וישב תשע"ט

בס"ד

פרשת וישב תשע"ט

"סך הכל אני בסדר". כה אמר בילי. בילי, פסיכולוג קליני ומרצה לפסיכולוגיה במכללות לחינוך, מגדיר בארבע מילים אלו מהי בריאות נפשית. אם אדם חושב על עצמו שהוא סך הכל בסדר, לא טוב בהכרח, בטח לא מצוין, מספיק שהוא, ככה בסיכום הכללי בסדר, כדי להמצא איפה שהוא בטווח הנורמאלי של הבריאות הנפשית.

קחו דקה ותחליטו אם אתם ממשיכים לקרוא או נוסעים לאשפוז.

חזרתם? מצוין! אז סך הכל אתם בסדר! ואני מאחל לכם המשך בריאות נפשית איתנה…

אבל, גם בעבודתי החינוכית וגם בעבודה הפנימית שלי עם עצמי, אני נתקל בכמויות נכבדות של ביקורת עצמית. כמה אני לא בסדר. כשאדם מרגיש שהוא לא בסדר זה מפני שהוא משווה את עצמו אל מול אידאולוגיה כל שהיא. אל מול נורמות חברתיות, אל מול כללים. וכשהאדם מרגיש שהוא לא עומד בסטנדרטים האלה, עולים רגשי האשמה ומציפים אותו. עומד האדם ומרגיש שונה. מרגיש בושה אל מול הכללים האלה. או מרגיש מורד. עוזב את הכללים האלה שהוא לא יכול לעמוד בהם.

בגילאי 12-13 חוגגים נערי ונערות ישראל את הגעתם לגיל המצוות. אמנם מדין חינוך קיום המצוות מגיע קודם, אבל תחושת החובה, עם הבגרות הנפשית, השכלית והמינית מעמיד את הנוער הדתי פעמים רבות בהתנגשות חזיתית מול נורמות מקובלות, מול כללים של הבית והחברה ואפילו מול אידאולוגיות גדולות. התנגשות שייתכן והיא גדולה יותר מאשר אצל הנוער בחברה הכללית, הן בגלל שישנם יותר כללים ונהלים והן בגלל שמקור הכללים האלה הוא אלוהים בעצמו ואם אני לא עומד בהם, אז מה אני?? ואיך אפשר בכלל לכפר על הנפילות האלה??

מעבר לפער הזה שקיים גם אצלנו, מחנכים והורים, מול אותם נורמות, כללים וחובות, איך אנחנו צריכים גם לתפוס את הפער הזה של הילדים ולפעול בו? פער נוסף הוא בין תחושת החובה שלנו להנחיל עולם של התנהגות וערכים מאוד ברורים, אל מול העולם הנפשי, הפנימי של ילדינו ותלמידנו? איפה לשחרר את החבל? איפה לקצר אותו? האם חבל כזה המקשר בינינו הקושר אותנו בכלל צריך להתקיים?

אני חושב שכדי לענות על השאלות, כדי להתמודד עם המשברים, צריך לדבר על התשובה. ללמוד תשובה. עד כמה "ההמצאה" הזאת הייחודית לעם היהודי, היא גדולה ומשמעותית. עד כמה ניתן לשנות את העבר דרך מתן משמעות חדשה בהווה. עד כמה השינוי אפשרי. עד כמה צריך לראות את הילדים, את הנערים, את הבוגרים שלנו, עכשיו בהווה כמו שהם יהיו בעתיד. עד כמה צריך לראות את העתיד מושפע מההווה ולדאוג להם ולדחוף אותם כאן ועכשיו. כן, זה קצת מעשה לוליינות, אולי קצת קסם וקצת נס. אנחנו קוראים לזה חינוך.

ואולי, צריך לומר לנו / להם, שגם על בקשת הסליחה, על תחושת האשמה, צריך לבקש, מעצמך - סליחה..

