שבועות - נשא תשפ"ג

 בס"ד

קרעי דפים כסימניות בתוך ספרים. כשאתה נכנס לבית שעוד לא נכנסת אליו אף פעם, העיניים מתחילות לסרוק. להתרשם (וגם, להשוות, להתפעל, לבקר…). לי יש נטייה להסתכל קודם על ספריות וספרים. הם מעניינים אותי בפני עצמם ומעניין אותי צד הספרים שבאותו האדם. בזמן 'שבעה' אפשר, אפילו, להכנס עוד קצת פנימה. אפילו מבקשים שתכנס עוד פנימה. ואני זוכר את אחת הפעמים שנכנסתי. מבטי נדד אוטומטית לכיוון הספרים. חלקם על שולחן העבודה, מוכנים לפתיחה מהירה, חלקם מסודרים במקומם על המדף. ואותן סימניות מאולתרות בוקעות, צצות מכל כיוון, מהספרים שעל המדף ושעל השולחן.

נעצבתי עליו. עליהן. אדם נלקח באמצע הספר. הספרים והסימניות יישארו מיותמים, מיותרים, עוד לא הסתיים הלימוד, עוד לא הסתיים המהלך, השיעור שהכין עוד לא הושלם, לא תמה עבודתו. ואיננו. נשארנו גם אנו מיותמים, מצפים לעוד דיבור אחד, עוד לימוד, עוד סיפור.

שמחתי עליו. על הסימניות. אדם שהשאיר לנו לא מעט ספרים. לא מעט סיפורים. הסימניות מסמנות לנו את הדפים שיש לחזור עליהם, את הדפים שנמצאים לפנים ומחכים לנו. מראות לנו את הדרך שיש להמשיך בה. היא כבר חצי סלולה, קוראת לנו להמשיך. נשארנו גם אנו עשירים, אדם שסלל לנו דרך.

לילד קטן קוראים סיפור. כשהוא גדל, מצפים שכבר יקרא בעצמו. אחר כך קונים בשבילו את הספרים. בסוף ההתפתחות רק מניחים לו סימניות. אולי כל החינוך על רגל אחת. 

המפגש עם המוות קורא לנו לחיות. להכיר את האדם הקרוב לנו, את זה שנבחר ללמוד ממנו, לדעת אילו 'ספרים' הוא קורא, מהם יסודות עולמו, מהן ה'סימניות' שהוא מבקש להשאיר, אלו שבמודע, ואלו שלא במודע. כהורים, מחנכים, חברים, לפעמים יצר הרע דוחף אותנו לספר את כל ה'סיפור' לילד גדול, להכריח אותו לקרוא רק 'ספרים' מסוימים. ללכת רק בדרכי. העבודה עם 'סימניות' היא עבודה קשה יותר, עדינה יותר, אבל לא פחות אינטנסיבית, שמבקשת להשאיר לו מקום, להאמין בו שיידע לצעוד בכיוון הנכון, בשביל שלו. 

יצר הרע מהכיוון השני, מרפה. זורק את הילד בתוך חנות ספרים גדולה ובמסווה של 'סומך', 'מאפשר' נותן לו להסתובב בה לבד, לתעות בה. פחד משליטה, או חוסר ביטחון בעולם הערכים הפנימי של ההורה, המחנך. 

השארת סימניות דורשת קודם כל לימוד גדול, התבוננות פנימית מתמשכת. בירור וחינוך עצמי. לעלות על הדרך שהתחילו לסלול אחרים, לסלול את שלי ולעשות עבודה גדולה בלהכיר את הדור הבא. את הכוחות שלו, את הצרכים שלו, לתת לו את הכלים כדי שימשיך ויסלול את הדרך שלו בתוך הדרך המשותפת של המשפחה, הקהילה והעם. קצה הסימניה יבלוט קצת מתוך הדף. את הספר הזה, הוא יצטרך לפתוח בעצמו.

