "זרימה". לא שואלים את השאלות מחדש. ממשיכים…

ולעומת אלו יש מצב בו השאלות מופיעות בכל עוצמתן והאדם מעיז לעמוד כנגדן. מעיז להתעמת עם המוכר והידוע, עם הלך הרוח ה"קובע" ולחשוב על הליכה. על תנועה. אבל אז מגיע הצעד הראשון. שנראה לא אפשרי, שנראה חסר כיוון. שנראה כי הסיכוי להגיע ליעד (שנמצא? איפה?) רחוק רחוק.

וכדי להעיז לעשות את הצעד הזה צריך לשמוע קול, צריך להסתכל סביב, לבחון את הסביבה ולא להיות לגמרי מרוצה, להרגיש תמיד שמשהו קצת חסר, שצריך לשנות, לדייק, לבדוק. להיות על מצב "פתוח". זו תנועת נפש שיכולה להיות מאתגרת, שהשקט ממנה והלאה, אבל ההולך בה מתמלא, שלמות שהיא השתלמות מתמדת. זה להיות נינוח בפנים כשאתה עסוק בטירוף בחוץ.

אחרי שביום רביעי תחקרתי תלמידים מבתי ספר שונים בטבריה על סגנון הלמידה שלהם, נכחתי אתמול באחד השיעורים בסגנון הפדגוגיה המתחדשת שאנחנו מקדמים באולפנה. העין הביקורתית שלי ראתה בעיות ועניינים שצריך לשפר, יש לי גם כמה מחשבות איך לקדם. אבל מה שאני שמח בו היא תנועת הנפש שלנו. לראות את האתגרים ולהענות להם. לשמוע את הקול שקורא. קול שמשודר אלינו מעולם הבגרות, העבודה והאקדמיה, אבל גם יוצא מתוך הנוער עצמו גם כשהוא לא חש בזה. ואנחנו חושבים כבר על הצעד הבא. מה יהיה בסוף [אם יש סוף]? זה כמובן חשוב מאוד, אבל תנועת הנפש בחינוך היא בעצמה, בעיניי, האלטמנט הכי חשוב. להראות תנועת נפש כזאת היא עצמה חינוך.


במדרש ראה בירה דולקת כו' שמעתי מאא"ז מו"ר ז"ל דולקת כמו דלקת אחרי שראה שכל העולם נמשך אחר נקודה אחת כו' וכן איתא בזוה"ק והוא כנ"ל שכל דבר. קיומו. הביטול והדיבוק למה שלמעלה עד שהכל בא אל הנקודה האמיתית מהשי"ת שמחי' כל. ונקודה זו רצה אברהם אע"ה לראותה איך נותנת חיים לכל הנבראים שלא להיות נפרדים אף שהם בעוה"ז. וע"י הביטול לך לך כו' זכה לראותה... (שפת אמת, לך לך, תרל"ב).

אברהם "העברי" שכל העולם מעבר אחד והוא מעבר אחר. ואברהם פתוח לראות מה שכל העולם לא רואה. אברהם מטיל ספק, חוקר. ואברהם קשוב. שומע את הקול שיוצא מסוף העולם ועד סופו. לא יכול להשאר במקום אחד, קם בבוקר פתאום ומתחיל ללכת.

אברהם רואה את החיבור, את השיתופיות מתוך הייחודיות ורוצה לאחד כך את כל העולם. אברהם חשב לעשות את זה דרך הנפש בחרן, הקב"ה מדייק לו את הדרך - תרגיש שאתה עם אחד, בארץ אחת ודרך העם הזה תביא את האחדות.

שבת שלום,
איתן

יום שישי, 12 באוקטובר 2018

נח תשע"ט

בס"ד

נח תשע"ט

שאלת הגבולות היא אחת השאלות המורכבות ביותר בחינוך. בוודאי בדור הזה. הפתוח יותר. החצוף יותר (?). באמצע המאה הקודמת, כתגובת נגד לחינוך הבריטי הנוקשה, ההיררכי מאוד, התפתחה תרבות חינוך אמריקאית בה התבטלה ההיררכיה והמושג "שוויון" השתלט על השיח. בשם ההתנגדות לנזקים הגדולים וחוסר ההתאמה של החינוך הבריטי לעולם המתפתח, הגבולות נפרצו כמעט בבת אחת. ההורים הפכו (או לפחות ניסו) לחברים של הילדים שלהם. לילד, שכבר היו עשרה חברים, נוספו עוד שני חברים נחמדים, אבל את הוריו הוא איבד.

בשנים האחרונות נושא שמירת הגבולות עולה מחדש, שוב, כתגובת נגד או תגובה ממתנת של החינוך הליברלי, הפתוח. סופר נני בגרסותיה השונות מסתובבת בכל הארץ ומנסה להחזיר לילדים את הוריהם. אז איך מחנכים עם גבולות בעולם בו הגבולות הפיזיים מתמוטטים וכבר אין חשיבות כמעט מאיזו ארץ אתה? שפה בינלאומית של טכנולוגיה ומחשוב, מטבעות וירטואליים אחידים ואת האוניברסיטה ומשרד העבודה שלך אתה יכול להכניס לכיס.