בפסוק הילד איננו ואני אנה אני בא. איתא דראובן פתח בתשובה תחילה… כי זו תשובה שלימה שאינו מוצא לו שום מקום ומציאות בעולם ע"י החטא. ושמעתי מפי מו"ז ז"ל על ענין טעות... כי באמת בעל תשובה שיודע שעל ידי החטא אין לו מקום אז השי"ת נותן לו מקום כמו שכתוב ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה. וזה בצר ותוקף שניתן לבעל תשובה. אבל אם הוא סומך על זה זה נקרא בצרה. שסומך על זה המקום ואז אינו קולט כלל עכ"ד. ונראה רמז לזה בצר במדבר פי' אם הוא בעיניו כמדבר ואין לו מציאות. אז בצר וקליטה יש לו. והיא בחי' ראובן… (שפת אמת, וישב, תרס"ד).

הוידוי הוא חלק מהתשובה "חטאתי, עוויתי, פשעתי". הוידוי חייב להיות אותנטי ולא נסמך על "אחטא ואשוב, אחטא ואשוב.." תחושת האשמה בוידוי צריכה להיות כל כך אמיתית עד שכאילו החוטא צריך לחשוב שאין לו שום סיכוי. היכן היה ראובן במכירת יוסף? מלמדים חז"ל כי היה שרוי בשקו ותעניתו. ישב לבד והאשים את עצמו בחטאיו. גם במכירת יוסף האשים את עצמו עד כדי "עד אנא אני בא". אין לי מקום יותר לעולם, אין לי מקום יותר בעולם.

ומי שמגיע למקום האבוד הזה, מתחרט באמת, הקב"ה מסדר לו 'עיר מקלט אשר ינוס שמה'. עיר בצורה ושמורה לבעלי תשובה. עיר במדבר. עיר השמורה לאדם השם עצמו כמדבר. 

וצריך לאחז תמיד במדת התשובה, כי מי יאמר: "זכיתי לבי, טהרתי מחטאתי" (משלי כ ט), כי בשעה שאדם אומר: חטאתי, עויתי, פשעתי, אפלו זה אי אפשר לומר בבר לבב בלי פניה.... נמצא, שצריך לעשות תשובה על התשובה הראשונה, הינו על חטאתי, עויתי, פשעתי שאמר, כי עליו נאמר (ישעיהו כט ג): "בשפתיו כבדוני", כי על-ידי תשובה זוכה לכבוד ה', "ולבו רחק ממני" (ליקוטי מוהר"ן, תורה ו', פסקה ג').

וצריך לעשות תשובה על התשובה כותב רב נחמן. הוא מסביר בהמשך כי התשובה העלתה את האדם למדרגה גבוהה יותר, כך שהוא מבין שהוא לא הבין בפני מי הוא עושה תשובה ועכשיו שהוא מבין יותר הוא צריך לעשות תשובה על כך.

אבל אולי גם ניתן להבין, ולפחות זה מה שאני שומע מהפסקה הזאת, שהיכולת הזאת של התשובה המגלה שגם ההווה שנראה לנו פחות טוב הוא בעצמו הכנה וחלק ממש מהעתיד המתוקן שבו הופכות הזדונות לזכויות ומגלה לנו, רטרואקטיבית, את הטוב שיש באדם, שיש בנו, גם בכאן ועכשיו, עד שיש לחזור בתשובה שאמרנו על עצמנו "אשמנו, חטאנו".

שבת שלום,

איתן

וישלח תשע"ט

בס"ד

פרשת וישלח תשע"ט

כמורה אני נשאל שאלות רבות מדי יום. ובעידן הוואצאפ השאלות לא מוגבלות לזמן הלימודים בלבד (מיתרונות הטכנולוגיה בעיניי). תוסיפו לזה את השאלות של הילדים ושאר האנשים שסביבי ותגיעו לעשרות שאלות ביום. דרך של שאלת שאלות היא אחת הדרכים הטובות ללמידה שעליה גם מושתת כל עולם המחקר. אני רואה חשיבות גדולה בלעודד ילדים ותלמידים לשאול ולשאול. השאלות מעידות על עניין ומפתחות סקרנות, יכולות לימוד ברמה גבוהה וקשר אישי [זה שאני שולח אותם לגוגל, זה כדי לפתח מיומנויות, לא להתחמק…]. "אני מטיל ספק, משמע אני קיים" כתב הפילוסוף רנה דקארט.