[…] וענין שתי הלחם שיש לחם מן השמים ומן הארץ. פי' שהשי"ת [שהשם יתברך] נתן להנבראים לחם מן הארץ שיקחו לעצמם מפעולתם דמאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי בי'. אבל במדבר זכו בנ"י לקבל לחם משמים ג"כ בזכותם וירד להם המן. אך מצינו כי מעלת א"י גדולה מן המן. והוא שבארץ ישראל זכו לחבר ב' הלחם שאף שהי' ע"י פעולתם נתדבקו הם והארץ להקב"ה כמ"ש ושבתה הארץ כו'. [והוא ענין רצוא ושוב] ואז יש יתרון ללחם מן הארץ יותר. וזהו הנפת שתי הלחם להורות שע"י חיבור השנים עולה גם לחם משמים יותר [שפת אמת, שבועות, תרל"ד]:

יש איסור להקריב על המזבח קרבן חמץ. ההחמצה היא פעולה ביוטכנולוגית. שימוש בתהליך ביולוגי טבעי (נשימה תאית של חיידקים ופטריות) כדי ליצור לחם איכותי שתפח (תוצר הנשימה). בימי קדם (ובמאפיות גורמה בימינו) היו מחזיקים חתיכות בצק שתפחו כדי לגדל עליהן את השמרים האלה (התעסקות יום יומית כמעט) ומהחתיכה הזאת (שֹאור) היו מחמיצים בצק אחר. התורה מצווה כי על המזבח לא יעלה שאור וחמץ. בבית המקדש תתקרב (קרבן) לקב"ה אחרי שהורדת את הגאווה של הניצחון על הטבע ממך. בוא נקי.

היוצאים מן הכלל הזה, הם קרבן התודה וקרבן שתי הלחם בחג השבועות שבשניהם מעורבים מצות ולחם חמץ. המצה היא טבעית יותר, מראה על קשר ישיר עם הבורא, על שימוש במה שהוא נתן לנו במינימום התערבות, המן במדבר עוד היה גדול מזה. אפס התערבות אנושית. לחם מן השמיים, קשר ישיר.

אבל גם לחם עם בושה. 'נהמא דכיסופא'. לאכול ממה שלא עבדתי בשבילו. בחג הביכורים, כשאנו מביאים את התוצרת החקלאית, הטכנולוגית כקרבן, זו ההזדמנות לחבר את שני הלחמים. את המצה והחמץ. את הברכה של קבלה מאת ה' ואת הברכה של ההתבגרות, העבודה, סלילת הדרך שלי בעולם. מודים לך על הגשם, על החיטה, על התבונה שיש בנו כדי להפיק מהם לחם, כדי לשכלל את העולם ובתנועה מעגלית מביאים את התוצרת הביוטכנולוגית הזאת, אלייך בחזרה. לצעוד בדרך שלי, כדי להתקרב. לחם הארץ גדול מלחם המדבר.

בפסוק ביום כלות משה להקים כו'. ובמד' מי הקים כו' אפסי ארץ כו' אפסי ארץ הם השבטים שהם גבולי עולם ומיד כשהקים המשכן הרגישו נשיאי ישראל ונתקרבו אל הבורא ית' כמ"ש ויקרבו נשיאי ישראל כו' ועיין במ"א מזה [שפת אמת, נשא, תר"מ]:

משה יצר משכן. בניין. כלים. סימנים. אפשרות. פוטנציאל. בני ישראל בכלל והנשיאים בפרט היו צריכים לעשות את הפעולה הבאה לבד. ויקרבו…

חג שמח ושבת שלום,

איתן.

במדבר תשפ"ג

 בס"ד

מה בעצם יכול להיות הגורם המעכב ביותר של האחדות בעם? אם נקשיב לשיח החרשים שמתנהל בתקשורת, מה הדבר שהכי הייתי רוצה לשנות כדי שהדברים שמציקים לכל אחד בבטן באמת יישמעו ושהרעש הסטטי שאופף את הכל ייחלש קצת והרב המשותף על המפריד יבלוט?

