בס"ד

פרשת עקב תשע"ו

שבת אחרונה של החופש הגדול. בבלוגים הפונים להורים מן הסתם אנחות רווחה הולכות להשתחרר לחלל האוויר הוירטואלי ודיונים מלאים על אורכו של החופש, על הקושי, ההוצאה וגם על החוויות וההזדמנות לבלות בחיק המשפחה.

אבל אני, מעבר למשפחתי, חושב רוב זמני על החינוך ועל אף אהבתי ליולי – אוגוסט (המכונים "שתי הסיבות להיות מורה") אני אוהב לא פחות את ספטמבר, מתנה שנתנה למורים ולתלמידים להתחיל מחדש, להשאיר מאחור את מה שאפשר, לפתוח דף חלק (ברמה כזאת או אחרת), להבטיח לעצמי הבטחות חדשות וגם לעמוד בהם, כל שנה, לפחות קצת יותר טוב מהשנה שקדמה לה...

אתמול פורסמו ציוני הבגרות. דיו רב נשפך על הנושא הזה של ציונים, על השיטה שלכאורה ה"תוצר" שלה הוא מִספר, שאמור לספר סיפור שלם של התלמיד, סיפור המשפיע גם על המשך החיים של התלמיד. אפשר וראוי לשפר את השיטה הזאת של הניקוד, אבל אי אפשר להתכחש למקום שבו היא תופסת בחיינו וכמה פעמים בהם המספרים (ציונים, כסף בחשבון בנק, מדליות...) משפיעים מאוד על התודעה שלנו כלפי הסובבים אותנו, עד כמה הדברים שכל כך קל למדוד שובים את תשומת הלב שלנו ואילו הדברים אשר קשה יותר למדוד (מאמץ יחסי, השקעה, יחס לבני אדם...) נדחקים לקרן זווית, גם אם כאשר נדבר על כך נצהיר במלוא הכנות על החשיבות שלהם ושהם אלו המנחים אותנו בחיים.

התורה, כמובן, רואה את זה אחרת. הרש"י הראשון על הפרשה:

"והיה עקב תשמעון " - אם המצות קלות שאדם דש בעקביו תשמעון...

כדי שהקב"ה יקיים את חלקו - ... וְשָׁמַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ. – קיום ההבטחה של האבות וכל שאר הברכות המופיעות בפסוקים הבאים, עם ישראל נמדד בהתנהגות היום יומית שבין אדם לחברו ובין אדם למקום, לא בניין בית המקדש ולא הקורבנות, מצוות שאדם "דש בעקביו" שלפעמים לא שמים לב לפגיעה הקטנה בחבר, שלא עוזרים בדבר קטן שצריך, אלו המצוות הנמצאות בראש ה"תעודה" של עם ישראל.

ובכלל הפרשה מציבה את דרישות הקב"ה מהעם בצורה שנשמעת "מה הבעיה בכלל":

וְעַתָּה֙ יִשְׂרָאֵ֔ל מָ֚ה יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ שֹׁאֵ֖ל מֵֽעִמָּ֑ךְ כִּ֣י אִם־לְ֠יִרְאָ֠ה אֶת־יְהֹוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ לָלֶ֤כֶת בְּכָל־דְּרָכָיו֙ וּלְאַֽהֲבָ֣ה אֹת֔וֹ וְלַֽעֲבֹד֙ אֶת־יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכָל־לְבָֽבְךָ֖ וּבְכָל־נַפְשֶֽׁךָ:'

טוב, זה כבר מעורר תמיהה, אולי במבט ראשון אין כאן דרישה ל-613 מצוות, אבל האם זה כל כך קל ליראה את ה'? ללכת בכל דרכיו? אכן הגמרא כבר  דנה בשאלה הזו:

מה ה' אלקיך דורש מעמך כי אם ליראה'. אטו יראה מילתא זוטרתא היא? אין, לגבי משה יראה מילתא זוטרתא היא" (מגילה כה, א(

שואלת הגמרא ויראה זה דבר קטן? ועונה – כן, לגבי משה זה דבר פעוט. מיד מתעוררת השאלה – מה משה לועג לעם ישראל? האיש העניו משוויץ בכך שבשבילו יראת ה' היא דבר כל כך קטן שאין בעיה לקיים?

