יום שישי, 26 באוגוסט 2022

ראה תשפ"ב

בס"ד


עולם הטבע משתנה בתהליכי אבולוציה איטית, מוטציה אחר מוטציה, עשרות ומאות של מיליוני שנים. עולם הטבע מתקדם בתהליכי רבולוציה, מהפיכות. "פתאום"  בכמה עשרות או מאות אלפי שנים נוצרים יצורים חדשים, מתחלפות שרשראות המזון וטורפי העל העומדים בראשם. עד שהגיע טורף העל הגדול מכולם, ההומיאוספיאנס, האדם החושב, מין ביולוגי שקיצר את הזמנים של השינוי ושל ההתקדמות. לפני כ-6,000 שנה התארגן האדם במבנים חברתיים מפותחים ופיתח דרכי תקשורת משוכללות יותר (ואם למישהו המספרים הפריעו עד עכשיו, אז הנה, המספר האחרון נותן רמז לתשובה, אבל כרגע זה לא הנושא). 


גם האדם החושב התקדם בתהליכים איטיים מצד אחד ובקפיצות מצד שני. אבולוציה ורבולוציה. אל מול שנים ארוכות שנדמו כאחידות ומבלי יכולת לצאת מהמצב בו נולדת, הגיעו מהפיכות ששינו את הכל. מהן, המהפכה החקלאית שהביאה לייצור מזון רב יותר שאפשר גם התפתחות חברתית ותרבותית מואצת, המהפכה התעשייתית שהביאה לתיעוש והתקדמות ושינויים בתחבורה, תעשייה, חברה, אקולוגיה ועוד. ולפני כ-70 מהפכת המידע. המצאת הטרנזיסטור, המחשב והאינטרנט. במזן שלנו, בכל יומיים, נוצר יותר תוכן מאשר כל הזמן משחר האנושות ועד שנת 2,003. תקצר היריעה מלתאר את השינויים וההשלכות של המהפכה הזאת על מגוון כל כך גדול של היבטים חברתיים, כלכליים, רפואיים, אתיים ועוד ועוד

(איך המהפיכות האלו השפיעו על חברות שונות? מדוע המערב מפותח יותר מהמזרח ומאפריקה? ממליץ לקרוא את הספר "רובים, חיידקים ופלדה" מאת ג'ארד דיימונד. (נמצא בספריית האולפנה).


מתוך ההקדמה הזאת, אפשר לצאת ולהרחיב באלפי דרכים שונות. אני רוצה לכתוב על פרדוקס הידע ועודף הידע. כמעט כל הידע הקיים בעולם היום נגיש לכל ילד המחזיק בכיס טלפון נייד המחובר לאינטרנט ועם זאת, כך נראה, הידע רק הולך ומתרחק מאותו הילד. כמויות עצומות של חומר גלם קשה לעיכול. קשה לעיכול לא רק במובן של איסוף המידע הרב לצורך לימוד והבנה, במובן של יכולת ה"אריזה" לכדי הבנה קוהורנטית של הידע, אלא, גם, ובעיקר, ביכולת למצוא את האמת. אם בעבר, מה שבעל הסמכות והידע אמר נחשב כאמת, היום, לכאורה, מוטל ספק בכל דבר ובכל אדם. מידע סותר ודיעות מנוגדות נלחמות על תשומת הלב שלנו, "קופצות" לנו למכשירים, נלחמות לנו על התודעה.


כהורה וכמורה, התפקיד שלי ברור לי והוא מורכב מאי פעם. לימוד המיומנויות למציאת המידע, איסופו ועיבודו. לימוד החשיבות בהטלת הספק בכל דבר מצד אחד ובמציאת הנתיב לאמת מצד שני. ואם בהיבט של ידע מדעי הדבר לא פשוט (כיצד נוצר העולם? מהי הדיאטה הבריאה ביותר?), קל וחומר בהיבטים היסטוריים, חברתיים ומוסריים, שם נראה כי היכולת להכריע בין העולמות המנוגדים קשה עד בלתי אפשרית. מהפיכת הידע, יחד עם מהפיכות חברתיות (מודרניזם, פוסט מודרניזם…) מביאות את האדם, לפעמים אפילו דוחפות את האדם, להפסיק להאמין בטוב וברע מוחלטים, באמת אבסלוטית.