מה יכול להיות הגורם המעכב המשמעותי ביותר להתקדמות של הפרט, לשינוי שאדם יכול לחולל בחייו? להשתנות, לתקן, לחזור לעצמו, לבנות עוד קומה?

אני חושב שמרכיב מרכזי ביכולת הזאת לעשות שינוי הוא היכולת לקבל ביקורת. לקבל שיש לי חיסרון. שיש לי מה לתקן. וזה לא שחסר ידע. ממש לא. ברמה החברתית, הביקורת נשמעת מכל כיוון. מפורטת, מנומקת, מוסברת, בעיקר נצעקת. אנחנו שומעים כל הזמן על החסרונות שלנו מכל אלו שמתנגדים לנו, צעקות שהופכות כבר למסך ערפל שלא רואים ממנו כלום. גם ברמת הפרט, בדרך כלל, לא חסר ידע. הרבה פעמים דווקא ההיפך. יש אנשים שמלאים ביקורת עצמית, אם רק תשאל, או שלא תשאל, הם יפרטו לך את כל חסרונותיהם, את כל הטעויות, את כל האכזבות העצמיות. לא ישאירו לעצמם סיכוי, לא יראו תקווה.

אז מה שחסר הוא לא הביקורת. חסרה קבלה. חסרה היכולת לפנות מקום כדי שהיא תכנס באמת. גם ההדיפה האוטומטית שלה וגם ההלקאה העצמית הלא נגמרת, שני ההפכים האלה, כך נראה לי, ממלאים את האדם, חוסמים אותו מלהביט באמת על הפגמים. מלחשוב ברצינות, מלהוסיף אובייקטיביות על מי שאני, על יתרונותיי וכוחותיי, אל מול הטעויות, אל מול הפגם או החוסר שצריך לתקן, להשלים, למלא. 

צריך להיות איש גדול כדי לעשות את זה. היכולת הזאת דורשת בגרות, דורשת אומץ. היכולת הזאת, המיומנות הזאת, צריכה להיות בתוך שק הערכים והמיומנויות בחינוך העצמי, בתוך רשימת המטרות והמטלות של בעלי ההשפעה. לחנך לפנות מקום, לתת לדברים להכנס, לשהות ולהביט עליהם בעין ביקורתית, בעין בוחנת, אבל, גם בעין טובה, אופטימית. לדעת לקבל את הביקורת, אבל גם לקבל את עצמי כהולך בדרך השינוי, גם אם עוד לא הגעתי לכל המקומות שרציתי.

ביום שני האחרון נפטר חמי, הלל כהן ז"ל. מבקר פנים. כחלק מעבודתו בחיים. כחלק מחייו. מי אוהב מבקר פנים? מי יכול לעמוד בקשרי ידידות עם זה ששם לך מראה מול העיניים ומראה לך את הפגמים? מסתבר שלא מעט. מסתבר, כמו בפעמים רבות, שהכל עניין של גישה. יצא ה'גורל' ובין מה שכתבתי עד עכשיו לבין מה שאכתוב מעכשיו, עצרתי לתפילת שחרית שלאחריה סיפר אחד מוותיקי המקום איך דו"ח ביקורת נוקב וחריף שהלל כתב ("הכניס להם באבי אביהם") הפך, כהגדרתו, להצלה של יישוב שלם שעמד בהקמתו אל מול משבר חברתי חריף. אדם שידע לפתוח את המקום הפנוי אצל האחר, להציב לו את המראה שתעזור לו להשתנות, להתפתח, להשתפר ולגדול. והחי ייתן אל לבו.  