על הפרטים אפשר לדבר שעות. אני מבקש לנסות ולחשוב על נקודה אחת, שינוי אחד, שיעשו את ההבדל. הפרטים אמנם חשובים, הניסיון למצוא כללים וכלים להתמודדות שיאפשרו להצמיח ילדים ותלמידים צריכים להביא לידי מחשבה ובחינה כל הזמן. אבל אני דווקא מחפש את את הלך הרוח שלי, את המקום הנפשי בו אני צריך להיות כדי להצליח לשלב נכון את הגבולות הנצרכים לכל אחד מאיתנו כדי להתפתח באופן יציב ואת החופש כדי לפתח את האישיות הפרטית, את היצירתיות, את כוחות הנפש הייחודים של כל אחד ואחת. איך עושים את זה במסגרת משפחתית? איך עושים את זה במסגרת חינוכית גדולה? ובכלל כדי להשפיע על הסביבה שלנו?

הפכתי בשאלות האלה הרבה. ועודני הופך. אבל, מה שראיתי נכון בעיניי ומה שמצאתי כפעולה החינוכית בעלת המשקל הרב ביותר היא למצוא חן. להמציא חן. להביא לכך שהבית ימצא חן בעיני הילד, בית הספר בעיני התלמיד. לא להתבלבל. כדי שאני אמצא חן בעיני מישהו אין זה אומר להתחנף. אין זה אומר לקנות את הילד שלי בממתק ולא את התלמידים בצ'ופר אחר או להסכים עמם בכל דבר. כמו שאני רואה את זה מציאת חן היא שדר. שדר שיש כאן משהו אמיתי, שדר של נתינה, של קבלה, של אפשרות למפגש, של אפשרות לתיקון. כשאנחנו פוגשים אנשים שמוצאים חן בעינינו, כשאנחנו נמצאים במקום שמוצא חן בעינינו אנחנו מתחילים לחשוב שגם אנחנו כאלה. גם אנחנו יכולים להיות טובים יותר, נותנים יותר. שגם הרוח שלנו יכולה להיות כזאת, גם אנחנו יכולים להיות אנשים טובים יותר.

אחרי שנמצא חן גם גבולות שיהיו מאוד ברורים ייראו אחרת לגמרי.

ויקרא שמו נח כו' זה ינחמנו. ואיתא שנולד מהול. כי על ידי חטא האדם נמשך הערלה ומכסה על בשר הפנימי ומזה בא כל הקללה מעשינו ועצבון ידינו כמו שכתוב בעצב תלדי בעצבון תאכלנה והכל ענין אחד ע"י שנתערב פסולת במזון גם הזרע יש בה פסולת. ונח שנולד מהול הכירו בו הצורה הפנימית אשר שם צוה ה' הברכה... וזה הנחמה שיצא ללמד על הכלל כולו. ונודע אשר תחת הערלה נמצא אור גנוז. ולכן נח מצא חן בעיני ה' שעל הצורה הפנימית חל החן... (שפת אמת, נח, תרס"ב).


אדם הראשון חטא. האדם ממשיך לחטוא. והחטא מפריד. החטא מכסה. ההשפעה של המעשים מחלחלת פנימה. לטוב ולמוטב. העולם, טרם ימיו של נוח הלך וכוסה במסך שהפריד בין אדם לאדם ובין אדם לאלוהים. ונוח מצא חן. נוח הקרין לסביבה שלו את החן. והחן מביא לנחמה. אפשר יהיה להשתחרר מהקללה, אפשר יהיה להסיר את העורלה, להסיר את המפריד, כי אם נוח כזה, גם אנחנו יכולים. נוח הביא נחמה שנתנה לעולם סיכוי להתחיל מחדש. כדי להמשיך ולרומם אותו צריך להיות אברהם, וזה כבר בפעם אחרת...

וּמְצָא חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם (משלי ג', ד')

שבת שלום,
איתן

יום שישי, 5 באוקטובר 2018

בראשית תשע"ט

בס"ד

פרשת בראשית תשע"ט

בילדותי היה לי סוג של פחד גבהים. לא פחדתי להיות בגובה. טוב, אולי קצת. בכל אופן לא פחד משתק. כשהייתי עומד בקצה של צוק חשתי מין דחף לקפוץ. התכווצות שרירי הבטן, עצירה של הנשימה וכבר דמיינתי את הנפילה החופשית. 

הסתכלות למטה אל המעמקים. הכי אפלים. הכי סמויים מן העין, היא לפעמים כבר הקפיצה ממש. כאשר המבט מכוון מטה ואני מבחין בכל הטעויות, בכל הנפילות, בכל המחשבות האיומות האלה שעולות לי בראש, אני כבר באוויר. אז כן, טעיתי. כן, פגעתי. כן, אני… וצריך להסתכל על הטעויות וגם על חטאי המזיד בעיניים פקוחות. אבל כדי ללמוד. כדי לתקן. כדי להתמודד. 

להרים את המבט מהתהום. לאט. לראות במכלול הבעיות שלי (גם אלו ה"בלתי נסלחות") - התמודדויות. לצאת מהם אל מסע (קשה) של תיקון עצמי, אל שליחות לעשות טוב כנגדן. רק מי שחווה נפילה יוכל לאתר אדם אחר שנמצא בקושי, לדעת גם איך יוכל להושיט יד ולעזור לקום.