ה"שפת אמת" עונה על שאלה זו בהציגו את משה כמחנך אמתי. במעמד הר סיני בני ישראל היו כמעט במדרגת משה ובאותה שעה גם להם יראת ה' הייתה דבר קל, אלא, שחטאו וירדו ממדרגתם. אומר להם משה, אמנם עתה אתם במדרגה נמוכה, אבל אני מזכיר לכם כל הזמן את היכולת שלכם, היכולת האמתית ואני מאמין לכם ומאמין בכם שעוד תוכלו לחזור בתשובה אל אותה המדרגה הגבוהה, משה לא רואה את ה"ציון" הנוכחי של העם, משה רואה את הפוטנציאל, אבל לא רק בשביל להגיד להורים שלילד יש פוטנציאל, אלא, הוא עובד עם העם כאילו הוא כבר שם! וזהו הבסיס לחזרה בתשובה שמשה מלמד את בני ישראל, אז זה היה באדר, אבל אנחנו נקרא זאת ונכוון ב"ה לקיים זאת בשבת מברכים של ר"ח אלול.

משפחה, מכרים, תלמידים ותלמידות יקרים, אני תמיד משתדל ומקווה גם להצליח לראות אתכם מעבר לציונים ולשאר המספרים העוטפים אותנו, לראות אותנו כאילו אנחנו כבר במדרגה הגבוהה. מקווה שתראו כך גם אתם את עצמכם.

שבת שלום,

איתן

בס"ד

פרשת ואתחנן – ט"ו באב תשע"ו

ביומיים האחרונים נטעתי עוד ארבעה עצי פרי בגינה ("איפה יש לך מקום בכלל?? שאלה מי ששאלה..). כשאני נוטע עץ ובמיוחד עצי פרי יש לי תחושות המשלבות את הקמתה ובנייתה של המדינה במובן הגשמי – לאומי שלה וגם של הגאולה, כפי שמופיע במסכת סנהדרין צח. -

ואמר רבי אבא אין לך קץ מגולה מזה שנאמר(יחזקאל לו, ח(ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל

ולא, לא התבלבלתי עם ט"ו בשבט. מבחינה פרקטית כדאי לשתול עצי פרי לפני ט"ו באב, מאחר וכאשר יגיע ראש השנה תספר עוד שנה משנות הערלה ואם שותלים לאחר ט"ו באב, הימים לפני ראש השנה יהיו חלק מהשנה הבאה. במובן הרעיוני, הימים האלו של ט"ו באב וט"ו בשבט הם בבסיס המחלוקת שבמחלוקתם של רבי אליעזר לרבי יהושע בשאלה מתי נבראה העולם, האם בא' בתשרי או בא' בניסן. אם סופרים מתאריכים אלו שישה ימי בריאה לאחור ועוד ארבעים יום מבחינת "ארבעים יום קודם יצירת הוולד יוצאת קול בת פלוני לפלוני", משמע יום ההכרזה על ההתאמה של הנשמות, הרי שמגיעים לט"ו בשבט (לדעת ר' יהושע) או לט"ו באב (לדעת ר' אליעזר) ומכאן גם ההתאמה של ימים אלו לזיווג.

אם כך, יש לנו שני תאריכים לנטיעה, שני תאריכים של התחלה, האחד טבעי – חקלאי יותר וזהו ט"ו באב (שלא כמו המנהג בימינו), בקיץ רואים את השפע שנותן לנו הטבע ושיאו חג האסיף בו פעולת האדם מופיעה בעולם ולעומתו השני, ט"ו בשבט, הטבע עוד בחורף, קשה לראות בגלוי את מה שטמון בו והחג של שיא התקופה הוא פסח, חג הגאולה שבבסיסו הוא חג ניסי.

בשבוע שעבר כבר עמדנו על ההבדלים שבין עולם הטבע שבו המוסר אינו שולט לבין העולם המוסרי של הבחירה ועל הסכנה שב"חזרה" אל עולם הטבע, היום נמשיך ונדבר קצת על השילוב של השניים עד כדי כך שהתחדשות העולם הטבעי יכול ללמד על הגאולה השלמה כפי הפסוק מיחזקאל אשר הובא בגמרא למעלה.

בהלכות עצמן ניתן לראות הרחקות מעולם הטבע; האיסור ללכת יחפים (איזשהו ניתוק מהאדמה) או למשל המשנה במסכת אבות (ג', ז'):

רבי שמעון אומר, המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר, מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה, מעלה עליו הכתוב כאלו מתחייב בנפשו.