וגם אני שואל את עצמי שאלות. המון שאלות. כל היום. כל הזמן. ואני באמת משתדל גם לענות לעצמי. סך הכל זה אני. לא נעים. אם כי אי אפשר לשקר… נשים בצד את השאלות הטכניות ואשאל את עצמי, אילו שאלות אני שואל את עצמי?

שאלת ה"מי אני?". אני חושב שסך הכל די פתורה אצלי. זה לקח זמן, היו כאבים, אבל היה שווה. מי אני האישי, מה התכונות החזקות שלי, כאדם, כאבא, כבעל ואילו תכונות אני צריך לחזק ומי אני המקצועי (מורה באידאל, כבר לא רופא מתוסכל).

הרבה מהשאלות האישיות הן שאלות על מה שעשיתי. אלו השאלות הנוקבות, המבררות. לא עושה עם עצמי הנחות, לא מקבל הקלות. מציק בלי סוף. למה עשית ככה? זה היה טוב? זה היה מדויק? אולי מישהו נפגע? אולי זו הייתה טעות אחת גדולה???

ויש גם את השאלות על העתיד. לאן אני הולך? לאן אני הולך כאדם, איך נכון להתפתח. לאן אני הולך כמורה. מה לעשות? אני יכול להמשיך ככה? מה נכון?

השאלות הללו גוררות גם ספקות גדולים שיכולים להביא לידי חולשה. השאלות האלו גוררות גם תשובות. והתשובות מזמנות מאבקים פנימיים. על מה טוב, על מה נכון. האם לעשות או לא לעשות. נראה לפעמים שגם את השאלות וגם את התשובות מוביל החלק בי שמושך למטה. שדרך שאלות ענייניות לכאורה הוא מוביל להתחמקות, לחוסר עשייה או לעשייה של דברים שאני לא באמת מאמין בהם.

שאלות הן דבר גדול. בלי שאלות פנימיות האדם הוא סתמי ובלי יכולת להתקדם. אבל צריך לאבחן היטב מה המניע של השאלות, מאיפה הן באות ולאן הן הולכות.

אא"ז מו"ר ז"ל פי' על פסוק ושאלך למי אתה כו'. כי גם היצה"ר שואל השלוש שאלות שבמשנה 'מאין באת, לאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון' כדי להביא דאגה ועצבות. וצריכין להתחזק ולהשיב אליו לעבדך ליעקב. ע"י הביטול לכלל ישראל שחביבין לפניו ית'. מנחה הוא המעט שבא במסירות נפש חשוב לפניו ית' כמה שכתוב מי דרכו להתנדב מנחה עני מעלה אני עליו כאלו הקריב נפשו. לאדוני לעשו ע"י עבודה רבה נגד היצה"ר חשוב לפניו ית' כל מה שבנ"י עושין אף מעט כמו הרבה עכ"ד. ויש להוסיף וגם הנה הוא אחרינו קאי על השי"ת שצריך האדם להתחזק בזה כי השי"ת מסייע לאדם...(שפת אמת, וישלח, תרל"ה):

אמר אמר קרא (בראשית לב, כו) בהאבקו עמו... רבי שמואל בר נחמני אמר כעובד כוכבים נדמה לו… רב שמואל בר אחא קמיה דרב פפא משמיה דרבא בר עולא אמר כת"ח נדמה לו… (בבלי, מסכת חולין, צא.).

עקביא בן מהללאל מדריך אותנו במסכת אבות (ג', א') לשאול את עצמנו כל הזמן שלוש שאלות יסוד. אם נקפיד לשאול אותם לא נבוא לידי חטא. מי אנחנו? מאיפה באנו? ולאן אנחנו הולכים? התשובות יובילו אותנו לידי ענווה ולידי יראה. מלמד ה'שפת אמת' כי יעקב שולח את המלאכים לפניו ומכין אותם לאותן שלוש שאלות בדיוק שיישאלו על ידי עשיו. אותן שאלות. אלא, שהדרך בה נשאלת השאלה והמטרה שלשמה היא נשאלה הם להביא לידי עצבות ויאוש. מי אתה בכלל? מאיפה באת לי פתאום? לאן נראה לך שאתה הולך???