במדרש משל לנשיא ברחו ממנו בני המדינה כו'. כי התורה היא שלימות הנבראים וכפי מה שהנבראים חסרים בעיני עצמם ומקוין אל השלמה. זוכין לתורה. ומאוד קשה לבעל בחירה להיות חסר בעיני עצמו כראוי ולכן ברחו בני מדינה. אבל מי שהוא כמדבר כמ"ש במדר' שאינו זוכה לתורה עד שנעשה הפקר כמדבר וזה הי' הכנת בנ"י קודם קבלת התורה שהגיעו לבחי' מדבר להיות ברור בעיניהם וגם לברר זה בכל הנבראים שיהיו מקוין אל השלמה כנ"ל. ובחי' זו נקראת מדבר שחפץ להיות נמשך אחר המנהיג אותו מלשון דבר א' לדור [שפת אמת במדבר, תרל"ד]:

ספר במדבר מקפל בתוכו עשרות שנים של הליכה במדבר. יצאו אליו מעבדות לחרות ובו קיבלנו את התורה. הרבה נכתב על המצב המדברי שעם ישראל עשה בו את צעדיו הראשונים ואת הקשר שלו למתן תורה. ה'שפת אמת' מביא מדרש מעניין (תנחומא במדבר ב'). מגיע הנשיא, המלך, למדינה אחר מדינה ואנשים בורחים ממנו, מנסים להתחמק ודווקא כשהוא מגיע למדינה פשוטה, אולי קצת נחשלת ('הרוסה' בלשון המדרש) התחילו לשבח את המלך ושם הוא בנה את מקום מושבו.

מתוך זה שה'שפת אמת' ממשיך ומדבר על נבראים שמרגישים חוסר בעצמם ועל כך שבאופן טבעי אדם בעל בחירה מתקשה לראות את חסרונותיו, אני מבין שהוא מדבר על ההכנה לקבלה. המצב המדברי הוא יצירת מקום. יצירת חלל פנוי. אני מאפשר לעצמי לראות בעצמי מקום 'חרב', להיות מדבר. ואני מוכן לקבל את המלך. ראיית המלך המפואר והמושלם בוודאי מדגישה את מצבי שלי העלוב. לכן, בני המדינות המלאים בעצמם בורחים מהמלך, הם לא רוצים לפגוש במלך, כדי לא לפגוש את החסרונות שלהם, את עצמם. הם לא רוצים להשתנות.

אנשי ה'מדבר' מוכנים לקבל, מוכנים לפתוח. הם מצפים למלך. הם לא מלאים בעצמם, הם גם לא מיואשים ממצבם. הם מקבלים את הביקורת בשמחה. הם מקבלים את התורה.

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

בהר - בחוקותיי תשפ"ג

 בס"ד

מול מי אנחנו נלחמים?

עוד סבב לחימה, שוב הקפצה לדרום, נפגש עם אותם אנשים, כבר לא זוכר את שמות המבצעים ואיפה פגשתי כל אחד. מתי היינו יחד באשדוד? בעלומים? בשדרות? מציץ מדי פעם בטלוויזיה, גם מה ששומעים שם יכול היה להילקח מכל תכנית ב-15 שנה האחרונות. ולי מציקה השאלה. מול מי אנחנו נלחמים?

ברמה המבצעית זה פעם חמאס, פעם ג'יהאד איסלמי, לבנון, סוריה ופעם כולם ביחד (ותמיד זו גם אירן). ברמה המוסרית, ההפרדות האלה גורמות לנו נזק. גם כי אנחנו לא מגדירים אויב, אלא, "פעילים" מסוגים שונים ומורידים אחריות מהגורם השולט בשטח ואחראי על מה שקורה בו (כמו שכתוב בהבנות קודמות שלא שוות את הנייר עליהן נכתבו) וגם בהיבט של האחריות על השבויים, הנעדרים והגופות של אזרחים וחיילים שנמצאים בידי האויב. האויב (שלכאורה לא ירה הפעם, למרות שברצונו יכול להפסיק את הירי) שמחזיק בחיילי צה"ל קיבל, מקבל ויקבל את האפשרות מהמדינה לשקט ופרנסה. בהקשר הזה, חובה לראות את אחד הראיונות עם בני משפחתו של הדר גולדין (הנה אחד של האח).