לאבחנות מדעיות, לכאורה, קל יותר להגיע. מבלי להכנס לפילוסופיה מתוסבכת, יש יותר כלים לבחינת הידע, למציאת האמת שנחשפת שלב אחרי שלב (לפחות, כל עוד גורמים מחוץ למדע לא מתערבים…). לאבחנות בתחום האמת - שקר, טוב - רע, בעולם המוסרי קשה יותר להגיע. אני רוצה לומר שהשלב הראשון הוא להאמין בשכל שזה קיים. שיש אמת. שיש שקר. שיש טוב. שיש רע. ותפקידנו לעשות הכל כדי להבחין ביניהם. בעניינים האלה לא לקבל את התחום האפור. נכון, בתוך רע יש טוב, בתוך טוב יש רע, אבל האבחנה היא לפי הכיוון, לפי המטרה. אני מחויב לקבל החלטה ברורה בנוגע למה שאני בוחן, בנוגע למה שאני מתכוון לעשות ועושה. או שזה טוב, או שזה רע. אין אמצע. זה לא בהכרח הופך את ההחלטות לקלות יותר, אבל, בתוך כל הבלגן הזה, יש לי אפשרות לחפש את החוט, את הקו שידריך אותי.


בספורנו פי' פשוט בפ' ראה כו'. כי אין לאיש ישראל דרך ממוצע רק לידע אם יקבל עול מ"ש [מלכות שמיים בכל מעשיו למסור נפשו לה' אחד. הברכה. ואם לא כן. הקללה ע"ש. ויש לפרש ג"כ תיבת לפניכם כמ"ש הרב הק' ז"ל מפרשיסחא על פסוק ואלה המשפטים כו' תשים לפניהם. להיות משפטי ה' קודם להוית האדם וחביבים מהויתו ע"ש. כן ג"כ להיות הסתכלות זה בב' הדרכים קודם הוית האדם. וגם כפשוטו קודם כל מעשה להסתכל היטב שיהי' בדרך הטוב לש"ש [לשם שמיים]. ואז יזכה לראות איזה דרך הטוב כמ"ש רמב"ן ז"ל ע"פ הדבר אשר יקשה כו' תקריבון אלי כו' ע"ש בפ' ואתחנן [שפת אמת, ראה, תרל"א]:


"ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה". אין דרך ממוצע אומר ה'שפת אמת' בעקבות פירוש הספורנו על הפסוק. אין מקום לפילוסופיה והתחכמות. תבחר. טוב או רע. קודם כל הפנמה של הרעיון הזה. מתוך זה עולה השאלה, איך אפשר להבחין בתוך העולם המתוסבך הזה, בתוך המציאות המורכבת הזאת, בין הטוב ובין הרע.


עונה ה'שפת אמת', תבחר את נקודת המוצא שלך. תלמד ותבין מהו הטוב ותשים לנגד עיניך לעשות את הטוב. ואז, בתפילה גדולה, להבחין בין יום ובין לילה, תִּרְאֶה את הדרך, תבחין בחוט השני שיובילו אותך בבחירות שלך, במעשים שלך מתוך התבוננות מפוקחת בכל העולם הגדול והנפלא הזה.


שבת שלום,

איתן. 