אותן שאלות. שאלות נוקבות עד העצם. עד עצמיותו של האדם. וכיוונון הנפש של האדם, תנועת החיים שלו ייתנו תשובות שונות. ואולי אפילו את אותן תשובות ממש, אבל שיובילו לכיוונים אחרים לגמרי. לכיוון של יאוש ועזיבת הכל, כי מי אני בכלל? או לכיוון של עשיית הטוב כפי כוחי בלי חטא, כי לכך נבאתי וכך צוויתי ומי אני בכלל? 

מפרש הרב אשל"ג את הגמרא במסכת חולין כי השר של עשיו שנמצא בכל אחד מאיתנו יכול להגיע בתחפושות שונות. יכול להדמות כגוי שישאל את אותן השאלות ויגיע למסקנה שלא כדאי לעשות. שלא כדאי להתקדם. אבל הוא יכול גם להדמות כתלמיד חכם שהמסקנה שלו תהיה - תעשה רק את זה, תתמקד רק בדבר אחד. זה דבר נעלה והדבר שני לא וכך לפסול עשייה במקום אחר. במוקם פחות נוח, במקום פחות "קדוש"..

וצריך להאבק. כל הלילה. כל זמן שהוא לילה. צריך למסור את הנפש. אבל אתם לא לבד, אומר לנו יעקב. אני מאחוריכם "ואמרת לעבדך ליעקב". אני כבר לימדתי אתכם איך להאבק ולנצח. ומוסיף ה'שפת אמת' שכשמוסרים את הנפש, כשעושים, גם הקב"ה מגיע לסייע "והנה גם הוא אחרינו".

שבת שלום,

איתן

ויצא תשע"ט

בס"ד

פרשת ויצא תשע"ט

רצף של עבודה, עשייה. כולי שקוע. עובר מכאן לשם. כאן מסדר, שם מילה. לפעמים אין מישהו אחר (כך לפחות אני מרגיש). אז עושה. בדרכי שלי. משתדל באמונה. מגייס את השכל, את המידות. מנסה הכל, מספיק מה שאפשר. אולי אפשר יותר. אני רוצה לפתוח אצלן פתח. בראש. בעיניים. להסיר מכשולים. שהן יסירו את המכשולים. בעצמן. יש איזו אבן. גדולה. משקולת כזאת שאם רק נסיר אותה. ללמוד איך להעביר אותה בכוחות משותפים. לפעמים אפשר וצריך לבד. כדי להשפיע, כדי לשנות, צריך לעשות. להעז גם לגעת במה שפחות נעים. להעז גם לטעות. צריך לשים לב מה עם אלו שלידך ואיך העשייה שלך משפיעה. אבל מה הגבול? אני עושה! אי אפשר להתחשב כל הזמן! סבלנות לאין קץ? בסדר, גם טועה לפעמים. אבל שימו לב, אני עושה. לעשות את הטוב נמצא לי כל הזמן מול העיניים. משתדל להזכיר לי כל הזמן. שסיבוכי היום יום לא ימסכו את המטרה. לא יפריעו לראות את מה שצריך. עיניים למעלה. כשהן למטה - להרים ראש. כל הזמן. לשמור אותן למעלה. לראות את העתיד כבר בהווה. לא להתרכז בו. אבל להיות בו עד הסוף. לא לוותר עליו. לבנות סולם. להיות סולם. שעולה. שמעלה. למעלה, למעלה. להיות סולם שגם יודע להוריד. למציאות. לא לחיות באוויר. עד שמגיעים חזרה לארץ. הביתה. ועם אהבה. זה יותר קל. ימים אחדים.

בסדר [פרשת] ויצא לא נמצא שום פרשה פתוחה וסתומה… כי לא יש סדר כזה בתורה זולת ויצא. ונראה דהרמז שלא פסק אבינו יעקב ולא הוסח דעתו מיציאתו לחו"ל עד שחזר ויפגעו בו מלאכי כו'. וזה שכתוב וישבת עמו ימים אחדים שהיו כל הימים באחדות ודביקות בשרשו. [ויתכן ג"כ כי זה פי' הפסוק ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה כי ע"י אהבה זו הי' דבוק באחדות.. (שפת אמת, ויצא, תר"נ).