ברמה העמוקה, אני חושב שאת רוב המלחמה, אנחנו נלחמים מול עצמנו. לא רק בהיבט של שמאל - ימים, דתיים - חילוניים וכד', אלא, עמוק בפנים, אצל כל אחד, זרמים שקשורים לתרבות כללית, לשינויים עולמיים ולאויבים שלא מפסיקים לערער על הלגיטימיות שלנו, כל אלו מחלחלים לתבניות המחשבה שלנו על מוסר מלחמה, על מוסר בכלל ועל זכות הקיום הלגיטימית שלנו (הרב שרקי תמיד אומר שהיהודים הם היחידים שמפקפקים בלגיטימיות הקיום שלהם ובזכות שלהם לחיות באדמתם).

אני מציע לכבות טלוויזיה ורדיו (טוב, נו, להוריד מינון…). הם משעבדים. ולפתוח את השאלות האלה. החל מהשאלה הגדולה שעלתה הרבה במאבק על הגולן ובהתנתקות - "מה שווה הארץ ('חתיכת אדמה') מול סיכון של חיי אדם?" וכל השאלות העוסקות במלחמה, סיכון חיילים, פגיעה ב'לא מעורבים' ועוד. הכל יחזיר אותנו לשאלות ולמחשבות הבסיס של מוסר, זכות קיום, תפקיד העם היהודי…

זום אין. על עצמי. למה אני משועבד? ממה אני רוצה להשתחרר? מאיפה אני שואב את מה שאני מאמין בו. את עקרונות המוסר שלי. את דרך החיים היום יומית שלי. את הכוחות שלי. בשני מעגלי השאלות האלו, הלאומי והאישי, נצטרך לעמוד מול מראה. זה לא תמיד פשוט, זה יכול לערער. אבל, האלטרנטיבה היא להסתכל דרך מראות מעוותות שמישהו אחר שם לנו מול העיניים. אין (כמעט) איך להתחמק מהבירור הזה, השאלה עד כמה המראה תהיה נקייה, כמה אקח אחריות על התהליך שאני אעבור (לעשות אותו, למצוא את האנשים שיעזרו לי לראות את עצמי), או כמה אתן לאחרים, לא אלה שבחרתי, לעצב בעבורי את העולם הפנימי שלי ואת תפיסות העולם המוסריות והערכיות שלי. רמז, כשמישהו כזה משפיע עלי, זה בדרך כלל לא לטובתי…

ב"ה בהר בחוקותי בפסוק כי לי בנ"י [בני ישראל] עבדים עבדי הם. הלשון כפול. ולי בנ"י עבדים הוא מצד בחירת ה' בנ"י. עבדי הם מצד בחירת בנ"י לקבל עליהם עול מלכותו ית'. כמ"ש ה' האמרת וה' האמירך כו'. וכפי מה שמקבלין להיות עבדי ה' כך מתקיים סוף הפסוק לא ימכרו ממכרת עבד. וז"ש במשנה המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות כנ"ל [שפת אמת, בהר - בחוקותי, תרל"ו]:

מדגים לנו ה'שפת אמת' עד כמה גדולה הבחירה החופשית ביהדות. נתון - הקב"ה בחר בנו.  פעם ראשונה - 'כי לי בני ישראל עבדים'. נקודת פתיחה. כפה עליהם הר כגיגית. מצב של אין ברירה. פעם שנייה - 'עבדי הם', מפרש ה'שפת אמת', כאילו מבקש מאיתנו הקב"ה, בבקשה, קבלו עליכם מלכותי. לא אוכל לעשות את זה בשבילכם. זו הבחירה החופשית, זה המקום לאדם לקחת אחריות על חייו, להחליט על פי מה הוא קובע את סולם הערכים שלו, לְמה הוא בוחר להשתעבד (אוקסימורון מרכזי ביהדות..:).