וישלחהו ה' מגן עדן. הוא לשון שליחות... דרשו חז"ל ויגרש את האדם שנתן לו גירושין כאשה. א"כ ויקח את האדם כמו כי יקח איש אשה. ואחר החטא נשתלח לעבוד את האדמה בבחינת עבד. ואח"כ זכו בנ"י לחזור ולכנוס בבחינת בנים כשקבלו התורה... ונכנסו מתוך העבדות לבחי' בנים… ובודאי מה שהניח הקדוש ברוך הוא את האדם בגן ואחר כך גירשו. משום שהיו כלולין בו זרע ישראל שהם בני עולם הבא וגן עדן. (שפת אמת, בראשית, תרס"א).

רק נברא האדם וכבר חטא. "איכה"??? איפה מעמד בכיר המציאות?? ועכשיו - החוצה. מגורש! לשון קשה גירוש. סילוק. קללה. מחדש ה'שפת אמת' ומלמד אותנו כי השילוח היא השליחות. אדם הראשון יוצא אל השליחות כשהוא לא שלם. שהוא כחוטא. הוא מסתכל אל חטאו בעיניים ויוצא לשליחות. תיקון העולם החסר. הרי מי יודע יותר טוב מאדם הראשון מה זה להיות חסר אחרי שגורש מגן עדן. אחרי שחי במקום הגבוה ביותר ונזרק לאדמה, לעבדה ולשומרה וקוצים ודרדרים. ולכן האדם הוא זה שיוכל לרפא את הפגמים במציאות.

ושלב אחרי שלב לבנות. מוסר אנושי. תורה. ארץ ישראל. ומול עינינו הקללה הוסרה. 

וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא (יחזקאל ל"ו, ח).

קרבו ובואו.

שבת שלום,



איתן

יום שישי, 28 בספטמבר 2018

חומ"ה סוכות - וזאת הברכה תשע"ט

בס"ד

שבת חוה"מ סוכות - וזאת הברכה

מכירים את זה שלא ראית מישהו תקופה מסוימת ופתאום הפנים שלו אחרות? אתה מזהה מיד, זה דומה, אבל יש שם משהו אחר… אז מה קרה בחודשיים האלה? מאיפה השינוי הזה הגיע? מה קרה בשנתיים? בדקותיים? ירד הנשל וכאילו יש כאן מישהו אחר... חולפים להם חודשיים של החופש הגדול ויש בהם משהו אחר. חולפת שנה, חולפות שנתיים ויש להם פנים אחרות. פתאום הילד שלך אומר איזה משפט ועובר בך איזה רטט פנימי, אתה מבחין פתאום שהוא קפץ מדרגה. עוברת עלי תקופה של כך וכך.. ויש משהו אחר בָּפָּנים שבמראה, משהו בִּפְנים מרגיש אחרת. השינוי נראה פתאומי, ללא מדרג, כאילו רק יום קודם הם/אני היינו משהו אחד ובוקר אחד קמנו לשינוי.

הנטייה היא להסתכל אחורה במין ביקורת, זלזול ואולי גם בושה. סוף סוף גדלו הילדים... הגיע הזמן שיתבגרו… וגם - איך יכולתי להיות כזה… ויש גם נטייה לשכוח עם מה התמודדנו בשלב הקודם, מה עברנו כדי להגיע לשלב הבוגר יותר. התהליך לא היה פתאומי כמו שאולי נראה, אלא, תהליך הדרגתי של התמודדות, של משא כבד על הגב. וכשמשליכים את המשא הזה, כשמצליחים לעבור את הקיר, מרגישים את ההקלה בבת אחת, כבר לא זוכרים כמה קשה היה להגיע. כמה היה קשה להתמודד. 

הכוחות שהפעלת, הבחירות שבחרת כשהקיר היה מולך והיה נראה לפעמים בלתי עביר. הדרך שבה בחרת לשאת המשא, סוג המשא שבכלל בחרת להעמיס על גבך הם אלו שהביאו אותך למקום בו אתה נמצא. לטוב ולרע. נכון, חלק מהתמודדות, חלק מהמשא יורדים גם באופן טבעי, כי גדלים, כי מסיימים שלב מסוים, אבל זה לא מספיק. לא מספיק רק לצאת מהתנור, כדאי לצאת אפויים ממנו…


בפסוק ברזל ונחושת מנעליך וכימיך דבאך. פרש"י כימים שהם טובים לך כך ימי זקנתך. ואמר אמוז"ל כי זה שכתוב מקודם ברזל ונחושת מנעליך. לומר כפי מה ששומרים בימי הנעורים הכוחות והמדות במנעל ברזל ונחושת שלא להתפשט לחוץ כך נשאר הכח לימי הזקנה.. ועל זה כתיב [קהלת] וזכור את בוראך בימי בחורותיך עד אשר לא יבואו כו'. ומדקדק בזוהר הקדוש דימי הזקנה לאו רעים הם לצדיקים אכן הפירוש שעל ידי זכירת הבורא בימי הבחרות לא יבואו ימי הרעה בזקנותו. וכ"כ שתולים בבית ה' כו' עוד ינובון בשיבה….


רש"י מפרש את הברכה "וכימיך דבאך" בכך שימי הזקנה הקשים, בהם הגוף הולך נחלש, הזיכרון ובכלל היכולת לפעול ולהשפיע בעולם כמו שמתאר אותם שלמה בסוף ספר קהלת, יהיו כמו ימי הנעורים. מלאי כוח, מלאי מרץ מלאי עשייה. ה'שפת אמת' בשם אביו מקשר את ימי הנעורים לימי הזקנה באופן קצת שונה. האדם הזקן הוא תוצר של עצמו הצעיר. ככל ששמרת על הכוחות והמידות שלך באופן חיובי כשהיית צעיר, כך תהיה גם בהגיעך לזקנה. 