אם תסתכל בעולם הזה – אתה עלול להפגע!

אלא, שבאותו ספר הלכות, ניתן לראות בדיוק את הפן השני – חובה ללכת יחפים בבית המקדש ובמקומות מקודשים אחרים ("של נעליך...כי המקום.. קודש הוא"), יש ציוויים שונים איפה וכיצד נוטעים עצים, איך גורמים לעיר להיות נאה וכד'. ואפילו במשנה שהובאה לעיל, אין לומר על אילן כמה הוא נאה, דווקא בזמן שאתה "מפסיק ממשנתך", אבל אם המשנה שלך היא שארץ ישראל ואילנותיה הם הם הקודש, הרי לא רק שאתה לא מפסיק ממשנתך, אלא, ממשיך את משנתך. בזמן בית המקדש עם ישראל היה ידוע ביופיו עד כדי כך שזה זעזע את מלך בבל עד שציווה להרוג את בחורינו היפים!! (עיינו מסכת סנהדרין צ"ב:) ובימינו – איך תוך דור אחד בלבד נעלם המראה היהודי הגלותי (אף ארוך וכזה...) למראה הצברי. משמע המצב האידאלי הוא דווקא המצב הפוליטי – לאומי הישראלי המחייה את אדמתו קודם כל ואז (או במקביל בעצם) חי את תורתו (אפשר להדגים זאת בהרבה אופנים, אזכיר אחד מהם – לא נאמר בתורה "ארץ אשר תלמד בה תורה", אלא, "ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם...ארץ חיטה ושעורה...").

המתח הזה, שקיים בעצם רק על הנייר, בין הפן הלאומי לזה הדתי, בא לידי ביטוי בספר דברים בכלל ובפרשה בכלל. משה רבינו, אבי הנביאים, מוציא את עם ישראל ממצרים, נותן להם את התורה, נושא בעול במשך ארבעים השנים של החיים במדבר, חיים זמניים, עד לקיום הבטחת האבות ואז... לא יכול לממש את המטרה של כל הדרך והוא נשאר מאחור. מתחנן – ונשאר מאחור כאיש שנתן את התורה. את קיום ההבטחה לארץ, את העשייה, את זה יעשה מישהו אחר, יהושע בן נון. אבל, אנחנו יודעים כי "פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה" הלבנה מקבלת את אורה מהחמה והכל - אחד.

גם אם נעשה השוואה מהירה בין עשרת הדיברות של ספר שמות – ההתגלות הגדולה לעם ישראל וכינון הגילוי לאפשרות של יחס שבין הבורא לנברא, עשרת ההצהרות הגדולות, לבין עשרת הדיברות של פרשת ואתחנן – תכל'ס מה לעשות. בספר שמות "זכור" (תבין, תלמד..), בספר דברים "שמור" (תעשה)...

ואם כבר הכל אחד, אי אפשר לא להזכיר את הפעם היחידה בתורה בה מוזכר ייחוד ה' "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד" ורציתי לכתוב על האחידות (כולם צריכים להיות אותו דבר) לבין האחדות (יש מה שמחבר בין כל השונים) ורציתי לכתוב המשך למה שהזכרנו בשבוע שעבר על היחס הזה הדומה ליחס שבזוגיות לכבודו של ט"ו באב, אבל השבת כבר נכנסת, אז נשאיר משהו גם לפעמים הבאות ב"ה.

שבת שלום,

איתן

בס"ד

פרשת "דברים" – ערב תשעה באב – תשע"ו

אז "קפצתי" לי לסופ"ש של מילואים. יוצאים עם האמבולנס לקניות לפני שבת, החובשים חוזרים עמוסי כל טוב ואחת החובשות ברגע של תמימות ונחמדות שואלת אותי אם אני רוצה להכשיר את הכלים שלהם כי במוצאי שבת הם מכינים מוקפץ. עניתי שמוצאי שבת זה תשעה באב ויש צום, אז היא שואלת, באותה תמימות, "מה אתה אוכל בצום?"....