פרשת ויצא כתובה אחרת מכל הפרשיות בתורה. אין הפסקות בכתיב. ישנן שתי הפסקות אפשריות בכתיב של התורה. "פרשה סתומה" - משמע באמצע שורה יש מרווח של הפסקה בו נשאר מקום ריק (הרבה לחיצות על מקש הרווח) ולאחריו הכתיב ממשיך עוד לפני שעוברים שורה. "פרשה פתוחה" - מסתיים פסוק באמצע שורה ועוברים לשורה הבא - כמו לחיצה על אנטר במקלדת. בפרשת 'ויצא' אין הפסקות לא של פרשה סתומה ולא של פרשה פתוחה.

יעקב יוצא לגלות. ממש רגע לפני היציאה הוא כאילו לוקח הרבה אוויר לריאות, אוויר של ארץ ישראל, של בית ההורים, של בית המדרש של שם ועבר - וצולל. לגלות. ובתוך כל הסיבוכים בבית לבן "שביקש לעקור את הכל" - להרוג את כולם אם יעקב לא יישאר בגלות, הוא עוד מחזיק בריאות את האוויר מהבית. הוא לא מאבד את הדרך, לא מאבד את הכיוון, לא מתבולל ולא ממיר את אמונתו. לכן הפרשה כתובה ללא הפסקה. יעקב לא נושם את הגלות.

בכל הגלות הארוכה והסיבוכים שלה, יעקב כאילו משנן לעצמו מנטרות כדי לא לאבד את הקשר שלו עם בית אבא ואמא וכל מה שהבית הזה מכיל. אפשר לדמיין שכל יום מתחיל בכך שיעקב שואל את עצמו - למה אני פה? ועם השאלה הזו הוא גם הולך לישון. את השאלה הזו הוא שואל כל פעם שלבן מאתגר אותו בעוד שקר. וזו גם הבקשה שלו מהקב"ה לפני היציאה לגלות "ושבתי בשלום אל בית אבי". 

יעקב למד מאבא שלו להיות סולם לשמיים. לחיות בשמיים. לראות איך בכל דבר, בכל עבודה קשה ופשוטה יש שמיים. יעקב גם למד מסבא שלו איך להיות סולם לארץ. להביא לעולם הזה את השמיים.

ויעקב גם אוהב. את רחל. את לאה. ילדים. וגם את הצאן - את מי שהוא מוביל, את מה שהוא עושה בעולם כאן ועכשיו. 

וכשעושים מאהבה - הכל קטן. וגם שבע שנים, גם עשרים וגם כל הקשיים יכולים להיות בעינינו כימים אחדים.

שבת שלום,

איתן

תולדות תשע"ט

בס"ד

תולדות תשע"ט

אני מוצא כי בהתנהלות של אנשים בתחום העשייה שלהם ישנן שתי תנועות נפש עיקריות (וכולנו איפה שהוא על הסקאלה). אני קורא להם ה"מדברים" וה"חופרים". תנועת הנפש שקראתי לה "דיבור" היא זאת של עשיית הדבר כי צריך. כי יש צורך פיזיולוגי, כי יש הבנה חברתית או כי משלמים לי לעשות את זה, אז אני עושה. ה"חפירה" היא תנועת נפש לא מתפשרת. לא מספיק שיהיה בור נחמד באדמה, צריך להמשיך לחפור. זה בכלל לא משנה אם משלמים לי על זה או לא, אין חשבונות של זמן. העיניים כל הזמן פתוחות, האזניים כל הזמן כרויות כדי לחפש איפה אני יכול לעשות. אין להחמיץ הזדמנות לעשות עוד, לתקן, לשפר. חשבונות הזמן והכסף מתגמדים לעומת הצורך. 

יש את אלו שחפירה יוצאת להם בטבעיות. ויש את אלו שצריכים להתאמץ יותר לקנות את המידה הזאת. אני חושב שאחד הדברים שמקדמים את היכולת הזאת היא היכרות. היכרות עמוקה יותר של האנשים שסביבי, היכרות עם הצרכים שלהם או היכרות אפילו עם עצמי, עם מה שאני נותן לעולם. קשה יותר להשאר אדיש כשאתה מכיר. קשה יותר להתעלם כשאתה רואה תמונה שלמה יותר של אדם.