הזקן אמנם חלש בגופו, אך משוחרר ממועקות רבות של האדם הצעיר. דרישות הגוף על תאוותיהם השונות, הצורך להוכיח מי אתה, המירוץ, המרדף אחרי… גידול הילדים ועוד הם עול שהזקן פטור מהם. המחיצות והמניעות מוסרות. ואז מתגלה בזקן האני הפנימי שלו. אותו אני שהוא פיתח וטיפח במשך כל ימי צעירותו. "עוד ינובון בשיבה" - הצדיקים מניבים בזמן השיבה שלהם.

ה'זיקנה' היא לאו דווקא היציאה לפנסיה. בכל שלב בחיינו יש איזו מניעה שיורדת באופן טבעי, יש אפשרות לגלות יותר את מי שאנחנו באמת. את מי שאנחנו רצינו להיות בזמן שניסינו להלחם באותו קיר שחסם אותנו. המלחמה הזאת, גם אם היא נראית קשה או אבודה היא זאת שבסופו של דבר עושה אותנו. בונה אותנו. 

דון קישוט נלחם בטחנות רוח. הוא לכאורה נכשל. אבל אין ספק שהמלחמה לשם הטוב היא זאת שהפכה אותו למי שהוא. 


שבת שלום ומועדים לשמחה,
איתן

יום שישי, 21 בספטמבר 2018

האזינו תשע"ט

בס"ד

האזינו תשע"ט

ארבעים הימים האחרונים מעבירים אותנו מסע של הסתכלות פנימה. ובמסע הזה עולים אצלנו בעיקר רגשות החרדה והאשמה. כל סדר סליחות ובתפילות הימים הנוראים אנחנו מאשימים "...אבל אנחנו ואבותינו חטאנו". בסגנונות רבים, בתיאורים, בחרוזים ובמילים נרדפות שונות לאותה חוויה. אשמנו, בגדנו, חטאנו. אפילו ראש השנה שעניינו המלכת הקב"ה על כל העולם, על שלל סעודותיו הרבות הוא יום הדין. "כי הוא נורא ואיום.. הנה יום הדין לפקוד על צבא מרום בדין, כי לא יזכו לפנייך בדין…". חרדה גדולה. איך נזכה...

הימים האלה באים להוציא אותנו מהאני הפרטי שלנו, מחיי היום יום למפגש עם האל הגדול, הגיבור והנורא… אבל המפגש הזה מדגיש את הפער בין המצוי לרצוי ויוצר אשמה גדולה.

הרגשות האלה מוכרים לנו היטב. החרדות מציפות אותנו מכל עבר והאשמה עצמית נפוצה בכל גיל. אדם המישיר מבט פנימה, נבהל מרגשותיו ומרצונותיו הכמוסים, מוצא בעצמו פגמים, שריטות ומדביק על עצמו תוויות של רוע, במיוחד כשהוא משווה את עצמו לרצוי. 

התרבות המודרנית מנסה לטפל ולהדחיק את הרגשות האלה במגוון דרכים. הרי רגש האשמה מנוגד להוויה ולחוויה של האדם הביולוגי המשוחרר מעולה של דת או כוח עליון. לאדם, לכל אדם מגיע חירות, ביטחון, אושר. אז כדי לכסות את הרגשות האלה עומדים אנשי טיפול רבים ובעיקר התפתחה תרבות הכיף והבילוי. העונג, החדשנות, לחיצה הולכת וגדלה על החושים כדי להגדיל את הכיף, את העונג, את הריגוש…

איך אפשר לאזן את רגשות החרדה והאשמה כדי שלא יכלו אותנו מבפנים ועם זאת לא להתמכר לריגושים חיצוניים?

חיבור. חיבור למקור. להבין שאני שייך. שיש לי חיבור אל הטוב ויש לי בחירה. אני חלק ממשפחה, אני חלק מעם, אני חלק ממשהו שאפשר להתחבר אליו ולעשות טוב. תמיד אפשר לעשות טוב. הפער הזה בין מה שאני עכשיו לבין הטוב הזה הוא זה שמלכתחילה גרם לי לחרדה ואשמה, אבל ההבנה שאני חלק ממנו, שאני יכול לבחור להתחבר, להושיט יד, לקבל עזרה וגם לתת היא זאת שהופכת את האשמה והחרדה לשמחה גדולה.


"וַיֹּאמֶר אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם אֶרְאֶה מָה אַחֲרִיתָם כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם.

הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא אֵל כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם וַאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא עָם בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם".

פרשת האזינו כתובה כשירה. אבל איזו שירה… בני ישראל כבר ידעו לעשות תהפוכות ובעיות, אך משה מתנבא שזה לא הסוף. עוד יהיו חטאים עוד יהיו נפילות ותגובתו של הקב"ה תהיה בהתאם.. רגע לפני מותו, ממש לפני דבריו האחרונים מגיעה השירה הנוראה הזאת. שהתקיימה אחד לאחד. אז איזה מין עם אנחנו? מה הסיכוי שלנו להמלט מהרעה? אשמים אנחנו!?