יום שישי, 19 באוגוסט 2022

עקב תשפ"ב

 בס"ד


חוקים. הרגלים. חינוך. ציפיות. תפיסות. הרבה דברים מעצבים את התודעה שלנו ובעקבות כך את המחשבות, הרעיונות והמעשים שלנו. בעידן הטכנולוגי, עוד יותר מבעבר, כוחות ורעיונות רבים "נלחמים" על תשומת הלב של התודעה שלנו, כי בסופו של דבר, "מקום" בתודעה שלנו, שווה כוח. כוח קנייה וכוח פוליטי המתורגמים לשליטה וכסף. המידע על הרצונות, המחשבות, המאווים והתחושות שלנו הוא כיום, אחד המשאבים היקרים ביותר, שמבלי ידיעתנו הפך למטבע עובר לסוחר בין תאגידי ענק.


נדמה כאילו אין לנו כוח אל מול אלו, כאילו המאבק אבוד. הרי גם חינוך הוא סוג של עיצוב תודעה, כפייה של מחשבות, דיעות וערכים המגיעים מהחוץ ומנסים לשנות אותי מבפנים. בעידן כזה, בו נדמה היה כי החופש המחשבתי הוא נחלתם של רוב בני האדם, בוודאי במערב, עולה שוב שאלת הבחירה החופשית ביתר שאת, דווקא במערב. האם אנחנו חופשיים לחשוב מחשבות עצמאיות ולקבל החלטות באופן עצמאי?


אני מבקש לטעון שכן. כנראה שיש איזו מסגרת, איזו גדר שמקיפה את החופש הזה, את הבחירה הזאת, מעצם היותנו בני אדם. אבל, בתוכה, אפשר וצריך להלחם על החופש. זה דורש מלחמה. להתכונן. לפתח את כלי החשיבה, כלים פילוסופיים של חשיבה ביקורתית (עוד מקצוע שצריך להכנס למערכת החינוך), יכולת ניתוח, בקרה, תשומת לב לפרטים. בחינה של הערכים שאני מזדהה איתם, האם אני באמת מאמין בהם והאם מה ש"מגישים" לי במערכת החינוך, בכלי התקשורת, בחברה, אכן תואמים את הערכים האלה?


ומתוך אלו אני נדרש לחתור לפעולה. לפעמים כנגד הזרם. אם בעבר, או במשטרים טוטליטריים, הזרם גלוי וברור יותר, במערב ה"חופשי" הזרמים לפעמים נסתרים יותר, אבל, חזקים לא פחות. ב"יום הדין", כל יום, האדם צריך לעמוד מול עצמו ולשאול - האם שחיתי בכיוון שלי. האם הייתי נאמן לעצמי. האם הכוחות שפעלו עלי סחפו אותי למקום שלא רציתי להיות בו. האם בחרתי להצטרף לזרם שמוביל אותי למחוז חפצי?


בעוד כשבועיים, כך נראה עכשיו, חברי המורים ואני נצטרך לקבל החלטה האם ואיך לשבות. האם הזרם אותו מובילים ארגוני המורים נכון לנו, או מנוגד למחשבות ולערכים שלנו. האם נסכים איתו בלב שלם, או לא נסכים, אבל נסחף בו "בלית ברירה", או שמא נבחר לשחות כנגדו. את דעתי אני לא מסתיר. חובה על אנשים בכלל ואנשי חינוך בפרט לומר את דעתם בצורה ברורה. דעתי היא שכן, צריך לשפר את תנאיהם ושכרם של המורים. אבל, לא בצורה שבה ארגוני המורים מובילים, אלא, מתוך שינוי כללי של מערכת החינוך, של האקסיומות הבסיסיות שלה. את זה, ארגוני המורים, שמתוקף התפקיד שלקחו על עצמם לדאוג לכלל המורים, לא יכולים לעשות מעצם הגדרתם העצמית (על אף הצהרותיהם). על זה, בעיקר, צריכים להשפיע המורים והמנהלים עצמם, אנשי השטח. ובשביל זה, קודם כל, עלינו לחשוב ולהגדיר לעצמנו מהו השינוי המתבקש ולומר את דעתנו בצורה ברורה.

עוד לא יודע איך, באיזו מתכונת ובאילו כלים. אבל ב-1.9 (ובמובנים רבים עוד קודם) אני אתחיל ב"ה את שנת הלימודים, העשייה והחינוך תשפ"ג (תהא שנת פחות גמגומים).