הקוריוז הקטן והמשעשע הזה מחדד את ההרגשה שתשעה באב נתפס בציבור החילוני כמשהו עתיק, לא ברור, עד כדי מרגיז מאוד עם החוק האוסר שעשועים וכד' ובואו נודה על האמת שגם בציבור שלנו, אנחנו, תשעה באב לא נתפס בשכל ואפילו לא בחוויה של היום כמו יום השואה למשל. תלמידות שלנו חזרו מפולין בשבוע האחרון ואני זוכר גם את עצמי חוזר מפולין עמוס רגשות וזו לא תחושה של תשעה באב על אף העובדה שקריאה באגדות החורבן מצמררת ביותר עם תיאורי זוועה שלא נופלים מהתיאורים של פשעי הנאצים ונוסיף לרצח העם גם את חורבן בית המקדש הגורם לכל הצרות שלנו. האם רק מרחק השנים עושה את ההבדל? אז כך יהיה גם גורלו של יום השואה בעוד שנים מספר?

כנראה, שאי אפשר להחזיק בזיכרון מבלי להבין איך הוא נוגע לחיים שלנו היום ואולי העובדה שאנחנו עוד חווים שנאה ואלימות מצד הגויים (בנוסף לקרבה של השנים) מאפשרת את המשך הזיכרון של השואה, בעוד שקשה יותר לראות כיצד החורבן של בית המקדש משפיע על חיי היום, אם כן אני רוצה להביא מדבריו של הרב שרקי, כדי להבין מעט את תפקידם של החורבן והגאולה. ובכלל את כל נושא המעגליות הזאת של גאולה – גלות – גאולה – גלות, עד מתי? והאם אפשר בכלל לשבור את המעגל הזה?

בשבוע הבא, פרשת ואתחנן נקראת את הפסוקים הבאים:

כִּי-תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים, וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ; וְהִשְׁחַתֶּם, וַעֲשִׂיתֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל, וַעֲשִׂיתֶם הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה-אֱלֹהֶיךָ, לְהַכְעִיסוֹ.  כו הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ, כִּי-אָבֹד תֹּאבֵדוּן מַהֵר, מֵעַל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ:  לֹא-תַאֲרִיכֻן יָמִים עָלֶיהָ, כִּי הִשָּׁמֵד תִּשָּׁמֵדוּן.  כז וְהֵפִיץ יְהוָה אֶתְכֶם, בָּעַמִּים; וְנִשְׁאַרְתֶּם, מְתֵי מִסְפָּר, בַּגּוֹיִם, אֲשֶׁר יְנַהֵג יְהוָה אֶתְכֶם שָׁמָּה.  כח וַעֲבַדְתֶּם-שָׁם אֱלֹהִים, מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם:  עֵץ וָאֶבֶן--אֲשֶׁר לֹא-יִרְאוּן וְלֹא יִשְׁמְעוּן, וְלֹא יֹאכְלוּן וְלֹא יְרִיחֻן.  כט וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וּמָצָאתָ:  כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ (דברים כ"ה – כ"ט).

מה פשר הפסוקים הללו? מה רע להיות "נושן" בארץ? הרי זו המטרה! להיות בארץ לאורך שנים רבות?

ומה העונש המוזר הזה? בני ישראל יחטאו בעבודה זרה, אז הם ייצאו לגלות כדי לעבוד עבודה זרה? אז הם רק הרוויחו מכך!!??

"ונושנתם בארץ" – משמע להיות רגיל לארץ ולקבלה כמובן מאליו. היחס של עם ישראל לארץ שונה מהיחס של אומות העולם לארצות שלהם, גוי הנולד בארצו, רואה בה את המולדת שהיא אמו / אביו (ביטויים שונים למולדת אצל עמים שונים),מה שמכונה "בן הארץ" או כביטוי הנוצרי "מלח הארץ", משמע כמו שבאופן טבעי ילד נולד להוריו, כך אומות העולם נולדו לתוך מצב טבעי של ארץ מסוימת וגם מהגרים עוברים אחרי דור או שניים שינוי והתאמה להיות אמריקאים או צרפתים או גרמנים גם אם הגיעו מארצות אחרות. לכן קשר עמוק אל האדמה יכול להיות גם סוג של גילוי עריות בין אדם לבין הארץ, תנועות רבות שדיברו על "שיבה את האדמה – אל הטבע" בסופו של דבר הגיעו לידי השחתה מוסרית כמו התנועות הפשיסטיות והנאציזם, יש משהו עמוק, חזק וחייתי מאוד בטבע מה שעלול לגרום לאדם לעזוב את צלם אלוהים שבו אם הוא מתרגל לקשר הזה עם האדמה (לכן האזהרה "כמעשה ארץ כנען" ולא כמעשה הכנענים..).