כולנו עובדים עם אנשים. משפחה, חברים, קולגות ולפעמים גם העבודה שלנו היא אנשים. החשיפה לצדדים שונים של האדם לא מאפשרת להשאר אדיש. האנשים שנראים לך הכי רדודים, שהכי רחוקים מעולם הערכים שלך, בני נוער שנראים למבוגרים במבט שטחי כל כך ריקים, מבוגרים שנראים לבני נוער כל כך מיושנים ולא רלוונטיים - כל המחסומים האלו ייעלמו אם נשמע את הסיפור. היכרות מולידה אהבה. אהבה מולידה יראה, יראה של כבוד לאדם, יראה מלראות עוד אדם באופן שטחי. וכשהעיניים ככה פתוחות תהיה מוכן לעשות בשביל האחר, תרצה לעשות וגם תתמלא מזה.

טוב, די. חפרתי.

"אא"ז מו"ר ז"ל הגיד בענין הבארות שחפרו אבותינו להסיר החיצוניות למצוא הארה הגנוזה. שבכל מקום יש נקודה פנימיות.... וישב ויחפור כו'. בוודאי כן בכל איש ישראל שמקודם נוטל עצמו לעבודת הש"י על ידי אהבה וחשק להתדבק בהקב"ה. והוא בחי' אברהם אוהבי. ואח"כ נסתם זה הבאר ע"י אהבות גשמיות שמתערבין באדם. והתיקון ע"י בחינת יצחק והוא יראת שמים כמ"ש בספרים הקדושים שהסימן לאהבה אמיתית שנולד ממנו יראה. וז"ש אברהם הוליד את יצחק...:

האבות היו חפרנים. חפרו וחפרו. הרימו כל אבן, קיבלו כל איש כדי למצוא מה מאיר בטבע ומה מאיר באדם. כלי החפירה העיקרי של אברהם הייתה האהבה. אב המון גויים, אברהם אוהבי. אברהם שרצה לקבל את כל העולם. יש קושי בפסוק הראשון בפרשה "ואלה תולדות יצחק בן אברהם [מה הם?] אברהם הוליד את יצחק [נו, זה לא היה ברור מהתחלת הפסוק?]". אלא, מתוך זה שיצחק הוא בן אברהם שהביא את מידת האהבה והחסד באו לעולם תולדות יצחק שכלי החפירה העיקרי שלו היה יראת שמיים טהורה. יראה שמזקקת מתוך האהבה את החומר שנוטה להדבק אליה. וזה הסימן לאהבה אמיתית לא חולפת. אהבה שמולידה כבוד ויראה. אהבה נגועה בדבר חולפת ובעיקר לא מביאה איתה את הכבוד לאדם שממול.

ולכל החפרנים האמיתיים ולכל אלה שבדרך, אני מצרף את משל החפירה של הרב קוק במאמרו "להוסיף כוח" - את הנמשל בוודאי תבינו, אתם הרי חפרנים...

שבת שלום,

איתן.

כשבני אדם חופרים באר עמוקה, כדי להשיג מים חיים בארץ ציה וצחיחה, הכורים מתיגעים, בעמל רב עולה להם לבוא עד העומק המוכשר להנביע את המים. ולפעמים היאוש מתגנב בלב ואומר להם: "הלא כבר יגעתם כל כך הרבה וחרס עלה בידכם ומים לא מצאתם, על כן טוב יותר שתחדלו מעבודתכם, לכו איש לאהלו, ובקשו לכם ענינים קרובים יותר לשכר". רבים מעיפי הגוף וחלושי הנפש ודאי פורשים מן העבודה והולכים להם באשר ילכו.

אבל אלה הקשורים בקשרי נשמה עם החפץ של מגמת הבאר החיה שבעתיד, ביחוד אלה, שהאמונה חזקה היא בלבבם שהמים החיים מוכרחים סוף כל סוף להיות זורמים ממקום זהוהארץ צחיחת הצמא תהפך על ידם לגן עדן, להחיות עם רב, אלה לא יסוגו אחור מפני תולעת היאוש ובחרף נפש ימשיכו את עבודתם.