ובכל זאת שרדנו. שרדנו את ההאשמות שמפילים עלינו הגויים אלפי שנים ושרדנו גם את תחושות האשמה שאנחנו מפילים על עצמנו. עד ימינו אלה. רודפים אותנו הגוים בהאשמות חסרות שחר ואליהם מצטרפים מהרסים מבפנים. מזמן היינו צריכים להרים ידיים ו"להתאבד" כעם. כל פסיכולוג יסביר שעם כמות כזאת של אשמה אי אפשר להתמודד.

אלא, שהם היהודי ידע כל השנים להתחבר למה שגדול ממנו. אל עץ החיים שלו. אל הטוב והמוסר המוחלטים. להתמודד בכל דור עם מה שהעולם מזמן לנו, עם הדרך השונה לאמונה ולהשאר מקושרים אל הטוב, אל המגמה להיטיב. להשאר מוסרי בתוך עולם ללא חוקים.

הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ


אלול, ראש השנה, יום הכיפורים מכינים אותנו אל חג הסוכות. החיבור אל הטוב הגדול דרך העשייה שלנו. דרך היציאה מהבית הסגור אל מקום שנותן מחסה, אך גם פתוח כלפי מעלה.

שבת שלום,
איתן

יום שישי, 14 בספטמבר 2018

וילך תשע"ט

בס"ד

פרשת וילך תשע"ט




כל שנה וחידושי ה"שנה טובה" שלה. כמובן כבר לא בכתב (אם אתה לא בגן…). כמובן שכמות ההודעות האישיות יורדת. אבל הצבעוניות, התמונות, החתימות המסולסלות - זה בענק… טוב, איך אפשר לכתוב ברכה אישית כשיש לנו כל כך הרבה חברים…

בערב ראש השנה אני בדרך כלל לא מתקשר או שולח הודעות שנה טובה, אלא, משתדל לעשות את זה דווקא בהמשך החודש, כי מצד אחד ההודעות האוטומטיות האלה משגעות אותי, אבל מצד שני יש משהו בדבר הזה של ריבוי "חברים". יש משהו באפשרות לשמור על איזשהו קשר גם עם אנשים שהמפגשים איתם נדירים.

אז השנה שלחתי בקבוצות הוואצאפ של בוגרי ובוגרות ביולוגיה לדורותיהם שנה טובה עם בקשה שיכתבו בכמה מילים איפה הם היום. שמחתי לתגובות שהגיעו - שירות צבאי ופיקוד, שירות לאומי משמעותי, לימודים אקדמיים ועבודה. יציאה מהחממה של הבית/אולפנה ופריחה. ואז (זהירות! משפט של זקנים בדרך..) כשאני סוקר מהזיכרון את השנים האחרונות, אני יודע מה עבר עליהם. אני זוכר את הקשיים והנפילות בדברים הקטנים והגדולים, את המאבקים לקום, עוד בזמן הלימודים וגם אחר כך. ורואה אותם ואותן עכשיו, עדיין בתחילת הדרך, אבל התנועה היא תנועה של קימה (שהיא הרבה פעמים תנועה הפוכה מתנועתו של תלמיד, במיוחד בישיבה בחיספין… :), תנועה של פריצה קדימה. והתנועה הזאת מלמדת אותי שתנועת ה"שכיבה", העייפות והקושי היא תנועה זמנית שאחריה יש קימה. זה לא אוטומטי. זה לא שצריך לומר "יגדלו ויהיה בסדר" יש משמעות להרגלים, לחינוך, לדיבור. אבל, התנועה הנפשית הפנימית היא תנועה של אמונה בקימה. אמונה באדם.


שאלו מינין את רבן גמליאל מניין שהקדוש ברוך הוא מחיה מתים אמר להם מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים ולא קיבלו ממנו מן התורה דכתיב (דברים לא, טז) ויאמר ה' אל משה הנך שוכב עם אבותיך וקם אמרו לו ודילמא וקם העם הזה וזנה (בבלי, סנהדרין, צ: )


רבן גמליאל משבש לכאורה את הפסוק כדי להוכיח שיש תחיית המתים מהתורה. הקב"ה מבטיח למשה לפי דבריו ש- "הנך שוכב עם אבותיך וקם". משמע, אתה הולך למות, אבל אחר כך תקום לתחייה. המינים, לכאורה בצדק, לא מקבלים את הטענה הזאת, הרי פשט הכתוב (והפיסוק על פי הטעמים) שהמילה "וקם" מתייחס להמשך הפסוק "וקם העם הזה וזנה…". אז איך רבן גמליאל בכלל חשב שהפירוש שלו נכון?

מפרש הרב שרקי כי השיוך שעושה רבן גמליאל בין המילה "וקם" לבין משה רבינו ותחיית המתים הוא פירוש הכרחי. התורה לא נוקטת בלשון מוות של משה, אלא בלשון שכיבה. האדם שוכב כי אין לו כוח, אבל המטרה של השכיבה היא הקימה. "בשכבך ובקומך". מה עוד שפסוק שמנבא על נפילה של עם ישראל אומר זאת בלשון קימה! מדוע לא נכתב "ונפל העם הזה וזנה" למה "וקם"??

אלא, שהמסר הוא שהנפילה היא זמנית וגם היא משרתת את הקימה הגדולה אחר כך. כך הוא כל הכיוון של התורה, אופטימיות שהכל יהיה טוב בסוף, אבל עם עבודה קשה בדרך.