פעם שלישית - 'לא ימכרו ממכרת עבד'. אחרי שתסדר את עולם הערכים שלך, תבחר להיות מחויב לאמת, אז, תהיה חסין מעבדות להשפעות מבחוץ. לא תמכר בניגוד לרצונך להיות עבד. לעמים אחרים, למחשבות אחרות, ליצרים. בחירה מחדש. כל יום. ולהחליט - למה אני רוצה להיות משועבד.

שבת שלום,

איתן

אמור תשפ"ג

 בס"ד

הַיּוֹם (שׁוּב) צִיַּרְתִּי לֵב.

בַּפַּעַם הָאֶלֶף.

אוֹ יוֹתֵר.

עֶשְׂרוֹת שָׁנִים שֶׁאֲנִי מְצַיֵּר אֶת הַלֵּב

הַזֶּה.

עוֹד לֹא סִיַּמְתִּי לִבְנוֹת חֲדָרִים,

לְהַעֲלוֹת עַל גַּבָּם עוֹד וְעֹד עֲלִיּוֹת,

אֲרֻבּוֹת עוֹרְקִים שֶׁיִּזְרְקוּ -

דָּם. חָדָשׁ. יָשָׁן.

לִפְעָמִים קָשֶׁה לִי,

לְצַיֵּר,

בְּאֶצְבָּעוֹת,

נִשְׁחָקוֹת מִבְּדָל שֶׁל גִּיר (זֶה הָאַחֲרוֹן?).

רוֹצֶה עוֹד מֵהָאָדֹם הָאָדֹם.

לֹא לְהַפְסִיק,

לִפְעֹם.

וכתיב ונקדשתי בתוך בנ"י. כי בנ"י הם כלים לקבל הקדושה. והנה מי שמוסר נפשו בפועל ממש נעשה גופו קדוש. וכמו כן יש בבחינה דיבור ומחשבה. כדאיתא בספרים מי שחושב תמיד למסור נפשו לה' מתקדשין מחשבותיו. וכמו כן בדיבור כשאומרין ה' אחד ואהבת כו' בכל נפשך זוכין לקדושת הדיבור. וגם בחינת הנ"ל הם כהן לוי ישראל. והכהן נתקדש גם בעובדא ולויים בשיר וישראל במחשבה [שפת אמת, אמור, תרנ"ד]:

'מי שמוסר נפשו בפועל…' אין אדם העומד במחיצתו.

אבל, ממשיך ה'שפת אמת', יש עוד בחינות בהם אפשר להיות כלי לקבל קדושה, לעשות את הדבר הכי גדול שיכול האדם לעשות ולתת מקום לאלוהים להתהלך בתוכנו. מעשה, דיבור ומחשבה. המחשבה על אחדות ה', שהיא גם המחשבה שלכל מעשה שלי יש לו ערך בתוך האחדות הזאת, שאין שום דבר נפרד, ושיהיה היום - יומי והרוטיני ביותר. המחשבה מובילה לדיבור, תחילת ההוצאה לפועל של המחשבה. תחילת השפעתה על הסביבה. מחשבה מובילה לדיבור המוביל למעשה.

'הוא היה אומר' נכתב בפרקי אבות על אותם שחשבו, דיברו ועשו את מי שהם, עד שהם עצמם היה מה שהם אמרו, עד שמה שהם עשו שידר את מי ומה שהם. אז אולי, דווקא, להיות קצת רוטיני, קצת צפוי אפילו (כמובן לא אטום), מעביר את מי שאתה בצורה הכי אותנטית. ואולי, אם אתה מצליח לחשוב ולהתפתח, גם הדיבור והעשייה שנראים, לכאורה, אותו הדבר, מזרימים בך, בהם, דם חדש.

שבת שלום,

איתן.