והנה אחרי שביעת די עמל והנה זרם מים פרץ והרי הוא עולה ושוטף, אבל המים דלוחים הם, מעורבים ברפש וחול, ולא יצלחו להרוות צמאון אדם ובהמה. אז שוב תתחלק המחנה העובדת לשנים. האחת אומרת: ראו נא הנה כל יגיעתנו בדי ריק, ומה בצע בעמלנו, אם אחרי עבודה כל כך מפרכת הגענו עד מעין נרפש אשר מימיו לא יצליחו לשתיה? והם הולכים עתה בדרך הנואשה של החלק הראשון, אשר מרפיון ידים פירש זה מכבר מעבודת הכריה והלך לו באשר מצא.

ואמנם זה החלק של העם, בריא הגו וחסון הנשמה, הוא יאמר להם: "ראו אחים כמה מסוכנת היא הטעות הגדולה שלכם, ויותר ממה שאנו מאשימים את הפורשים מהעבודה הקדושה והגדולה שלנו בראשונה, בעת אשר אחרי הטורח הגדול שעבר עליהם לא נראה רמז של מעין חיים, הננו מאשימים אתכם, אתם אשר יד ביד וכתף בכתף יחד עבדנו ועד כה באנו, עד אשר המים החיים התחילו לזרום, הנכם כעת, בעת אשר משאת הנפש שלנו הולכת ומתקרבת ושמש השאיפה הוא מחל להיות הולך וזורח, הנכם פורשים מן העבודה בשביל פחד השוא, של הרפש אשר נראה לכם בפרץ המים בראשית הגלותו. מדוע אינכם שמים על לב, כי רק מפני שעדיין לא באנו עד העומק הרצוי, עד המקום אשר שם המים הצחים משיבי הנפש זורמים. בשביל כך הננו רואים כעת עדיין מים דלוחים? על כן אחי, במרץ אדיר יותר בכחות כבירים יותר, נחדש את מפעלנו הגדול, ובוא נבוא עד התהום, עד מוצא המים הצלולים והזכים ואז הכל יראו וינהרו".

לשמע דברים ישרים כאלה ישוב המחנה הפורש, גם באחרונה וגם בראשונה ויצטרף להעבודה, ואז הברכה תופיע על ידם וכפי המדה של העמקת חפירתם כן יגדל הזרם של המים החיים, וכן יסופו כל הרפש והטיט, אשר במי הבאר ומים נוזלים, קרים, מתוקים ומרוים, צלולים ובהירים, יעלו הרים וירדו בקעות והיו לברכת גויו ואדם רב.

חיי שרה תשע"ט

בס"ד

חיי שרה תשע"ט

מערכת בחירות כזאת לא ידע הגולן כבר 25 שנה. ואולי אפילו 50… היא עוד לא נגמרה, רק בעוד שבועיים נדע מי יישב על הכיסא. אז אולי דווקא עכשיו לפני שהראש מקבל פנים מסוימות כדאי לדבר על העיקרון. שמחתי שמערכת הבחירות הייתה נקייה יחסית (בטח אם משווים למקומות אחרים בארץ) ובעיקר שמחתי שלא חששתי שמתמודד כל שהוא יזכה, בעיניי הגולן יכול להרוויח מכל אחד מהם.

בפוליטיקה כולם מדברים על שליחות. כולם מדברים על לעשות טוב לאזרח. אבל אנחנו כבר ציניים. מתקשים להאמין ומחפשים איפה האינטרסים האישיים. מי הבטיח מה למי ואיזה שם משפחה יככב בתפקידים הבכירים. כבר ראינו הרבה פעמים איך השליחות היא בעצם שחיתות… אז אולי התקשורת מדגישה את המושחתים יותר מאשר אלו שעושים טוב ומקדמים את הערים שלהם (שחיתות נותנת יותר רייטינג), ושצריך לצרוך אותה בצורה נבונה, אבל גם אם אדם לא מושחת עולה השאלה - "האם הכל אידאלים?" האם באמת כל מה שמעניין את המועמד ואת העוזרים שלו היא טובת הכלל? באמת לא יוצא להם מזה שום דבר?