שבת שלום,

איתן

יום שישי, 7 בספטמבר 2018

נצבים תשע"ח

בס"ד

נצבים תשע"ח

חמש דקות ביום. זהו. זה מה שצריך. זה מה שמספיק. חמש דקות ביום של תרגילים ולא יכאב לי הגב. חמש דקות ביום. רוב הזמן יש לי מלא תירוצים. כשאני כבר מגיע לשעת לילה מאוחרת והשטיח מסתכל עלי וקורא לי לבוא וקצת למתוח איברים, אני מסתכל עליו בחזרה ושואל אותו - עכשיו נזכרת? כבר מאוחר! דבר איתי מחר...

ויש ימים שאני דווקא מצליח. שההבנה מהו הדבר הנכון, או פשוט הכאב מביאים אותי אל השטיח והתרגילים. ואז מציפה אותי ההתנגדות של השרירים שהיו רדומים תקופה ארוכה. זועקים שאפסיק. מציפים את הגוף בהתנגדות.

יש באמת מי שלא רוצה ללמוד? יש באמת מי שלא רוצה להיות חלק, להיות שייך? יש מי שבאמת רוצה להיות חסר יכולת וחסר מעש, שיעשו את הכל בשבילו? לדעתי לא. אבל זה מצריך מאמץ. לכל אחד יש הנקודות האלה בהם הגוף והנפש זועקים לו לעצור. מסבירים לו כמה הוא לא יכול. איך הרעיון הזה שהוא חשב עליו או חשבו בשבילו, ממש ממש לא מתאים לו. הקושי מגייס את השכל שמסביר לו ממש טוב, כמה דווקא המאמץ הזה הוא טעות. לא שיש לו בעיה להתאמץ כמובן, אבל דווקא המאמץ הספציפי הזה לא נכון לו...

אני רואה את זה על עצמי. אני רואה את זה אצל הילדים שלי והתלמידות. רואה את המאבק בעיניים ומנסה להיות שם בשביל לעזור להסיר את החסימות. כי כשלא מרגישים את החוסר, כשאין כאב, קשה אפילו להרגיש את הצורך בשינוי. מנסה לעזור לגלות את מה שבאמת, כבר ידוע.

ובמדרש כי המצוה הזאת כו' ברכת התורה לפניה' ולאחריה... ורק בנ"י ניתן להם הכח ורשות בפיך ובלבבך לעשותו פי' לעשותו קרוב. וצריך האדם להכין עצמו מקודם דבר מצוה או תורה ע"י הברכה שמתבונן שהוא ציוי השי"ת ושזיכה אותנו להיות דבקים בו ובתורתו. וע"י הרצון יוכל לעורר ולפתוח פתח להתקרב אל המצוה כנ"ל. וזה הברכה שמקודם. ופי' לא נפלאת היא שלא יעלה ע"ד האדם שא"א להשיג כלל בתורת ה'. ולא רחוקה היא שיוכל להשאר אצלו הארת התורה ומצות לעולם. וזה ברכה שלאחרי' להיות נשאר אצלו ההארה… (שפת אמת, נצבים, תרל"ג).


מצוות בכלל ואני חושב כי במיוחד מצוות התשובה, מצריכות מאמץ. מצריכות כוח. למשל, יש לי חבר, ממש לא אני, מישהו אחר לגמרי, שקשה לו לקום בבוקר לתפילה, שלא לדבר ל להתרכז בה.... המצוות אמנם טבעיות לנו באופן נשמתי, אבל לא לנפש ובוודאי שלא לגוף. לא קל להתנגד לנפש ולגוף. מלמד אותנו ה'שפת אמת' דרך, "טריק", כדי להצליח - לברך על המצוות לפני ואחרי. 

הברכה שלפני היא להתבונן במצווה, להתבונן בעצמי ולגלות את הרצון. לנסות ולחדור מבעד לקליפות המסירות ולראות שאני באמת רוצה. ובהסתכלות מבעד לקליפות רואים את האמת - "לא נפלאת היא". לא פלא גדול ובלתי אפשרי. קצת כמו שמגלים איך קוסם עושה קסם שנראה בלתי אפשרי, אבל כשמגלים את הסוד מבינים שזה קל. כשמגלים את הסוד שבתוכי אני כזה, שאני באמת רוצה, מגיעה המוטיבציה לעשות וכך יותר קל.

ולברך אחרי. לקחת את רגע ההצלחה ולהמשיך אותו. להתמיד. "לא רחוקה היא" האפשרות הזאת. לעשות את השינוי האמיתי. כשראיתי שאני יכול, כשראיתי שבאמת אני רוצה, כשגיליתי את ההארה הזאת, אני כבר יכול להשתמש בה כדי להמשיך אותה בכל מעשה. יום. יום.

שבת שלום,

איתן

יום שישי, 31 באוגוסט 2018

כי תבוא תשע"ח

בס"ד

כי תבוא תשע"ח

חשבתי שתהיה התנגדות. הלך הרוח היה ברור לי מראש. אבל לא שיערתי עד כמה. עד כמה נערות בנות 15 יתנגדו לשינוי. יתנגדו למשהו חדש. מילא, אנחנו המורים, "מאותגרי הגיל" חוששים משינוי הרגלי החשיבה והעבודה, אבל הן?