בפסוק ועתה ישראל מה ה' שואל מעמך כי אם ליראה. ובגמ' הכל בידי שמים חוץ מי"ש [יראת שמיים]. וכי לא ידענו כי הכל ביד"ש. אבל ביאור הענין כי כל עבודת האדם ג"כ הכל ביד"ש. אך הנקודה קטנה שיש לאדם בעבודת הבורא ית' היא י"ש. וע"ז אמרו פתחו לי כחודה של מחט. וזה השער הקטן הוא בידי האדם. וכל המצות ומעש"ט והשגות האדם הכל בא ע"י י"ש. [...] וזה החכמה שנאמר הן יראת ה' היא חכמה. שעיקר החכמה להבין כי כח כל הברואים מהבורא ית'. וממילא ע"י הביטול אליו ית' יכולין להפיק רצון מה' וחכמה זו היא שניתן לבנ"י וע"ז נאמר כח מעשיו הגיד לעמו שאין שום אומה יכולין להשיג יראה הנ"ל רק בנ"י. וז"ש שואל מעמך דייקא [שפת אמת, עקב, תרל"ח]:


"הכל בידי שמיים, חוץ מיראת שמיים". אם כך, עלינו לברר, מהו "הכל" שנמצא מחוץ להשגתנו כי הוא בידי הקב"ה באופן בלעדי ומהי "יראת שמיים" המסורה לאדם. תשובות רבות נאמרו בדבר. ה'שפת אמת' מגדיר את יראת השמיים כ"שער קטן, נקודה קטנה", אך מייד אחרי זה "כל המצוות ומעשים טובים והשגות האדם, הכל בא על ידי יראת שמיים".


בסוף דבריו הוא מפרש כי אותה נקודה "קטנה" היא ההבנה כי כוח הברואים מגיע מהקב"ה. הבנה שמשנה את כל אותם דברים גדולים שהם רוב הפעולות שלנו, אותם מצוות, מעשים טובים והשגות. המשמעות של ההבנה הזאת, בעיניי, היא שיש אמת. שלא הכל נרטיבים (פרשנות אישית למציאות), שישנם ערכים מוחלטים שנחרתו עם בריאת האדם ושניתנו על ידי הבורא במהלך השנים. ומתוך הקבלה של הנקודה ה"קטנה הזאת", מגיעה אותה עבודת חיים של מציאת האמת, של בחינתה, של ההליכה לאורה תוך בחינה מתמדת של המעשים שלי לאורה.


לנסות ולשמוע כל הזמן את ההדהוד של השאלה - "מה ה' אלוהיך דורש מעימך?".


שבת שלום,

איתן.

יום שישי, 12 באוגוסט 2022

ואתחנן תשפ"ב

 בס"ד


ירח מלא של אב. אחרי האֶבֶל וזכרו. קיץ. ים. פירות. הבשלה של הכי מתוק שיש. כל האפשרויות פתוחות, יש לי, גם אני יכול, ציפייה לעתיד. 

אחרי שכתבתי "ירח מלא של אב", זרקתי את המילים שעלו לי, מבלי לכתוב במפורש את המילה "אהבה". מבלי להזכיר את החג שחל היום. ניסיתי לגשת אל המילה הזאת מסביב. כי איך אפשר להגדיר (נסו בעצמכם). מי שגילה אותה כבר מבין. אוהבים צעירים, למשל, מסתכלים על העולם מלמעלה, מגחכים בהתנשאות על מי שלא נמצא איתם בהוויה.


יש לאהבה פנים רבות. יש לה דרך אחת. מי שהולך בה מבין. מי שעושה באהבה או לא עושה בכלל, מרגיש איך הוא נדחף לפעול, מרגיש שהוא לא יכול אחרת. גם כשהוא נראה אידיוט הממשיך לצעוד באיזו דרך שלא ברורה לסביבה. גם כשהוא נתקל בה באבנים שפוצעות. הוא לא צריך תשובה שתגיע בסוף הדרך. הדרך היא התשובה.