לעומת זאת, אצל הנביאים, ניתן לראות ביטויים רבים על תיאור הקשר של עם ישראל לארצו כקשר זוגי בין איש לאשה:

לֹא יֵאָמֵר לָךְ עוֹד עֲזוּבָה וּלְאַרְצֵךְ לֹא יֵאָמֵר עוֹד שְׁמָמָה כִּי לָךְ יִקָּרֵא חֶפְצִי בָהּ וּלְאַרְצֵךְ בְּעוּלָה כִּי חָפֵץ יְהוָה בָּךְ וְאַרְצֵךְ תִּבָּעֵל (ישעיהו ס"ב, ד')

ההבדל העיקרי בקשר של בין איש לאישה לבין הקשר בין איש לבין הוריו הוא ההבדל בין הטבע לבין הבחירה. והבחירה היא התשתית, היסוד של המוסר (הרמב"ם בספרו "שמונה פרקים" פרק ב' מדבר על חלקי הנפש שיש בהם בחירה = יש בהם עבודה מוסרית של מידות). אברהם קיבל את הציווי של "לך לך" לא בגלל בעיה טבעית, אלא, מרצונו של הקב"ה, כך גם הרצון האלוהי להוציא אותנו ממצרים כדי לתת לנו את הארץ.

כך, אפשר גם להסביר את פחד המרגלים מהארץ (הסיפור מובא בהרחבה בפרשה זו וגם הקבלה כי הבכי על הארץ היה בערב ט' באב), המרגלים אמרו "ארץ אוכלת יושביה", בארצות אחרות, האדם אוכל את / מ הארץ, אבל ארץ ישראל יש בה עוצמות העלולות להביא להשתעבדות לטבע ולהשחתה מוסרי כמו שקרה לכנענים! אז איך אפשר להינצל מהכוחות ההרסניים האלה? עונה הקב"ה למרגלים – קבלו את הבכייה לדורות, קבלו את ט' באב, קבלו את הגלות, את ההרחקה מהארץ.

אם אמרנו כי הקשר הוא של זוגיות (אדם – אדמה) הרי גם בזוגיות, בהלכות אישות ישנה תקופה של הרחקה (נידה), לא הרחקה מלאה של גלות (=גירושין), אלא הרחקה מעטה וזמנית ואם תקיימו את ההרחקות הזמניות האלו שתפקידם להפריד לרגע את עולם החומר מעולם הרוח כדי להתבונן בו ולחזור בחזרה אל עולם המשלב חומר ורוח, אז תוכלו באמת לחיות עם אותם כוחות טבעיים וחזקים ולא רק שלא יקלקלו אתכם, אלא, אף תעלום לקדושה, כך בין אדם לאשתו וכך בין אדם לארצו.

מהן אותן הרחקות של אדם מאדמתו? גלות יזומה – שנת שמיטה, עזיבת הארץ לטובת עיסוק ברוח וכשעם ישראל לא שמר את השמיטה הגיעה גלות אמתית בבית ראשון של 70 שנה כמספר השמיטות שלא שמרו (אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הֳשַׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ [ויקרא כ"ו, ל"ד]) ועוד דוגמה – מקרא ביכורים, אדם שקוע באדמתו ואז הוא נדרש לקחת את הפרי הראשון והטוב ולהגיד-  "וְאָמַרְתָּ אֵלָיו, הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ, כִּי-בָאתִי אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ  (דברים כ"ו, ג'). אפילו שאני כבר דור עשירי בארץ, אני צריך להיות במצב נפשי של עולה חדש, אני כל הזמן בא אל הארץ בהתרגשות של פעם ראשונה.

אז למה לגלות השנייה לא מספיקים 70 שנה? איך יודעים שלא תהיה גלות שלישית?

בית ראשון הייתה תקופת הזהב של עם ישראל כאומה – ככלל, אך ליחיד לא היה מקום ולכן הייתה התדרדרות אל עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים.

בית שני הייתה תקופת הזהב של עם ישראל כיחידים, צדיקים ואנשי מעשה, אך ללא גיבוש של העם ככלל הגיעו לשנאת חינם, אתה לא צדיק כמוני ואני שונא אותך (שימו לב כמה שנים צריך כדי לתקן את שלושת העברות החמורות וכמה שנים כדי לתקן שנאת חינם...).