אבל קודם סקירה קצרה. טענות על שעמום וחוסר עניין בלימודים בתיכון הוא לא דבר חדש. תחושות המחנק, האחידות, חוסר הקשר של הלימוד לעולם האישי, חוסר ההתאמה של כולם, אלו תחושות שמלוות את מערכות החינוך בעשרות, אם לא במאות השנים האחרונות. תחושות שהתעצמו עם השינויים בשאר תחומי החיים המקדמים את דרכו האישית של הפרט ומצריכים מיומנויות של חשיבה ויצירתיות ויצרו פער בין עולם התיכון המיושן לבין העולמות להן חשוף הנוער במקביל לשהותו בבית הספר ובשנים שלאחריו.

כמו בתי ספר רבים בארץ ובעולם החלטנו להוביל "פדגוגיה מתחדשת" באולפנה. פדגוגיה המקדמת את הבחירה, את המגוון, את היצירתיות ובעיקר לשים את התלמידה במרכז העשייה. תלמידה פעילה. הפדגוגיה הזאת לא חדשה. בית המדרש המסורתי שלנו, שוליה הלומד מאומן וילדים בשבטים של ציידים - לקטים שלומדים כמויות אדירות של "חומר" מהתבוננות, חקר והתנסות עצמית כבר מגיל אפס, כל אלו כבר קיימים אלפי שנים. איפה שהוא בהיסטוריה עם התפתחות העולם התעשייתי המודרני החינוך עבר לייצר המוני בני אדם מחונכים בצורה אחידה שאותם מוביל איש אחד בעל ידע. וכך זה כבר כ- 250 שנה. אופס…

וכשאני מנסה לחשוב מה הכי מפחיד אותן בשינוי הזה (מעבר לכל שינוי שמפחיד בהתחלה), אני שם את האצבע על הלמידה הפעילה והאחריות הנובעת מכך. המורים ילכו ויפחיתו את השיעורים הפרונטליים בהם המורה עומד ומרצה, זורק את החומר הלימודי והתלמידות צריכות לסכם / לעכל / לתרגל ולהבחן. השיעורים וגם ההערכה לבגרות (!) ילכו ויתבססו יותר על תהליכי חשיבה עצמאיים, חיפוש מקורות מידע, ניתוחם ויצירה עצמאית של תוצרים.

החומר הטבעי שמושך למטה וההרגל שאוחז בנו מאז שסיימנו את הגן מקשה עלינו (כן, גם עלי לפעמים) להביט קדימה ולעשות את השינוי שיביא אל הלימוד את הלב שלנו.

לתלמידות - לא לדאוג, אנחנו איתכן צעד צעד.

לבוגרים - זו גם דרך של התפתחות עצמית בשבילכם ודרך של חינוך הדור הבא.


אא"ז מו"ר ז"ל הגיד בשם הרה"ק מפרשיסחא ז"ל על הפסוק ולא נתן ה' לכם לב לדעת כו' עד היום הזה. כי כל הניסים ונפלאות שעשה עמהם השם יתברך. מכל מקום הואיל והיה שלא על פי הטבע היה רק לשעה. אבל אחר שגמר להם כל התורה ונעשה מכל ההתנהגות תורה נעשה מזה בנין קבוע לדורות עכ"ד ז"ל... רק שבנ"י זכו להלביש התורה שמכל מעשיהם נעשה לבוש לאור התורה בתורה ומצות שבתורה זו שלפנינו. והבן… (שפת אמת, כי תבוא, תרל"ה).


עד היום הזה, אומר להם משה, עד היום הזה, לא היה לכם לב לדעת. 40 שנה משה איתם. עושה ניסים, מלמד, מוביל מלחמות, משברים, עליות, משפטים וחוקים. ובכל הזמן הזה לבני ישראל עדיין אין לב לדעת. התורה לא נכנסה לליבם. לא הייתה שלהם. עוד לא היה באפשרותם של בני ישראל לעשות עם התורה את מה שצריך לעשות איתה - לחיות את חיי העולם הזה מכוחה ולגלות אותה בהם.

עד היום הזה. הכניסה לארץ ישראל. עם הכניסה לארץ ישראל, הניסים יפחתו וייעלמו. אם לא תחרשו, תזרעו ותקצרו את השדה, לא יהיה לכם מה לאכול. אם לא תתכננו נכון את המלחמה תפסידו. ובעיקר, אם לא תדעו לגלות את הנוכחות האלוהית בעולם בעצמכם, בלי נס ובלי איש אלוהים שיוביל אתכם יד ביד. שום דבר מזה לא יעזור. 

התורה עכשיו שלכם. הדעת והלב. אתם תצטרכו לגלות איך אתם, כל אחד ואחד, מגלה את הדרך שלו ובונה את העולם בדרך המתאימה לו, הדרך שבה הוא בחר.

שבת שלום,
איתן

יום שישי, 24 באוגוסט 2018

כי תצא תשע"ח

בס"ד

כי תצא תשע"ח


"איך אתה יודע? למה נראה לך? הרי אני מרגיש את מה שעובר עלי בפנים ואני אומר לך שאין סיכוי. אני אומר לך שאני לא אצא מזה".

"אתה חושב שאתה יודע יותר טוב ממני? אני מכירה את עצמי. זה כבר לא ישתנה. אני הרוסה. משהו מקולקל אצלי".

איך אני באמת יודע? איך אני מעז לומר להם שיהיה טוב? שיהיה בסדר, שהם ייצאו מזה, שיגדלו, שיפרחו… מוכר אשליות? עובד עליהם בעיניים? מבקש לנחם במילים ללא כיסוי? איך אני באמת יכול לדעת יותר מהאדם שמכיר את עצמו?