בחן את עצמך. על איזו דרך אתה?


מ"ש רש"י ז"ל הירא כשמטריחו יותר מדאי מניחו והולך. וקשה הלא ירא. ואיך מניחו. ולפי שכל אנושי נראה שיותר נשמר האדם ע"י היראה. הגם כי לא באנו לאהבה שלימה ואיך יכול להעיד על זה. מכל מקום אפשר לפרש ברש"י שכשמטריח האדם בתפלותיו ובקשותיו להש"י. כשעובדו מאהבה עושה לו כל רצונו. אבל ביראה מניחו כו' כנ"ל [שפת אמת, ואתחנן, תרל"ד]:


 בתחילת הפסקה שלא הבאתי כאן, מתמודד ה'שפת אמת' עם השאלה - כיצד אפשר לצוות את האדם לאהוב ("ואהבת את ה' אלוהיך"). תשובתו בקצרה, שהציווי הוא לגלות את מה שכבר קיים ולכן לא נדרש מהאדם להרגיש מה שלא קיים בו.


בפסקה הזאת, מקשה ה'שפת אמת', על פירושו של רש"י על אותו הפסוק (דברים ו'). בהבנה הפשוטה ברש"י, האוהב נשאר עם האהוב כל הזמן גם כשקשה, לעומת הירא שעוזב כשקצת יש לו טורח מהקשר הזה. ולכאורה, שואל ה'שפת אמת', ההיגיון אומר הפוך. זה שמפחד, לא יעזוב, הרי הפחד הוא דבר חזק ומאיים שיכול להחזיק גם את הלא - מאמין. 


ככה נדמה לנו, ככה אומר לנו השכל האנושי, עונה ה'שפת אמת'. רק נדמה לנו שהיראה חזקה יותר. אבל המציאות היא כמו רש"י. האהבה מנצחת. היראה אולי מחזיקה בהתחלה, אבל אפילו הפחד הגדול לא עומד לאורך זמן כשיש קושי. כשהאהבה שלמה, היא תחזיק תמיד.


שרידותו של עם ישראל. סגנונות של חזרה בתשובה. עמידה בפני לחצים והתמכרויות. שלמות המשפחה והבית. חברוּת…. תחשבו על אלה. האם רש"י וה'שפת אמת' צודקים?


שבת שלום,

איתן.


יום שישי, 5 באוגוסט 2022

דברים תשפ"ב

בס"ד


יש אנשים שזה "בא להם בקלות". מחזיקים כלי נגינה בפעם הראשונה בחייהם ומצליחים מייד להפיק ממנו מנגינות שלמות ומושלמות. מִסְפָּרִים קופצים להם מול העיניים ומסתדרים במקום. משרבטים משהו על דף ויוצא ציור מרשים. רק פותחים את הפה וכולם מקשיבים. אומרים מילה והולכים אחריהם. ויש כאלה… שזה לא.


זה אולי לא "חינוכי", אבל, אני לא אגיד שלכל אחד יש משהו שבא לו בקלות, שלכל אחד יש כישרון מיוחד כזה ש"אם רק תמצא אותו" תעשה נפלאות. אני גם לא אזלזל בבעלי הכשרון, זה נתון ככל הנתונים הטבעיים. נתון נפלא שצריך לנצל.