בית שלישי כשייבנה ב"ה בקרוב בימינו, ישלב בתוכו את הכוחות של היחיד עם הכוחות של הכלל (שיעורי בית של עין טובה – לראות את ההתקדמות בשני התחומים האלו במציאות..), העולם יתעלה למדרגתו של המקדש וכבר לא תהיה סתירה בין העולם החומרי לרוחני ולכן הוא לא ייחרב, לא תהיה דחייה שלו.

וכבר נכתב כאן בעבר שהמשיח יסלח לנו אם נתקדם במשימות המוטלות עליו ואחת מהן היא לבנות את בית המקדש, לבנות קודם את התשתית של בית המקדש בהתקדמות אישית ובאהבת חינם שהיא בעצם האמירה שאנחנו כולנו כלל אחד.

שבת שלום,

איתן

בס"ד

פרשת "מסעי" תשע"ו

אדם יוצא למסע, המסע הגדול של חייו, יש כיוון כללי, ישנה מטרה. המסע הזה כל כך גדול, עד שההולך לא שם את ליבו פעמים רבות לעצם היותו במסע (מכירים את התחושה של "איך הגעתי לכאן? לא שמתי לב שהלכתי / נסעתי את כל הדרך?), החיים מתנהלים כמעין שגרה על אוטומט המוח הקטן ורק מדי פעם מגיעים להכרה של אחיו הגדול ממנו..

נתן לנו הקב"ה מסעות קטנים יותר בתוך המסע הגדול הזה (את יגיד לכם כל מורה / מאמן...), מטרות משנה על מנת לא לטבוע בתוך אותו מסע גדול, בתוך אותה מטרה גדולה שקשה בכלל להסביר. תעשה מסע אחד, תצלח מטרה אחת ותעבור לשנייה. אבל אולי, דווקא ההתמקדות במטרות המשנה גם הן בסופו של דבר משכיחות מאתנו את המטרה הגדולה? האם ההתמקדות בצעד הקטן שלפני לא גורם לי להוריד את הראש לאדמה ולא לצפות קדימה?

אז מה עדיף – דיבור גבוה על מטרה גדולה הנראית רחוקה מאוד מהשלמה אבל בעלת רוח גדולה וסכנת אי ההצלחה והמימוש לצדה? או דווקא להיצמד למטרה הקרובה ומשם להמשיך הלאה, גם אם הדיבור על מטרות אלו הוא בעל אופי פחות אידאלי? זו שאלה על מטרת החיים בכלל, אך היא גם יכולה להיות על תקופה מסוימת; תקופה של לימודים, של גיל מסוים, עבודה מסוימת וכד'.

אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם--לְצִבְאֹתָם:  בְּיַד-מֹשֶׁה, וְאַהֲרֹן. וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת-מוֹצָאֵיהֶם, לְמַסְעֵיהֶם--עַל-פִּי יְהוָה; וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם, לְמוֹצָאֵיהֶם. (במדבר ל"ג א-ב)

משה כותב את מוצאיהם (היציאה מ) למסעיהם (ההגעה אל) והתורה (הכתובה ביד משה) מפרטת את הסדר ההפוך – מסעיהם למוצאיהם! מסביר ה"שפת אמת" כי היציאה מארץ מצרים שהוזכרה בפסוק הראשון היא מטרת העל – לצאת ממצרים, מצרים היא המשל היא הדוגמה המייצגת לכל החומריות וההתנגדות לרוח בעולם (ועל כן המאבק ליציאה הוא לא רק השחרור הפיזי של בני ישראל מעבדות, אלא, מאבק על הדרך בה צריך העולם להתנהל) ומטרת העל הזאת של ההבדלות מהחומרי אינה רק ביציאה ממצרים היא גם במהלך של הגעה לארץ, כמעין עשה ולא תעשה, אני יוצא ממקום אחד, מוציא מליבי מחשבה לא טובה, אבל גם מכוון קדימה אל ארץ ישראל, אל הקרבה לקב"ה –

ארץ, אשר-יהוה אלוהיך דורש אותה:  תמיד, עיני יהוה אלוהיך בה--מראשית השנה, ועד אחרית שנה.  (דברים י"א, י"ב).