נכון, שיש לי ניסיון ונקודת מבט יותר רחבה על החיים מזאת של בני הנוער או "המבוגרים הצעירים". ונכון שברוב המקרים באופן סטטיסטי המצוקות שהיו לך כנער עוברות. אבל איך באמת אפשר לדעת? איך אפשר להאמין באדם, שלא רק שהמצוקות והתחושות האלו יעברו, אלא, גם שהוא יגדל מהם? איך אני יכול לדעת שהוא לא פשוט יסחוב את הבעיות האלה הלאה והם יבואו לידי ביטוי רק קצת אחרת בהיותו מבוגר "לא אפוי" (בעיה לא פשוטה בכלל)?

אמונה היא לא דבר עיוור. אמונה מלשון אמון. יש לה בסיס במציאות. בסיס שכלי. והבסיס הוא הצעקה. צעקה שיוצאת החוצה בקול גדול. צעקה שנמצאת עמוק בפנים ורק כשמביטים אל תוך העיניים רואים אותה. צעקה ש - "לא טוב לי". "אני לא מוכן לסבול את זה יותר". נכון, אני עוד לא מסוגל להתמודד עם הקושי, עוד לא יכול להכיל אותו, עוד לא עשיתי אפילו צעד אחד קטן כדי להשתחרר ממנו. אבל אני מוחה נגדו. לא רוצה אותו. די!!!

כשאני שומע, כשאני רואה את הצעקה הזאת. את ההתמרדות הפנימית נגד המצוקות, נגד הרע שבתוכם, אני יודע. אני יודע שזה עניין של זמן. וכן, גם של עבודה. אבל אני יכול לדעת שיהיה טוב, שהם ייצאו לחירות, שהם יגדלו.


בפסוק צעקה הנערה [ואין מושיע לה] כו' מוכח שכל שיכול להינצל ע"י צעקה מיחשב רצון. והקב"ה שומע תפילת כל פה. ואף שנראה לפעמים שאין יכול לצעוק. מכל מקום, אם האדם מוכן לצעוק בכל לבו על זה נאמר טרם יקראו [ואני אענה] כו'. ואדרבא צעקה זו נשמעת יותר. וחז"ל אמרו שקול פרידת הנשמה מגוף הולכת מסוף העולם כו'. והטעם נראה כיוון שממאן בזה בכל כוחו ורוצה לצעוק ואינו יכול. על ידי זה הצעקה הולכת בכל מקום. כי כשיכול לצעוק הקול פוסק. אבל הצעקה שהוא בכח ולא נכנס בפועל. נשמעת בכל מקום. כי הרצון לצעוק בכל מקום. וכן כתוב אבן מקיר תזעק כו' אף שלא שייך צעקה מכל זה נשמע כי המיאון בדבר הוא נחשב לצעקה כנ"ל. 


בפשט הפסוקים מדובר על נערה הנאנסת במקום בו אין אפשרות לשמוע את צעקתה לעזרה. כי הצעקה היא המחאה הבסיסית נגד הרע. אי אפשר בכלל להתחיל להילחם ברע בלי הרצון לצעוק כנגדו. אבל אנחנו יודעים, לצערנו, כי פעמים רבות הנערה לא צועקת. אנחנו יודעים שבמקרים רבים היא אפילו לא מתלוננת אחר כך. ויצא המקרה הפרטי והאיום של אונס נערה (ושלל מכת המדינה של הטרדות נבזיות למיניהן) ללמד על הכלל כולו. על המצבים בהם יש רצון לצעוק, אבל זה לא יוצא החוצה. חסום. אני נתון בתחושה שמשהו גדול וחזק ממני לוחץ עלי ולא מאפשר לי אפילו את הדבר הבסיסי ביותר. לצעוק.

מחדש ה"שפת אמת" כי הקב"ה שומע את הצעקה גם כשהיא לא נשמעת. אם אדם בתוכו אפילו רק מוכן לצעוק בכל ליבו, אבל הוא חסום מכל מיני סיבות - זו הצעקה החזקה ביותר. הצעקה שלא מצליחה להשמע ממש במקום אחד, נשמעת לקב"ה כצעקה מסוף העולם ועד סופו. "ומה הוא רחום, אף אתה היה רחום.." תפקידנו אנשי החינוך, ההורים, המבוגרים וכן, גם החברים, להיות רגישים לצעקות האלה שלא נשמעות, להאחז בהן כדי להיות שם בשביל מי שצריך.

אם אין רצון לצעוק, אם ישנה השלמה עם המציאות הרעה, כשיש ייאוש - זה הבור הגדול ביותר. להוציא משם זה אפשרי אבל יותר קשה, אין כמעט במה "לתפוס".

במצבים הכי גרועים של האומה, כשלא היה לנו צבא ולא ידידים ועוזרים. כששועבדנו וכשהושמדנו, תמיד ידע העם היהודי לפחות לצעוק. למחות. זהו תפקידו של העם היהודי לצעוק בעולם נגד הרע. שום רע לא יכול להמשיך להתקיים לעד. גם לא המוות. "ברוך… מחיה המתים".

תפתחו עיניים לראות צעקות.

שבת שלום,

איתן.

אמור תשפ"ד

  בס"ד הזמן מרפא את הכל? הוא הרופא הטוב ביותר, כאותו ביטוי עממי? מבלי להכנס לפילוסופיה על מהותו של הזמן, נראה שבחיי היום - יום, הקלישאה...