עקרונית אני משתדל שאת השאלות שאני מפנה כלפי אחרים להפנות קודם כל כלפי עצמי. אני חושב שהרבה מאוד מרכיבים בעבודה שלי הם נתינה. גם אופי העבודה וגם העשייה מעבר למינימום ההכרחי. אני גם מתנדב פה ושם. אז האם בעבודה שלי ובטח האם בהתנדבות שלי אני יכול לומר בלב שלם שאין לי אינטרס? שאין לי נגיעה בדבר? האם ההחלטות שאני מקבל יום יום מול תלמידות / הורים / מורים / משפחה מבוססות על שיקולים טהורים של עשיית טוב, או שיש בתוכם גם שיקולים של טובתי האישית? האם, למשל, כשתלמידה נמצאת בעימות מול מורה אני יכול לשפוט באמת באופן אובייקטיבי? או שאני שופט לפי הנוחות שלי?

אני מבקש להפריד בין שני דברים. הנותן, גם הנותן הגדול ביותר - צריך לקבל. הנותן האולטימטיבי הוא הקב"ה ואי אפשר כמובן להגיע לזה. צריך וחשוב לקבל. לקבל תמיכה, לקבל שמחה, לקבל סיפוק וגם לקבל הכרה על הטוב שאתה עושה. אפילו שכר. אבל המילוי העצמי הזה צריך לשרת את השליחות, אני מקבל כדי לתת. אני מקבל כדי לאפשר גם לאחרים לתת וכך להניע את המעגל של הנתינה והטוב.

הדבר השני הוא הביקורת העצמית המדודה. "כל מעשיך בספר נכתבים" (אבות, ב', א'). אתה (גם) צריך לכתוב את הספר הזה. לא ביקורת עצמית שהיא חיסול עצמי המביא לידי דיכאון וחוסר מעש, אלא, ביקורת שתזקק את הכוונה שמאחורי המעשים שתשאיר אותך על מסלול האמת. עד כמה שניתן, עד כמה שאפשר להיות אובייקטיבי כלפי עצמך. אחרי שעשינו את זה ודייקנו ככל יכולתנו וקיבלנו ונתנו, את השאר נשאיר בידי שמיים.

בהצלחה למתמודדים שנבחרו וייבחרו.

אא"ז מו"ר ז"ל הגיד בשם הרב הקדוש מקאצק… ונראה שהחזירה תורה כל הפרשה [החזרה הכפולה על סיפור אליעזר] שעל זה אמרז"ל יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בני וכו'' שגם הוא ירא שמא יש לו איזה נגיעה ואולי יקלקל השליחות על ידו. כי ידע נאמנה כי רצון אברהם אבינו עליו השלום ימלא השי"ת. רק ירא שלא יגרום קלקול בשליחותו. וזה שכתוב מצליח דרכי כו' והחזיר לעצמו כל הענין והרגיש בנגיעתו. וכשנסתלק נגיעתו זכה להשלים השליחות כראוי.... וכן כל אדם צריך לידע כי הוא שליח השי"ת בעולם הזה. וכפי שיודע זאת וכל מעשיו על כונה זו..." (שפת אמת, חיי שרה, תרל"ב).

אליעזר יוצא לשליחות. אין ספק מבחינתו שהיא תצליח. אליעזר גדל בבית אברהם ויודע מהי גדולתו וברור לו שהקב"ה יסייע בידו. אבל הוא התפלל שהשליחות תצליח בידו. על ידו. העיכוב להצלחת השליחות על ידי אליעזר היא העובדה שלאליעזר יש אינטרס, יש נגיעה בדבר. חז"ל דורשים את הפסוק "אולי לא תאבה האישה ללכת אחרי..". המילה "אולי" כתובה בכתיב חסר "אֻלַי" במשמעות של אֵלָי. לאליעזר, כך במדרש, הייתה בת. אם רבקה לא הייתה רוצה להגיע לבית אברהם ולהנשא ליצחק, אליעזר היה נקי מהשבועה והיה יכול להשיאה לביתו.

אליעזר התפלל, אליעזר בדק את עצמו, אליעזר ניקה את האינטרסים האישיים שלו - ואז ניגש לשליחות. אליעזר מלמד אותנו להיות שליחים נאמנים. של עצמנו. של הציבור ושל הקב"ה בעולם. יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים.

שבת שלום,

איתן