היציאה היא הכניסה והכניסה היא היציאה, אם כך אני מכוון קדימה למטרה הגדולה, רואה אני את ארץ ישראל, אבל בונה לעצמי מטרות משנה – ארבעים ושניים מסעות – אבל כל מטרת משנה, כל מעשה שלי יש בו מן הכוונה לאותה מטרה גדולה; אילים, ים סוף, חצרות, רתמה, רימון פרץ.... אני הולך לאילים ומתרחק עוד קצת מהמצרים שלי וזה יכול להיות קשה, הק"מ הבודד הזה שאני עכשיו עושה כדי להתרחק ממנה עוד קצת ואני מזיע על ההתקדמות הזאת והלוואי ואצליח לעשות את הצעד הקטן הזה ויש עוד אלפי צעדים לארץ ישראל, אבל גם את הצעד הזה אני רואה כצעד נוסף לארץ, כאמרה המפורסמת בשמו של ר' נחמן מברסלב: "כל מקום שאני הולך, אני הולך לארץ ישראל" (אז למה נוסעים לאוּמן? אכן קושיה גדולה..).

ובהגיעכם לארץ:

דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם:  כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-הַיַּרְדֵּן, אֶל-אֶרֶץ כְּנָעַן. וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת-כָּל-יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, מִפְּנֵיכֶם, וְאִבַּדְתֶּם, אֵת כָּל-מַשְׂכִּיֹּתָם; וְאֵת כָּל-צַלְמֵי מַסֵּכֹתָם תְּאַבֵּדוּ, וְאֵת כָּל-בָּמוֹתָם תַּשְׁמִידוּ. (במדבר ל"ג נ"ב – נ"ג).

אופטימיות אהה.. לא מטרה קצת גבוהה מדי? הכל??? בואו נקפוץ לספר שופטים פרק א' ונראה מה באמת קרה:

וְלֹא-הוֹרִישׁ מְנַשֶּׁה, אֶת-בֵּית-שְׁאָן וְאֶת-בְּנוֹתֶיהָ וְאֶת-תַּעְנַךְ וְאֶת-בְּנֹתֶיהָ, וְאֶת-יושב (יוֹשְׁבֵי) דוֹר וְאֶת-בְּנוֹתֶיהָ וְאֶת-יוֹשְׁבֵי יִבְלְעָם וְאֶת-בְּנֹתֶיהָ, וְאֶת-יוֹשְׁבֵי מְגִדּוֹ וְאֶת-בְּנוֹתֶיהָ; וַיּוֹאֶל, הַכְּנַעֲנִי, לָשֶׁבֶת, בָּאָרֶץ הַזֹּאת.  כח וַיְהִי כִּי-חָזַק יִשְׂרָאֵל, וַיָּשֶׂם אֶת-הַכְּנַעֲנִי לָמַס; וְהוֹרֵישׁ, לֹא הוֹרִישׁוֹ.  {ס}  כט וְאֶפְרַיִם לֹא הוֹרִישׁ, אֶת-הַכְּנַעֲנִי הַיּוֹשֵׁב בְּגָזֶר; וַיֵּשֶׁב הַכְּנַעֲנִי בְּקִרְבּוֹ, בְּגָזֶר.  {ס}  ל זְבוּלֻן, לֹא הוֹרִישׁ אֶת-יוֹשְׁבֵי קִטְרוֹן, וְאֶת-יוֹשְׁבֵי, נַהֲלֹל; וַיֵּשֶׁב הַכְּנַעֲנִי בְּקִרְבּוֹ, וַיִּהְיוּ לָמַס...(כ"ז – ל') ועוד ועוד לא..

והקב"ה ידע כמובן את העתיד, אז למה להציב מטרה כה גבוהה? בישיבה פדגוגית אולי היינו חולקים עליו; תשמע, זה קצת יותר מדי, הם לא מסוגלים, בוא נסתפק בגבולות 48'...

עונה לנו הקב"ה (באותה ישיבה פדגוגית על עם ישראל לקראת סוף כיתת המדבר שלהם) דרך ציווי זה; נכון, אני יודע, בתקופת השופטים הם לא יצליחו, אבל כאן ועכשיו לפני חציית הירדן, הם צריכים לדעת שהם מסוגלים ויותר מזה שאני מאמין בהם שהם מסוגלים והם צריכים לקבל על עצמם את המשימה במאה אחוז לפני המעבר של הירדן (ראו רש"י על הפסוק "כי אתם עוברים את הירדן") ואז כשלא מצליחים, זה עיכוב זמני בלבד, זה משהו בר תיקון.

טוב, זה שאני מאמין בכם אתם כבר יודעים, אז תאמינו בעצמכם..

שבת שלום,

איתן