עם זאת, אף אחד לא "אפור". אף אחד לא מנוע מלהמריא. גם אם אין כישרון כזה שבא  בקלות, גם אם אין תחום הצטיינות, לכאורה, בשום דבר, זה לא אומר שאי אפשר להבריק. שאי אפשר להיות גדול, מוביל ומיוחד. יש מקום לכולם. לא בהכרח הצטיינות. כישרון, חוזקה, נטייה, רצון ובעיקר עבודה קשה. כשאלה נכנסים לתוך אישיות ספציפית, לתוך מציאות ספציפית, דרך פעולה ועבודה ייחודיים מתקבלת מצויינות (ובזה היא שונה בעיניי מהצטיינות טבעית). אז מתקבל "אני איש פלא ונשמתי פלא גדול… חידוש כמוני לא היה עוד בעולם" (רבי נחמן). זו עבודת חיים למצוא את הפלא הזה. להכיר בו. לעבוד איתו. להביא את החידוש לעולם. ואחרי העבודה הקשה הזאת של הסתכלות פנימה, חשיבה וביקורת עצמית, גילוי הפלא והבאת החידוש לעולם, מישהו יגיד "איך זה בא לו בקלות.." :)


ויהי בארבעים שנה כו' דיבר משה כו' ככל אשר צוה ה' אותו אליהם. דאיתא בגמ' אין אדם עומד על דעת רבו עד ארבעים שנה, וכל ימי דור המדבר היו כל הדיבורים ממרע"ה להמשיך ליבן של ישראל אליו. עד ארבעים שנה שאז נתקרבו אליו כראוי שיוכל לדבר עמהם ממש ככל אשר צוה כו'. ולכן חזר עמהם עתה כל התורה וזה שנקרא משנה תורה….[שפת אמת, דברים, תרל"ה]:


יום אחד אמר הקב"ה לאברהם "לך לך" מבלי שנדע דבר על תכונותיו או מעשיו. למשה הקב"ה פונה רק אחרי שהוא עובר תלאות מהיותו תינוק ברחם אימו ועד גיל 80. אני לא בא להשוות בין האישים, אבל הדרך שבה התורה מספרת לנו עליהם מדגישה כי אברהם הוא בחירה אלוהית עצמית, מבלי קשר למעשיו ואפילו, לכאורה, מסתירה בקריאה ראשונה את המעשה של עזיבת אביו לפני מותו (רש"י). יש לו כישרון. למה קיבל אותו? ככה.


ואילו משה, צריך לעבור מסע. סכנת מוות, עלייה לגדולה, מבוכה בקשר למוצאו, התלבטויות, שוב סכנת מוות, בריחה ולסוף הקמת בית הרחק במדין. רועה צאן בן 80 שכנראה כבר לא חשב על הסבה מקצועית נוספת. ואז, מגיעה ההתגלות בסנה, שלאחריה כשנה וחצי של פעילות הנהגתית מאומצת עם שיאים עוצמתיים של הצלחות והגעה לרמה הרוחנית הגבוהה ביותר שהגיע אליה אדם.  


ושקט. 38 שנים. מה קרה שם בשנים האלה? ה'שפת אמת' מבליע בפירושו שאלה נוספת. 'אלה הדברים'. אלה וזהו? אמנם נאום גדול, אבל רק אלה הדברים? מה עם כל 40 השנים שקדמו לדברים האלה? על שתי השאלות האלה עונה ה'שפת אמת' על פי הגמרא (עבודה זרה ה:) "שאין אדם עומד על דעת רבו, אלא, לאחר 40 שנה". כן, "אלא הדברים". אפילו לא מתן תורה. עבודתו החינוכית הגדולה של משה רבינו הייתה 40 שנה של "משיכת הלב". להסביר שוב ושוב, להראות, להדגים. גם לנזוף ולהעניש. לפרש, לבאר ובעיקר, להיות שם. להיות עִם העם. להלחם איתם ועליהם. מהבוקר עד הערב. אחרי עבודה חינוכית כזאת, כשהלבבות במקום, משה חוזר על התורה שוב. עכשיו זה יכול לחדור פנימה. הדואג לדורות, מחנך אנשים.


שבת שלום,

איתן.


אמור תשפ"ד

  בס"ד הזמן מרפא את הכל? הוא הרופא הטוב ביותר, כאותו ביטוי עממי? מבלי להכנס לפילוסופיה על מהותו של הזמן, נראה שבחיי היום - יום, הקלישאה...